שאלה: קראתי את המאמר שלכם על הזוהר, אתם טוענים שגם אם יש חלקים מאוחרים, אולי יש חלקים קדומים. זה נשמע לי כמו פיקציה, לוקחים ספר שהתחבר ביודעין בימי הביניים, ומניחים שאולי יש בו חלקים קדומים, למה? ולמה החלקים הקדומים האלו לא היו אצל כל הקדמונים עד פרסום הזוהר במאה ה13? לדעתי 'חלקים קדומים' זה תירוץ גרוע ולא מציאותי, שנתפר כדי לכסות על מציאות של ספר מאוחר.

תשובה: חלק גדול ממה שמכונה ספרות חז"ל, ובפרט ספרות מדרשית, הועלה על הכתב ברצף מסוף ימי האמוראים ועד נקודה כל שהיא בימי הביניים, חלק ממדרשי רבה, הרבה מדרשי אגדה על התורה ונ"ך, מדרשים חיצוניים, כל אלו משוקעים בכמות גדולה מאד של חומר שעבר בידי הדרשנים במשך שנים רבות. היו בעבר שהתייחסו אליהם כ'מדרשים מזוייפים', עד שגילו עם הזמן, שהפעולה של ההעלאה על הכתב בתור ספרות מדרשית, גם כאשר חומר חדש משוקע בתוך החיבור, אינה זיוף אלא סוג הכתיבה שהיה רגיל בתקופה. החומר הועבר מדור לדור, ועם זאת התחדש ונוצק בדפוסים של דור הכתיבה. אין הבדל עקרוני בין במדבר רבה, פרקי דרבי אליעזר, וספר הזוהר, ההבדל הוא שהזוהר עוסק בתחום יותר איזוטרי, אבל דפוס המסירה, תפיסת הדברים, וההעלאה על הכתב, דומה מאד. גם בבמדבר רבה יש 'סימני איחור', ואפילו עשר הספירות מופיעים בו, אלא שמכיון שהוא עוסק בחומר הרבה יותר קונבנציונאלי, יש גם מקבילות רבות לספרות חז"ל, אבל גם הרבה דברים שהם בלי ספק מסורת מימי חז"ל, אף שהועלה על הכתב מאוחר.

חומרים קדומים במדרשי ימי הביניים, היא תופעה שיטתית ידועה ומוכרת.

בתרגום המכונה 'יונתן' ישנם קטעים המאוחרים להיווצרות האיסלם, הקטע המפורסם ביותר הוא האמור על ישמעאל 'ונסיב איתא ית עדישא ותרכא ונסיבת ליה אימיה ית פטימא אתתא מארעא דמצרים", הכוונה לעיישה ופטימה אשת מוחמד וביתו, במקום אחר מוזכרת בתרגום העיר קונסטנטינופול. אך מן הצד השני יש בו קטעים שבהכרח קדומים הם, ולא רק ששרדו בתוכו, אלא גם שלא עברו עריכה, כך למשל הקטע בדברים לג' המשלב תפילה: "ולא יהא לסנאוי דיוחנן כהנא רבא רגל במקום", לא מתאים להשקפת הדורות המאוחרים, אלא רק להערצה והתלהבות של זמן יוחנן כהן גדול או זמן קרוב בו היתה הערצת החשמונאים. קטע קדום נוסף הוא דברי התרגום בויקרא כב כח על הפסוק שור או שה לא תשחטו ביום אחד: "עמי בני ישראל היכמא דאנא רחמן בשמיא כן תהוון רחמנין בארעא", הקטע הזה מצוטט בתלמוד ירושלמי לשלילה: "אילין דמתרגמין עמי בני ישראל כמא דאנא רחמן בשמיא כן תהוון רחמנין בארעא – לא עבדין טבאות שהן עושין מדותיו של הקב"ה רחמין", זאת בהתאם למשנת מגילה: האומר על קן ציפור יגיעו רחמיך משתקין אותו. חכמים קבעו דעה זו לדעת מינות. קיסטר (אחור וקדם הערה 74) מציין שקימרון קורא כך גם בקטע מקומראן "ורחמיו על אדם ובהמה הלא צוכה בתורתו לבלתי שחוט אותו ואת בנו ביום אחד", אלא שההשלמה אינה וודאית.[1]

