לחץ לגירסת הדפסה

מודה באשמה, זו לא ממש השאלה שקיבלנו. אבל לא מדובר בקליקבייט, אלא בהזדמנות להסביר ענין יסודי הקשור במחקר המקרא.

שאלה: תוכלו להתייחס לדברי אלכסנדר רופא במבא למקרא, שמביא הרבה הוכחות לאיחור התורה? בתודה, בחור ישיבה.

תשובה: נתייחס לכל מאמרו, מצרף אותו בPDF, שבהמשך נחתוך לפרוסות, אבל חייב להקדים הקדמה קצרה…

ולכן מאמרינו מחולק לשלשה חלקים: הקדמה – לנושא השאלה, פתיחה – לפתיחה של רופא לפני הדיון, מבוא – על הטיעונים שבמבוא לתורה של רופא.

הקדמה

הבה ונחשוב יחדיו, האם חוקרי מקרא, או חוקרים בכלל, מנהלים דיון על השאלה 'האם האלהים התגלה לבני ישראל', או על השאלה 'האם התרחשו לבני ישראל ניסים'?

כדי להקל, נחשוב לרגע על חוקרי ספרות יוונית, האם הם מנהלים דיון בשאלת היעילות של דם הסלמנדרה שאמו של אכילס סכה אותו בילדותו? או על מלחמות האלים בעת המצור על טרויה? או שמא היסטוריונים של תרבות יהדות המזרח, מנהלים דיון על התרחשות ניסים אצל הבבא סאלי?

התשובה היא לא, לא רק מדע טהור, אינו יכול לעסוק בשאלות של נסים או על טבעי, מעצם הגדרתו, אלא גם מדעי הרוח, חוקרים בכלל, או ספרות מהזרם הרגיל בתרבות המערבית, לא עוסקים בשאלות כאלו. אין דיון.

זה לא בהכרח מגיע מסיבות של שלילת אמונה, יש חוקרים שמצהירים שהם מאמינים בליל הסדר, אבל בעת ניתוח אקדמי הם חוקרים, ועוד הצהרות נבובות כאלו, זה לא ענין הצהרתי, אלא ענין של מתודה. אין במתודה המחקרית מקום לדיון הזה, לא באקדמיה, ולא בפרסומים מדעיים, ובעיקר לא במנטליות של החוקרים והמחברים. לא מדובר כאן באיזו האשמה, או עלילה, אלא בדבר ברור שהאנשים שאנו מדברים עליהם כאן, מצהירים אותו בפה מלא.

הדיון על אמינות או אי אמינות, במידה ומתנהל, בודק אמינות היסטורית, מול הפכה. אבל לא בודק את גירסת המקור. מהסיבה הידועה שהזכרנו, המדע והמחקר לא עוסקים בשאלות אמוניות, דתיות, רוחניות, וכדו', אלא רק בודקים את הסיפור ההיסטורי שמאחורי הדברים.

אסכולה שלמה של מחקר שמרני, חלק גדול מהחוקרים כאן בארץ עד לפני דור, דיברו בצורה ברורה על היסטוריות של הסיפור המקראי, אבל בלי המרכיב הדתי, הניסי, האמוני.

שלילת המרכיב הזה, לא התבססה על חקירה, או טיעונים, אלא על הנחת יסוד תרבותית. אין זה יוצא דופן מכל הגישה האינטלקטואלית בת זמננו לכל נושא, אפשרות של רוחניות, נסים, וכו', אינה נבדקת, רק במקרה של טענה להוכחה למשהו שאינו מוסבר באופן טבעי, נחלצים מטריאליסטים לתרצנות, מדוע אין הוכחה, כפי שראינו כבר הרבה פעמים, למשל כאן:

כשאנשי מדע חוקרים רוחניות…

חשיבה חדה – ומה שמעבר לה

גאווה ודעה קדומה: הטיות חשיבה אצל ספקנים

ובכן,  מדוע חשוב לנו לעסוק בפסיכולוגיה של חוקרים?

משום שמי שכן מעוניין לנהל דיון על שאלת אמיתות הסיפור, לפעמים לא שם לב, שהוא מדלג על שלב הדיון באמיתות הסיפור של התורה, וקופץ ישירות לדיון המחקרי, שלא עוסק באי אמיתות הסיפור, אלא מניח את אי אמיתותו.

כשעוסקים בתולדות מוחמד למשל, הקפיצה הזו לא מהווה בעיה, הסיפור הוא אותו סיפור, מוחמד ונשותיו, מוחמד ומלחמתו בשבטים השונים, וכו', כשמגיעים לכך שיש סיפור שמוחמד קילל את הר גמל שיהיה מצולק, השקפתו של החוקר לא חשובה לעצם הסיפור, השאלה אם באמת בגלל קללה זו הר גמל נעשה מצולק, לא משליכה על כל הסיפור ההיסטורי.

אבל כשעוסקים בתורה, אם מטילים ספק בכל מה שנשמע לא טבעי, מפסידים את רוב הסיפור! נכון, עצם זה שהיו אנשים ממצרים ויצאו משם, ושאחר כך היו במדבר, לא סותר את הטבע, אם מדובר בקבוצה לא גדולה, אפשר לקבל גרעין שכזה גם מתוך הנחה ששום דבר לא טבעי לא התרחש. אבל הגרעין הזה לא רלבנטי מבחינת המסורת היהודית, הסיפור המרכזי הוא שמדובר בעם שלם, בשש מאות אלף, שמדובר ביציאה לא טבעית ששברה את גאוות מצרים, שצבא מצרים טבע בים, שהאל התגלה ונתן לישראל לא רק תורה אלא גם את כל התכנית ההיסטורית עבורם לאלפי שנה, שהם התקיימו במדבר במשך ארבעים שנה, שמשה לימד אותם רעיונות נשגבים שלא היה להם שום סיכוי להגיע אליהם בכחות עצמם, כסתם עבדים נטולי מדינה שברחו ממצרים.

כלומר, המחקר מניח, כהנחת יסוד, שרוב הסיפור המשמעותי במקרא כלל לא התרחש, הדיון -במידה ומתקיים – הוא רק בגירסה אלטרנטיבית שלא כל כך מעניינת אותנו. ובכן, במענה לכותרת הפוסט, התשובה היא: זו הנחה שהם מניחים, לא נושא שחוקרים מנהלים בו דיון, אין דיון. במידה והנושא מענין אותך, חפש לך אנשים או ספרים שמדברים עליו, ספרות ביקורת המקרא היא לא הז'אנר שעוסק בשאלה האם התורה ניתנה מן השמים או לאו.

האמת היא, שאם נצא מנקודת ההנחה שלהם, אולי נסכים איתם, האם הגיוני שקומץ עבדים שברח ממצרים, יגיע להישגים הרוחניים, הדתיים, הפילוסופי, והאינטלקטואליים, המגולמים בתורה? תוך שנה אחת מיציאת מצרים? אכן, לא הגיוני בעליל, הרבה יותר הגיוני שזו חכמה שהעם פיתח במשך מאות שנים. אבל התורה לא טוענת שזה הישג אנושי, אלא שהתורה הגיעה בפרץ של התגלות, זו הטענה שצריכים לבחון, ולא את המיתוס החילופי.

מאמרו של אלכסנדר רופא הוא לא הנושא המרכזי כאן כרגע, אבל מכיון שהשואל פתח בו, אצטט קטע מדבריו במאמר הנ"ל, המדגים את אי הדיון בטענה האמונית:

לפי הטענה האמונית, לא אפולוגטיקה של פרשנים, אלא לפי מה שמתואר בתורה עצמה, היא מתארת פרק זמן של ארבעים שנה, היא מתארת את משה מלמד את בני ישראל בהזדמנויות רבות ושונות, ובמקומות שונים, את חוקי התורה. ברור שאין לצפות ממשה שבמשך כל ארבעים השנה, יזכיר פעם אחת את החגים ויסתפק בכך, שהרי 'כבר הזכיר'. ובפרט שעם הזמן התחדשו מצוות וחוקים. ולכן, העובדה שבתורה באו  כמה נאומים של משה שמזכירים את החגים, היא טריויאלית, מתבקשת, וחלק מהסיפור עצמו של התורה, לא איזו קושיה וסתירה עליו.

החגים הוזכרו לראשונה בקיצור בספר הברית אחרי מתן תורה, ושוב עם חידוש הברית אחרי שנסלח החטא ונתקבלו לוחות שניות (אז זכו גם בחג השבועות), הרשימה בויקרא היא הראשונה המדוייקת ונושאת תאריכים, ובאה לפרט על מהותם של החגים. הרשימה בבמדבר מונה את הקרבנות השונים שיקריבו בכל חג. והרשימות בדברים הם משנה תורה, נאומי חזרה של משה, וחידוש  מרכזי אחד שנשא משה לפני מותו: יש לעבוד את ה' במקום נבחר אחד. בסיפור הזה אין שום דיון בקטע הזה אצל רופא.

