נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

שאלה: מה ביאור המעשה בתולעת שמיר שחתכה את אבני המקדש?

תשובה: השמיר שבו בקעו את אבני בית המקדש, מוזכר כבר במשנה סוטה פ"ט "משחרב בהמ"ק בטל השמיר", משנת אבות פ"ה מונה אותו בין הדברים שנבראו בששת ימי בראשית. ובפירוט רב בתוספתא סוטה פט"ו ה"א:

"אמר ר' יודה מה טיבו של שמיר זה בריה היתה מששת ימי בראשית כשנותנין [אותו] על גבי אבנים ועל גבי קורות מתפתחות לפניו כלוחי פינקס ולא עוד אלא כשנותנין אותו על גבי ברזל הוא בוקע ויורד מלפניו ואין כל דבר יכול לעמוד בו כיצד עושין כורכין אותו במוכין של צמר ונותנין אותו לתוך טנא של עופרת מלא סובין של שעורין ובו בנה שלמה את בית המקדש שנ' ומקבות והגרזן וכל כלי ברזל וגו' דברי ר' יהודה. ר' נחמיה או' מגוררות במגרה היו מבחוץ שנ' כל אלה אבנים יקרות במדת גזית מגוררות במגירה מבית ומחוץ מה ת"ל מבית ומחוץ בבית לא היו נשמעין אלא מתקנין אותן מבחוץ ומכניסין אותן לפנים אמ' ר' נראין דברי ר' יהודה באבני מקדש ודברי ר' נחמיה באבני ביתו".

הדברים נאמרים מפי ר' יהודה שהיה כידוע מבאר בהרבה מקומות מסורות קדומות, אך לא התבאר בצורה ברורה:

  • האם ענין השמיר היה נסי.
  • האם השמיר היה סוג של בעל חי ככל בעלי החיים.
  • באיזה אופן בטל השמיר.

לפי התלמוד הבבלי (גטין סח.) בשמיר השתמש משה רבינו לחרוט על אבני האפוד, ונראה שמקור הדבר היא מהבריתא המובאת בסוטה מח: שמשה השתמש בשמיר לאבני האפוד, ולא היה מצוי, ושלמה טיכס עצה איך להביא אליו את השמיר.

לפי ר' נחמיה לא השתמש שלמה בשמיר, אלא מגוררות היו במגרה. ועל זה שאלו בסוטה לר' נחמיה שמיר למאי אתא, וכנראה השאלה היא מכח משנת אבות הנ"ל שהשמיר נברא בששת ימי בראשית, והגם שמשנה זו מאוחרת היא, מ"מ מובא בבריתא פסחים נד. בשם יש אומרים, אחרי העשרה דברים שנבראו בביה"ש לגי' הבריתא שם, הביא ר' יאשיה בשם אביו אף האיל והשמיר. וכן ממשנת סוטה שבטל השמיר, למדים שהיתה מסורת ידועה על ערכו המיוחד של השמיר.[1] ואפשר שיש מחלוקת בין ר' יהודה לר' נחמיה בענינו של השמיר, ולפי ר' יהודה היה חותך ונוקב כל דבר ומתאים לאבנים ולא לפיתוח עדין של אותיות, ולפי ר' נחמיה היה מתאים לחריטה על אבני האפוד, ואולי לא לאבנים (וראה ערל"נ בסוטה).

לכאורה השמיר לא פעל בדרך נס, שהרי אם נעשו הדברים דרך נס, בשביל זה לא צריך לטרוח ולהביא מקצה העולם בריה מיוחדת, וכן יכל גם התרנגול להשתמש בו, לפי המסופר בגיטין שם.

אלא שאין בידינו לפרנס הסבר טבעי לאופן פעולתו, שהרי אין חיתוך מבלי כח. ואמנם יש סופרים פופולאריים (בעקבות וליקובסקי) שייחסו לשמיר חיתוך על ידי קרינת ליזר וכדו', ובכך הסבירו הנחתו בתוך עופרת, החוסמת קרינה כנודע. אבל אין קרינת ליזר בלי מקור אנרגיה, לשם כך צריכים לייצר חשמל בכמות גדולה.