דוגמא רלבנטית יותר למסורת קדומה המשוקעת בספרות מאוחרת, היא מתוך מדרש אלפא ביתות, מדרש חיצוני הקשור לספרות ההיכלות, שהועלה על הכתב בימי הביניים. במדרש זה בא תיאור של מלאכים המעופפים בכנפיהם, בתור ביאור לכתוב הקשה 'ורוח אלהים מרחפת על פני המים'. מדרש זה הועלה על הכתב בימי הביניים, אך הרעיון הזה במדוייק נמצא כבר בספר היובלים, וקיסטר כותב על זה (אחור וקדם עמ' 56): "מתברר אפוא שהמסורת שבספר היובלים התקיימה אחריו מאות רבות של שנים – יותר מאלף שנים – עד שצצה בחיבור מאוחר זה. בהערה אומר קיסטר: "דווקא מחמת ההקשר במדרש אלפי ביתות קשה לחשוב שהדברים הגיעו אליו בצינור כלשהו מספר היובלים עצמו (ולו בעקיפין), ואין לנו אלא להסיק שבמדרש זה משתקפת מסורת הפירוש המשתקפת גם בספר היובלים. בדרך אגב אעיר שבקטע אחר, סמוך, יש ברצזניה זו של מדרש אלפא ביתות מקבילה מילולית מעניינת לספר חיצוני אחר".

ספרות המדרשים התחילה לעלות על הכתב בימי ראשוני האמוראים, והסתיימה עמוק בתוך ימי הביניים. מדרשים שהועלו על הכתב בימי הביניים מכילים הרבה פעמים גירסאות קדומות, מסורות, ההעלאה על הכתב לא היתה רק מלאכת יצירה, אלא כללה גם חומר שנמסר מדור לדור.[2] מתוך המדרשים שנכתבו בימי הביניים יש שנצמדים לתבנית הקדומה יותר, כמו במדבר רבה, הדומה במתכונתו למדרשים אחרים על התורה, ומכיל את החמרים שהמסרנים היו מעבירים על פסוקי התורה. ויש שנוצקו בתבניות יותר חפשיות, כמו המדרשים השונים הפזורים באסופות 'בתי מדרשות', 'אוצר מדרשים', ספרות ההיכלות, ועוד, אך ברור שגם הם כוללים בתוכם מסורות קדומות, ודוקא לכן העורכים המאוחרים שהעלו את הדברים כל הכתב, הרגישו צורך לצקת אותם בתבנית המעידה כביכול על קדמותם. הנושאים שנחשבו כסודות התורה או מעשה מרכבה, נמסרו בצורה הרבה יותר אזוטרית ולכן התבניות לתוכן נוצקו הינן הרבה יותר יוצאות דופן.

ליבס כותב[3]

גרשם שלום, הגם שהבליט מאוד את חשיבותה של הקבלה, ראה בה חידוש של ימי הביניים, וחטיבה לעצמה, ואף כזאת שמצויה בסתירה וקונפליקט עם "היהדות הרבנית" כפי שהיא מתגלה בספרות ההלכה, התלמוד והמדרש. בדור האחרון קמו מערערים על תפיסה זו, ובמחקריהם של משה אידל ושל כותב שורות אלה מודגש יותר הרצף שבין תורת הקבלה לבין אמונות ודעות שרווחו ביהדות במשך האלף הראשון לספירה…

לאמתו של דבר המקורות החשובים ביותר למיתוס הקבלי אינם רחוקים או נסתרים כלל, והם הספרות המקראית והתלמודית- מדרשית. כך אכן קובעים גם המקובלים עצמם, ובעיניהם כאן הוא היסוד לדבריהם, שברובם אינם אלא פירושים על אגדות התלמוד, על סידור התפלה ועל ספר יצירה. קביעה זו נשמעת אם – כן טריוויאלית, וכך היתה היא באמת, לולי הסב מחקר הקבלה בראשיתו את עיניו מאמת פשוטה זו, וראה בפרשנות הקבלית רק צורה ספרותית, שבעזרתה נתלו רעיונות חדשים על "ווים" ישנים. לספר שלפנינו תרומה חשובה לסתירת גישה זו, והוא עוקב אחרי התפתחותם של מיתוסים יהודיים מרכזיים מן המדרש אל הקבלה.

לפי גישה זו אין הזוהר שונה משאר מדרשי ימי הביניים, שמכילים בתוכם חומר קדום ועתיק, כמו גם הפיוטים. כשם שהוכר כי המדרשים שהועלו על הכתב בימי האמוראים, מכילים גם מסורות עתיקות וקדומות, והיו חלק מחומרים שנמסרו מדור לדור על ידי מסרנים, כך גם מדרשי ימי הביניים השונים.

סביר להניח שאם היו שורדים ספרים חיצוניים העוסקים בגנוסטיקה היינו מוצאים בהם הרבה מהרעיונות הידועים לנו לראשונה מהזוהר או מספרות הקבלה. העובדה שדוקא העורכים או המפרסמים של ספרים אלו, היו לפעמים בעייתיים, כגון ספר הקנה, ועוד ממדרשי ימי הביניים שיש בהם זרות, רק ממחישה שהתוכן אינו יצירתם, הוא גדול עליהם, והוא שילוב של חומר קדום עם צורות חדשות, שזרותן מעידה על מתיחת הדורות שיש בתוכן.

