אני רואה הרבה מאמרים באתר שלכם, עם המון חומר וטיעונים, וויכוחים עם כל מיני דעות של אנשים, יש לי שאלה כללית: למה בכלל להאמין? מאיפה זה מתחיל? למה אני בחיים שלי צריך או רוצה את זה?
יכול להיות שאם אקרא מליון מאמרים אשתכנע שאתה צודק, אבל אני רוצה להבין על איזה סעיף זה יושב, כי בסופו של דבר אנשים משתכנעים במה שהם רוצים להשתכנע. תן לי את קצה החוט, למה להאמין בכל החבילה של האמונה היהודית והמשתמע ממנה.
תשובה: הייתי מתקן את שאלתך, לא 'למה להאמין', אלא 'במה להאמין'.
אין אדם שאינו מאמין במשהו, זה נגזר מעצם היותנו בני אדם. סיפוק הצרכים הפיזיים שלנו, אינו מספיק לנו כדי לנהל חיים שפויים, נפשינו עסוקה בעל כרחנו בגיבוש משמעות לחיים שלנו, ולמה שמתרחש סביבינו. אם חלילה נאבד את היכולת לגבש משמעות לחיים שלנו, יהיה זה סבל נוראי, סבל שמוביל להתאבדות. חיינו אינם חיים ללא משמעות.
הצורך העז במשמעות, טבוע בנו יחד עם יכולת לזהות ולהבין משמעות. מהרגע שאנו נולדים אנו מחפשים את המשמעות של אוסף הגירויים העצום שאנו נחשפים אליהם, ולאט לאט אנחנו בונים לנו תמונת עולם, החל מהמושג אמא ומשמעותו, ועד להתגבשות תמונת עולם שלמה, כל אחד כפי השגתו.
בכל מקום בו ישנם בני אדם, מתגבשות דעות, תובנות על הדברים שחשוב לעשות, לעומת הדברים שחשוב להימנע מהם, תובנות על מהות העולם והקיום. אנשים מתווכחים ביניהם, אבל אין אדם שאין לו תובנות על החיים ושאין לו דעה שהוא מאמין בה.
מכיון שאנחנו לא נולדים לעולם סטרילי, אנחנו אכן לא שואלים 'במה להאמין', אלא יותר 'למה להאמין לא' ולא לב'.
אם אתה רוצה להגיע למסקנה שונה מהיהדות, אוכל לעזור לך, כמו שכתבת "אנשים משתכנעים במה שהם רוצים להשתכנע", זה מתחיל מתפיסת העולם והמציאות. הרבה פעמים כשנכנסים לדיון על אמונה, הטענה הראשונה ש'הצד השני' מעלה, היא משהו כמו "אין ממצאים ארכיאולוגיים ליציאת מצרים", אבל כשאתה חופר קצת מאחורי האמירה הזו, מהר מאד אתה מגיע למנטרות כמו "בשביל נסים אני צריך הוכחה יותר חזקה", או "יש מליון דתות ולא יכול להיות שכולם צודקות", וכמובן גם "טוב, אז נחש מדבר". כלומר, השימוש בכל מיני טיעונים כאילו ארכיאולוגים, על ידי בני אדם שהארכיאולוגיה לא מעניינת אותם ואין להם מושג בה, הוא איזה סוג של כיסוי צבעוני לתפיסת העולם והמציאות, שלא משאירה מקום למשהו מעבר למציאות הפיזית.
לכן אחסוך לך, אם אתה מעוניין להיצמד לרדוקציוניזם, לא תגיע לשום אמונה, זו בחירה שלך, אם באמת אתה כנה עם הרדוקציוניזם (לא כמו אנשים שאתאיסטים מול הדת, אבל פונים מהר מאד לחייזרים, הומיאופטיה, והארות ניו אייג', וכפי שאמר צ'סטרסון, "כאשר אנשים מפסיקים להאמין באלוקים הם לא מאמינים בשום דבר, הם מאמינים בכל דבר"), לא תוכל להיות אדם מאמין (אלא אם כן נולדת מאמין, נתפסת לרדוקציוניזם, וקשה לך להשתחרר מהאמונה, כאן יש מקום לפלסטלינה רבת גוונים בסגנון שלום צדיק או רבאי גולינקין). הרודקציוניזם אינו דעה, אלא בחירה, בחירה להתמקד בחיים רק במה שניתן לניתוח והגדרה אנליטיים.
ברור שגם רדוקציוניסטים זקוקים למשמעות לחיים, והם יונקים אותה ממקום מאד סובייקטיבי ולא מנומק, או ממקורות סמכות רדוקציוניסטיים כגון גרטה טונברי.
אם הגעת עד כאן והשבת 'כן' על השאלות האחרונות, סיימת את המסע שלך.
אם אתה מכיר בכך שהרדוקציוניזם היא בחירה שרירותית, החוסמת את ההכרה עמה נבראנו, מקומך איתנו.
