1

שאלה: למה סבלו אבותינו במצרים

שאלה:

קשה לי לקבל את הענין של גלות מצרים, מה החכמה שה' הוציא את ישראל ממצרים באותות מופתים וניסים אם הוא הכניס אותם לבוץ הזה של סבל בל יתואר. עדיף לא עונש ולא יציאת מצרים עם כל הניסים שלה. הסבל הוא דבר מאד אכזרי ואין לי שום דרך להבין או להצדיק אותו, והדבר הזה מקלקל לי את כל החג.

תשובה:

מצד אחד, מצער אותי לשמוע שחויית הפסח שלך כל כך קשה ושלילית, מצד שני, אני חייב לומר שאני מזדהה איתך. ההתקוממות שלנו נגד סבל היא משותפת לכל בני האדם, כל אחד מאיתנו פוגש סבל וקושי בחיים שלו, וכל אחד מאיתנו מתקומם מול הסבל והקושי.

אבל, כשאני קורא את מה שכתבת, אני רואה דבר מדהים: את בחיים שלך, בשנת 2022, נרעשת וכאובה, מהסבל של אבותינו לפני 3300 שנה! זה דבר מופלא, איך ולמה אכפת לאדם מאירועים שהתרחשו כל כך מזמן?

התכונה הזו, של התקוממות מול סבל, היא אנושית, היא חלק מהצלם אלוהים שבנו. בעלי חיים, גם המפותחים והאינטלגנטיים מביניהם, לא מתקוממים נגד סבל, אין להם בעיה לטרוף בעל חי  אחר, או בכלל עם סבל של בעלי חיים.

אך באופן פרדוקסלי, אם לא היה בעולם סבל, לא היתה לנו את התכונה הזו, התכונה הזו היא נרכשת, היא נמצאת כנראה בפוטנציאל של כל תינוק אנושי, אבל התינוק אינו מבין או מרגיש אותה בתחילת דרכו, לאט לאט, כשהוא מתנסה בכאב או בסבל, ועוקב אחרי הגורמים שלו, הוא גם מצליח להפוך לאדם, אנושי, ומתחשב.

אדם שלא עבר סבל וקושי בחיים שלו, הוא לא ממש אדם, אין לו את היכולת האנושית של הקרבה, איפוק, התמודדות עם קושי. כשחכמים אמרו ש'יסורים מכפרים', נכלל בזה גם כפשוטו, סבל משנה את האדם, הוא מכניע את גאוותו, הוא הופך אותו לרגיש לאחרים.

למעשה, כל אדם, מתמודד עם קשיים ועם סבל – כל הזמן, כל יום. ואעפ"כ לרוב האנשים יש שמחת חיים, הם מוצאים סיפוק  ומשמעות בחיים, דוקא ע"י התמודדות עם הקושי. אנשים מביאים את עצמם לקושי וסבל יזום, הם יוצאים לטיפוס על האוורסט, או לאתגרים ספורטיביים אחרים, שדורשים מאמץ עצום, איפוק, מתיחת היכולת עד הקצה. והם נהנים! הם נהנים משום שהם הוכיחו לעצמם שהם יכולים, הם נהנים משום שהפסגה שמגיעים אליה היא יפה ומשובבת לב. הם יכולים כמובן להגיע לפסגה עם מסוק, אבל זה לא יתן להם שום סיפוק… הסיפוק הוא ההתמודדות. אנשים נעדרי אתגר, הרבה פעמים מגיעים לשעמום ולדיכאון.

למה, אם כן, הרבה פעמים התמודדות בחיים מוציאה אותנו בתחושה של השפלה ושל קושי? אפילו שהתאמצנו הרבה פחות מאותו ספורטאי שיצא למסע בן שבועיים של טיפוס, ריצה, הליכה, השתלשלות בחבלים? משום שאנחנו לא משכילים להעניק משמעות לסבל, אנחנו לא מסתכלים על התרומה של המאמץ לחיינו, על ההתפתחות הרוחנית שזה מאפשר לנו.

אם האדם היה חי בלי שום סבל, הוא היה דומה הרבה יותר לבעל חיים מאשר לאדם. כל תחושת האנושיות והמשמעות שלנו, היא היכולת להתגבר, היכולת לספוג ולהקריב בשביל מישהו שאוהבים, או בשביל מטרה שמעריכים, כל זה כרוך במאמץ וסבל. וזה גם מובן לנו, מובן לך שהצום ביום כיפור הוא לא רק 'סבל', הוא חלק מהיטהרות ויש לו מטרה ותוכן. כך גם לגבי כל הסבל שבעולם בכלל, יש לו מטרה ותוכן.

המטרה של הסבל היא להעניק לנו את היכולת להיות בני אדם, להיות יצור רוחני. נכון, האדם נברא כיצור רוחני, והבורא לא ייעד אותו לחיי סבל, להיפך, הוא שם אותו בגן עדן. אבל החטא של אדם הראשון לא היה סתם חטא, הוא הראה על חסרון, האדם נברא עם בחירה, והוא בחר ברע, סתם כך כי הוא רצה, זה מה שהביא קללה וקושי לעולם. והמטרה שלנו היא לתקן את החטא הזה, להתמודד מול הקושי, ולנצח אותו, ולחזור שוב למצב של גם עדן, בו נבחר בטוב, כי הנסיון האנושי ילמד אותנו את המשמעות של הבחירה ברע.