בדברים אלו לא הנחנו שום הנחה, לא תירצנו שום תירוץ, אלא תיארנו את מה שכתוב בתורה. לנאומים האלו יש  תאריכים, מקומות, זמנים. לשאול מדוע החגים מוזכרים כמה פעמים, ולהסיק  מכאן שיש 'כמה  מחברים', זו תקיפת איש קש, תקיפת הטיעון שאולי איזה חוקר שמרן העלה, שבימי השופטים כהן חביב כתב את חוקי משה, ועל כך טוען בצדק רופא, מדוע שאותו כהן חביב יכתוב כמה פעמים את רשימת החגים, וכל פעם יוסיף משהו? אכן שאלה יפה, אבל לא על הנושא שלנו. משל למי שיקח את ספר נאומי בן גוריון, לאורך עשרות שנים, יצא מהנחה שהם נכתבו ע"י תועמלן ציוני אנונימי בשנת 2020 שבדה אישיות של אב קדמון בשם בן גוריון, ואז ישאל מדוע יש ענינים שמופיעים פעמיים או שלש בנאומים הבדויים.

כמו במקרה של רופא, כך גם בשאלה המרכזית על הסיפור כולו, חוקרים לא מנהלים דיון על היתכנות הסיפור שתלוי בענינים ניסיים והתגלות. הנסים משפיעים על היתכנות הסיפור כולו העוסק בהיווצרות של עם, וההתגלות משפיעה על היחס לתוכן ועל המהפכה האמונית.

מה שכן רואים ממאמרו של רופא, הוא שהכחשת האותנטיות של המקרא היא מוסכמה, לא ענין שנמצא בדיון, מבואות מחקריים למקרא מקדישים בדרך כלל פרק להצדקת איחור התורה, כהצדקה של מוסכמות קדומות, ולא באמת כדיון מדעי פורה ואמיתי עם שני צדדים, לפחות לצורך הדיון, ולכן כולם נראים אותו דבר, קובץ הערות שנכתבו בימי הביניים, חוזר על עצמו בשינויים קלים מכותב לכותב… (הערנו על כך בקצרה בהערות לרד"צ הופמן פרשת שמיני).

העולם המחקרי בנוי אריח על גבי לבנה, ובפרט בתחום של מדעי הרוח החצי מדוייקים. אם בתחום המדע המדוייק, לגילוי של בעיה ממשית בבדיקת מעבדה יש השלכות, וקשה להתעלם ממנה. או בתחום המדעים הלא מדוייקים (כלומר לא מדע), שכל אחד מבין שכל מה שנאמר עד עכשיו אינו מבוסס, ולכן רשאי הרוצה להציע הצעות המתעלמות מדעת הקודמים. כל זה פחות עובד בתחום המדעים החצי מדוייקים, אין עובדות ממשיות שמישהו יכול להשתמש בהן, ומן הצד השני, מדובר בשאלות היסטוריות המנותחות ע"י טיעונים וידע מחקרי, היחס למוסכמות הוא כאל דבר מבוסס, אותן מוסכמות שנוצרו בראשית ימי המחקר, עדיין תופסות מקום של כבוד, למרות שהשיקולים הישנים כבר מזמן נעלמו והופרכו.

ושוב דוגמא מדברי רופא:

מי שחיפש הודאת בעל דין, יד ראשונה מרופא, מוצא אותה בקטע הפתיחה: די וטה שיער השערה ב1805, השערה זו טרם הופרכה, ולכן הבנין שנבנה עליה עומד על תילו.

יושם לב: מדובר בהשערה, אין כאן רמז להוכחה עבור ההשערה, בנין נבנה עליה במאה ה19. ומה הבעיה? שההשערה טרם הופרכה. נניח שהיא לא הופרכה, האם היא הוּכחה?

במאמר זה הבאנו בפירוט רב את דעתם של עשר חוקרי מקרא מכובדים ומוכרים, מן המאה ה20, הסבורים כי השערה זו הופרכה לחלוטין:

אפנות בחקר המקרא, והפעם: מציאת הספר בימי יאשיהו

ובמאמר זה, מזוית אחרת, עוד ממצאים המפריכים את ההשערה:

השערת דה ווט על ‘מציאת ספר דברים’ – לאור הממצאים

אבל לפי רופא, התחום המחקרי האחרון בעולם שנשען על תיאוריות שנוצרו במאה ה19 כ'מילה אחרונה', הוא ביקורת המקרא, וכל כך למה? משום שההשערה של פלוני ההולנדי 'לא הופרכה'…

והבנין שבנו על גבה? כלום היה בנין אנליטי היסטורי? לא מיניה ולא מביה, מדובר בבנין אופייני למדעי הרוח של המאה ה19, תחושה שטחית של 'גילינו כל מה שניתן לגלות', אמונה עיוורת בכל כיוון מחקרי שהועלה – כפתרון סופי, הקשרים ברורים ללאומנות, היעדר ידיעות ארכיאולוגיות, פילולוגיות, והיסטוריות, השקפה ויגית על ההיסטוריה, פילוסופיה גרמנית נאיבית, לסמוך על זה בזמננו? להציג את זה כבנין יציב? מנותק מהקשרו ומהרוח שמאחורי הדברים?

קצת פירוט במאמרים הבאים:

פרופ’ וידנפלד: ביקורת המקרא הולהויזנית הופרכה לחלוטין

ביקורת המקרא הולהויזנית 13. סיכום פרשת קריסת הביקורת הישנה

ד”ר ליאורה רביד נגד יסודות ביקורת המקרא

כל זה שוב סטיה מהנושא שלנו, הנושא של ההקדמה שלי הוא: אין דיון, בתחום הניסים, התגלות, שהם הבסיס של הסיפור שבתורה.

נחזור ל'בנין' של המאה ה19, איך הוא נוצר?

בריאן פלמר, מספר לנו משהו על יסודותיו:

לפני למעלה מ-300 שנה הבין קורא ביקורתי של הטקסט התנכי כי ישנן בעיות עצומות בסיפור אודות יציאת מצרים, אם רוצים לקרוא את הנרטיב כעדות פשוטה לעובדות היסטוריות. הרמן סמואל רימארוס, פילוסוף גרמני מהמאה ה-18 כתב: “בקריאת ההיסטוריה של משה והתקופות העוקבות ראינו כי לכותב אין אינטלקט ואין לו כל בעיה להמציא נסים ושהקורא נדרש לפחות אינטלקט כדי להאמין בהם. בתוך שלוש שעות ובלילה אפל הוא (כותב הנרטיב) מוציא 3 מיליון גברים נשים ותינוקות, זקנים וחולים, פסחים ועוורים, אוהלים ורהיטים, עגלות ותבואה, שלוש מאות אלף שוורים, שש מאות אלף כבשים, בבטוחה מעל קרקעית הים שעמוקה לפחות כמייל אחד, קרקעית המכילה עשב ובוץ בצד אחד וחול ושברי אלמוגים בצד השני, דבר מדהים. אין לו שום בעיה אפילו להרהר האם הדבר אפשרי. הוא מתאר לעצמו שניתן לבצע פעולה כזו במשמרת לילה בודדת.

הנה ניצני הנאורות, אם רוצים לקרוא את הדברים כ'עדות פשוטה לעובדות היסטוריות', כלומר, לקרוא אותם בהנחה שלא היה כאן שום נס, כפי שהוא אומר: "כי לכותב אין אינטלקט ואין לו כל בעיה להמציא נסים ושהקורא נדרש לפחות אינטלקט כדי להאמין בהם", כלומר, תגלית שנצנצה במוחות הגדולים של המאה ה18, שהתורה מספרת סיפורי ניסים, ושלכן מי שמאמין בהם הוא נעדר אינטלקט.

אכן, עלי לציין, כי לא מוזכר בתורה שמעבר בני ישראל את הים הוא נס (לא קריעת הים אלא המעבר הרגלי), ואכן אין צורך בכך לשום נס, כפי שהראינו כאן, (הכותב מציין שהם הלכו בבוץ, בניגוד לדברי התורה שהלכו ביבשה. אבסורדי הוא שאותם אנשים שלא מאמינים ש2 מליון יכולים במשך לילה שלם לחצות שטח יבש ברוחב של קילומטרים רבים, מאמינים בנסים הגלויים שכיכר רבין יכולה להכיל מליון איש שהתכנסו תוך שעה והתפזרו תוך שעתיים…), הדברים מובאים פה רק כדי להמחיש את הגישה, שנסים לא התרחשו, כפי שניתן לראות גם בקטע הבא שלו:

מרבית הקוראים המודרניים של הטקסט שאינם מוטים לטובת התנך כספר קודש, עקבו אחר הרעיון של ריימארוס ודחו את ההסטוריות של הסיפור אודות עבדים עבריים שחיו במזרח דלתת הנילוס לפני כ-3,400 שנה. למרות הטיעון המנוגד של הדתיים, הסיפור כל כך מדהים שלא ניתן להאמין בו. ואולם כמה פונדמנטליסטים נסיבתיים, הן יהודים והן נוצרים עברו לטיעון כי הם מאמינים שהתנך מספר פרטים מדויקים אודות ימיהם הראשונים של בני ישראל כבני חורין, לאחר שיצאו מארץ גושן ועד לתום מסעם במדבר סיני במשך 40 שנה.

ובכן, הסיפור שהתרחש דבר מדהים, נדחה מחמת עצם זה שהוא מדהים, אין דיון.

ואיך נראה הדיון של ולהויזן, במאה ה19, על מכת בכורות?  “טבע הענינים מחייב את ההנחה, שמנהג הקרבת הבכורות הישראלי חולל את הסיפור על הריגת בכורי מצרים. אם לא נניח זאת, אין הסיפור ניתן להסבר, ואין למצוא נימוק כלשהו לברירה המוזרה שהדֶבֶר בורר לו בין בני אדם”, (אקדמות לדברי ימי ישראל, עמ’ 85). הדא דאת אמרת: אין דיון.

