שאלה: למה להאמין בבחירה חפשית?
שאלה: כידוע אחד מיסודות הדת היא האמונה בבחירה חופשית.
אך מכנגד בראיה שיטחית מסתבר לטעון שלא קיים בחירה חופשית כי העולם הוא סיבתי. אך לעומת זאת, קיימת אינטואיציה עמוקה לקיומה של חופש הבחירה ובכוחה להכריע את הכף לצד זה.
אבל עד שהגיע שפינוזה במשל האבן ולכאורה דחה הבנה זאת – שגם אבן שנזרקה לאוויר והיתה בעלת תודעה, הייתה רואה בעצמה את מקור תנועתה, ועל כן תסיק בזמן שהיא נופלת שזה בכלל מגיע בעקבות רצונה.
כך שבמידה וקיים לנו תירוץ נפלא – שנוכל להבין מדוע התחושה של הבחירה היא מוטעת מיסודה. אז למה לא נעמוד על המוכר ונבין שכל החלטנו מגיעה בעקבות סיבה קודמת.
ז"א השאלה שלי היא מורכבת משתי שלבים:
א. ההבנה שקיים מציאות של כוח רצון וכד' היא מאוד זרה לנפשנו בעולם כה סיבתי- זהו דבר ממש ממש לא סביר.
ב. קיים לנו הסבר טוב מאוד להסביר מדוע אנו מרגישים שיש לנו בחירה אך מדובר בעצם זהו אשלייה. (התודעה היא כמו השד הבלתי נראה של דקארט)
מסקנה – עדיף לקבל את ההסבר השני על פני ההסבר המופקע הראשון.
תשובה: אני רואה את הדברים באופן מאד שונה ממך.
ראשית, האמונה בבחירה חפשית אינה אחד מיסודות הדת, היא לא מוזכרת בתורה, ולא בתלמוד, וגם אינה אחד מיג' עיקרי האמונה. ידוע שר' חסדאי קרשקש סבר שאין בחירה חפשית.
העובדה שהתורה מצווה ציווים ופוקדת לבחור בחיים, וכן פוקדת על עונש לחוטא. לא נובעת כלל מההנחה שיש בחירה חפשית. והרי גם מי שלא מאמין בבחירה חפשית מאמין בצורך במערכת משפטית ובענישה. אדרבה, בעיני מי שלא מאמין בבחירה חפשית, הציווי תופס מקום הרבה יותר משמעותי, הוא מכריח את האדם לשמוע בקולו. הרי אם אין בחירה, הסיבה שהאדם הדתי שומע בקול ה', היא משום שהוא מוכרח, הוא מאמין בקיומו ומאמין בעונש ממנו או בצורך לעשות רצונו, והוא חייב לשמוע בקולו. ולכן הציווי של התורה ממש במקום.
ייתכן באמת שהבחירה היא רק מניעתית, כלומר הדחף הטבעי מביא את האדם להתנהגויות מסויימות, והרבה או רוב ההחלטות שלו נובעות מהתנאים, אבל יש לו את הכח להתגבר על זה ולפעמים הוא יכול לבחור כנגד התנאים (קרוב לרעיון 'נקודת הבחירה' של הרב דסלר, דוגמא שהוא מביא: אין לי בחירה אם לרצוח מישהו, טכנית אני יכול, אבל נפשית אני 'מוכרח' שלא לעשות זאת).
אני גם לא חושב שהאינטואיציה מהווה הוכחה, למרות שאני לא מבין את משל האבן של שפינוזה. אני לא חושב שאבן שעפה תחשוב שהיא רוצה לעוף, אין שום סיבה שזה יקרה. היא תרגיש כמו אדם ברכבת הרים, שמישהו מעיף אותו. אם אין לה יכולת לעצור או להניע את עצמה, היא לא יכולה לחשוב שהיא נעה מחמת רצונה, שהרי היא מרגישה שאינה יכולה להפסיק לרצות ולהפסיק לנוע. ואינה יכולה להאיץ את המהירות או לפנות וכדו', ואין סיבה שתמצא קשר בין מצבה ובין רצונה הבדוי.
הסיבה שהאינטואיציה אינה הוכחה, היא משום שהנושא הזה עצמו תלוי בשתי גישות בסיסיות לעולם, שכל אחת קוהרנטית לעצמה, או לפחות משתדלת להיות כזו. ואי אפשר להוכיח מתוך הנחת יסוד אחת כנגד הנחת יסוד מנוגדת לה.
התפיסה המטריאליסטית לא יכולה לקבל קיום של משהו שאינו פיזי, כפי שאתה כותב שמסתבר שאין בחירה כי העולם הוא סיבתי. התפיסה שמכירה במה שמעבר לטבע, לא רואה שום משמעות לאמירה הזו, כי מה שסיבתי הוא רק מה שבתחום הטבע, הנשמה היא לא טבעית ולא ניתנת להסבר פיזיולוגי, ולכן אין שום סיבה להכניס אותה במסגרת הסיבתיות. זו מהותה של הנשמה והתודעה שהיא רצון חפשי. (אגב, גם המדע המודרני לא סגור על הסיבתיות, שהרי בתורת הקואנטים ישנם חלקים שמאפשרים לחשוב שאינם מוגבלים לסיבתיות, ראה: תורת הקונאטים)
מבחינת התפיסה המטריאליסטית, האינטואיציה היא יצירה של המח, ולא יכולה להוות הוכחה. המדע יכול לנסות להסביר איך יצירה זו נוצרת, ויכול לקבוע האם יש בחירה, או בכלל מה המציאות האמיתית.
מבחינת התפיסה המנוגדת, זה הוא אבסורד, שכן המדע עצמו הוא יציר מח, וכדי להבדיל בין היצירות השונות של המח צריכים אמונה, ולכן המטריאליזם אינו אלא אמונה עיוורת, (ראה בהרחבה: רדוקציוניזם, מדענות, מטריאליזם).
לפי תפיסה זו, החויה שאדם חווה את עצמו היא המציאות היחידה המוחשית באופן בלתי אמצעי ומכלי ראשון, והיא סובייקטיבית. ולכן המציאות הראשונית הידועה לנו היא סובייקטיבית ולא ניתנת להסבר פיזיולוגי. האמונה במציאות שמעבר, בחוקים, ובכללים, היא יצירה של המח מדרגה שניה.
עד כאן לגבי טענתך שהאינטואיציה או הסיבתיות מהוות הוכחה, לטענתי מדובר בשתי גישות לעולם, שאף אחת לא יכולה להוכיח את חברתה מתוך עצמה. זו בדיוק השאלה, היכן האמת, האם בחויות הראשוניות של התודעה, או ביצירה השכלית של המדע, והנסיון שלו להכניס את כל המציאות לתוך הקטגוריות השכליות הנ"ל.
מכיון שהרבה מחקרים ודיונים עסקו בנושא, והבאנו רבים מהם באתר, אפנה אותך לתחומים הרלבנטים: