שאלה ראשונה. אם לבעלי חיים אין בחירה חופשית כמו לכאורה האדם והנחש הקדמוני נכלל בקטגוריית בעלי חיים שנאמר "והנחש ערום מכול חיית השדה " הדגש על "חיית השדה" אם אכן אין לנחש בחירה והוא נוצר רק לעשות רע הרי לא מגיע לו עונש כלל ועיקר וכמובן גם לא שכר כי לזה הוא נוצר עד כאן איך זה יכול להיות?
בהמשך עד שאנחנו מתפעלים מנזר הבריאה "אדם" שבו נפח נישמת חיים כלומר רוח ממללא והוא מובדל משאר בעלי החיים שבכוחו לדבר. והוא לכאורה המדבר הבלעדי. עד שאנחנו מתפעלים מכוח דיבור האדם מדוע אין אנו מתפעלים מכוח דיבור הנחש לא,זו בלבד שהוא ידע לדבר כמו בן אדם יתרה מכך הוא עוד מכושר בכושר שיכנוע ועוד איך ידע הנחש דווקא להפיל את.האישה ולא את האיש? ועוד איך יעלה על הדעת כי הנחש היתאווה לאישה ובא עליה. מי זה אותו נחש שאי אפשר לעמוד בפניו
תשובה: לא נכון לומר שלבעלי חיים אין בחירה חפשית, האם חתול שמתלבט בין שני מאכלים לא יכול לבחור? אין לנו דרך לענות תשובה לשאלה זו, יתכן שלבעלי חיים יש בחירה. ולגבי עונש, גם זה לא נגזר דוקא מבחירה, לפעמים העונש בא לסמל לאדם, כך נתקללה האדמה "בעבורו", והנחש נתקלל כדי לסמל מזכרת לאירוע הזה.
לגבי הסיפור עצמו, יש המפרשים אותו כפשוטו, יצור בעל תבונה כל שהיא, ממוצע בין החיות לאדם, בדומה לחיות פקחיות שישנן כיום המתאימות לאילוף כמו דולפינים. ויש המפרשים אותו באופן סמלי כסמל ליצר הרע. האגדה שהנחש בא על חווה מן הסתם מתכונת לרעיון של התגברות הייצר.
הדיבור של הנחש, יתכן שלא היה דיבור מוכר לנו, אלא סוג של תקשורת, שנבעה מקירבה של האדם לבעלי החיים, ראה למשל: שיחת חיות ועופות. אבל גם היה יצור מדבר אמיתי, וניקח את כל הסיפור כפשוטו, עדיין מכיון שהנחש התקלל, האדם הוא נזר הבריאה, ולא רק בגלל יכולת הדיבור אלא בגלל שהוא בצלם אלהים ושיש לו נשמה רוחנית המשתוקקת לטוב ולרוחני. לא ידוע שגם לנחש היתה נשמה כזו.
לפני שמדברים על בחירה חופשית צריך קודם להגדיר אותה. לאחר שזה נאמר, האדם (כמו כל צורת חיים) מוגבל בגופו (ששומר על חייו) ולכן, כל בחירה שנעשית במסגרת החיים תהייה בחירה מוגבלת. הווה אומר, לכאורה, הבחירה החופשית היחידה שיכולה להיות ליצור חי היא; בחירה בין החיים למוות (הרי אותו יצור לא בחר אם לבוא לעולם החי/לחיות, את זה בחרו עבורו הוריו). ולכן, 1. כאשר האדם בוחר מלכתחילה לחיות – אין לו באמת בחירה חופשית אלא בחירה מוגבלת בין אפשרויות שמשאירות אותו בחיים. 2. הבחירה ה"חופשית" היחידה שיכולה להיות לאדם היא ברגע שהוא מוכן לסכן את הכל (חייו), אבל מכיוון שגם המוות איננו נתון להחלטת האדם (אלא לכאורה רק המועד של רגע המוות) אזי גם הבחירה במוות איננה בחירה חופשית אלא בחירה באפשרות כפויה.
לסיכום: 1. לפני שמדברים על "בחירה חופשית" צריך להגדיר אותה. 2. על האדם להבין את התהליך (חיים) שבו הוא מצוי לפני שהוא יוכל להגדיר את המושג "בחירה חופשית".
https://www.seferhayashar.com
לא ברור על מה אתה מסתמך בקביעה שרירותית זו
האם לדעתך אתה לא בחרת לפרסם את התגובה הזו כאן?
יש לי הרושם שהיתה לך הבחירה אם לפרסם או לא, ואתה בחרת שכן
שייקה, בשביל זה תצטרך לחכות לספר שלי שיצא בע"ה.
ברשותכם ארחיב את התשובה ע"פ הזוהר והמקובלים.
ע"פ דעת חכמי הקבלה, העולם שאנו חווים, 'העולם הגשמי', הוא קצה קטן ממכלול גדול מאוד. לכל פרט בעולם יש ממש שורשים רוחניים שמהם הוא יונק את כוח קיומו, גידולו, רצונותיו, רגשותיו, דעותיו וכדומה. וכמו שאמרו חז"ל 'אין לך עשב בארץ שאין לו מזל ברקיע המכה בו (משפיע בו) ואומר לו גדל. ולשורשים אלו שורשים אחרים יותר רוחניים מהם, ושורשים לשורשים. בקיצור שרשרת שורשים שבקצה התחתון שלה נמצא העולם שאנו חווים אותו.