ומה אומר ידידו החוקר הגרמני גרסמן?

“המכות הינן תחליף מאוחר לספורי נסים קדומים יותר, אלא שנסים מעולם לא אירעו בשום מקום, ומכיון שהמכות ואף הנסים אינם עובדות היסטוריות לא ניתן להסיק מסקנה כלשהיא לגבי מועד יציאת מצרים… התמונה מתוארת בצורה כח חיה עד שכל פרט עומד לנגד עיני רוחינו ואפשר כמעט לחשוב שזהו תיאור אמיתי של מאורעות היסטוריים, אלמלא הנסים”, (גרסמן, משה וזמנו עמ’ 107 והלאה).

את הרעיון הזה של 'אין דיון', מדגיש גם מיודעינו אלכסנדר רופא:

“הנס הוא בתחום שמעבר להיסטוריה, הוא בתחום האמונה ולא בתחום המדע, וממילא גם לא בתחום מדעי הרוח. לגבי ההיסטוריון יכול סיפור הנס להעיד על דרגת האינטנסיביות של האמונה בתוך קבוצה דתית בתקופה נתונה, וכן על גודל ההתרשמות של עדת המאמינים מאישיותו הבלתי רגילה של מנהיגם”, (פרופ’ א. רופא, סיפורי הנביאים, י-ם תשמג’, עמ’ 161).

ברוח זו כותבת גם ד”ר ליאורה רביד בכנות: “סיפור יציאת מצרים גדוש מעשי ניסים שעשה אלוהים הגדול לעם הקטן שהוציא ממצרים. הניסים הרבים מאפילים על הרובד ההיסטורי של הסיפור ומטשטשים אותו. יש להודות שהם אינם נשמעים אפשריים באוזניו של מי שמגדיר עצמו חילוני ורציונאלי. גם סיבה זו תורמת את חלקה לכך שרבים מטילים ספק, או אפילו שוללים לגמרי את סיפור יציאת מצרים”.

את אותו המסר אנו מוצאים אצל החוקרים הישראליים השמרנים:

הארכיאולוג מיכאל אבי יונה כותב: "מעבר ים סוף לשני מליון נפש בלילה אחד, ונדידתם של אוכלוסים עצומים כאלה במדבר במשך ארבעים שנה, הם מן הדברים שאינם מתקבלים על הדעת", (אנצ”מ ערך אוכלוסיה).

פרופ' למקרא, שמואל ליונשטם כותב: "ברור שאין המנין של 600,000 מנין ממשי בתנאי הקיום שבמדברות סיני", (אנצ”מ ערך יציאת מצרים).  

הארכיאולוג שמואל ייבין, כותב: "יש כמה קושיות מן הסברה שאנו רשאים להקשותם על המסורת המשתקפת בס’ יהושע: בראש ובראשונה כיצד יתכן במדבר החרב הכנת מסע מתוכנן ומשוכלל כזה כנגד ערים בצורות, ומלכים הפוקדים על צבאות מאורגנים בלא שום ראש גשר בארץ נושבת… אמנם משהו מעין הכנה בראש גשר כזה בערבות מואב מתואר בראשית הספר, אולם היש די בזה? וכיצד ערך משה את תכנית מסעו הצבאי על עבר הירדן המזרחי במדבר ממש?", (אנצ”מ ערך כיבוש הארץ עמ’ 82).

חוקר המקרא מנחם הרן: "סיפורי נפלאות ודאי שאינם יכולים להתקבל כפשוטם, אבל אין לשפוך את התינוק עם המים", (כאן).

דומה שבכך מספיק כדי להראות, שאין באמת דיון בשאלה האם התורה ניתנה משמים, האם ה' הוציא את בני ישראל ממצרים באותות ובמופתים, זו הנחת יסוד בעולם המערבי המודרני, שעיסוק במקרא מורכב מן האפשרות של תיאור היסטורי מהימן, או בלתי מהימן, אבל אין עיסוק במה שאכן מתואר בו, התרחשות שאינה מוסברת באופן טבעי. הארכנו להראות זאת כאן במקורות נוספים.

לאחר ההקדמה, נוכל לחזור לשאלת הטקסט של התורה, וזמן חיבורו.

גם כאן, כפי שהדגמנו, לא תמיד מנהל רופא דיון עם הגירסא המסורתית, של ארבעים שנות המדבר, אלא עם גירסא דמיונית.

פתיחה

אך מעתה נעבור על דבריו לפי הסדר, וראשית הפתיחה:

רופא מצדיק את העיסוק שלו במקרא, מנקודת מבטו, אותה הוא מנסה להנחיל לנו.

למשל: דובים הורגים את הנערים, זה רע, מדוע זה קרה? התשובה: הלגנדה ממוקדת בערכים של קודש וחול, ואדישה לרע.

חוק החרם בספר דברים, זה רע, התשובה: יש כאן שיקוף של משהו שהאשורים עשו, וזה הובא במקרא כאיטיולוגיה להיכן נעלמו הכנעני.

רופא מציג את עצמו כאן כחוקר, לא סתם כחוקר, אלא כמהות המפעל המחקרי ביחס למקרא, הוא שואל מה אנחנו עושים כאן? ועונה, שתי תשובות על שני פרטים מקראיים.

אבל מה באמת הוא עושה כאן?

נופל באותו פח שהוא מתאר בו אחרים.

הוא יוצר לגנדה, איטיולוגיה, מספר את הסיפור שלו, אבל, מציג את זה כמחקר.

מה לאמירה ערכית, בעלת שיפוט מערבי מודרני, ולמחקר? רופא סובר כי בהעלבת נביא אין דבר רע, יש רק משהו שקשור לקדושה. ספר מלכים סובר, מן הסתם, לכל הפחות בתור אפשרות, כי העלבת וביזוי הנביא היא דבר רע לכשעצמו, ומעיד על חברה עם בעיה שרשית. האדם המערבי יכול להכיר באיסור בחוק על העלבת עובד ציבור במילוי תפקידו, יכול להכיר בעונש מאסר למי שזורק נעל על שופט, אבל בעיניו חברה בה אפשר להעליב את הנביא היא חפה מטוב ורע.

החלק השני הוא הרבה יותר משמעותי, רופא מספר לנו סיפור, על איזו שהיא סיטואציה היסטורית שהולידה את חוק החרם, זה סיפור איטיולוגי קלאסי, הוא  חסר כל בסיס והיגיון, במידה והכנעני לא הושמד, לא היתה שום סיבה להמציא עשרות פסוקים בתורה עם אזהרות חמורות להשמדתו, ופרקים שלמים בספר יהושע. מלכי אשור אמנם לא היו נחמדים, כמו כל התנהלות הצבאות בימי קדם, אבל לא היתה  להם מדיניות של 'לא תחיה כל נשמה', הסיפור לפיו העם בישראל במאה השביעית המציא סיפור של השמדת עם אחר, שלא היה ולא נברא, ושילב אותו בתורה ובכתבי הקודש כשכבה מרכזית ומהותית, הוא פשוט סתם סיפור, אגדה, לגנדה, או כל מילה לועזית אחרת.

זו הדוגמא של רופא לאיך ולמה חוקרים מקרא?

כשמנתחים את הציווים בתורה על השמדת הכנעני, רואים שהם לא יכולים להיות מאוחרים, הם לא תואמים למציאות המאוחרת, לא טופוגרפית, לא סוציולוגית, לא אתנית, ולא בשום צורה, הם פשוט כתובים קדומים המספרים על מצב קדום. על הניתוח הספרותי למשל כאן, על הקונספט ההיסטורי כאן.

הקטע הבא אחריו, הוא שוב סיפור:

אולי, אולי התחברה מגילת רות בימי הפולמוס על הנשים הנכריות, אבל שוב, זה רק סיפור, מה לזה ולמחקר?

אם רוצים לדעת מתי נתחברה מגילת רות, אין די בלספר סיפור כל שהוא, סיפור ניתן להתאים לכל תקופה שנרצה, כדאי לחקור מעט על סגנונה ותוכנה, הייתכן שבזמן שכל היצירות שנכתבו ע"י שבי ציון או בני דורם הם על גבול האשדודית והארמית, נכתבה מגילה זו? ראה כאן פירוט בנוגע לרות ספציפית, וכאן בנוגע להבחנה בין תקופות בלשון בכלל.

הסיפור של רופא הוא גרוע, משום שמגילת רות מצדדת בכך שניתן להכניס מואביות לעם ישראל, ואף דוד המלך יצא  מכך, כלומר עמדה חזיתית נגד עזרא ונחמיה, נגד העמדה שהתקבלה כעמדת המסורת, כמה שלומיאליות וסתירתיות וחוסר הבנה ניתן לייחס לאותו דור עצמו של שיבת ציון?

מבלי משים מגלה לנו רופא את מהות מקומה של ביקורת המקרא: יצירת מיתוס חילופי אודות המקרא, אין שום סיבה אחרת לכל הישות הענקית המכונה 'מחקר המקרא', פקולטה להיסטוריה כבר קיימת, פקולטה לארכיאולוגיה כבר קיימת, כנ"ל תיאולוגיה, פילוסופיה, בלשנות, תולדות עם ישראל. מחקר המקרא עוסק בבניית השקפת עולם חילופית, המכונה בטעות בשם 'מדעית', למקרא. זה הוא בפשטות, מיתוס חילופי.

