נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

שאלה: מה זה סטרא אחרא?

שיתוף ב print
הדפס מאמר

שאלה: מה זה 'סטרא אחרא', האם יש למושג הזה משמעות, או שסתם הכוונה לציין מישהו או משהו רע. אם אפשר תשובה בלי ביטויים בארמית וציטוטים נוספים מהזוהר.

תשובה: אכן יש למושג הזה משמעות, מעבר לכך שמדובר ב'רע'. יש פה רעיון מיסטי.

ההגדרה של מיסטיקה היא אמונה בדברים שאיננו רואים בחושים. (האטימולוגיה של המילה קשורה לסודיות, אבל השתלשלות השפה קבעה את המיסטיקה כמאפיין של אמונה בדברים נסתרים שאיננו רואים בחושים).

אמנם, כמובן שגם דבר שאיננו מסוגלים לחוש בחושים הפיזיים שלנו, הוא נתון לדיון לוגי. כלומר, יתכנו אמירות מיסטיות המוסברות ברצף טיעונים לוגי.

ולכן הגבול בין מיסטיקה, לבין הבעת דעות, הוא אפור. לרוב, מי שרואה את הדברים כלא מנומקים ומבוססים יתייחס אליהם כמיסטיקה, ומי שרואה אותם כמנומקים או מבוססים יתייחס אליהם כאמת, או כדעה לגיטימית.

האמירה ש'יש סטרא אחרא', היא אמירה מעמיקה הקשורה בהבנה של המתרחש בעולם.

המבט השטחי, המתמצה למשל ב'הגותו' של יובל נח הררי, היא שכל הרעיונות המופשטים הם חסרי משמעות עצמית, ואינם אלא סוג של סדר שאנחנו עושים בהתרחשויות. במציאות יש רק אטומים, ולכן לרע אין 'כח', אנחנו חשים בקשר להתנהגויות מסויימות (של צבירי אטומים המכונים בפינו 'אדם') שהן 'רעות', לפעמים יש הרבה כאלו, לפעמים יש קצת. יש אנשים שנוטים לעשות דברים שאנחנו חשים איתם רע, ויש שלהיפך. וכמובן, מה ש'רע' לנו יכול להיות 'טוב' למישהו אחר.

האמירה ש'יש סטרא אחרא' טוענת שלרע יש כח, כלומר, כשאתה רואה רע נקודתי, הוא ביטוי של כח גדול חזק ועצמתי.

הידיעה הזו משמעותית מאד לחיים ולצורה בה יש להתייחס לרוע. לדרך בה חושבים להתמודד איתו או למגר אותו.

התרבות שלנו נעזרת באופן כמעט מוחלט ותלותי ב'מדע'. מהותו של המדע היא פירוק של מורכבות המציאות עד לרמת התנועה הבודדת, וקביעת ההתנהגות של התנועה הבודדת. הידע על התנהגות החומר בעולם שימושי לנו, הן ליצירת טכנולוגיה (כשגילו שמים מתרחבים בהרתחה, הבינו שניתן ליצור ע"י דוד מים רותחים מנוע קיטור, שמניע רכבת או אניה), והן להתמודדות מול סכנה (גורמי מחלות, תרופות, תקני בטיחות, וכו').

המדע יודע על העולם, יודע את ההתנהגות של הפרט, האטום, צביר האטומים, וכו'.

כדי ליצור טכנולוגיה, יש לבודד את האירועים הנדרשים לנו, צריכים ליצור סביבה בה ההתנהגות (למשל התרחבות המים) תוביל לדחיפת בוכנה. זו הנדסה.

הבעיה היא, שהמציאות היא מורכבת. אנחנו יודעים המון על ההתנהגות התיאורטית של כל פרט. אבל במציאות נוצר כאוס של מליוני התנהגויות.

כשחדר מיון מקבל פציעה קשה וסבוכה, הוא צריך לבודד את כל האירועים שמאיימים על פעילות הגוף. ולטפל בהם נקודתית. מתחילים בדיאגנוזה, עוברים  לבדיקות. אבל הסיוט של כל פציעה קשה, הוא קריסת מערכות. כאוס מורכב בתוך הגוף, שלא מאפשר לדעת איזה טיפול נקודתי יעזור ולְמה.

חלק גדול מהמצבים בעולם הפיזי, הם כאוס, שלא ניתן להתמודדות ע"י שימוש בידע נקודתי.

למרות זאת, מעבר למדע, העוסק בעובדות והיסקים מתצפיות על מציאות פיזית ברורה. יש תחומים שעוסקים בהתמודדות עם מורכבות, התחומים האלו לא מנסים ליצור שיטות מבוססות ידע נקודתי בעל רצף עובדתי, אלא מנסים לגלות את הדינמיקה.

הדינמיקה היא צורה שבה דברים עובדים, גם כאשר אנחנו לא יכולים לעקוב אחרי הרצף הנקודתי מנפנוף כנפי הפרפר הראשונות, אנחנו יכולים לזהות תהליכים.

בהתמודדות עם מורכבות, מקבצים ידע מסוגים שונים, זה יכול להיות  תורת המשחקים, חוק המספרים הגדולים, סטטיסטיקות עומק, היסקים ביסייאניים, שקלול של כל מה שאנחנו יכולים לראות מנקודת המבט שלנו. ועל פי זה ניתן לקבל החלטות.

כאן טמון מוקש מאד משמעותי. העיסוק בתחומים האלו נראה כמו מדע, ולפעמים מגעגע כמו מדע. אבל הוא לא מדע. לפעמים הוא יותר כמו מיסטיקה. הדוגמא הכי בולטת בזמננו היא ההתמודדות עם הקורונה. אף מומחה ואף שיטה בעולם, לא באמת גילו התמודדות עקבית נתמכת ממצאים ועובדת בשטח. את מי היא תוקפת ולמה, איך מסבירים את העליה והירידה בתחלואה, מה בדיוק עוזר להתגונן ממנה, עד כמה היא מסוכנת, מתי תמוגר, וכו', כעוורים המגששים באפלה.

