שאלה: מדוע יום הכיפורים שתופס מקום כה חשוב בהשקפה היהודית, לא מוזכר בכלל בנביאים? האם אין זה מלמד שהוא מאוחר? ובפרט ששלמה המלך עשה את חנוכת הבית לבית המקדש ביום הכיפורים עצמו!
תשובה:
לגבי טענת ולהויזן על איחור יום הכיפורים, ראה פרופ' וידנפלד כאן המבסס את קדמות המושג. וכן במאמר זה, ובמאמר זה, על היעדר בנביאים בכלל, ועל יוהכ"פ בפרט. הנביאים בכלל אינם מרבים לתאר את עבודת המקדש, ויוהכ"פ היה יום שעיקרו עבודת המקדש. מהות היום היא מעשי הכהן הגדול המכפר על כל העם, ואין זה יום חג. גם יהודי שהתגורר רחוק מירושלים, מהות הצום שלו היתה השתתפות בכיפור ע"י הכהן הגדול. רק אחרי החרבן נעשה החג שוה לכל מקום והתחטאות של האדם לפני האל בלי קשר למקדש.
כיום ברור שיום כיפור וטיהור המקדש היה נהוג בכל העמים הקדומים (ראה לינקים לעיל), וזה מה שמסביר מדוע בחנוכת המקדש בזמן שלמה, היה פשוט שאין בו צורך, שכן מטרתו הרשמית של יוהכ"פ הוא לטהר את המקדש מכל השגגות או הטומאות שנעשו בו, ובחנוכת המקדש אין טעם לעשות זאת. בכל אופן מעצם החגיגה באותו זמן, אין הוכחה גם שלא שמרו את יום הכיפורים, הרי גם בזמן הבית השני היו ביום הכיפורים מחולות בכרמים ו"לא היה יום שמחה כמותו" (תענית פ"ד מ"א). זה לא סותר לשמחת חנוכת הבית.
הרוצה לאחר את מצוות יום הכיפורים בתורה, יצטרך להניח שגם פרשת כי תשא לא היתה קיימת עדיין כמות שהיא (שמות ל' י', "וכפר אהרן על קרנתיו אחת בשנה מדם חטאת הכפרים אחת בשנה יכפר עליו לדרתיכם קדש קדשים הוא לה'"). בכלל כל פרשת המועדים שזורה זו בזו ברמזים הדדיים ובשביעיות, כך שאם קרא עזרא מתוך התורה את פרשת הסוכות, מסתבר שגם פרשת יום הכיפורים היתה שם.
מסתבר שגם יחזקאל האומר "בראש השנה בעשור לחודש" (יחזקאל מ'), מכיר בכך שיוהכ"פ הוא מועד, אלא שהוא מכנה אותו "ראש השנה בעשור לחודש", אולי משום שבגלות לא היה בו שום כיפור המקדש, אלא רק מועד שני של תחילת השנה. ובכלל הרי יחזקאל מו' יז' מדבר על "שנת הדרור" היא היובל (וקראתם דרור בארץ לכל יושביה, ויקרא כה' י'), ברמז בלבד, משמע שהיה הדבר ידוע לכל, והרי בחוק היובל מוזכר יום הכיפורים שהוא תלוי בו (והעברת שופר תרועה בחדש השבעי בעשור לחדש ביום הכפרים תעבירו שופר בכל ארצכם, ויקרא כה' ט'). עוד רומז יחזקאל למעשה יום הכיפורים (יחזקאל י' ב', ויקרא טז' יב', בסמוך גם ל"איש לבוש הבדים". וכן "ויהי בשלשים שנה" של יחזקאל פ"א מתכוין לפי רוב המפרשים לשנות היובל. ראה גם רד"ק לירמיה כט' א') בכלל בדיקה של חוק היובל מלמדת שאין הוא מתאים לימי הבית השני בשום צורה ואופן, (כמו כל הדעה ששמות ויקרא במדבר עדיין לא היו סדורים בימי עזרא ונחמיה, שהיא מגוחכת ומופרכת מעיקרה).