המבדיל בין מיתוס למיתוס

למעשה זה כתוב די במפורש בקטע הבא:

אדם הניגש בגישה אובייקטיבית למקרא, אינו יוצא מהנחה שכדי לדעת מתי וכיצד נוצר עם ישראל, ומה היתה אמונתו לכתחלה, הוא חייב ללמוד איזה בנין מחקרי שנבנה במאה ה19 סביב השערה, שיש סבורים כי לא הופרכה. תיאור תולדות העם בקוים כלליים נמסרו לנו על ידי העם בעצמו, כמו כל העמים האחרים, הרוצה לדעת את תולדות ימי הביניים, אינו פונה לאיזה גוף מחקרי, או להשערות קונספירטיביות, אלא לומד את התיאורים שעמי אירופה השאירו כתובים. כמובן שתמיד אפשר לנהל דיון על אמינות סיפור כזה ואחר, להעשיר את הידע וכו', אבל לצאת מהנחה שכל המקרא הוא בדותא, ומה באמת קרה את זה יספרו חוקרים מספרי סיפורים, ובפרט 'מה היתה אמונתו לכתחלה', תחום החביב מאד על מספרי סיפורים, שעם אפס נתונים ואפס עובדות, הם מספרים סיפור ראשית של האמונה הישראלית, הבנוי על סכימה אבולוציונית פשטנית- ויגית מן המאה ה19, כולל 'תיקוני' פסוקים ו'דרשות' המכניסות בכתוב את מה שאין בו לפנינו.

רופא מכניס את המסקנה, שהיא גם הנחת יסוד, כנקודת ענין אובייקטיבית בדיון. כדי לדעת את 'אמונת הלכתחלה' של עם ישראל, צריכים ליצור איזה בנין 'מחקרי', זו המגמה.

הוא פשוט מכוין לדרך האמצע, משום שהיא באמצע, לא להיות 'לכוד' חלילה ב'תמימות' שמרנית, אבל גם לא לבטל לגמרי את המורשת שלנו, תשאיר משהו. למה? כדי להיות מאוזן, כדי להיות גם ליברל וגם ציוני, גם מלומד וגם בלתי מתכחש למורשת, וכו'. מה לזה ולמחקר?

המבוא הזה מטרתו להוציא אותנו מן ה'תמימות השמרנית', הביטוי הזה לא נבחר בכדי, שכן, כאמור, אין כאן כמעט דיון בגישה השמרנית עצמה, הבעיה עם אמונת הנס וההתגלות – שהיא 'תמימות', לא משום שיש טיעונים כנגדה, או שהיא נידונה (בתחום הפילוסופי כמובן שיש דיונים, אני מדבר כאן על מחקר המקרא), והדיון הוא פנימי בתוך מאמיני המיתוס החילופי, האם יש לטוות אותו באופן מינימליסטי (רופא לא בקטע), או באופן שמרני מדי (כנ"ל), או אי שם באמצע, זהו בדיוק, תזיז עוד קצת שמאלה, מעולה, בדיוק כאן…

גם יאיר הופמן בביקורתו על המבוא של רופא, מרגיש בכך שהיחס הסמלי למידה מאוזנת למקרא, בולט לא פחות מהשיקולים האובייקטיביים, ופותח בדברי ניחומים כדרכם של אלו שמדלגים על שלב הטיעונים:

על אף המידע הרב והמגוון שמוסר לנו רופא על היבטים שונים ומרכזיים בחקר המקרא, הרי זהו ספר אישי, כמעט אפשר לומר ספר שבא מאהבה: אהבה למקרא, לתרבות ישראל, ואהבה לא פחות עזה לזרמים הביקורתיים בחקר המקרא, שצרי אופק למיניהם מנסים להציגם כביטוי לחוסר כבוד, ר"ל, למקרא. ואולי תו היכר זה הוא התרומה העקרונית החשובה ביותר של ספר זה לתרבות הישראלית בכלל וללומדי המקרא בפרט. הוא מראה שאין סתירה בין גישה ביקורתית, הרואה במקרא ספר שנכתב בידי אנשים בשר ודם ולא "מפי הגבורה", לבין הערצתו כיצירה התרבותית החשובה ביותר בתרבותנו ובתרבות המערב בכלל.

ובסיום דברי הניחומים, פונה אל הסמכות של המחבר, כדי לתקף את הדילוג על הטיעונים:

 רק מי שחקר בעצמו תורה, נביאים, היסטוריוגרפיה, ספרות מזמורית וספרות חכמה, מי שעסק בשאלות חיבור, עריכה ונוסח, יכול להרשות לעצמו לדבר בסמכותיות על מכלול הנושאים הללו.

רופא, בכל המבוא שאמור להיות תשובה למתנגדי הביקורת, כותב רק קטע  אחד בו הוא מזכיר את שיטתם:

ובכן, כצפוי הוא נותן בפיהם טענה מסורסת, ואפילו עליה הוא לא משיב.

בבית המדרש ישנן מחלוקות, משום שאלו ואלו דברי אלוהים חיים, חכמים אינם עסוקים בויכוח היסטורי, לגבי ויכוח היסטורי כותב רש"י שכאשר חולקים החכמים: חד אמר הכי אמר רב, וחברו אומר הכי אמר רב, "ודאי חד מינייהו משקר", הסיבה שאלו ואלו דברי אלוהים חיים, היא שבצורה איך לקיים ולהבין את התורה ייתכנו דרכים רבות ושונות, שאת כולן קיבל משה מסיני, שבעים פנים לתורה. ראו כאן.

מקצוע שיש בו מחלוקות רבות, בלתי פתירות במשך שנים רבות, זה מעיד על כך שהנושא הוא פילוסופי מופשט, ולא עובדתי, שהוא תלוי בהנחות יסוד ובתפיסת עולם, ושאינו מדע. במדע היו מחלוקות עזות, שהוכרעו ע"י ניסויים, שום מחלוקת בנושא מדעי אמיתי אינה יכולה להחזיק זמן רב, כי ישנן שיטות מחקר, ואילו בתחום ביקורת המקרא, המחלוקות בעינן עומדות, תחום המחקר לא מתקדם לשום כיוון, פרופסור אלכסנדר רופא מפרסם מבוא למקרא במאה ה21, וכותב כי הוא מיוסד על הבנין שנבנה במאה ה19!

כאשר מוצגת פרשה בסיסית, אולי הכי בסיסית בתורה – פרשת מתן תורה, וחוקרי המקרא המפורסמים מנסים לחלק אותה ל'תעודות' המפורסמות, אבל כל חוקר יוצר חלוקה אחרת, מה זה אומר על הערך האובייקטיבי של ה'שיטה'? אם היא לא מסוגלת להביא למסקנה?

(כך זה נשמע: “הגיוון הרב שראינו בשיטות הניתוח השונות הורה בעליל על המבוי הסתום שאליו נקלע המחקר הספרותי בקורתי של היחידה האמורה ואמנם מוצאים אנו בספרות המחקר ציון של מצב נואש זה… בדומה לכך מבטא דה וו בספר חדש הלך רוח פסימי ביותר לנוכח חילוקי הדעות המביכים במחקר החדיש… לנוכח מצב זה במחקר מתעוררת הקושיה החמורה כלום יש בכלל ערך להוסיף לגיוון המביך של הצעות הניתוח הספרותי הצעה נוספת?… הגיוון בדעות שאותו סוקר דה וו הוא מביך, ולמעשה הוא רב הרבה יותר מכפי שניתן ללמוד מדבריו. דומה שהמחקר לא פסח על דעה אפשרית אחת בתוך הסכימה הבקורתית” (שם בהערה הוא מונה 8 יחוסים סותרים שנאמרו ע”י חוקרים שונים לגבי קטע זה), "הגיוון הרב של תוצאות החקירות השונות המשתקף מתוך הסיכומים השיטתיים והמפורטים הללו מציב לפני הפרשן את הפיתוי להטיל ספקות בלגיטימיות או בתועלת שבעצם העמדת השאלות… לבעיה זו הוצעו  פתרונות שונים שלעתים הם שרירותיים מאד… תרגום השאלה למונחים כרונולוגיים מכניס אותנו למעגל קסמים וכעדות לכך ישמשו ההבדלים הגדולים בתאריכים המוצעים לעשרת הדברות למן המאה ה13 לפני הספירה ועד תקופת גלות בבל… העיסוק הנואש בשאלת הריבוד הספרותי של שמות לד… קיטוב אופייני של דעות במחקר הבקורתי.. ארבע דעות, לאחד ברור… ולאחר אין ספק…”, מכאן).

אנחנו לא מדברים על עיקרון אי הטעות, ולא על שאלה של סמכות, אלא על הערכה פרקטית למתודה, מה הערך של מתודה שלא יכולה להביא לשום תוצאה, לא בטוחה ואף לא קרובה לכך, תחום המחקר שפעיל כבר 200 שנה, לא ייצר אפילו כלל אחד שניתן ליישם אותו ולהגיע למסקנות מוסכמות. עד לרגע זה, יכול כל הרוצה לייחס כל קטע בתורה שירצה, למן המאה ה13 לפני הספירה, ועד תקופת גלות בבל. אין שום קטע בתורה שמקובל במחקר שיש הוכחה לזמן כתיבתו. סיפורים והשערות יש למכביר, למרות שהם די חוזרים על עצמם, אבל המחקר לא התקדם אפילו בטפח אחד לקראת מסקנה מוכחת. סיפורים והשערות אינן מסקנות ולכן גם אינן מחקר. (על כך מדבר גם ברמן, כל קורא יכול לראות בערך הויקיפדי 'תיארוך ספרי התנ"ך', גם באנגלית ובעוד שפות תרבות, שאין שום כלום, אין אפילו קטע אחד בתורה שיש הוכחה לזמן חיבורו, מקום חיבורו, מי חיברו, וכו').