ברור שההתמודדות בכל כלי מול הקורונה היא חובתינו, אבל את התוצאות אנחנו צריכים לבחון בהגינות ובאובייקטיביות. אם לא היינו חיים היום, ופרופסור לס או כל פרופסור אחר, היה מציג לנו את הגרפים המצגות והמחקרים הבדוקים שלו, היינו ממש משתכנעים. כמו שמשכנעים אותנו על התחממות כדור הארץ בגלל סיבות כאלו ואחרות ושהתיקון הוא לעשות כך וכך. עובדה, זה נובע מן הגרף המאד מדעי. מכיון שאנחנו מתמודדים עם הקורונה במציאות. אנחנו יודעים, שגם שקפים, ומחקרים, וסטטיסטיקות, ודברים שרופאים אומרים, ושפרוייקטורים עושים, ושראשי ממשלות מכריזים, הם די דברים באויר. או שכן או שלא.

חוק המספרים הגדולים, אומר שככל שהמספרים יותר גדולים, הסטטיסטיקה יותר תדייק. אם ממוצע הנפגעים בתאונות דרכים במקום מסויים עומד על 15. יום אחד יכולים להיות אפס נפגעים, ויום אחר יכולים להיות 30. ולכן גם הממוצע החדשי לא תמיד יהיה 15X 30. יכול להיות אפילו שהממוצע השנתי לא תמיד יהיה 15X30X12, אבל ככל שאוספים נתונים מעוד ועוד תקופות, הממוצע הולך ונעשה מדוייק.

אדם סמית הצביע על עיקרון 'היד הנעלמה' בכלכלה, העיקרון הזה 'עובד' כדינמיקה שצומחת מתוך הכאוס הכלכלי של כל משק בית ואדם במדינה. למרות העיקרון הזה, עדיין נטוש ויכוח בין הקפיטליסטים לסוציאליסטים, איזו דינמיקה תצמיח פירות יותר טובים.

שתי התיאוריות הללו קשורות בהמון המון מרכיבים ופרטים שאינם ניתנים להצגה כרצף לוגי של התרחשויות. שכן יש יותר מדי משתנים מכדי לחשב. אם היה ניתן לעשות זאת באופן רציף, הויכוח היה גווע בסופו של דבר. תרמית מדעית מחזיקה מעמד זמן מה, ואולי דור או שניים, אבל לא לנצח. ולכן לא  מדובר בתרמית מדעית של אחד הצדדים, אלא בתחום של 'מדעי' הכאוס. תחום שאינו באמת מדע, ולכן לא ניתן להכרעה. הצדדים פונים אל הרגש ומתמקדים במקרי קיצון משני הצדדים.

אבל, זה לא סוף פסוק. זה לא שאנשים יכולים להטיף למה שמתחשק להם ולשחק על הרגש וזה בכלל לא משנה. אין לזלזל באינטלגנציה של המין האנושי.

כאן מגיעה לתמונה, הסטרא אחרא.

למרות הקונוטציה המפחידה, ה'סטרא אחרא' אינו 'רע'. הסטרא אחרא הוא פשוט – הצד השני.

כמובן, שאם אנחנו מדברים על הטוב, אז הסטרא אחרא שלו הוא הרע.

אבל המהות של המונח סטרא אחרא, אינו כח רע. אלא כח מנוגד.

החידוש שבדברים, הוא העצמה של הכח המנוגד.

זה נכון גם מבחינה ביהביוריסטית גרידא, בלי 'מיסטיקה'.

אנשים ממחנה הימין חשבו, שעם קריסת הקונספציה של אוסלו, או עם קריסת הקונספציה של 'צונאמי מדיני', ממילא מובן שהמחנה השני (הסטרא אחרא…) יסכים לעמדתם. זה נשמע הגיוני. אבל לא, זה לא קרה, השנאה של מחנה השמאל לימין ולעמדותיו לא פחתה ואולי אף נעשתה חזקה יותר.

מטריאליסטים ואתאיסטים חשבו, שעם התקדמות המדע והעובדה שהחיים שלנו תלויים בהתפתחות המדע ובאנשי מדע, המקום של הדת יצטמצם, יהיו פחות אנשים דתיים, אחוז הדתיים בחברה יקטן עד להיעלמות. אבל לא, זה פשוט לא קרה.

אם נשאל אחד משני המחנות הנ"ל, הוא יענה אוטומטית: "נכון, זה לא קרה, אבל לאור… זה יקרה". עדיין אנשי ימין בטוחים שכל איש שפוי והגיוני יראה מיד שהם צודקים, בסיבוב הבא. ומטריאלסטים בטוחים, שיש שם איזה הסבר מדוע עד 2020 הדת שרדה בניגוד למצופה, אבל הם כבר מחזיקים בידיים את השקפים והגרפים שמראים שהתהליך כבר התחיל, ובסיבוב הבא הדת תיעלם…

כך שיחם ושיגם של אנשים שלא מבינים בסטרא אחרא…

יש סטרא אחרא, והוא כאן כדי להישאר.

לנצח?

לא, יש את 'המלחמה האחרונה' שבסרטי המדע הבדיוני, שהוא גלגול של ה'לעתיד לבא' הדתי. לעתיד לבא הקב"ה ישחט את היצר הרע, פתאום יצא האויר מהבלון של הסטרא אחרא, וכולם יגידו, וואו, זה היה סתם בלון. המטרה של הבריאה היא התיקון הכללי, לנצח את הסטרא אחרא. אבל בינתיים כל אחד מאשים את השני שהוא הוא הסטרא אחרא, ואילו הדרך שלו תביא לתיקון…

מהותו של המושג סטרא אחרא, היא זיהוי נכונה של הדינמיקה בעולם, הכח העצום והמושרש של שני הצדדים הפועלים בו.