ספרות הקבלה גם היא, כמו חלקי האגדה שבתושבע"פ, קשורה במסורות רבות שנים, ואין סתירה בין מסורת לחידוש, כמו גם במדרשי האגדה המאוחרים עצמם, מסירה וחידוש מתערבבים זה בזה, להבדיל מתחום ההלכה בו העיון המעשי חותר למסקנות ולהפרדה, האגדה מתנהלת בספירה יותר חופשית ודעות שונות יכולות לשרור בה בערבוביא. אך גם כאן למסורת יש מקום חשוב  ומרכזי. תורות סוד היו בישראל ברצף, והן מתועדות, עוד מאמצע ימי הבית השני, ולכן סביר שכמו בכל ענפי המסירה ביהדות, גם הענף הזה ימיו כימות עולם, וישנן גם חוליות מקשרות בין הידוע לנו מאמצע ימי הבית השני, ובין תורות האלוהות של הנביאים, הנביא זכריה שבספריו יש חזונות מיסטיים ולא רק הוראות מעשיות, חי בימי הבית השני, וכמובן דניאל שבספריו יש חזונות מורחבים וסימבוליים, ועוד.

הערות:

[1] קיסטר מקשר לברית החדשה: "היו רחמנים כשם שאביכם שבשמים רחום" (לוקס ו' לו'). אלא שכפי שהוא מעיר בצדק הרי גם בתלמוד נאמר בשם אבא שאול 'מה הוא רחום אף אתה רחום', וקשה לטעון שכל עיסוק בכך שהאל רחום וחנון או שעלינו ללכת בדרכיו, קשור לדעת המינות שנשללה על ידי חכמים. סביר יותר שהשלילה היא רק קישור המצוות הנוגעות לבעלי חיים לרחמים, כמו במשנה על קן ציפור יגיעו רחמיך, וכן אותו ואת בנו, 'ואינם אלא גזרות'. (הרמב"ם אכן הניח את משנת מגילה במחלוקת, ולדעתו היא סוברת 'שאין טעם למצוות'. אך ברמת הפשט הדבר תמוה, המשנה מתייחסת לדעת מינות ספציפית המדגישה את הרחמים בנוגע לבעלי חיים).

[2] קיסטר כותב במבוא ל'אחור וקדם': "אפשר להראות בבירור קיומה של תופעה זו בעת העתיקה. כך למשל נוסח השבעה בקומראן צץ שוב בקטעי גניזה מימי הביניים. נוסחת  תפילה בספר היובלים צצה שוב בקטע גניזה. וגם מחוץ לגבולות הזמן של ספרות בית שני, נוסח ברכה מתועד במאה החמישית לסה"נ ושוב במאה החמש עשרה, מדרש המתועד רק בימי הביניים מסביר ציור מן המאה השלישית לסה"נ",  (עמ' 15-16).

קיסטר עמ' 126: בפדר"א נאמר ששמואל יעץ לשאול שהליכתו למלחמה למרות שיודע שימות תהיה כפרה על עוונותיו, היינמן (אגדות ותולדותיהם עמ' 195) טען שבחיבור מאוחר זה יש בנקודה זו השפעה של הרעיון המוסלמי בדבר הכפרה שבמוות במלחמת קודש, אך הרעיון כבר נכתב בקדמוניות המקרא ועוד, "לאור האמור במקורות הקדומים שראינו, נראה שרעיון זה קדום, ואינו פרי זמנו של עורך החיבור פדר"א".

המאמר בנדה סא. "סיחון ועוד בני אחיה בר שמחזאי", מבוסס על 'ספר הענקים' שהשפיע על ספר חנוך בו מוזכר אוהיה בנו של שמיחזא, קטעים מספר הענקים שרדו בקומראן, חוקרים הראו שקטעי מסורות מספר הענקים נמצאים גם בילקוט שמעוני שנכתב בימי הביניים. (קיסטר עמ' 321-2).

בבן סירא נדרש דימוי ישראל לכוכבים לא רק בתכונת הריבוי, אלא גם בעליונותם "סביר שפרשנות זו אינה יצירתו של בן סירא או של נכדו אלא משקפת מסורת פרשנית ידועה להם, הנמשכת והולכת – בגוונים שונים ומשונים – במאות השנים הבאות. ניסוח קרוב לניסוח שבבן סירא מצוי במדרש המאוחר אגדת בראשית…", (שם, עמ' 130).

[3] במאמרו: 'מקדש שמו של השם, על ספרה של חביבה פדיה: השם והמקדש במשנת ר' יצחק סגי נהור: עיון

משוה בכתבי ראשוני המקובלים, הוצאת מאגנס, האוניברסיטה העברית, ירושלים תשס"א'. המאמר מקוון. שם הוא מציין לגבי ר"י גיקטילא: "בקבלתו נמצא גם פיתוח של מסורות יהודיות עתיקות שמעידים עליהן אבות הכנסיה, (כגון ראיית העולם כאריגה מעשרת שמות הקודש שאינם נמחקים)".