ואכן מצינו באמת בבעלי חיים שיש להם כחות מופלאים, כגון שיכולים לייצר כח חשמלי, כמו דג החשמל שיכול לייצר זרם חזק מאד. אבל זה לא נעשה מאליו, אלא לוקח לו זמן ליצור דבר זה, ויש צורך באגירת אנרגיה זמן רב, וכן צריך לאכול. ענין זה ברור מצד חוק שימור האנרגיה, ולא ייתכן טבע כזה הנוקב לעולם כמכשיר שיש לו גנרטור או תחנת כח, ובפרט לבקוע אבנים בגודל כזה צריך עצמה שקשה לדמיין ביצור חי.

פעולותיו של בעל חי תלויות ברצונו, וכאן לא נראה שנעשה הדבר ברצונו, ולא התבאר איך משכנעים אותו לחתוך אלפי אבנים. וכמובן יש חילוק בין זרם חשמלי, לבין קרניים המבקעות, כי לשגר קרניים צריך משגר שיכוין וירכז אותם, וזה כמו שנאמר כי יש יצור המשדר גלי רדיו בתדר שאפשר לקלוט ולשמוע דיבורים או מנגינות משידוריו. גם בטכניקה של ימינו אף אחד לא מעלה בדעתו לבקע אבנים בהר על ידי קרינה, כי זה לא מעשי, ולכן אין זה בגדר הסבר טבעי.

ובכלל, בשמיר השתמשו בני אדם, שאינם עשויים מעופרת, ולא ניזוקו, והתרנגול הביא אותו בפיו ולא ניזוק, וקשה להעלות על הדעת פעולה טבעית שתהיה תלויה בדעתו של המשתמש. אפשר להמציא שהקרינה משודרת לכיוון מסויים בלבד, אבל לפי המסופר בגיטין, תרנגול הבר, השתמש בשמיר לנסר את הזכוכית שמעל לקן גוזליו, הרי שהפנה את החיתוך כלפי הגוזלים, ואעפ"כ לא ניזוקו. ובכל אופן אין שום הגדרה טבעית שיכולה להסביר קרינת ליזר בכמות של חיתוך מאות אבני גזית מתוך האנרגיה הפנימית של יצור חי בגודל תולעת בלבד. וכן למה מוכין של צמר או שעורים מונעים את הבקיעה.

והנה, אנחנו מניחים שהשמיר הוא יצור חי, סוג של תולעת, אבל באמת אין הדבר ברור. בתוספתא נאמר "בריה היתה מששת ימי בראשית", ומזה אין ללמוד שמדובר דוקא בבריה במובן של בריה חיה. אלא אפשר שזו לשון ירושלמית של המשפט "בריאה היתה מששת ימי בראשית", והכוונה למשנת אבות שהשמיר נברא בבין השמשות. או שכל דבר שלם נקרא 'בריה' כמו שפרי שלם נקרא 'בריה'.

והדברים הנבראים בבין השמשות, הם לא דוקא ניסים, אלא דברים הנצרכים לעולם. כך למשל צבת בצבת עשויה, האש, הכתב והמכתב, וכדו'. ובאמת המקור הזה מלמד רק להיפך, לו היה יצור חי נברא בימי בראשית הרי בדרך הטבע לא היה יכול לחיות לנצח. ובימי שלמה לא היה טעם לחפש את היצור שחי בימי משה. ולא מוזכר שהיו הרבה 'שמיר', ויכלו לתת לו להתרבות.

ועוד יש לשים לב, שהשמיר בטל בחורבן הבית השני, ובזמן הזה כבר לא התרחשו הנסים הגלויים. והוא מוזכר יחד עם נופת צופים, ופוריות הארץ ופרותיה, כשאר המשאבים הטבעיים שהדלדלו. ולא עם דברים ניסיים, שכאמור כבר לא היו באותה תקופה.

ובאמת בשום מקום בחז"ל לא מוזכר שהשמיר היה בעל חי, והכינוי "תולעת שמיר" אינו בחז"ל (רש"י פסחים נד. כותב כמין תולעת, ואולי נלמד ממה שאמרו שצורתו כשעורה. ובכל אופן לא נאמר כאן במפורש שהוא יצור חי, ועוד הרבה ספרים כתבו "כמו תולעת"), ואם היה בעל חי היה צריך להיות נברא ביום החמישי. כמו שאר מיני בעלי חיים. ובסוטה נאמר כך:

"ת"ר: שמיר זה ברייתו כשעורה, ומששת ימי בראשית נברא, ואין כל דבר קשה יכול לעמוד בפניו. במה משמרין אותו? כורכין אותו בספוגין של צמר, ומניחין אותו באיטני של אבר מליאה סובי שעורין".