ולמה שני צדדים? לא אמרו לכם שיש מליוני כתות ודתות?

ניתן להבין את זה גם באמצעות מושגים פשוטים מהדינמיקה בטבע.

כח גודל מעריכית.

כשאדם קדמון אחד מנצח את השוכן במערה ממולו, בגלל שהוא קצת יותר חזק. או שהיו לו תנאים קצת יותר טובים. זו רק ההתחלה, בשלב השני הוא מקבל את כל מאגר האוכל שלו, את האשה שלו, את המערה שלו, את הילדים, ואולי גם מידע שהיה ברשות חברו. כאשר יש לו יותר כח, הוא יכול לנצח עוד אנשים, לקבל עוד כח, וכך הלאה.

היטלר התחיל בצבירת כח כלשהו בצורה לא מוסרית, הוא ניצל את התמימות האנושית, גם בתוך גרמניה, וגם מחוצה לה. אנשים לא האמינו שהוא יקח לעצמו כח שלא מגיע לו, ולא התעשתו כדי להתנגד. וגם כשזה קרה, אמרו, עדיף לשתוק למשוגע שלא יעשה דברים יותר גרועים. כאשר הכח שלו גדל, שליטה טוטליטרית בתוך גרמניה, הרתעה בחבל הסודטים, וכו', הוא טרף עוד ועוד ארצות, מהן הוא קיבל מליוני עובדי כפיה, משאבי טבע, כסף, אנרגיה, וכו', וכך הפך למפלצת.

לכן מלחמת העולם, לא היתה מלחמה של מליון מדינות, בסופו של דבר, היו 'מדינות הציר' מול 'בעלות הברית', כי הכח של כל צד גדל כל כך עד שהאחרים היו חסרי משמעות  וממילא נטפלו לאחד הצדדים. כך בדיוק גם במלחמה הקרה, זה התחיל בארה"ב מול רוסיה, והפך לגוש מזרחי מול גוש מערבי.

ולכן, גם אם זה נראה כמו מליוני כתות, כאשר כח נדבק למשהו, הוא גודל מעריכית. אם לפני שלשת אלפי שנה היו אלפי רעיונות מיסטיים או דתיים בלי שעין בלתי מזויינת יכולה להבחין ביניהם. היום שתי הדתות שמבוססות על התורה היהודית כבשו את רוב העולם. הכח שלהן גדל מעריכית. הסיבה שבמזרח יש דתות אחרות גדולות מאד, היא משום שאין חפיפה ואין התנגשות. כשתהיה חפיפה והתנגשות, יווצרו סינתזות שמחברות חלקים מהדתות לגוף אחד שמנקז את האנרגיה שלו למוקד כח, והחלקים שלא יתחברו, יילחמו עד זוב דם. בסופו של דבר במקום של התנגשות, נוצרים שני כחות מרכזיים. תערו של אוקאם חותך את הורידים של השאר והדם מגיע כתרומת דם לכחות הגדולים.

כאשר כל כך הרבה כח מצטבר. זה אומר שמשהו בפוטנציאל של הדת הזו היה מתאים לחומר האנושי. לעולם הזה שלנו. לפי ה'סטרא אחרא' זה צירוף מקרים כמובן. אבל זו בדיוק הטענה של הצד הראשון, שלדתות יש עוצמה שמתבטאת בצירופי המקרים, הם בחרו את המסלול שמתאים למקרים שמתרחשים כאן. זה לא כח 'מיסטי' במובן של כח מעולם אחר, כח לא ידוע, אלא כח ידוע מאד. התאמה להישרדות. המקבילה של 'מם' בעולם האמיתי. לא בעולם ה'רץ בוואצפ'.

אין צירופי מקרים, יש מנגנון. יש יד נעלמה שיוצרת תהליכים. מטריאליסטים מאמינים שהטבע עוצב ע"י היד הנעלמה של האבולוציה, שהדינמיקה הזו, הנגזרת מחוקי הטבע, יצרה את כל סוגי החיים. אבל נעצרים בשלב האטומים. לא מוכנים לראות את היד הנעלמה שפועלת על ההתנהגות האנושית. את התהליכים שמובילים ל'מלחמה האחרונה'.

השנאה הטוטלית של היטלר ליהודים, מראה שהוא כן עמד על הנקודה הזו. הוא הבין שמול הצד שלו, של הסגידה המוחלטת לכח, יש 'סטרא אחרא' שמתבטא ביהדות. הוא לא חשב שטחי ומקומי, לפיו הוא יכול להראות ולהוכיח בעזרת המדע והטכנולוגיה שהמקום של היהדות ושל הדת חלף, הוא ידע שאם הוא יתאבד ב1944, אזי 70 שנה לאחר מכן תהיה המדינה היהודית אחת המתקדמות והמרכזיות בעולם. הוא הבין שזה או אנחנו או הוא. הוא ידע שיש סטרא אחרא.

היטלר לעג בלבו לכל הקיסרים והאפיפיורים, שחשבו שאם אם יענו את היהודים, יגרשו אותם, ישפילו אותם, ישללו מהם זכויות, במשך אלף או אלפיים שנה, זה יפגע בכח שלהם. הוא ידע שיש דינמיקה שנותנת ל'יהדות העולמית' כח עצום, שמאיים על הכח שלו. והוא צדק. וגם כאן, העובדה שההיטלריזם נולד בגרמניה בראשית המאה ה20 היא חלק ממנגנון שקשור ליחסי אירופה-גרמניה-נצרות-יהדות, אין צירופי מקרים, יש מנגנון, המקרים הם העולם והם החיים. התערבות אנושית היתה יכולה לשנות את התוצאות במעט לכאן או לכאן, אבל הכח העצום, האנרגיה שהתפרצה במלחה"ע, היא חלק מהדינמיקה שלא ניתנת לביטול.