ההכרה והתפיסה האנושית היא חוייתית סובייקטיבית, זו ההיכרות הראשונית וממילא האמיתית שלנו עם המציאות. הרדוקציוניזם האנליטי היא פעולה שכלית שאנו מסוגלים לעשות, והיא רבת תועלת. אבל לראות מתוך כל המציאות רק את מה שעובר דרך השבלונה הזו, זה כמו להציץ דרך חור מנעול ולהסיק שהעולם הינו בצורה של חור מנעול.
הנפש שלנו חווה רצון, תשוקה, כיסופים, כעס, אושר, תובנות, זו המציאות האמיתית והראשונית שלנו. הניתוח הכימי של הצורה בה מעביר הגוף את האותות בזמן ההתרחשויות האלו, הוא חור המנעול של החלק שניתן להגדרה. חרדה איננה דפיקות לב, היא מתבטאת בגוף בצורת דפיקות לב, חרדה היא ההרגשה העמוקה שהנפש חווה, הרגשה שכלל אינה ניתנת לתיאור פיזי או כימי. וכך כל התחושות האחרות, וגם התובנות שלנו. בסופו של דבר מי שמאשר את נכונות הניתוח האנליטי, היא התחושה. שכן אין משמעות לכך שהניתוח האנליטי מאשר את עצמו. הכל מתחיל בתובנות הנפשיות ונגמר בהן, הפיכת הכלי של ניתוח אנליטי לשבלונה של 'הדבר היחידי שקיים' היא בחירה שרירותית שגויה.
יש בהחלט מקום לספקנות לגבי המשמעות של חוויותינו, וספקנות זה דבר בריא עד גבול מסוים, אבל ספקנות אינה רדוקציוניזם, היא חיפוש דרך. הרדוקציוניזם מכריז כי כל מה שלא ניתן להגדרה פיזית ולניתוח אנליטי לא קיים. הכרזה יהירה ושרירותית, המוכרחה להתעלם מהוכחות נגד, ולתייגן כ'בעיות שתיפתרנה'. הספקנות מחפשת את הדרך בזהירות בין כל החויות והמשמעויות הקיימות.
כיהודי, חויית הקיום שלנו קשורה תמיד באיום מתמיד, בתחושת שליחות מתמידה, ובתכונות נצח מעל הזמן והמקום. אלו הן כותרות החדשות שסובבות אותנו בבוקר ובערב, אלו הן חוויות החיים שלנו כל הזמן. זה מה שמחבר אותנו למה שמעבר לניתוח הפיזי, שכן מבחינת הניתוח הפיזי הרדוקציוניסטי יהודי מורכב מאותו חומר שמורכב מחבל חמאס, ההבדל בינינו הוא רק הסיטואציה ההיסטורית האקראית נטולת המשמעות במישור הרדוקציוניסטי.
התורה מעניקה משמעות לחויות הקיומיות שלנו, היא מתארת אותן, מנבאת אותן, עוסקת בהן, מציעה מזור ותיקון סביבן, ולכן היא המשמעות המתבקשת לחיים שלנו.
כעת השאלה היא במה להאמין, האם להאמין בנסיונות הקונספירטיביים להסביר את העובדה הזו בצירופי מקרים, בשכתובים ועריכות, במשחקים סמנטיים פורמליים שמנסים להוציא מתוכן את המונחים 'יחודיות', או פשוט לפתוח את הלב ולקבל את המשמעות הפשוטה הזו לחיינו.
—
באופן [לא] מפתיע, אתאיסטים עוסקים המון בנסיונות האלו, ייתכן שיש אתאיסט 'רגוע' שלא מגלה ענין בדת, אבל אין לנו דרך לדעת עליו. האתאיסטים שאנחנו מכירים עוסקים באובססיביות בנסיונות כיסוי והכחשה לאמירות הדת. הם מסוגלים להשתתף בקבוצות סוערות יום יום במשך שנים, לתחזק ולהקים אתרים, תכניות, קוי טלפון, השקעה של כסף אנרגיה וזמן. הסיבה שהם עושים זאת, היא כדי לגונן על עצמם מגילויי המשמעות, הם טורחים להבהיר לעצמם ולאחרים את ה'תשובות' שלהם, לא מפריע להם שאין להם שמץ מושג בתחומים שהם מדברים עליהם כבקיאים ורגילים, הם יכחישו את התנ"ך, מבלי לקרוא פרק אחד בו, הם ילגלגו על התלמוד, מבלי שיש להם את היכולת הטכנית לקרוא בו חצי עמוד, הם ידברו על ארכיאולוגיה, היסטוריה של מסופוטמיה, אגיפטולוגיה, פליאונטולוגיה, ועוד אלף תחומים שמעולם לא למדו, משום שזה ממלא אצלם צורך עמוק. אם באמת הם היו מכירים בכנות, כפי שאתה שואל, 'למה להאמין', הם היו מפתחים תחביבים הרבה יותר ידידותיים לסביבה, סריגה למשל, ולא מתנצחים שוב ושוב באובססיביות עם הדת.
אין מקום לשאלה 'למה להאמין', אם אתה נמצא בסביבה, בה אנשים משקיעים אנרגיה עצומה כדי לענות 'למה לא להאמין', כנראה שיש סיבות טובות לאנרגיה הזו…