האתר עוסק בשאלות של אמונה מול כפירה, ומיועד לעוסקים בנושא.
למדיניות האתר לחץ כאן

Kal-sites – בניית אתרים
רוצה לדעת כמה עולה לבנות אתר ? לחץ כאן

נושאים באתר

שחר ענבר וחברים: ‘טיעון העד’

צוות האתר

צוות האתר

image_printלחץ לגירסת הדפסה

בהמשך לבקשת ‘תוהה על הראשונות’ כאן, נתייחס למאמר ‘הכי טוב’ של שחר ענבר, לפי בחירתו של תוהה, המאמר נושא את הכותרת ‘טיעון העד אחת ולתמיד‘,  בנוסף טוען תוהה, כי חסר באתר התייחסויות מעודכנות ל’טיעון העד’.

בגדול זה נכון, שבשנים האחרונות יצאו כמה ספרים שעוסקים בטיעון העד, ביניהם: יהודה גלמן (ביקורת ראשונית על ספרו כאן), בנימין זומר, מאיר בוזגלו, ועוד, ובעז”ה בקרוב נתייחס אליהם. אבל לפני שנגיע לפרופסורים המכובדים הנ”ל, נפתח דוקא ממאמרו של ענבר, כי בכל אופן, תודו, ש’אחת ולתמיד’ נשמע טוב.

רק נזכיר את הליצנים שכן טיפלנו בהם בשנים האחרונות, בתחום של אמינות התורה שבכתב: עדי אביר (1 נגד הדת), אלעד לאור (‘מתן תורה היה או לא היה’?, למעשה לאור הוא בעיקר הקריין, מיוצרי הסדרה הוא דוד סלע), עידן חדש, יאיר רזק, משה שינפלד, וכמובן: יגאל בן נון, סליחה מכל הכותבים דלעיל, שאני מכניס את התת ליצן הזה, יחד עם הליצנים המקצועיים יותר.

ובכן, טיעון העד, יש בכלל דבר כזה?

כמובן שטיעונים לאמינות המסורת נמצאים בספרות המחשבה היהודית, מימי הביניים ואילך (רס”ג, הכוזרי, החינוך, העיקרים), אבל הנסיון להציג את הסתמכות המסורת על ‘טיעון’, וכן השם ‘טיעון העד’, מגיע דוקא מאלו שרוצים להפריך אותו.

האמת היא, שבזה המפריכים צודקים במגמתם, אתה לא יכול להפריך אמונה, כשאין לה איזה מודל רשמי עליו היא בנויה, אין ברירה אלא לגבב משהו ולהחליט שעל זה הדת בנויה, ואז להפריך או לנסות להפריך.

ומה האמת? על מה באמת האמונה בנויה?

האם היא בנויה על טיעון של הכוזרי למשל?

לא, נניח שיוכח שהכוזרי טעה, בנושא זה, או בנושאים אחרים, האמונה לא מיוסדת עליו. אין בעיקרי האמונה שום עיקר שקובע שהאמונה מבוססת על כוזרי, או על ‘טיעון עד’.

מה שכן, היא צריכה להיות מבוססת על משהו.

וזה כמובן הטענה לאמינות המסורת, אמינות התיאור שבתורה ובנביאים, אך אמינות של ספר, או של ספרות, קשה לבסס על איזה ‘טיעון’, זו פשוט שאלה גדולה ומסובכת, טיעון יכול לחדד נקודות מהשאלה הזו, אבל לא יכול להיות תחליף לנושא הגדול והרחב בעצמו.

ומכאן הקושי גם למי שרוצה להפריך את האמונה, איך בדיוק עושים את זה? הדרך הקלה ביותר היא להיצמד למישהו שמנסה  להוכיח את האמונה, ולסתור את דבריו, או אם רוצים עוד יותר קל: בלי להיצמד, פשוט מפריחים טיעונים, ולאחר מכן מפריכים אותם. כמו השופטת שמתאמת שאלות עם החוקר ומבקשת ‘להיראות מופתעים’.

במלים אחרות: אין בשום מקום ביהדות ‘טיעון עד’  פורמלי, ולכן הבא להפריך את האמונה יבחר באחת מן השתיים: או להיצמד לספר מסויים / אדם מסויים שהתיימר להוכיח את האמונה, ולהפריך את דבריו. או להתיימר להפריך את אמינות כל הסיפור המקראי באופן ישיר.