הפרוגרסיבים מול השמרנים, זה קרב שראשיתו הפוליטית באיזור המהפכה הצרפתית, אבל הוא ראשיתו של הקרב האחרון. כי כאמור לעיל, ככל שמתרחשים עוד ועוד קרבות, וככל שחלקי האנושות המרוחקים מתחברים זה לזה, ושמוקדי הכח מחברים קצוות, מסתפחות כל התופעות ה'קטנות' למפלצת שצוברת כח.

כל המחלוקות והמריבות למיניהן, אינן אלא תוצר של שני הכחות המרכזיים. השמרנים אוהבים את הסדר הקיים, ולכן מאמינים בו. הפרוגרסיבים, אוהבים את התיאוריות התבוניות, ולכן מאמינים בהן. כתופעת לואי, הרבה מהשמרנים שונאים את התיאוריות התבוניות המועלות ע"י הצד השני, והרבה מהפרוגרסיבים שונאים את הסדר הקיים.

כל צד משתדל לראות רק את האהבה והטוב שהוא דוגל בו כעיקר. והשנאה והאלימות היא רק למגר את מורדי האור או לפחות להשתיק אותם לקצת זמן. אבל הבסיס הוא באמת אהבה. הימנים בארץ לא מונעים משנאה של ערבים, אלא מאהבה של העם והארץ. והשמאל לא מונע משנאה של ביבי (לא!) אלא מאהבה לרעיונות שלו, השנאה באה ממילא לכל מי שמפריע. כמובן ככל שהוא נתפס כגורם יותר חזק ויותר מפריע, יותר שונאים אותו (ביבי!). אבל זו תופעת לואי.

האמת היא, שלאדם ממוצע, קשה להבין איך עובד הסטרא אחרא הפרוגרסיבי. כיום יש באמת הבדל מהותי בנגישות האנושית לתיאוריות. האדם השפוי, הנורמלי, מטבעו, הוא שמרן. אוהב את העם שלו, את הארץ שלו, חפץ בהצלחה שלהם, (ובמונח 'הצלחה' מתכוונים למשמעות הפשוטה הארצית שלו, ולא לכל מיני אמירות דמיוניות ותלושות). וכן, גם שונא את האויבים שלו ואת מי שרודף אותו ורוצה להרוג אותו. אוהב שיש מנהיג חזק, שדואג לעם ולארץ. אוהב כלכלה פורחת. מה הבעיה שלהם?

את ה'בעיה' שלהם צריכים ללמוד באקדמיה, לינוק מספרות גבוהה, זה תהליך של שנים. אלא אם כן אתה נולד לתוך זה כמובן. הבייס של הליברליות נמצא בתוך קבוצה ששקועה עמוק בתיאוריות שלה. היכולת שלהם להשפיע בשטח היא ע"י תעמולה, בשדה הפוליטי זה ע"י הצבת כל מיני אישי כלאיים שנראים כאילו הם מרכז, ולא במקרה זה כל פעם מישהו חדש שמוצג ככוכב שיפתור את כל הבעיות. הימין לא צריך תעמולה, הוא יושב על הבסיס המאד פרימיטיבי, של אדם שמאמין בחיי משפחה ובדאגה קודם כל לעם שלו ולארץ שלו.

כשיש לך את הבסיס ההגותי המפותל והמורכב של הליברליות. אתה לא נבהל מקריסת קונספציה. כי זה חלק מהתהליך האבולוציוני של התבונה האנושית. כמו שהמדע לא נבהל מהתקדמות המדע, מכך שכל יום מתגלים גילויים חדשים, שבמדה מסויימת הופכים את הידע הקודם ללא מדוייק. שכן מאמינים ואף רואים שההתקדמות היא בכיון הנכון, המדע הופך ליותר משוכלל. האחיזה ב'אמת' – ביכולת המדעית, מאפילה על הידיעה שהמדע הוא זמני ומשתנה, הידיעה הזו נמצאת רק בתת ההכרה, כי בהכרה אנחנו נהנים מפירותיו כל הזמן, וגם לפני מאתיים שנה נהנו ממנו באותה צורה.

בדיוק כמו שיהודים מאמינים, נשארים מאמינים למרות השואה. ולהיפך, הם משתמשים בה להפקת לקחים, הם רואים בה את יד ה'. כי האמונה שלהם נתמכת על בסיס הרבה יותר רחב והרבה יותר עמוק, יותר עמוק  גם מזוועות השואה. כך גם הליברלים נשארים ליברלים למרות קריסת הקונספציות שלהם, כי הקונספציה הבסיסית של הישענות על התבונה, מושרשת הרבה יותר רחב ועמוק, מהרוגי אוסלו, מאזלת יד של אובמה, או כל דבר אחר באותו סדר גודל.

המהות של ה'סטרא אחרא', היא התובנה, ששתי הגישות האלו, של העדפת הסדר הקיים, מול העדפת הרעיונות התבוניים, הן גישות יסודיות. שעברו תהליך מאד ארוך של בירור והתעצמות, במשך אלפי שנים. הגילויים הראשוניים של תבונה אצל המין האנושי, היו כרוכים בקונפליקט הזה. אלא שלפני שגלגלי הדינמיקה הביהביוריסטית טחנו מספיק, היו עוד אינספור רעיונות אחרים לבירור, האם האל רע מתגלם בחיפושית זבל או לא, האם שדים אוהבים אבקת פודינג, וכו' וכו'. אבל כשהתחיל הקרב, של התנגשות תרבויות, כשהתחילו להיווצר – ולקרוס, אימפריות, ציביליזציות, לאט לאט הלכה השאלה והפכה למרכזית.