כפי שנראה בסמוך, תחום המחקר נכשל לא רק במיתוס החילופי, אלא גם בסתירת המיתוס הקיים, לא הובאה שום הוכחה לאיחור שום קטע מהתורה. נחזור לזה בהמשך.

רופא, לא זו בלבד שאינו משיב על הטענה שהוא מביא, הוא גם חוטא בהבאת הטענה, וכי זו הטענה העיקרית של מתנגדי הביקורת? שבין המבקרים יש מחלוקות האם לקרוע כל פרק ל8 מקורות או ל9? והלא טענות הביקורת עצמן, נתונות בויכוח, וכי כל הויכוח שרופא מצא בספרות הוא רק טענה זו, שיש מחלוקות בין המבקרים?

ספרות שלמה של חוקרים שהכחישו את מה שרופא מכנה 'מחקר המקרא', לא קיימת מבחינתו של רופא, השערת דה ווט, שספר דברים נכתב בימי יאשיהו (אשר כזכור, לפי רופא היא הבסיס למחקר המקרא), נדחתה ע"י קבוצה גדולה של חוקרים שמרנים, בארץ ובעולם, מהחוקרים הישראליים שהזכרנו כאן: קאסוטו, סגל, גרינץ, אופנהיימר, ליבוביץ', ייבין, קלוזנר, קויפמן, קארל, ליונשטם. (על עיקר השיטה הולהויזנית, כתב קויפמן לפני עשרות שנים שישנה שיטה שלטת ו'איש אינו יודע מפני מה היא שלטת', וזה לא שהמצב הוא שהביקורות ביטלו את טיעוני קויפמן).

המאמר עוקב אחר ספרו של זמירין הפותח בתיאור מרכזיות ההשערה לחקר המקרא:

הוא מראה שההשערה היתה חסרת בסיס מדעי מעיקרה, ולמרות זאת קודמה ברעש גדול:

חוקרים שמרנים נוספים, הביעו טענות עניניות מהתחום המחקרי, כנגד השיטה הולהויזנית, וכנגד השערת דה ווט, אך כל זה איננו קיים עבור רופא. התגלית של מזבח הר עיבל, יוצרת בעיה קשה להשערת דה ווט, גם מזה מתעלמים לחלוטין, הטענה הנגדית: איך יש מחלוקות…

מה שעומד מאחורי הכחשת ההיסטוריה המקראית, הוא הסיפור של השערת דה ווט, והתפיסה האבולוציונית המסתעפת ממנה, כל רשימת הטיעונים שמונה רופא בהמשך, לא רלבנטית בכלל לנושא, כפי שנראה בסמוך.

ההנחה היא שתורה מגובשת לא היתה עד ימי יאשיהו, איחוד הפולחן לא היה ידוע, ומכאן שכל טקסט שמדבר על התורה, או שמבוסס עליה, או שדורש איחוד הפולחן, מאוחר למאה השביעית לפני הספירה, כלומר כל המקרא מאוחר, מסורס, משובש, ולא מייצג את המציאות.

כך למשל יונתן כהן, חסידו של קויפמן, המכיר בכח טענותיו לקדמות ספר יהושע, לא יכול להשלים עם העובדה שיהושע הוא קדום, הרי הוא מכיר בתורה כספר, זה לא יתכן (במאמר זה עמ' 54):

גם אלכסנדר רופא, כשהוא מדבר על מחקר המקרא כמות שהוא, אין הוא משתמש בסוד היב' של אבן עזרא, שמאחר את התורה לכל היותר לתקופת השופטים, אלא בסוד הרפורמה של יאשיהו, בהשערת דה ווט:

כפי שציינו לעיל, אין שום התאמה בין דברים ובין מעשי יאשיהו, כך או כך, ברור שהגישה בת זמננו מיוסדת כולה, על השערת דה ווט, ואין לה שום עוגן היסטורי אחר, 'תאריך מוצק ראשון' – שהוא גם אחרון, אין עוד מלבדו. מכאן השתרבבו על התיאוריות על אסכולות שונות שכתבו חלקים שונים, ונדחה הפירוש הפשוט, המסופר בתורה עצמה, שהיא כוללת נאומים של משה שחושף את בני ישראל לתורה לאט לאט במשך ארבעים שנה.

כל זה מבחינת רופא, פשט המקרא, כפי שהוא כותב שם בעמ' 2 על ההגדרה של הגישה המחקרית:

ובכן, להניח שכל התורה והנביאים הם שיבושים וסירוסים המכילים כמות עצומה של שכבות ועריכות, ואין ביניהם ולמציאות קשר אלא משהו ערטילאי וקלוש, אנשים ישבו במשך מאות שנים ובדו סיפורים תוך כדי הכנסתם לפה של משה, ויצירת סביבה דמיונית של משכן, נדודים, המצאת שושלות דמיוניות ואנשים דמיוניים, זה 'כפי פשוטם במשמעות המקורית', זה מה שהתכוונו האנשים שכתבו ומסרו את הטקסטים האלו, מדהים!

מבוא

ובכן, מה הם סוף סוף הסיבות להוכחת איחור התורה?

נעבור עליהן אחת לאחת.

רק נקדים שני דברים חשובים מאד:

1. בכל רשימת הדוגמאות המובאת במבוא של רופא, אין אפילו אחת, שעשויה להיחשב כהוכחה, הוכחה חד משמעית, לא משהו שנתון לפרשנות, לדיון. אין שום ספק שאפשר בקלות להוכיח, שספר חשמונאים, למשל, לא התחבר לפני התקופה הפרסית, וכך לגבי רוב הספרים המתוארכים שאנחנו מכירים.
2. כל רשימת הדוגמאות המובאת במבוא של רופא, גם אם נקבל את המסקנות העולות מהן, אינן מאחרות את הפסוקים או את המלים המדוברות, אלא למקום כל שהוא בימי השופטים, אין אפילו דוגמא אחת, שהמסקנה העולה ממנה היא שהדברים נכתבו בימי דוד המלך למשל.

בהנחה ונצליח להדגים את שתי ההבהרות האלו, האם אין המבוא הזה קם על יוצריו?

הייתכן שמתוך כל הערב רב של סופרים, ובליל העורכים, ומאות השנים שבהן אסכולות התעללו בטקסטים של התורה, שכאמור, לפי הנחת המוצא של המחקר, התחילה להיות מגובשת כספר רק במאה השביעית, שלוש מאות שנים אחרי דוד המלך, עם כל הטעויות כביכול שעשו, ועם כל הסתירות, וכל התפרים הגסים, וכל שאר החסרונות שמוצאים בה, לא השאירו אחריהם שום סימן, אפילו לכאורי של איחור לתקופתם??? סימן אחד לרפואה? וגם הסימנים שמוצאים לאיחור מימי משה, נניח, כולם ענין של פרשנות ורצון טוב, ואף אחד מהם לא הוכחה? הייתכן שתקופה כזו ארוכה של ערבוביא, בספר שמלא מאות שמות מקומות, אנשים, יוחסין, מושגים משפטיים, ערים, מלכים, וכו' לא תוליד הוכחה אחת???

אם מישהו יעלה אפילו בצחוק את הרעיון שספר חשמונאים נתחבר בתקופה הפרסית, יסובבו עבורו אצבע על הרקה, אם מישהו יטען שדניאל נכתב בימי הבית הראשון, או שספר מלכים נכתב לפני ההתנחלות בארץ, זה יהיה מגוחך, ניתן להביא הוכחות מוצקות  וחד משמעיות מכל פרק, שלא יתכן כי הספרים האלו נכתבו קודם זמנם.

אם כן, איך ייתכן שספר התורה, שלפי אלכסנדר רופא ולפי הפציינטים שלו, התחיל להיכתב במאה ה7, והמשיך להיכתב במאות ה6 וה5 ואילך, ניתן לייחוס למאה ה13 לפני הספירה, לתקופת הברונזה! מבלי שתימצא בו שום הוכחה נגדית? הוכחה מוחצת אחת, אקדח מעשן אחד. והרי לדבריהם לא מדובר באיזו כתיבה מתוחכמת שמסווה את הקושי ואת האיחור, להיפך, מדובר בכתיבה מעורבבת ומבולבלת שכולה סתירות ובעיות, רק את האיחור הצליחו להצניע… והרי לא ניתן להצניע איחור, כי לשם כך צריך להיות בקי בהיסטוריה של שמונה מאות שנים קודם לכן, וכי כהן סופר זריז בתקופה הפרסית, שלהי תקופת הברזל, יכול לדעת שמץ מההיסטוריה של עמים וארצות אחרים בתקופת הברונזה???