והמשפט "ברייתו כשעורה" לא בא לומר אלא את גדלו, שמברייתו הוא עשוי דק כשעורה. אבל מכאן אי אפשר להוציא שהוא יצור חי, וכן הלשון "בטל השמיר" משמעו על דבר דומם, שבטל השימוש בו, ולא על יצור חי שהיה סגור בקופסה, שעל זה היה לומר "מת השמיר". ובשום מקום לא מוזכר שהשמיר אוכל, או שהוא מתרבה, או שהוא הולך.[2] אלא הוא נתון בכלי מעופרת ובמוכי סובין.[3] וראה במדרש תהלים מזמור עח:

"והשמיר שהוא כמין שעורה, והיה נתון בכלי מלא מוכין של עופרת… ומי הביאו לו, הנשר הביאו מגן עדן, שנאמר וידבר על [הבהמה] ועל העוף, אמר להן היאך השמיר קבוע, והלך הנשר והביאו, איכא דאמרי לא הנשר הביאו, אלא הדוכיפת" (וכן ברד"ק מלכים ו ו).

הרי שהשמיר הוא "כמין שעורה", ועל יצור חי היה ראוי קודם לומר שהוא כמין תולעת. אבל לא אמרו אלא שהוא חד וארוך כשעורה, והיכן הוא נמצא? בגן עדן, ושם הוא "קבוע", וזה כעין הכתוב: "בעדן גן אלהים היית כל אבן יקרה מסכתך אדם פטדה ויהלם תרשיש שהם וישפה ספיר נפך וברקת וזהב מלאכת תפיך ונקביך בך ביום הבראך כוננו", (יחזקאל כח יג). הרי שמיום הבריאה קבועים בגן ה' מיני אבנים יקרות ודברי חפץ, והנשר יכול להביאם משם (בשונה מאגדת הבבלי שהיה הדוכיפת, וכן שהיה נתון אצל שר של ים. ונראה כי הכוונה בזה שהוא מעבר לים, ואין גישה לשם אלא לציפורים החזקות. ולכן אין סתירה כי גן עדן גם הוא נסתר ומעבר לים). ולזה מתאימים דברי תרגום יונתן שהנשיאים הביאו את האבנים, הכוונה העננים הביאו את האבנים מגן עדן, כי שם קבועים כל שכיות חמדה.

ולפי הפשט עצם המאמר שבקעו האבנים ע"י שמיר, צריך לפרש שהוא מין מחצב קשה הראוי לבקע בה גם אבנים אחרות. כי בכל מקום שמיר במקרא ענינו כלי בקיעה חזק, כמו (ירמי' יז) בצפורן שמיר חרושה, והוא סוג כתיבה וחריטה, וכן ביחזקאל (ג) כשמיר חזק מצור נתתי מצחך, הרי שהשמיר חזק יותר מן האבן, וזו תכונתו. ולבם שמו שמיר (זכריה ז יב). וראה הגהת רש"י ליחזקאל כי תרגום ירושלמי של צור הוא שמיר. וכן בא"ע זכריה (ז יב) שהוא אבן. ביוונית ובסורית שמיר היא קורונדום דהיינו אבן אלומינית קשה מאד הבאה בגושים קטנים מאד, ובתרגום השבעים (איוב מא ז) מתרגמים צור (כפי הבנתם) קורונדום (לפי המסורת הערבית 'אבן סמירא' הוא אבן מיוחדת בה חתך שלמה את אבני בית המקדש).

ויש עוד שימוש למונח "שמיר" כינוי לקוצים (שמיר ושית, מצוי בנביאים הרבה). וכנראה הכוונה שראשו חד ונוקב, דומה בזה לצפורן שמיר.

ובספר הערוך ערך שמיר שמתרגם 'דיאמנט', בלשוננו הוא כינוי ליהלום. אבל אפשר שכוונתו למחצב חזק יותר מן היהלום, או לסוג יהלום נדיר וקשה מאד, וכן מביא שם את התרגום לצור החלמיש "שמיר טינרא", הרי שהשמיר הוא מין מחצב קשה המחתך. ובזמננו מחתכים זכוכית בסכין יהלום, כשם שאדם חותך עוגה. בהעברה אחת. וכן ראה בשו"ת ציץ אליעזר חי"ג סי' לב שכותב שבמקורות חז"ל אין שום הכרח שהשמיר היה יצור חי, ויותר משמע שהוא דומם. ושכן כוונת הגר"א והתוס'.