השתלטות הנצרות על העולם המערבי, היתה שלב משמעותי, בשביל התרבות המערבית, וכל המושפעים ממנה. אבל גם היא כללה כל הזמן ויכוחים שקשורים בשאלה המהותית של הסדר הקיים מול סדר חדש. בשלב הראשון הם התנהלו לגמרי בתוך המטריה הנוצרית, בהמשך הם הפכו לויכוח מול פרוטסטנטים, וכו'.

אם התיאוריות הליברליות נראות מטופשות, הרי שזה רק בהווה. כשמסתכלים על העבר, הרי ההשתחררות מכבלי הנצרות, והחופש האישי, ואף ההתקדמות המדעית, מתקשרים בקונוטציה של הליברליות. ובאמצעות הניכוס הזה, אומרים הליברלים, גם אז הרעיונות נראו מטופשים, לבטל את המלוכה? לתת חופש לנשים? לשחרר עבדים? להפקיע את סמכות הכס הקדוש?

הצד השמרני לא מאמין בקישור בין ליברליות וכל הדברים הטובים. השמרנות לא דוגלת באי שוויון זכויות או בפרימיטיביות. המדע או כל חופש אחר לא נובע מהיצמדות לליברליות. עכשיו לך תתווכח על דברים שכל אחד יכול להגדיר איך שרוצה, ובמקרה הטוב הוא יכול אפילו להציג שקפים ומצגות וגרפים שמראים למה הוא ודוקא הוא צודק…

בעיני בשר, המרקסיזם שצמח והשפיע על מליוני אינטלקטואלים, כבשורה של המדע, כצורת החיים הנכונה והמוצלחת על פי המדע, שתביא לגן העדן שאין בו עניים ומדוכאים. פשוט הופרך ואיננו, הוא קרס. הוא קורס שוב בונצואלה שהיתה מדינה עשירה  ופוריה, והסוציאליזם המרקסיסטי הפך אותה למדינת עולם רביעי במקרה הטוב.

אבל זה רק בעיני מי שלא מבין מה זה סטרא אחרא. המרקסיזם מייצג כח בנפש האדם, העובדה שכ"כ הרבה אנרגיה נרתמה למהפכה הזו, היא לא רק משום שהיתה מצוקה של מעמד הפועלים. יש כאן הרבה יותר מזה, התיאוריות התבוניות האלו לתכנון העולם מונעות מכח עצום ואדיר בנפש שלנו. בסתר לבו כל אחד רוצה את זה. ומכאן קצרה הדרך לשכנוע ולאמונה ולרתימת כחות הנפש והגוף.

ההבטחה העתידית של גן עדן, היא אמונה עזה המשותפת לדתות ולמרקסיזם. המרקסיזם מתיימר לספק דרך לוגית או מדעית להגיע לגן עדן, יש כאלו שבעיניהם זה נלעג, והם מעדיפים את גן העדן הדתי הנסמך על אמיתות רוחניות. ויש כאלו שזה קוסם להם, הם שוגים בהבטחות עתידנות שונות בעלות אצטלא של מדע. והם יהיו השאהידים של גן העדן הזה. (הררי למשל מבטיח לנו שבגן העדן העתידי של הליברלים, יוכלו אלקטרודות לספק את האפקט של 72 בתולות. אכן סיבה טובה לאנרכיסטים להתאבד על הכבישים, לקדם את כל העולם לגן העדן הזה).

לכן, אסכולת פרנקפורט, לא היתה סתם אסיפה של כמה אנשים מקריחים וממושקפים שהרצו תיאוריות. היא היתה רק ביטוי של הכח העצום הזה. ישבו חכמי אסכולת פרנקפורט בראשית המאה ה20, ודנו, איך יכול להיות שהמרקסיזם לא כבש את כל העולם התרבותי, הרי זו הבשורה של המדע לאנושות בנוגע למבנה החברה?

תיאורו של צבי שלם, מספק הצצה לדרך בה המרקסיזם יצר את הנוסחה שתשאיר את האנרגיה העצומה של הפרוגרסיביות בכיס שלו. צבי שלם הוא פיזיקאי, הוא קולט שיש כאן מנגנון, לכן הוא מנסה להצביע על פגמים במנגנון ועל הדרך לתקן אותו. אך ללא הועיל, זה לא שבמקרה מישהו הגה רעיון מבריק לפני עשרות שנים, ועכשיו הרעיון הזה נותן כח ולגיטימציה לקבוצות אנרכיסטים חסרי השכלה ותבונה להתנהל בהפקרות מוחלטת. ממש לא, זו בסך הכל נוסחה שמתבקשת לתעל את הכח היסודי הזה, את ה'סטרא אחרא' שמול הסדר הקיים. את ההצטברות המעריכית של כל הגורמים הקיימים, לחבור לכח הזה.

שלם מנגיד בין הליברליות ה'נכונה' לבין התיאוריה הביקורתית הפרוגרסיבית. אבל לענינינו זה פחות חשוב. הנקודה היא הדינמיקה, איך המרקסיזם החליף צורה, כדי להישאר. כי הוא לא סתם אנקדוטה, הוא ייצוג.

מאמרו של שלם, בשם 'גברים לבנים תמיד טועים' פורסם באלכסון, להלן קטעים חשובים ממנו.

התיאוריה הביקורתית

קרל מרקס טען שקיים רצף היסטורי דטרמיניסטי, שבסופו מעמד הפועלים במשטר הקפיטליסטי יבצע מהפכה סוציאליסטית. היה מצופה שמהפכה זו תתקיים בגרמניה – במיוחד לאור המשבר הכלכלי לאחר מלחמת העולם הראשונה. אבל המהפכה לא התרחשה. קבוצת אינטלקטואלים שהתכנסו בפרנקפורט, ולימים נקראה אסכולת פרנקפורט, ניסתה להסביר את הכשל: למה מעמד הפועלים לא היה צמא למהפכה? התשובה שלהם הייתה שאופי הדיכוי השתנה מדיכוי כוחני לצורת דיכוי ערמומית יותר.

במקום מהפכה ממשית, שהייתה מחלקת את המשאבים כך שלפועלים יהיה זמן פנוי לעיסוק בתרבות אמיתית, ניתן להם תחליף זול – תרבות הצריכה. המעמד העליון קנה לו שקט בזול, על חשבון השלמות הנפשית של הפועלים שהוסללו לצורת קיום רדודה. התיאוריה הביקורתית התפתחה להתבוננות ביחסים נוספים בין קבוצות בחברה האנושית דרך משקפיים של פעולת הדיכוי: יחסי דיכוי בין גברים לנשים, בין שחורים ללבנים ועוד…

התפישה הליברלית מאמינה שהחירות והדיכוי הם הפכים. היא משוכנעת שהיא מציעה מנגנון שנותן לאזרחים חירות מקסימלית. התפישה של התיאוריה הביקורתית, לעומת זאת, היא שהחירות המוענקת על ידי המדינה הליברלית הוא חירות מדומָּה, הונאה המונעת יצירה של חברה המאפשרת חיים אנושיים שלמים יותר. התיאוריה הביקורתית מנסה לחשוף את מנגנוני הדיכוי הנסתרים, שייתכן כי גם המדוכאים וגם המדכאים אינם מודעים להם…

אספקטים שונים של התיאוריה הביקורתית נראים מקבילים לתפישות דתיות נפוצות. ההתנגדות לתרבות מזכירה את הציווי לא להיכנע לפיתויים חומריים, ותשומת הלב לדיכוי מזכירה את "כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן" (שמות, כ״ב).

התיאוריה הביקורתית מכוונת לתחום הפוליטי. היא סבורה שהרוע שיש להילחם בו נמצא במערכת הפוליטית או בקבוצות המדכאות

אבל ישנו הבדל בסיסי. דתות דורשות מהאדם הפרטי להתגבר על ״יצר הרע״ שלו עצמו, ולשים לב לבריאות נשמתו, אולי בתקווה להוביל אותה לגאולה. התיאוריה הביקורתית, לעומת זאת, מכוונת לתחום הפוליטי. הרוע שיש להילחם בו נמצא במערכת הפוליטית או בקבוצות המדכאות…

עמעום האינדיבידואל

אין אדם שסיפור חייו פשוט. הבה נמציא ילד בשם נועם. יש לו אח אוטיסט, שזקוק לתשומת לב רבה מהוריו, אבל היה לו מורה שתמך בו ועודד אותו. הוא אינו ספורטאי מצטיין, אבל הוא התברך ביצירתיות במתמטיקה ובציור. הוא בן למשפחה אמידה שחיה בפרבר, אבל כדי לפגוש חברים הוא זקוק להסעה וההורים לא תמיד זמינים לכך, שכן עליהם לעבוד שעות ארוכות גם כדי לממן את העזרה שאחיו של נועם זקוק לה.

בהגיעו לגיל עשרים, כיצד נועם מצטייר בעיני התיאוריה הביקורתית? הוא גבר לבן, הטרוסקסואל, ממשפחה אמידה. נועם מעולם לו דיכא איש, אבל התיאוריה הביקורתית מעמעמת את ההבדלים בין הפרטים בכל קטגוריה וכן את ההבדל בין פריבילגיה ודיכוי.

בעיני התיאוריה הביקורתית, נועם ייחשב למדכא. גם אם הוא ינסה להוכיח, בעזרת סיפור חייו, שהוא עבד קשה ועזר לרבים, מהותו כגבר לבן, הטרוסקסואל ממעמד סוציו-אקונומי גבוה, היא המכריעה.

למשל, אחת הדמויות הבולטות בתחום התיאוריה הביקורתית, פרופסור רובין דיאנג׳לו מאוניברסיטת וושינגון מציגה את מה שהיא רואה כמגוון תירוצים שאנשים לבנים מעמידים כדי להתחמק מההתמודדות עם הגזענות שלהם. אחת הטענות הללו היא "צעדתי למען זכויות האזרח של השחורים בשנות ה-60". אחר אומר: "אם היית מכירה אותי, היית יודעת שאני לא יכול להיות גזען". דיאנג'לו אינה חושבת שעליה להכיר את הדובר אישית כדי לדעת אם הוא גזען. לבנים, על פי תפישתה, הם גזענים מלידה ואין שום דרך למחות כתם זה. ההתקדמות המוסרית היחידה שהיא מציעה היא העמקת המודעות לכתם המולד שהגורל טבע בהם.

התפישות הללו המאפיינות את התיאוריה הביקורתית והן אינן מוגבלות לאקדמיה בלבד. ספרה של דיאנג׳לו White Fragility (משנת 2018) היה רב מכר בארה״ב, ורעיונותיה מצוטטים בהרחבה…

פגיעה בשיח מבוסס על רעיונות

המנגנון לשיוך אדם לקבוצה הופך בקלות למנגנון של שיוך רעיון לאדם המשויך לקבוצה. כך ניתן לבטל רעיון שמגיע מחבר בקבוצה המוגדרת כקבוצה מדכאת ואין צורך להתייחס אליו כלל כאל אדם בעל דעה עצמאית. לעומת זאת, רעיונות שמקורם במי שמוגדר כשייך לקבוצה מדוכאת נקראים ״חוויות חיים״, ויש להם מעמד המקביל למעמדן של ראיות אמפיריות במתודה המדעית – כל עוד הם תואמים את תפישות התיאוריה הביקורתית. כשאדם השייך לקבוצה מדוכאת טוען טענה הסותרת את התפישה של התיאוריה הביקורתית, המסקנה היא שהוא הפנים את הדיכוי שלו. הדבר הופך את התיאוריה הביקורתית לבלתי ניתנת להפרכה: הרי הפרכתה היא סימן מובהק מאין כמוהו לפעולה הסמויה של מנגנוני הדיכוי שהיא עצמה יוצאת נגדם…

לימוד בין תרבויות כדיכוי

כלי נוסף המאפשר זיהוי של דיכוי שאינו קיים הוא המושג "ניכוס תרבותי". קחו למשל את סגירתו של מקום שבו נמכר אוכל מקסיקני על ידי מי שאינם מקסיקנים, או את המקרה שבו אישה לבנה מתנצלת על אימוץ תסרוקת ראסטות. אפשר היה לראות בכל אלה השפעה תרבותית או למידה, אבל התיאוריה הביקורתית תמיד תעדיף את הפרשנות הדורסנית. כך למשל בוטלו שיעורי יוגה באוניברסיטה בקנדה, כיוון שכל עיסוק ביוגה, טענו אנשי התיאוריה הביקורתית, הוא ניכוס קולוניאליסטי של התרבות ההודית לדורותיה…

החלפת המתודה המדעית

המתודה המדעית, כפי שהיא משמשת במדעים המדויקים, עשויה להיחשב לתחום הניטרלי האולטימטיבי, שבו תוצאות ניסוי אינן מושפעות כלל מזהותם של עורכי הניסוי וערכיהם. אבל תיאוריה הביקורתית טוענת שהמתודה המדעית אינה כלי ניטרלי אלא כלי פוליטי, כיוון שהיא נוצרה בעיקר על ידי גברים הטרוסקסואלים, לבנים, אירופאיים.

המתמטיקאי והפיזיקאי ג׳יימס לינדסי (Lindsay) נתקל במאמר על "חקר קרחונים פמיניסטי" והבין, לדבריו, שקיימת בעיה עמוקה באקדמיה, המפתחת מתודולוגיה אלטרנטיבית למתודולוגיה המדעית, וללא קריטריונים להפרכה. בתוך פחות משנה, לינדסי ושני שותפיו כתבו כעשרים מאמרים פיקטיביים, המפרים באופן בוטה נורמות אקדמיות, ושלחו אותם לכתבי עת מדעיים מובילים. שבעה מהם התקבלו, אחד מהם קיבל ציון לשבח וארבעה היו בדרך לפרסום, עד שהזהות האמיתית של הכותבים נחשפה והפרויקט נפסק.

הפרויקט, המכונה Grievance Studies, חשף את העובדה שניתן להוכיח לכאורה רעיונות מופרכים בעזרת מתודולוגיות שאינן מדעיות, כל עוד הרעיונות מנוסחים במונחים של דיכוי והמסקנה מתאימה לנרטיב של התיאוריה הביקורתית.

הפסד אסטרטגי של התפישה הליברלית

מאמרם של בריאני פאס (Fahs) ומייקל קרייגר (Krager) משנת 2016 מתייחס ספציפית לתחום לימודי האישה (Women Studies) כאל פתולוגיה, הדומה באופן פעולתה לווירוס:

״מאמר זה טוען כי לימודי האישה מטרתם להכשיר תלמידים לא רק בהכרת גוף הידע, אלא גם לשמש כ'ווירוסים' סימבוליים, המדביקים, מטלטלים ופורעים את תחומי המחקר המסורתיים… קודם נבהיר את מטפורת הווירוס… ולאחר מכן נחקור כיצד גם לימודי האישה והתפשטותם של וירוסים של ממש (למשל, אבולה או HIV) מייצרים תגובות רגשיות דומות באחרים. באמצעות הצבעה על הזלזול, הלעג, החרדה והכעס שלימודי האישה מעוררים".

לדבריהם, הדבר העיקרי המחליף את המתודה האקדמית המקובלת לקידום תיאוריות חדשות, הוא מתודה המתבססת בעיקר על הצפה ברגשות שליליים.

איך ניסה תחום לימודי האישה להגן על שמו הטוב לנוכח האשמות אלה? ובכן, הוא לא. פשוט משום שאפיונו כפתולוגיה המסכנת תחומי מחקר אחרים נעשה כדי להדגים את כוחו המהפכני של התחום –  כלומר את יכולתו לפרק את הסטנדרט האקדמי המקובל.

אם מתייחסים לאקדמיה כאל מקום מעט אזוטרי המלא ברעיונות משונים, אפשר להחמיץ את העובדה שמדובר בהפסד אסטרטגי לליברליזם. תומכי התיאוריה הביקורתית הצליחו להקים בתוך האקדמיה עצמה מוסדות אכיפה לאידאולוגיה שלהם, שלא פעם הובילו לפיטוריהם של חוקרים שקראו עליהם תגר.

מרטוריקה של ניתוץ לפרקטיקה של ניתוץ

לאחר שסטודנטית בקולג' אֶבֶרגְרין, במדינת וושינגטון, הסבירה את דרכי הפעולה האלימות יותר שיש לנקוט בהן כדי להשפיע על הנעשה בקמפוס מבחינת המאבק בדיכוי באשר הוא, הסטודנטים האחרים הפנימו את עצותיה. הפרופסור ברט ויינשטין קיבל בוקר אחד שיחת טלפון מהמשטרה. בשיחה נאמר לו  לא להגיע לקולג', כיוון שסטודנטים המצוידים באלות בייסבול עוצרים כל מכונית וכנראה מחפשים אותו. בקולג׳ נהוג היה ״יום היעדרות״, שבו תלמידים ואנשי סגל השייכים לקבוצות מיעוט נעדרו מהמקום כדי להדגיש את תרומתם לקולג׳. הנהלת המוסד החליטה להפוך את היום הזה על פיו, ולבקש דווקא מלבנים להיעדר באותו יום ולקיים מפגשים מחוץ לקמפוס, שבהם יידונו נושאים הקשורים לגזע. הרקע לעוינות כלפי ויינשטין היה התנגדותו לשינוי, וטענתו כי יש הבדל עצום בין קבוצה שנעדרת מהמקום מרצונה, כפעולת מחאה, לבין קבוצה שהרשויות מבקשות ממנה להיעדר. הוא הציע להזמין לקמפוס פעילי זכויות אזרח, אבל הקולג' סירב. שלא כמו בשנות השישים, כאן לא הייתה תביעה למימוש ההבטחות הליברליות אלא ניסיון לשבור את התפישה הזו…