ונשוב לרשימתו של רופא:

רופא מקדים, כי בספר דברים אכן נכתב שמשה העלה אותו על הכתב:

אלא שלגבי חלקי התורה הקודמים, אין הדבר ברור:

כפי שקובע עיקרון 1, אין כאן שום הוכחה, רופא אומר שאין הוכחה להיפך, שאין הוכחה  מהטקטס של סיום התורה שמשה כתב את כל הספר, מה היה כלול בספר. אמירה זו היתה נכונה גם אם משה היה מוזכר ככותב בחמשים מקומות לאורך התורה, שכן אין זה מוכיח שכל הטקסט שלפנינו נכלל בכתיבתו של משה, ואפילו אם היה נכתב שמשה כתב כך וכך פסוקים, הרי ייתכן שמשפט זה עצמו הוא הוספה שאיננה ממשה.

מה שאומר רופא, שמהתיאורים שמשה כותב, יש להסיק שרק את הפסוקים האלו כתב משה, זה בדיוק להיפך. נוסיף כאן את עיקרון 3, שכבר הדגמנו אותו לעיל, הרבה פעמים רופא אינו שולל את העמדה המסורתית, אלא עמדה דמיונית אחרת, עמדת קש. לפי הסיפור שבתורה עצמה, לאורך ארבעים השנה משה כתב פעמים ספורות, לא רק בדוגמאות האלו שמביא רופא, הוא כתב למשל גם את ספר הברית, שהכיל תיאור של חוקים שניתנו בהר סיני, אבל רק בסוף ימיו הוא כתב את 'ספר התורה'. אם לא נצא משום הנחה קדומה, מכיון שמשה נצטוה מאת ה' לכתוב את הדברים האלו בספר, ספר הברית, מלחמת עמלק, מסעי בני ישראל, הרי חייב להיות שגם הם נכללו בספר התורה שכתב בסוף ימיו: 'כתב זאת זכרון בספר'! כלומר, ברור שלא רק ספר דברים נכלל בספר התורה, אך כלום היה ספר התורה בנוי מספר הברית, מלחמת עמלק, ורשימת המסעות? ברור כשמש מתוך ספר דברים עצמו שלא, זה בולט בעיקר משתי סיבות עיקריות:

1) דברים מתייחס ברמזים או כמובן מאליו, להרבה נושאים שמורחבים בספרי התורה הקודמים, בין נושאים חוקיים, למשל: 'השמר בנגע הצרעת ככל אשר יורו אתכם הכהנים הלויים כאשר צותים לעשות', כלומר, ה' ציוה את הכהנים דיני צרעת, לכהנים לא היתה התגלות אישית, ומדובר על תורה שמשה לימדם. וכבר בדברים א מציין משה שמינה שופטים "וָאֲצַוֶּ֥ה אֶתְכֶ֖ם בָּעֵ֣ת הַהִ֑וא אֵ֥ת כָּל־הַדְּבָרִ֖ים אֲשֶׁ֥ר תַּעֲשֽׂוּן", ומדוע הוא מדלג על 'כל הדברים'? משום שאלו כבר כתובים בספר הברית, פרשת משפטים". וכך גם נושאים היסטוריים. מכיון שהדברים האלו היו ידועים ונרמזים בדברים, לא יתכן שהוא היה סותם לגביהם, אם לא שהיה מידע יותר מפורט קודם לו. בסיום הקללות בדברים, נכתב: 'אֵלֶּה֩ דִבְרֵ֨י הַבְּרִ֜ית אֲֽשֶׁר־צִוָּ֧ה יְקֹוָ֣ק אֶת־מֹשֶׁ֗ה לִכְרֹ֛ת אֶת־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל בְּאֶ֣רֶץ מוֹאָ֑ב מִלְּבַ֣ד הַבְּרִ֔ית אֲשֶׁר־כָּרַ֥ת אִתָּ֖ם בְּחֹרֵֽב', אלו הקללות שנאמרו בהר סיני ומופיעות בפרשת בחוקותי.

2) דברים מגדיר את עצמו במפורש כמה פעמים כספר משנה תורה, שחוזר ומקצר על התורה, הוא תקציר של התורה, נאומים שמשה נשא לפני מותו, בדברים עצמו מתוארת כל התקופה, החל ממתן תורה, דרך כל הציווים והאזהרות שנתן במשך השנים, דברים מעיד על כך שהוא רק נאומי סיכום וחזרה, אחרי ארבעים שנה של לימוד תורה החל מעמידתם לפני הר סיני. על שני אלו הרחבה במאמר זה.

להדרגה זו אין שום אסמכתא, וגם לא שום היגיון, אם ספר דברים יוחס למשה, הוא ואפס זולתו, ונתפס כתורת ה', שציטטו ממנה הנביאים, איך ייתכן שמישהו יחליט לייחס לו עוד כמות עצומה של גבבא בדויה? באיזה אומה ולשון נשמע כדבר הזה, מילא להניח שנפלו בתרמית של 'ספר ישן' אצל יאשיהו, יש עוד קוהרנטיות בעצם הסיפור, אם רק היה מתאים לנתונים, אבל בנידון דידן, מקריאת ספר התורה, להניח שכל הרקע והדבק המחבר בין הפרשיות, הסיפור עצמו, אינו חלק מקורי מהתורה, ופשוט נדבק אליה לאט לאט, אין שום אסמכתא ורמז. המטרה של מבוא זה לרכז הוכחות, לא לספר סיפורים.

(לגבי הזכרת ספר התורה בזמנו של משה, לפי הפשט הספר לא נכתב ברגע אחד, כתיבת ספר כזה, וגם אמירת הנאומים אורכת ימים רבים, ברור היה  לשומעים שהנאומים האלו הם הם ספר משנה תורה, הנכס האחרון שנותן להם משה רבינו, שתכנו מגיע אליהם בנאומים הבאים זה אחר זה לפרקי זמן, וגם נכתב במקביל. ע"ע כאן).

לסיכום, אפילו היה כדבריו, שאין בידינו לאשש בראיות של ממש מן הכתוב שכל התורה שבידינו ממשה (וכאמור לעיל, לעולם לא יהיה ניתן לאשש מן הכתוב כמה היקף הטקסט ה'מקורי' של משה), הרי נושא המבוא הוא לא האם ניתן להוכיח את הגישה המסורתית, אלא האם ניתן להפריך אותה.

לפי רופא בהחלט כן, כעת ניגשים אנו ל'ערעור התפיסה המסורתית':

ובכן, ספינת הדגל של ה'ערעור', היא טענתו של אבן עזרא לפני אלף שנים, המייחס את הפסוק 'והכנעני אז בארץ' ליהושע בן נון, שהוסיף הערת הבהרה בתורה. כלומר, אפילו לשיטתו של רופא, שמקבל באדיקות את הוכחת אבן עזרא, וקובע אותה ראשונה, לא מדובר במשהו שקשור לעניני ביקורת המקרא, כתיבה מאוחרת של בדיות, מאות שנים אחרי הזמן המיוחס למשה. מדובר בגלוסה של הסבר, שאולי כתב יהושע, שקיבל ממשה סמכות, ולכאורה כתב גם את התיאור של מות משה בסוף התורה. גם אם נקבל הערה זו, אין הדבר פוגע בקדושת התורה, באמינותה, ובאותנטיות של הסיפור ההיסטורי שבה. ובודאי לא מאחר את התורה אחרי ימי דוד המלך.

אך האם לגלוסה, יש כאן הוכחה? רופא עצמו כותב: 'שמשתמע', משום שהוא מבין שזה ענין של פרשנות סובייקטיבית, אם ננתח את הכתוב עצמו, מבלי קשר לשאלת קדושת התורה ושלמותה וכו', נבחן רק את ההקשר הפשטי של הטקסט. האם הגיוני שיהושע בן נון יצטרך להוסיף בתורה הערת הבהרה כזו, שבימי האבות הכנענים היו בארץ? זה הרי הבסיס של כל הסיפור, 'כי לא שלם עוון האמורי', זה נאמר לאברהם עצמו באותו זמן, כל הסיפור שבני ישראל ירדו למצרים, קרה מן הסתם לפני שהכנעני הושמד, כך גם יציאת מצרים היתה לפני כיבוש הארץ, איפה יש מקום להכניס בסיפור הזה הערת הבהרה אגבית שהכנענים היו אז בארץ?? אחרי כמה דורות של מלחמה עקובה מדם עם הכנעני, צריכים להסביר למישהו שלפני זה הכנעני היה בארץ? והרי אברהם היה אבי האומה, אחד היה אברהם, האם מישהו חשב שיחד עם אברהם היה כל עם ישראל בארץ, ולא הכנענים?

בודאי שלפי הפשט, הפירוש היותר נכון הוא 'והכנעני אז בארץ'- 'הכנעני כבר הגיע לארץ', לפי לוח העמים בתורה נחלת הכנעני היא גבול מצרים וחוף הים, ולא ההר הטוב הזה והלבנון, התורה מתארת את מעשי אברהם מול הכנעני, מכיון שהרעיון המרכזי של ספר בראשית הוא להראות את רוע ההתנהגות של הכנעני, ואת התמודדות האבות מולו, מה שמצדיק את חוק החרם וההורשה של הכנעני, לכן התורה מדגישה שהכנעני היה זה שעמד מול אברהם בארץ. כפי שהרחבנו כאן, (חפש בדף 'והכנעני אז בארץ', וראה שם שגם מבחינה ארכיאולוגית ידוע שכך). וראה כאן ביאור אחר על דרך הפשט.