בס' מעשי ה' לר' אלעזר הרופא ס"פ יתרו כתב ששמיר היא מין קוץ וי"א שהיא אבן חזק ולדעתו היא פסולת מחצב של אודם שקורין רובין.

אמנם נראה שגם כלי החיתוך החד ביותר, אינו תואם לתיאורי חז"ל על אופן בקיעת האבנים, ויש באגדה שהיה נוקב סלעי ענק. אבל עכ"פ לדעת ר' נחמיה, מסתבר באמת שזו הכוונה, שהיה השמיר טוב לתיקונים קטנים שהיו צריכים לעשות בתוך בית המקדש, אחרי שהאבנים כבר היו בנויות. או לחרוט על אבני החשן. אבל לעצם חציבת האבנים לא הספיק השמיר לדעת ר' נחמיה.

ולדעת ר' יהודה היה השמיר באופן לא טבעי, שהיו מראין אותו והיה יורד ונוקב. ועי' גם במהר"ל גטין סח בכל ענין תפיסת השמיר, שנראה מדבריו שכל המעשה היה במושכל לא במוחש (וכמדומה כוונתו שענין לקיחת השמיר הוא לקיחת כח הפעולות האלו -של בניה באופן של שלמה, ושל בנין המקדש- מהכחות שהחזיקו בהם, שהם ענין אשמדאי). ועל כן קשה ללמוד משם בדיוק פרטי המציאות בשמיר. אבל אפשר שהשם "שמיר" לבריה זו לדעת ר' יהודה אינו אלא השאלה, מהשמיר שבו מנקבים אבנים בצורה טבעית ידועה, לבריה זו שעליה אמרו שבקעה הרים וגבעות ורוח חזק מפרק סלעים.

וההדגשה "בריתו כשעורה" (לדעת הגר"א יש להגיה כך גם בתוספתא), הוא להראות שלמרות שהיינו מצפים שלבקוע סלעים נשתמש בקורנס עצום, הרי השמיר הוא קטן מאד, וכמו היהלום הקטן שהוא אבן החיתוך הקשה והחזקה ביותר בעולם, ומרכיבים אותו בראש המקדח. ומה שנותנין אותו במוכין היינו כדי שלא ייפגם.

ולדעת ר' יהודה, גם הורדוס שבנה את בית המקדש השתמש בשמיר. ולא מסתבר שאותו רשע יוכל להשתמש בדבר של נס. אבל עכ"פ להלכה אינו כר' יהודה אלא כר' נחמיה, כפסק הרמב"ם בית הבחירה א ח. שבנו את בית המקדש באבנים מגוררות במגירה מחוץ לבהמ"ק. ועי' בכס"מ שתמיה על הרמב"ם למה לא פוסק כר' יהודה, ומתרץ משום דפשטא דקרא מסייע ליה. אבל בבריתא נראה דר' יהודה הוא האומר את הפשט כי הוא האומר על הפסוק "דברים ככתבן", וקרא דמגוררים במגרה באמת נאמר על בית שלמה. ואולי פשט המקרא הכוונה סברת הדברים, שלא הוזכר כלל הענין הנפלא של ביקוע הרים שלמים ע"י השמיר.

ונראה שלפי חילוק זה שנתבאר בין ר"י לר' נחמיה. יש לפרש גם סתמות הגמרא בע"ז נב: כרבי נחמיה, כי דנו שם באבני המזבח ששקצו פריצי יון, ואמרו "היכי נעביד, נתברינהו אבנים שלמות אמר רחמנא, לינסרינהו לא תניף עליהם ברזל אמר רחמנא". הרי שלא סברו שהיה להם את האפשרות לנסר אבנים שלמות על ידי שמיר. וכן בסוכה מט. לגבי פגימת קרן מזבח. אבל התוס' בסוכה שם יישבו הדבר גם אליבא דר' יהודה שהיה השמיר בוקע אבנים, ונדחקו שהשמיר היה חותך עם פגימה (והוא תמוה שחיתוך נפלא כזה שבוקע הר שלם, יצטרך לפגום, והרי הוא זומן מששת ימי בראשית לחיתוך אבני המקדש. וכן בחולין יח. הסיקו תי' זה בקשיא). אבל לפי ההלכה כר' נחמיה, יש להעמיד השמועות כפי ההלכה, שלא עלה על דעתם להשתמש בשמיר לביקוע וחציבת אבנים גדולות. וכדעת ר' נחמיה.