ההפגנות המרעידות את ארה"ב באמצע 2020 ניזונות מאותה התפישה, שלפיה המערכת חסרת תקנה ולכן כדי להשיג התקדמות חובה לנתץ אותה. במהלך ההפגנות, המשטרה פינתה תחנת משטרה בסיאטל ומפגינים השתלטו על האזור והכריזו עליו כעל אזור אוטונומי. דרישות המנהיגים של האזור האוטונומי כללו את פירוקה של משטרת סיאטל ומערכת המשפט שלה. הם אמרו: ״איננו דורשים שינוי, אלא ביטול״. 

תוך זמן קצר התחילו לפטרל באזור האוטונומי אנשים נושאי נשק חם, שהכריזו שהם כוח השיטור החדש. במקום אירעו תקריות ירי רבות ולפחות במקרה אחד כוחות רפואה סירבו להיכנס למקום, שנמצא בעצם מחוץ לתחומי שלטון החוק. למרות ההצהרה הראשונית של ראש העיר של סיאטל כי זוהי בסך הכול ״מסיבה שכונתית״, מקרי המוות הובילו את העירייה לחזור ולהשתלט על האזור. בעלי עסקים באזור תובעים כעת את עיריית סיאטל על הנזקים שנגרמו להם כאשר הופקעה מהן הזכות לחיות תחת שלטון החוק. במקרה זה, רטוריקת הניתוץ הפכה לפרקטיקה של ניתוץ…

קיומה של התיאוריה הביקורתית בחברה ליברלית, נובע כנראה מכך שמשהו בה מטעה את המערכת החיסונית של הליברליות. נראה שצמד המילים "התנגדות לדיכוי" הוא כרטיס הכניסה של הווירוס הזה לתא המורכב והיצרני של המערכת הליברלית. אני מאמין שהמערכת החיסונית של התפישה הליברלית חלשה כיוון שאין לה מספיק מודעות עצמית –  ואין לה די מודעות עצמית כי המערכת הליברלית היא מרחב ליצירת משמעות: היא אינה המשמעות עצמה…

עד כאן שלם, שלם מנסה 'לנקות' את הליברליות מהתיאוריה הביקורתית, הוא רוצה לחזור ל'ליברליות' טהורה. אבל הוא מתעלם מכך שאין צירופי מקרים ברמות כאלו. אם התיאוריה הביקורתית שהולידה את שלל מדעי המגדר ופיתחה את הזרוע הצבאית של הפרוגרסיבים, צברה כל כך הרבה כח. כנראה שיש מנגנון שמזין אותה. כנראה שמישהו שם רעב לדברים האלו.

הנסיון שלו די דומה לנסיון ליצור 'יהדות רזה', מליבוביץ ועד מיכי אברהם, ה'שומן' הזה קשור איכשהו ליהדות, ועובדה שהוא צמח עליה, אז גם הוא יהודי… כמו שיש סטרא אחרא כך יש גם את הסטרא הראשוני, יש כח ודינמיקה שמזין ומחיה את הדת, ונסיון להפריד בין חלקיו, במגמה של ניתוח, הוא, בפשטות, נסיון להשליט את הסטרא אחרא… היהדות ניזונה והתפתחה מבירור פנימי, ולעומת זאת, לקתה וניגפה מול 'דיאטות' הרזייה חיצוניות שלא באות מבפנים ומתוך אהבה.

אז יש סטרא אחרא, והידיעה זו חשובה מאד, כדי לזהות ולהבין איפה הכח של הצד השני פועל, אין לזלזל באוייב, ובודאי שגרוע מאד יהיה לא לזהות את חיילי האוייב, ולהכניס אותם אלינו הביתה, לגייר אותם באופן זמני, וכל כיוצא בזה.

אין בדברים שום כוונה לזהות בין הימין לבין הדת, או בין השמאל לבין החילוניות – אתאיזם. זה יותר מורכב, הימין והשמאל סטרא אחרא זה לזה. האמונה והכפירה סטרא אחרא זו לזו. אבל יש קורלציה בין שמרנות ובין דת, למרות שלא מדובר בחפיפה, וגם לא קרוב לזה. אם במציאות יש חפיפה, זה אומר שהדינמיקה משותפת. שיש דנ"א משותף.

האמונה היהודית לא דוגלת בימין, היא דוגלת בפשטות באמונה היהודית. והכח המנוגד הוא הוא הסטרא אחרא. והוא חי וקיים. ולכן המאבק מתמיד. רק השניים האלו נצחיים: האמונה היהודית, והסטרא אחרא. הפער ייסגר רק לעתיד לבא, עם 'שחיטת' היצר הרע, ייעלם פתאום גם כל הרע, 'ובילע המוות לנצח', ואז זה יהיה כל כך פשוט להבנה. איך לא ראינו שכל הרע הגיע רק כתוצאה ממעשינו הרעים ומהכפירה באמונה. זו דינמיקה פשוטה, שבדרך כלל רואים רק לאחר מעשה.

 

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות

Leave a Reply

avatar
 
smilegrinwinkmrgreenneutraltwistedarrowshockunamusedcooleviloopsrazzrollcryeeklolmadsadexclamationquestionideahmmbegwhewchucklesillyenvyshutmouth
  Subscribe  
Notify of