"מן החוקרים שמפליגים בקדמות חוק היובל ומיחסים אותו למשה.. לענין בעיית זמן חקיקת החוק פותחים לנו דברי יחזקאל.. המדבר על היובל כמושג ידוע שאינו טעון הסבר.. נראה שדין היובל כרוך בדיני הירושה הקדומים שבמקרא, שכל כוונתן לשמור על יציבותו של הארגון השבטי והמשפחתי שנקבע בימי כיבוש הארץ וחלוקתה ולמנוע שינוים בחלוקת החלאות ע"י העברת קרקע לידי זר", (אנצ"מ ערך יובל).
"כל הדברים האלו עשויים ללמדנו כי לא זו בלבד שחוקי שמיטה ויובל וגאולת הארץ הם מלפני גלות בבל, כי אם מקורם עתיק יותר והיינו מתקופת הפטריארכלית. על סמך ההקבלות הרבות למוסד.. בתקופה הבבלית העתיקה, נראה כי אלו חוזרים לתקופת האבות", (מ. וידנפלד, זרמים תיאולוגיים בספרות המקרא, בית מקרא טז (תשלא') עמ' 15 הערה 19).
"דין הירושה המובא אגב סיפור בנות צלפחד משתלב בפרשת התנחלותם של שבטי ישראל בארץ.. קדמותם של חוקי שביעית ויובל מיוסדת על הדמיון לתקנות הmisarum של מלכי מיסופטומיה במחצית הראשונה ובאמצע האלף השני לפנה"ס. חוקי היובל משתלבים במגמתם של חוקי הירושה.." (ב. אופנהיימר, הנבואה הקדומה בישראל עמ' טז, ובאריכות: "אוטופיה ומציאות במחשבה המקראית" שנתון למקרא ולמזרח הקדום ד' תשמ').
אגב, לגבי ההוכחות מן השתיקה, כותב הופמן "אף יוספוס (קדמוניות יא' י' ג') מספר מאורע שלפי התלמוד אירע ביום הכיפורים, ואינו מזכיר את המועד הזה בשמו, האם גם בימיו לא הונהג עדיין המועד הזה".
המושג "יום צום" היה מוכר וידוע בזמן הנביאים, כשהכוונה ליום בו מתכנסים אנשים לבית המקדש מכל הערים: "ובאת אתה וקראת במגלה אשר כתבת מפי את דברי ה' באזני העם בית ה' ביום צום וגם באזני כל יהודה הבאים מעריהם תקראם", (ירמיה לו' ו'). ירמיה אמנם אינו עוסק ביום צום שבחודש השביעי, אבל יתכן שאזכורים אחרים כן מתכוונים אליו, ישעיה נח' מזכיר ביטוי שהיה נאמר אז: "צום ויום רצון לה'". מוזכר שם גם שבצום זה "עינינו נפשינו" זה לשון התורה בצו יוהכ"פ "ועיניתם את נפשותיכם". גם ישעיה סא' רומז ליובל. השבעים מתרגמים גם בישעיה א' יג' "יום הכיפורים הגדול".
עצם הכינוי כפורת ו"בית הכפורת" מקורו בחוק ששם מכפרים אחת לשנה על כל חטאי ישראל וטומאותיהם. וכינוי זה הוא גם בתיאורים הראשונים של המשכן.
ראה גם קויפמן על קדמות כל הפרשה של יוהכ"פ, בין השאר המלה "צום" השכיחה כל כך בנביאים עדיין לא מוזכרת בה, ומניעת האכילה מכונה "עינוי נפש".
כמו"כ ראה דבריו של הרב יואל בן נון: היעדרו של יום הכיפורים מימי שלמה עד נחמיה. המסביר את הדברים על פי הבנת מהות היום ויחסו לר"ה.