וראה עוד בויק"ר כב שרשב"ח (שהיה בעל נסיונות בבעלי חיים כמסופר בחולין נז:) סגר הקן של דוכיפת (הוא תרנגול הבר שהביא השמיר כמ"ש בחולין סג.) במסמרים, ובא תרנגול הבר והביא מין צמח ונקב הברזל על ידו, ואמר רשב"ח מוטב יגנז צמח זה. הלא דבר הוא, שהרי תרנגול הבר הוא הוא היודע מקום השמיר כמוזכר באגדת גיטין שם.

לאחרונה (התפרסם ב23.2.15) נתגלה שסוג של צדפות מכיל חומר מהחזקים בעולם, מהרכב של חלבון ומינרלים ברזל (גתיט) בפרופורציה זעומה, וככל הנראה הוא מהחזקים בטבע. ואולי פתרון החידה הוא שגם השמיר היה קונכייה של יצור חי הגדל במקומות מרוחקים ונדירים, ולכן נקרא לפעמים תולעת.

ויש גם את התולעת הזו, למעוניינים:

Up Next
You can skip ad in
SKIP AD >
Advertisement
EMBED LINK
COPY
DIRECT LINK
PRIVATE CONTENT
OK
Enter password to view
Please enter valid password!
      • 2x
      • 1.5x
      • Normal
      • 0.5x
      • 0.25x
        0:00

        הערות:

        [1]אמנם המאירי קדושין לא. הבין ששמיר בטל בחורבן בית ראשון, אבל כבר הוכיחו התוס' זבחים נד. שמדובר בחורבן בית שני. וכן התורי"ד ע"ז כג: וריטב"א קדושין שם.

        [2]ראה שו"ת הר צבי או"ח א קכה (דן אם חיתוך על ידי שמיר בשבת חשיב מלאכה):"השמיר האדם אוחזו בידו ומוליכו ועושה כתב, וי"ל דהשמיר הוא כגרזן ביד החוצב בו". ובהמשך כ' סברא אחרת. אמנם בלשון רש"י לישעיהו ה ו משמע קצת שהשמיר מתרבה במקומות עזובים.

        [3]וראה ריטב"א ע"ז כד: שכתב לפי ההבנה שהשמיר בטל בסוף ימי בית ראשון, איך השתמשו בו בבית שני, וכתב שלא בטל לגמרי, אלא שהיה בטורח גדול. כנראה כוונתו שהיה אפשר להשיגו אבל לזה היה צריך לטרוח. וגם מזה נראה שאין מדובר ביצור מסויים הנמצא במקום מסויים, שאו ש'עובד' או ש'אינו עובד'. אלא בדבר שאפשר להשיג אותו, והשאלה היא כמה טרחא יש להשקיע בזה. וכן נראה דעת התורי"ד ע"ז נב:

        שתף מאמר זה

        שיתוף ב facebook
        שיתוף ב google
        שיתוף ב twitter
        שיתוף ב linkedin
        שיתוף ב pinterest
        שיתוף ב print
        שיתוף ב email

        תגובות ישירות

        1
        Leave a Reply

        avatar
         
        smilegrinwinkmrgreenneutraltwistedarrowshockunamusedcooleviloopsrazzrollcryeeklolmadsadexclamationquestionideahmmbegwhewchucklesillyenvyshutmouth
        1 Comment threads
        0 Thread replies
        0 Followers
         
        Most reacted comment
        Hottest comment thread
        1 Comment authors
        י Recent comment authors
          Subscribe  
        Notify of
        י
        Guest
        Member
        י

        אעתיק כאן קטע ממאמר של פרופ' זוהר עמר אודות השמיר: "אחדים הציעו שמדובר במיני חלזונות שונים[83], למשל שבלול מהסוג שננית (Euchondrus) שמינים אחדים ממנו חיים בנגב, והוא עשוי לחרות סלע בעומק של שני מ"מ ובאורך של עשרה מ"מ תוך עשרים דקות. חריטת התעלות בסלע נעשית אגב אכילת החזזיות המתפתחות עליו[84]. אבנימלך הקדיש פרק שלם בספרו על "זוללי הסלעים" (ליטופאגיים) בארצנו. הכוונה לכרסום סלעי דולומיט וגיר קשה על ידי חלזונות יבשה שונים, ובעיקר הקדמום (Levantina), כפי שניתן לראות באזור ירושלים והגלבוע[85]".
        איני יודע אם זיהוי זה דוקא נכון, אך ראינו שיש אכן מיני בע"ח שיכולים לחרוט בסלעים,