אין מדובר בתרצנות, שהומצאה לשם יישוב הכתוב הזה, כל ספר בראשית כולו בנוי במתכונת של מעשי אבות סימן  לבנים, כך מתוכנן ספר שמות בהקבלה לבראשית, שכל מעשי אברהם הם הטרמה למה שיקרה לאחר מכן, כפי שהראינו כאן, ולכן מוכרח גם שתהיה הקבלה של התמודדות אברהם מול הכנעני, כהטרמה של התמודדות זרעו מול הכנעני.

ובכן, לגבי הוכחה מס' 1, אכן ניתן להבין שמדובר בגלוסת הבהרה, כפי שמציע אבן עזרא, עם זאת אין זה הפירוש היותר סביר, ואפילו לפי רופא אין זה אלא 'משתמע'. אולי הוכחה מס' 2, תיתן לנו סוף סוף את האקדח המעשן המקווה…

האם זה רציני? האם משה מביא ראיה ארכיאולוגית? מנין הגישה האנכרוניסטית הזו? האם משה בכלל מביא ראיה לדבריו? משה מתפאר בנס הגדול, בסיעתא דשמיא, בהצלחה הגדולה, לחסל ענק שכזה, אשר כל אחד יכול לראות את גדלו העצום והרב, על פי מיטתו. זה מתאים ביותר להיכתב בזמן המאורעות, חיסלנו את הענק הגדול, גופתו אמנם לא משתמרת, אבל ערשו נמצא ברבת עמון, כל אחד יכול להיווכח בגודל הפלא!

אבל אפילו אם מהתלה זו היתה נחשבת כהוכחה, או לכל הפחות כטיעון בעל הגיון, הרי לא היתה כאן שום אסמכתא לאיחור מעבר לימי דוד המלך, להיפך, בימי דוד המלך שכבש את רבת בני עמון כבר לא היתה שם המיטה, וע"ע כאן.

הענין של שמות מקומות, הוא ענין רציני. פה חייבים להיכשל כל אלו שכותבים מאוחר, בין אם זו גלוסת הבהרה תמימה, בין אם זה נסיון להשפיע לטובת רעיון מסויים, אף אחד לא יכל לדעת איך נראו המקומות והערים לפני מאות שנים. כמה קל לייחס ערים לאבות מיתולוגיים, לייחס מלחמות או אירועים שקרו ליד עיר, ש.. אבוי לא היתה עדיין קיימת. אם מישהו בישראל היה כותב על תולדות באר שבע, הוא יכל בהחלט להניח שהעיר היתה בימיו של יצחק, שאברהם ייסד את העיר, שהוא קרא לה בשמה באר שבע. הרי יש סיפור על שבע הכבשים! ברור שהוא היה מייסד העיר!. אבל מה שכתוב כאן הוא שונה לחלוטין: למרות הסיפור עם אברהם, עיר לא נוסדה, המקום נשאר נווה מדבר של רועים, יצחק היה נודד, הוא קרא למקום חנייתו 'שבעה', בהמשך נוסד שם יישוב ששמו התגלגל לבאר שבע. זה תואם  למציאות ההיסטורית, בימי האבות לא היתה עיר בבאר שבע, וכבר העיר זאת הארכיאולוג יוחנן אהרוני שהתורה מתארת מה שתואם לידע שלנו בנושא (אנצ"מ ערך נגב).

לא רק בנוגע לבאר שבע, אלא כל התיאורים בתורה של מסעי האבות בארץ, תואמים לידוע לנו על תקופת הברונזה, ועליה בלבד, החלקים המיושבים בנגב, דרך שור, הנדידה של קבוצות נוודים בסמוך לערים, החניה ב'ארץ שכם' בסמוך לעיר, משטר ערי המדינה, ממלכת גרר, ועוד ועוד (כאן).

לכן צודק רופא שבזמנו של יצחק לא היתה עיר בבאר שבע, אלא שהוא שכח שהתורה לא נכתבה בימי יצחק, בזמן משה רבינו היתה עיר בבאר שבע. ולחשוב שבני ישראל שנדדו על גבול כנען שנים רבות, ואף שלחו מרגלים אליה, או בכלל כבר בהיותם במצרים, שהיתה בעלת זיקה לכנען ובפרט לנגב, לא יתכן שידעו על קיומה של בירת הנגב, זו מחשבה תלושה לחלוטין. אין כאן בדל הוכחה לאיחור.

גם לגבי שמות המקומות האחרים, רופא אינו מביא נתונים הסותרים את האמור בתורה, הוא סתם מסווג את הדברים כ'איטיולוגיים' וחסל. הרעיון של איטיולוגיה, בנוי על חשיבה שבלונית מהמאה ה19, (ראו הרחבה כאן, חפש בדף 'איטיולוגיה'), אנשים לא שאלו את עצמם 'מדוע העיר נקראת גלעד'? כשם שלא שאלו את עצמם על מאות המקומות האחרים שבתורה, כולל חור הגדגד, שעריים, צקלג, ומדמנה, 'מדוע קוראים להם כך וכך'? הרעיון של איטיולוגיה הוא סיפור איטיולוגי בעצמו, מיתוס אנכרוניסטי. נכון שהתורה דורשת מדרשי שמות, שוב, בלי קשר לבאר שבע, ולשאלה הזו, רואים אנו בתורה בנביאים ובכתובים, ואף בחז"ל, שהם מייחסים משמעות לשם, ולכן אם רואים קשר בינו לבין אירוע, הם דורשים את השם, גם שלא באופן התואם לגזרון ולשפה, לא משום שלא היו בקיאים בשפת הדיבור של עצמם, אלא מתוך תפיסה הרמוניסטית שמייחסת משמעות לדמיון, וגם מתוך תפיסה אסתטית שרואה יופי בהתאמה הזו, ב'לשון נופל על לשון', כפי שיחזקאל דורש את המונח 'במה', מלשון 'בא – מה'? מה אתם באים אליה? כך התורה דורשת את השם 'בבל' מלשון בלילה, למרות שכל יודע ארמית מבין שהשורש ההיסטורי הוא 'בב – אל', התורה באה לבטל ולהתקלס בגזרון המקורי. ולכן ככל שהיה אפשר דרשה את השמות, ולפעמים אפילו מספר פעמים באופנים שונים.

ספציפית לגבי המקומות שרופא מזכיר, יש שלא מדובר בקריאת שם המקום, אלא בהרמוניזציה, למשל: יעקב קרא לגל האבנים גַּלְעֵֽד, זה דומה לשם האיזור גִּלְעָֽד, אבל לא שווה. לגבי מחניים, ייתכן אכן שהעיר בהמשך נקראה כך על שם מקום המפגש של יעקב, העובדה שיש הסבר לדבר לא קובעת שהוא לא התרחש. צומת 'סומך' נקראת על שם אירוע הסמיכה של רבי יהודה בן בבא, לא משום שהאירוע לא התרחש, אלא להיפך, משום ששם בדיוק הוא התרחש, בין אושא לשפרעם. וכן על זו הדרך.

לסיכום, גם אם היתה כאן הוכחה לאיחור, נניח, לתקופת ההתנחלות, בודאי אין כאן שום בסיס להשערת דה ווט, שהתורה התחילה להתגבש בימי יאשיהו. לכל היותר הערת הבהרה להסביר משהו על שם העיר, כשיטת אבן עזרא.

ושוב, אין בדל הוכחה, יש סיפור, לא כתוב בתורה כלום על מקדש בארץ המוריה, לא כתוב היכן ארץ המוריה, לא כתוב בפסוק בהר ה' יִרְאֶה, כתוב יֵרָאֶֽה, המחבר לא מסגיר שום דבר, משום שכל הסיפור של רופא לא כתוב כלל בתורה, יתכן שהביטוי הזה הוא בן זמנו של אברהם, והיה שגור במשפחת האבות על כך שה' נראה בהר, בהר ה' ייראה, או שמא בפי נודדי המדבר על שם ההתגלות בהר סיני. אין שום רמז לירושלים, אין שום רמז למקדש, מדובר על התגלות ה' על ההר, ותו לא.

רופא בעצמו מבין שמדובר על פרשנויות סובייקטיביות, בענין רציני שדורש ראיה, ולכן מביא את מה שלדעתו – כנראה – היא הראיה הניצחת:

לפי רופא, חבל להתאמץ בדוגמאות האחרות, כי זו היא ההוכחה, וזה הוא האקדח המעשן.

אך כמה קל היה להוכיח איחור, לו היה מוזכר שמו של אחד ממלכי ישראל או יהודה, שמו של סנחריב מלך אשור, הרעש אשר בימי עוזיהו, משהו מזוהה. מדוע לא מוזכר כאן האירוע עצמו, מלוכת המלך לבני ישראל? מדוע מדובר על 'לפני מלוך מלך'?

אם מישהו היה מנסה להצניע את איחורו, איך ייתכן שיזכיר מלוכת מלך לבני ישראל?

הבה ונשאל את עצמנו, שוב, בלי קשר לנושא האיחור או הקדימה, מדוע בכלל יש בתורה הישראלית רשימה של מלכי אדום? ולפניה רשימה ענקית של אלופי אדום? את מי זה מענין? אדום היה אוייב מר של ישראל כל התקופה, מימי דוד היה כבוש על ידי ישראל, בהמשך פשע אדום בישראל ונעשה אוייב לו, עד ימי החורבן, בהם היה משתתף פעיל. כל התיאור של אדום כאח לישראל, אין לו שום התחלה למן ההתנחלות ואילך. הוא רלבנטי רק לפני ההתנחלות, עוד לפני שמלך אדום יצא נגד ישראל עם כל חילו כדי למנוע מעבר של עם עיף ויגע בדרך. כל התיאור של שלום בין יעקב לעשיו, מתאים רק בזמן המאורעות האותנטיים, לפני שנקלעה המלחמה ביניהם. אם הסיפור היה מתחיל להיטוות כשישראל בארצו, אף אחד לא היה מדמיין את עשיו כאח של יעקב, אח שאביו ביכר אותו, אח שאביו בירך אותו. אח שבסופו של דבר עשה שלום עם יעקב והתנשק איתו. אדום היה עם זר ואוייב לישראל מרגע ההתנחלות ואילך.

ברור שכל רשימת האלופים משקפת את המצב הקדום, בדיוק כמו רשימת ישמעאל ונשיו ובניו, שלא נמצא זכר ודמיון לה החל מספר יהושע ואילך. מדוע אם כן חשוב לתורה להדגיש 'לפני מלוך מלך'?

התשובה כתובה בברכות יעקב ועשיו, יצחק אומר ליעקב: “יעבדוך עמים וישתחוו לך לאומים הוה גביר לאחיך וישתחוו לך בני אמך”. ולעשיו הוא אומר “ואת אחיך תעבוד”. בני ישראל היוצאים ממצרים ידעו היטב כי הם כבני יעקב צריכים להיות גבירים לבני עשיו, ובהם אמורה  להתקיים ברכת ה’ לאברהם, “ומלכים מחלציך יצאו”. התכנית של כניסת ישראל לארץ בודאי היתה בכוונה למלוך בארץ, ולהיות גביר לכל בני יצחק ורבקה. בלי ספק מלך אדום ידע מתכנית זו, ככתוב “אז נבהלו אלופי אדום” (שמות טו), ולכן לא הרשה לישראל גם לעבור בתחומו, ובני ישראל לא באו בטענות על חששותיו הלגיטימיים, וכן נצטוו לא לתעבו כי אחינו הוא.

מתוך רוח זו נכתב בתורה כי בני אדום אכן העמידו כמה וכמה מלכים, אך כל זאת לפני התמלכות בני ישראל, אין הכוונה שכבר יש מלך לבני ישראל, אלא שלפני העמדת בני ישראל מלך, עדיין יש רשות לאדום למלוך. ולמן הרגע שיבואו ישראל לארץ ויקיימו את המצוה “שום תשים עליך מלך” (דברים יז) יהיו הם “גבירים לעשיו” (וכבר העיר הרשב”ם שפרשה זו נסדרה בימי משה). ואכן כאשר העמידו בני ישראל מלך נצחו את אדום. כיוצא בזה מנבאת התורה “יולך ה’ אותך ואת מלכך” (דברים לב) מתוך הנחה פשוטה כי בביאת הארץ תהיה מלוכה בישראל, כפי המצוה הנזכרת.

ההוכחה לקדמות הדברים, היא העובדה שהמלך הראשון לא הצליח להדביר את אדום, הוא נכשל כבר מול הפלשתים, למרות שהתורה אומרת שלאדומים תהיה מלוכה – רק לפני מלוך מלך לבני ישראל, בפועל, בימי שאול היה מלך באדום, רק דוד הכניע את אדום.

וראה כאן בהרחבה שמבחינה ארכיאולוגית התיאור הזה של אלופים ומלכים ספורדיים מתאים לשלהי תקופת הברונזה, ולא לזמן מאוחר יותר, גם מבחינת הידע שלנו על העבר, וגם מבחינת התיאורים המקראיים השונים. (חפש בדף 'מלכי אדום').

ולסיכום שוב, אפילו לדברי רופא שיש בידו כאן את ההוכחה המוחצת, הרי שוב היא מגיעה רק לימי שאול, ולא לימי יאשיהו, למעלה משלש מאות שנים מאוחר יותר, איפה כל סימני האיחור האמיתיים???

זה כל הקרדיט שיש לרופא לתת לתורה? 'כאילו שכח המחבר', חבל שהוא מזלזל באינטלגנציה במקום להתעמק במושג שהוא אמור לקרוא, ארץ ישראל בשום מקום לא נקראת 'ארץ ירושתו', כי היא נחלת עם ישראל, ירושה הוא כיבוש, משה  מדבר שם במפורש על ארצות עבר הירדן שבני ישראל הורישו אותם, ועליהם נאמר בתורה “לך רש”, כלומר זו לא הארץ המובטחת לפי התכנית, אלא הארץ שישראל הורישו עקב המלחמה שנוצרה (עבר הירדן נקראת גם בדברים ג כ ארץ ‘ירושתו’ של שבט גד).

אבל אפילו לפי טעותו, הרי ה'הוכחה' מגיעה לימי יהושע, אחרי הכיבוש. לא לימי יאשיהו.

הדיוק מהפסוק השני, הוא דרוש בעלמא, אין בו שום רמז לכיבוש הארץ, אלא למושג השגת גבול ראשונים, גבולות שנקבעו בידי הקדמונים. בני ישראל לא המציאו את המונח, זה היה דבר מקובל, שגבולות קדומים של נחלות, אין להשיגם ולשנות את הקביעה הקדומה. הכתוב אומר במפורש 'נחלתך אשר תנחל', מדובר על העתיד בצורה ברורה, ואילו הרופא מאבחן את הקליינט שלו כסובל ממחלת השכחה חלילה.

אגב, ייתכן שכוונת החוק הזה בתורה, היא לגבולות הטבעיים שנקבעו על ידי הקדמונים, גם בארץ ישראל, כאשר משפחה מסויימת יושבת על גבעה או בעמק, לכל הנחלות יש גבול טבעי, שגבלו אותו קדמונים, על ידי גדרות אבן, או נטיעת עצים, אבני סיקול, ויש לכבד את הגבולות הקדומים האלו שהם קצה הנחלה כי כך מקובל בארץ מימים ימימה. והתורה מזהירה את בני ישראל, שבאו ממצרים, שם הכל בשליטת המלך, והכל לאורך הנילוס, שכאשר יבואו לכנען, יגלו נחלות עתיקות ומעובדות, ויירשו אותן, ועליהם לכבד את הגבולות הקדומים.

הטענה כי הביטוי ‘עבר הירדן’ מוכיח שהכותב עומד בעבר הירדן המערבי, שגויה, הדבר להיפך, הכינוי ‘עבר הירדן’ הוא כינוי קבוע בפי יושבי האיזור, כמו פחוות ‘עבר הנהר’ שנקראה כך משני העברים של הנהר כי מנקודת המבט של הממלכה הראשית הביטוי נקבע כך. וגם בולט שמשה מדגיש תמיד “בעבר הירדן בארץ מואב”, “בעבר הירדן מזרחה”, “בעבר הירדן במדבר”, כדי שלא יבינו בטעות שהוא מתכוין לצד שמעבר לירדן שמולו.

ושוב, גם אם היתה כאן הוכחה, אין היא אלא לימות יהושע בן נון, ולא מעבר. למרות ש'הוכחה' כזו הבנויה על זלזול באינטלגנציה של הכותב (יהושע היושב בעבר הירדן המערבי, לא יודע כביכול שמשה אמור לקרוא לישראל 'עבר הירדן'…, ובאמת בשום מקום לא נקראת א"י עבר הירדן), היא חסרת ערך.

ואלו דברי הסיכום של רופא למה שנאמר עד כאן:

כאמור, יש כאן שגיאה מתודית, לפי עולם המונחים של המחקר גופו, אין כאן 'ראיה שהתורה לא נתחברה על ידי משה לבדו', אלא לכל היותר הצעות ואפשרויות של גלוסות המאוחרות למשה בדור, או בדורות ספורים. רוב ככל הביטויים שהובאו כאן, הם משפטי הבהרה ותו לא.

'מכאן עדיין לא ניתן ללמוד מי חיבר את התורה' – מה שמרתק הוא, שמאתיים שנות מחקר, לא גילו לנו שום קצה חוט מי כתב את התורה או חלק ממנה, למרות שהתנ"ך מכיר לנו מקרוב עשרות רבות של אישים מפורסמים, גדולי וטובי הסופרים וההוגים, המלכים והנביאים, שקיבלנו תיאורים מחייהם, דברים שיצאו מפיהם, ואף כתביהם. עדיין, לא נמצא אפילו פסוק אחד בתורה שניתן לקבוע עליו מבחינה מחקרית: 'פלוני כתב אותו, בזמן פלוני'. היצירה הכ"כ משמעותית מבחינת האנושות, כאילו נעשתה מאליה, ויצירתה לא השאירה אפילו חותם של פסיק קטן לאורך ההיסטוריה הישראלית המתעדת את הזמן בו כביכול נוצרה…

ואם נתקדם לשלשת הסעיפים הבאים, נגלה מה שאמרנו לעיל:

1. המחקר המזהה 'מחברים רבים', לא בודק את ההנחה של חיבור לאורך ארבעים שנה. כפי שנפרט בהמשך.
2. אין באמת זיהוי של 'מחברים', יש הצבעה על צורות כתיבה שונות בתורה. גם לפי פשט התורה ולפי הסיפור שלה עצמה, היא לא משיכת קולמוס אחת.
3. אין שום קביעת זמן ומקום, כאמור לעיל, אין בדל הוכחה לקביעת שום זמן ומקום בתורה.

,  לחלקו השני של המבוא נתייחס בפרק הבא.

בדיקה ממוחשבת האם תורת התעודות תיתכן? פרופ’ קופל