התכונות של השורשים האלו משתוות לענפים, דהיינו הפרטים היונקים מהם, מבחינת המהות שלהם. למשל, השורש של האבן הדוממת אינו פועל בעצמו אלא אחרים מפעילים אותו, הוא כמעט ולא מתרכב עם כוחות אחרים, וכיוצא בתכונות האבן. מסיבה זו נקראים השורשים באותם שמות של הפרטים, למשל השורשים העליונים של כלל הדוממים נקראים 'אופנים' כמו גלגלי המרכבה שהאדם רוכב עליה ומניע אותה. שורשי בעלי החיים נקראים 'חיות הקודש'. ולענייננו, שורש הנחש המפותל הערמומי והממית נקרא ג"כ נחש, שכן כאמור שווה השורש בתכונותיו לענף היונק ממנו.
השורשים הרוחניים כולם הם בעלי מודעות עצמית ויש להם יכולת תקשור כמו דיבור שלנו. ובעצם מה שמייחד את האדם בין שאר היצורים בעולם הזה הוא היכולת להתחבר ולהתאחד עם השורש שלו שנקרא 'נשמה', כך שעל ידי חיבור זה נעשית התודעה של האדם רוחנית במקצת, וזה מה שמאפשר לו להיות 'מדבר' .
ולגוף השאלה. לפני החטא היה האדם בגן עדן שזה כידוע מקום של נשמות (בגן עדן אמנם היה עצים, אך אלו לא עצים שאנו יכולים לחוות אותם, אלא שורשים רוחניים של העצים בעולם הגשמי), וזאת אומרת שאדם היה כל כך מאוחד עם השורש הרוחני עד שהתודעה שלו הייתה רוחנית לגמרי והוא חווה ממש חוויות רוחניות.
בגן עדן ראה האדם את השורש הרוחני של הנחש ותקשר אתו, והוא בערמתו הצליח לפתות ולהכשיל את האדם לאכול מעץ הדעת.
הרווח הגדול של הנחש מהסיפור הזה, כי כמו הנחש גם השורש שלו רוצה להמית את האדם. וכעת, אחרי שאדם הראשון אכל מעץ הדעת קרו שני דברים. ראשית, האדם גורש מגן עדן, וז"א שהוא כבר לא מאוחד עם הנשמה, והתודעה שלו נעשתה גשמית, דהיינו שהוא חווה בדרך כלל רק חוויות גשמיות.
שנית, קודם החטא היה האדם קשור רק עם הנשמה שהיא השורש שלו. אך בשעת החטא האדם התחבר גם לשורש הנחש (זוהי כוונת חז"ל שבא נחש על חוה), וכעת יש לדעותיו ורצונותיו שני שורשים. הדעה האמתית ויצר הטוב הם משורש הטוב שהיא הנשמה, לעומת הדמיון והיצר הרע ששורשם הוא שורש הנחש.
את שני הדברים האלו רצה הנחש, כי כמו שענף שניתק רובו מן השורש סופו להתייבש, כך האדם ביום שאכל מעץ הדעת התנתק הרבה מן הנשמה ומיד נהיה מזומן למיתה. ובוודאי אם יימשך אח"כ אחרי היצר הרע, כי ככל שהאדם מתחבר בשורש הנחש הוא מתנתק יותר מן הנשמה.
בדברים אלו יובן גם כן מהי מעלת הבחירה שהאדם משתבח בה. כמו שנכתב, גם חתול יכול לבחור ולהחליט מה עדיף לו, להיכנע לפחד שיש בקפיצה מגובה רב, או להתגבר ולברוח מגורם עיון. אך בסופו של דבר זו לא בחירה אמתית, זה רק שיקול דעת ובחינה מה יותר עדיף ומה יותר מוצא חן בעיניו. לעומת זאת בחירת האדם היא הבחירה בין הטוב לרע, דהיינו אם להתחבר לשורש הטוב ולהתקדש, או להתחבר לשורש הרע ולהסתאב. זו כמובן הבחירה האמתית, שהרי מצד היצר הטוב 'עדיף' לו לעשות טוב אך מצד היצר הרע 'עדיף' לו לעשות רע.
עד כאן תגובתי. ולמגיב שקדמני, יש לך משהו לבסס בו את התיאורייה (ראיות חזקות או לפחות מפרש קדמון), או שאלו רעיונות פורחים באוויר?
להבנתי, סיפור גן עדן מתאר שלב ראשוני בהתפתחות המציאות. היקום אינו עשוי חומר, אלא קיים בתודעה. בתחילה, היתה התודעה האנושית דמוית חלום, והמציאות שהיא הפיקה היתה כזו שבה הכל יכול לקרות. ממילא, במציאות חלומית אין כל קושי בקיומם של נחש מדבר, מבול עולמי עם תיבה שבה כל החיות, וכן הלאה. רק אחרי המבול ומגדל בבל התקבעה המציאות על פי חוקים קבועים, והפכה מדמויית-חלום למציאות המוצקה יחסית שאנו מכירים כיום. אני מרחיב על כך בספרי "פנטזיהדות", שאמור לצאת בחודשים הקרובים בע"ה.