לעם ישראל יש תפקיד מרכזי בתיקון הזה. וה' כרת איתו ברית נצחית, כדי שהברית תהיה נצחית, עם ישראל לא יכול להיות ככל העמים, עם שחי בארצו, כי במקרה כזה, אם הוא ינוצח או יגלה מארצו, במקרה של חטא, הוא ייעלם. עם ישראל נוצר מחוץ לארצו, סביב ספר תורה, ובצורה כזו שספר התורה יהיה המכנה המשותף המרכזי שלו שיחזיק אותו מגובש סביבו לנצח.

הסיבה שבני ישראל השתעבדו במצרים, היא לא סתם כך, הרי הירידה למצרים הסתבבה ע"י מכירת יוסף, שהיה חטא גדול של שנאת חינם, וגם השעבוד התחיל כשבני ישראל לא הלכו בדרך אבותיהם, הללו עובדי עבודה זרה וכו', רק מתוך השעבוד הם חזרו אל ה'.

הרעיון של יציאת מצרים הוא הבחירה בישראל, הרי מאות עמים היו משועבדים, נוצחו, הוגלו, ואף הושמדו, ה' לא התערב לטובתם, זה קרה בדרך הטבע על פי חוקי הטבע. גם בני ישראל, היו תחת שלטון הטבע, המצרים היו חזקים, והם בחרו להרע לחלשים, כפי שנוהגים בני אדם למרבה הצער. ה' התערב ושינה את הטבע, כדי לכרות ברית עם בני ישראל.

ה' לא מתערב בכל מקרה שבני אדם נמצאים בצרה, משום שזה רק ידחה את הקץ של תיקון העולם, אם האדם לא יפגוש בסבל הוא לא ינקוף אצבע לתקן את נפשו. האו"ם, אמנת ג'נבה, חוקים בינלאומיים – כל אלו קרו אחרי השואה, כשהאומות ראו שיצר לב האדם רע מנעוריו, זה גרם להם לרצות לתקן. התורה כבר לפני אלפי שנים אומרת לנו "ואהבתם את הגר – כי גרים הייתם בארץ מצרים", מי אהב גר לפני 3000 שנה? זו הדרך היחידה שבה רעיונות כאלו יכלו להתקבל עד שהיום הם נפוצים ובסיסיים בעולם.

הנביא מדמה את מצרים לכור ההיתוך, מכור ההיתוך מתקבל זהב. מתוך היכולת של עם ישראל להתמודד עם צרה, גלות, ושעבוד, ולהאמין בה', מתקבלת הברית הנצחית. איזה עוד עם בעולם היה חוזר להאמין בה' אחרי השואה הנוראה? יהודים יצאו מהמחנות והקימו ישיבות, ברחו בעור שיניהם והקימו בתים של תורה, זו יכולת מופלאה שיש רק  לנו, והיא נותנת סיפוק ומשמעות לעולם כולו הרבה יותר ממליון מטפסי הרים!

היחס לסבל והעיסוק בו, הוא האנושיות שלנו, כל היצירות האנושית, בספרות, בשירה, בתרבות, בחכמה, בדת, בפילוסופיה, כל החסדים והגבורות שגילו בני אדם, הגיבורים והחכמים הגדולים, אנשי הרוח ואנשי השם, הכל נבע מהסבל והקושי וההתמודדות של אנשים כפרט, ושל עמים ככלל. לוותר על כל זה, זה אומר לוותר על האנושיות, לוותר על מה שאנחנו.

הסבל של אבותינו, ראשיתו אמנם בחטא, אבל הם קיבלו את הזכות להיות אלו שחייהם יתחילו את תיקון החטא, והחטאים בכלל בעולם. הכח שלנו, כיהודים, יונק מכל שנות האומה היהודית מאז ראשיתה, מאז אברהם אבינו ואילך, גם הדורות שהיו בארץ תחת גפנם ותאנתם, וגם הדורות שהשתעבדו וסבלו, כולם תרמו ויצרו את האומה היהודית. המצרים הקדמונים אולי פחות סבלו באותה תקופה, אבל מה שנשאר מהם זה כלום, מבני אבן ענקיים, חסר כל משמעות ערכית ורוחנית, ואילו מהאומה הישראלית יצאו כל כך הרבה רוחניות וטוב ותיקון העולם, וכל כך הרבה כחות נפש ומסירות נפש לרוחניות, שזה הרבה יותר מרשים מטיפוס הרים. כמעט כל יהודי שחי כאן בארץ, מל את הבן שלו, למה הוא עושה את זה? זה הכח של אבותינו, של האומה היהודית, של המסורת וההיסטוריה היהודית, ואין לנו רשות לוותר על זה, אפילו לא במחשבה.

יהי רצון שתזכי לשמוח בערב פסח, גם בזמן הגלות, ובמהרה בימינו אמן לאכול מן הזבחים ומן הפסחים.

מדוע שאלת הרוע אינה שאלה?