רוב העוסקים בנושא, בוחרים בדרך העוד יותר קלה, כותבים שיש דבר כזה ‘טיעון עד’, וכדאיתא בויקיפדיה, ולאחר מכן מעלים כמה הגיגים, כמו ‘טיעון העד אומר שהחגים מוכיחים את מתן תורה’, ובצמוד הפרכה: ‘החגים לא מוכיחים את מתן תורה’.

יש להבין, שגם כשאנחנו מדברים על הוגים דגולים מחכמי ישראל, כמו רס”ג, רבי יהודה הלוי, הדברים שלהם נכתבו בקונטקסט של הנחות היסוד ששררו אז, ובהתאם לצורת החשיבה המקובלת, ולכן בהתאמה לדורינו צריכים להרחיב ולהעמיק כל נקודה, ואילו להיצמד לאיזו הגדרה כמו ‘אב אינו משקר לבנו’, זה מגוחך, אם מנסים להפוך את זה לנוסחה, קל מאד להפריך אותה, כל אחד יכול לקרוא לבן שלו, לומר לו ‘יש לנו חייזר על הגג’, ולספק את ה’הפרכה’ הזו לציבור הרחב…

אמינות המסורת צריכה להיחקר כל דור בהתאם לידע ולצורת החשיבה, הרי ברור שבדור בו לא נשאלו שאלות לאור ידע ארכיאולוגי, גם לא נענו תשובות לאור ידע כזה, ובדור בו הסתמכו על הנחות אריסטוטליות, השתמשו בהן גם בנוגע לאמונה, וכך הלאה.

ריכוז החומר בנוגע לאמינות המסורת, נמצא באתרינו כאן, שחר ענבר במאמר זה לא מתייחס כלל לביסוס אמינות המסורת כפי שמובא בסדרה הנ”ל, אלא מנסה להפריך טיעון עד אחר לחלוטין.

במאמר זה נתייחס לדבריו של שחר ענבר, תוך הפניה בקיצור לפי הצורך.

מראש נתריע על כשל מאד מצוי אצל ‘מפריכי טיעוני עד’ למיניהם, כפי שאמרנו לעיל, ניתן לנסות להפריך טיעון עד ספציפי (כפי שנוסח בספר מסויים, או ע”י מרצה מסויים), או לנסות להפריך את אמינות התורה. אבל אי אפשר לערבב את שתי הדרכים.

מדוע?

טיעון העד הוא טיעון לוגי מופשט, הוא מתיימר לשלול אפשרות של זיוף, בנימוקים כאלו ואחרים. הדרך לנסות להפריך אותו, היא להראות שהטיעון לקוי. אבל הצבעה על מקום בו ניתן לפרש, אולי, שהיה זיוף (למשל: מציאת הספר בימי יאשיהו), לא מהווה הפרכה לטיעון, כי לפי טיעון העד, במדה והוא נכון, הטיעון מוכיח שלא היה זיוף במקרה הזה, והפרשנות הנכונה היא אחרת (ויש כמובן פרשנויות אחרות).

אמנם, אם מתעלמים מטיעון עד אחד, או כמה, ובודקים  ישירות את אמינות התורה, ניתן לטעון: ‘מנין לנו שהספר שנמצא בימי יאשיהו לא היה זיוף’?, וכשהנושא הוא בדיקת אמינות התורה, הרי זו טענה טובה, שמצריכה תשובה.

ובקצרה: הטלת ספק באמינות התורה, אינה  מפריכה את טיעון העד. טיעון העד –במידה והוא נכון – מספק הבטחת אמינות שפושטת את הספק.

על איזו התגלות מדובר?

בשעת מעמד הר סיני, לא נכתב שהעם עבר התגלות המונית בהר סיני. כתוב שההר המדובר היה מלא בעשן[יד], שהעם שמע קולות וראה אפקטים שהפחידו אותו[טו], ושלמעשה משה רבנו, שנעלם בענן וחזר[טז], הסביר לעם מה קרה שם[יז]. אז אפילו לפי התורה לא הייתה שם התגלות (‘כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר יְהוָה אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵשׁ'[יח], ‘וַיְדַבֵּר יְהוָה אֲלֵיכֶם מִתּוֹךְ הָאֵשׁ קוֹל דְּבָרִים אַתֶּם שֹׁמְעִים וּתְמוּנָה אֵינְכֶם רֹאִים זוּלָתִי קוֹל'[יט], ‘וַיְהִי קוֹל הַשּׁוֹפָר הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד מֹשֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל'[כ], ‘וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק. וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים פֶּן נָמוּת'[כא].

מכל הנאמר לעיל אפשר להסיק כי העם ראה עשן, שמע קולות רמים ובעיקר חזה באפקטים מפחידים ושלח את משה רבנו להבין מה קורה.

העם ראה עשן וכו’, מה שנכון נכון. ‘שלח להבין מה קורה’ – לא נכון, זה כתוב מפורש ובעברית די קלה, ה’ דיבר אל בני ישראל מתוך האש, הם שמעו קול דברים, מכיון שהקול האלוהי מעורר פחד מוות, בני ישראל בקשו שה’ לא ימשיך לדבר, אלא מעכשיו משה ידבר. דיבור ה’ בסיני, מוזכר הרבה פעמים בתורה, מלבד בפסוקים שציטט שחר כאן, למשל: “אתם ראיתם כי מן השמים דיברתי עמכם” (שמות כ יט), “וידבר ה’ אליכם מתוך האש קול דברים אתם שומעים” (דברים ד יט), “ביום דיבר ה’ אליכם בחורב מתוך האש” (שם טו), “השמע עם קול אלוהים מדבר מתוך האש” (שם לג), “ודבריו שמעת מתוך האש” (שם לו), “פנים בפנים דיבר ה’ עמכם בהר מתוך האש” (שם ה ד), “ואת קולו שמענו מתוך האש היום הזה ראינו כי ידבר אלהים את האדם וחי (שם ה כא), “הדברים אשר דיבר ה’ עמכם בהר מתוך האש” (שם ט י). וגם יחזקאל י ה זוכר את הקול הזה, ואומר “כקול אל שדי בדברו”.

ולכן, שלא כדברי שחר, ברור בתורה שההתגלות היא שמיעת קול ה’ מדבר.

 

האם ההתגלות בהר סיני עשתה רושם על העם

על פי התורה, אותו “מעמד” מיוחד מלא באפקטים לא עשה רושם רב מדי על העם, כי בסך הכל ארבעים ימים אחרי שהם שמעו על איסור עבודת אלוהים אחרים מבלעדי יהוה[כב] ועל איסור הקמת פסל או מסכה[כג], הם בנו פסל של עגל מזהב וטענו שהוא אלוהי ישראל[כד].

שחר מצטט כאן חצי משפט, עובדי העגל אמרו ‘אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים’, כלומר, הם לא הקימו אלוהים חדש, ובודאי לא עבדו אלהים אחרים, הם סברו שאת אלוהי ישראל שהעלה אותם ממצרים יש לעבוד דרך העגל. הנימוק שלהם היה מאד ברור: זה האיש משה לא ידענו מה היה לו, הדברות ניתנו בתיווך של משה, ולכן הוא אסר על עשיית פסל, עכשיו משה מת, איך נתקשר עם האל? הצורה לתקשר עם אלים היתה דרך פסל ומסכה, ולכן הם יצרו מתווך חדש, לפי האמור בתורה גם אהרון הכוהן בעצמו השתתף ביצירת העגל.

ולכן אין שום קשר ל’עשיית רושם על העם’, בשום שלב לא הובעה דעה שההתגלות לא היתה נכונה, אלא רק טענה שמשה נעדר וצריכים למצוא דרך לעבוד את האל ולתקשר איתו.

 

האם ההתגלות בהר סיני החזיקה מעמד אפילו ארבעים שנה?

על פי התורה, אותו מעמד לא רק שלא החזיק מעמד לאורך ימים אצל העם, אלא שאפילו משה רבנו שהיה היחיד שהיה על פסגת הר סיני ושמע באזניו את כל הדברות, אפילו הוא לא זכר בדיוק מה שמע, וכשחזר על נוסח עשרת הדברות בנאומו לעם ישראל בספר דברים פרק ה, שינה פרטים רבים.

בדיות של הבל, לא כתוב בתורה בשום מקום שהוא ‘לא זכר’, הוא גם לא שינה ‘פרטים רבים’, הוא חזר על אותן הדיברות, והוסיף עליהן כמה מלים של נופך והסבר על פי כל מה שקיבל במשך הארבעים שנה שחלפו, כל פעם שמשה חוזר בספר דברים על חוק שניתן כבר בשמות, הוא מוסיף מלות הסבר הטעמה ותוספת.

 ואם נאמר שמשה רבנו הרס את לוחות הברית הראשונות ועלה שוב להר סיני לקבל שוב לוחות ברית ועליהן נכתבו דברים שונים ואם נאמר שנוסח אחד נכתב על זוג הלוחות הראשון והנוסח האחר על זוג הלוחות השני אבל אלו ואלו ‘דִּבְרֵי אֱלֹהִים חַיִּים'[כה] התשובה כתובה באופן חד משמעי בתורה: “פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר יְהֹוָה עִמָּכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ. אָנֹכִי עֹמֵד בֵּין יְהֹוָה וּבֵינֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לְהַגִּיד לָכֶם אֶת דְּבַר יְהֹוָה כִּי יְרֵאתֶם מִפְּנֵי הָאֵשׁ וְלֹא עֲלִיתֶם בָּהָר לֵאמֹר. אָנֹכִי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים'[כו]. על פי התורה, משה מצטט באופן ברור מה נכתב על הלוחות הראשונות, את הדברות שכל העם אמור היה לשמוע ולהכיר. לא דברות אחרות, לא נוסחים שונים או מתחלפים. משה לא רק שמע את עשרת הדברות מוקראים בקולו של אלוהים, אלא לפי המסופר היה היחיד שגם הבין אותם, שהייתה לו גישה אליהם שהרי הלוחות נשמרו אצלו, והייתה לו גישה לאלוהים כל אותם ארבעים יום שהיה על ההר, וגם לאורך כל ימי נדודי המדבר הייתה לו גישה הן לאלוהים והן לדברות: הן נשמרו בתוך ארון הברית כך שהוא לא נאלץ לסמוך על זכרונו והיה באפשרותו לבדוק בכל עת את הנוסח המדויק. והנה, גם עם עזרה  של חומר פתוח, כשמשה חוזר על עשרת הדברות בפני העם – הוא משבש אותו, ולא סתם משבש: לא רק הבדלי סגנון (עד שקר שהופך להיות עד שוא) אלא הבדלים קונספטואלים, למשל הטעם לשמירת שבת: בעוד שבדברות הראשונות הטעם הוא קוסמי (‘כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְהוָה אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עַל כֵּן בֵּרַךְ יְהוָה אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ)[כז], בדברות השניות הטעם הוא סוציולוגי (‘וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיֹּצִאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה עַל כֵּן צִוְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת'[כח]).

אז אפילו משה רבנו שהיה הכי קרוב לדברות ולהתגלות, אפילו הוא הצליח לטעות שוב ושוב בנוסח הדברות, ולא זו אף זו – כל העם שמע אותו מקריא נוסח אחר, ושתק ואף אחד לא עצר אותו ואמר “אבל רגע…זה לא נאמר ככה..”

כאמור, זה לא שיבוש, ולא טעות זיכרון, אלא הוספה ברוח המצוות שנתחדשו בספר דברים, מי שפוגש את התורה לראשונה במאמריו של שחר, יכול להתפעל, אבל מי שמכיר את התורה מקרוב, יודע שכך בנויה כל התורה, אותם דינים שנמצאים בשמות, חוזרים בויקרא עם הוספות ברוח תורת הקדושה, ובדברים עם הוספות ברוח החמלה על העני והגר. למשל, בויקרא נאמר ‘לא תלין פעולת שכיר אתך עד בוקר’, ובדברים נוסף: ‘ביומו תתן שכרו כי אליו הוא נושא את נפשו’.  בשמות נאמר: ‘כי תראה את שור… השב תשיבם… כי תפגע חמור שונאך… עזוב תעזוב עמו’, ובדברים: ‘לא תראה את שור… והתעלמת השב תשיבם… לא תוכל להתעלם… לא תראה את שור אחיך או חמרו רבצים בדרך והתעלמת מהם הקם תקים עמו’, לא מדובר בבעיות זכרון, אלא בהדגשות שונות לפי הענין.

בדברות שבשמות נאמר ‘זכור את יום השבת’, משום שיום השבת היה מוכר להם לפני מתן תורה, כמתואר בתורה מפורש לגבי ירידת המן לפני מתן תורה, שלא ירד בשבת ולא יצאו ללקוט בשבת. אבל השבת שקודם מתן  תורה היתה באמת קוסמית, כי עדיין לא נוצר עם ישראל, היא היתה רק זכר לבריאת העולם. במשך השנים של מתן תורה כשעם ישראל התגבש כחברה מוסרית נעלה, נוסף גם טעם המנוחה והחמלה.

 

 

האם הניסים ההמוניים והתגלות בהר סיני החזיקו מעמד בקרב העם בשלב מאוחר יותר?

על פי התורה, אותו מעמד לא עשה רושם גם בשלב מאוחר יותר, כי מעמד הר סיני נעדר כמעט לחלוטין מהתנ”ך, ו”סיני” אינו מוזכר בשום ספר מחוץ לחומש, חוץ מפעם אחת בספר נחמיה[כט] ובעוד פסוק מספר תהילים[ל] שמעוות שירה קדומה מספר שופטים[לא], וגם לא בכתובות חיצוניות.

אינני יודע אם שחר ענבר פשוט לא מכיר, או שהוא סתם מסלף, כפי שהוא מנסה לטעון שפסוק מתהלים ‘מעוות שירה קדומה מספר שופטים’. אבל הקביעה הזו שלו מעידה על בורות נרחבת במקרא.

למרות שהוא עצמו מודה בחצי פה שבספר שופטים מובאת שירה קדומה שעוסקת בסיני. הרי שלא רק שמעמד זה עשה רושם, אלא ששירה קדומה מיוחדת נתייסדה עליו, וכבר בספר שופטים (בשירת דבורה שקדמותה מוסכמת) מצוטטת שירה זו, שהיתה גם לעיני משוררי תהלים.

ובכן, יפה שעשה חיפוש על המלה ‘סיני’, אבל  כידוע הר סיני נקרא גם הר חורב, ובכל התיאורים בספר דברים, ארבעים שנה לאחר מכן ההר מוזכר בתור חורב, ולכן, למרות שהמלה סיני מוזכרת רק בתורה, בשופטים, בתהלים, ובנחמיה, הרי המלה חורב מוזכרת, אליהו הנביא הולך ל’הר האלהים חורב’ ארבעים יום וארבעים לילה מבלי לאכול, ושם ה’ נגלה אליו במערה, ברור שהוא משחזר כאן את ההתגלות למשה בהר חורב. ובימי שלמה נכתב: “אין בארון רק שני לחות האבנים אשר הניח שם משה בחורב אשר כרת ה’ עם בני ישרא בצאתם מארץ מצרים”. ואף הנביא מלאכי אומר: זכרו תורת משה עבדי אשר צותי אותו בחורב על כל ישראל חוקים ומשפטים.

אך לא  מספיק לעשות חיפוש לפי שמות של הר, הרי תיאור מתן תורה נמצא גם בירמיהו,  ירמיהו מזכיר: “אנכי כרתי ברית את אבותיכם ביום הוציאי אותם מארץ מצרים מבית עבדים לאמור” (ירמיהו לד, הנושא הוא חוקי העבדים שניתנו בסיני, להלן בפרקים הבאים). וכן מזכיר את העובדה שבדברים שנאמרו בסיני עם יציאת מצרים לא נצטוו בקרבנות: “כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח, כי אם… כלומר, במעמד מתן תורה, בעשרת הדברות לא הוזכרו דיני קרבנות.

וכן יחזקאל מתאר את מתן החוקים והשבת במדבר: “ואוציאם מארץ מצרים ואבאם אל המדבר ואתן להם את חקותי ואת משפטי הודעתי אותם אשר יעשה אותם האדם וחי בהם וגם את שבתותי נתתי להם להיות לאות ביני וביניהם לדעת כי אני ה’ מקדשם” (יחזקאל כ’ י’).

ואף הנביא חגי: וחגי: “הדבר אשר כרתי אתכם בצאתכם ממצרים” (ב’ ה’).

ולא רק עצם מתן החוקים במדבר אחרי יציאת מצרים מוזכרת רבות בנביאים, אלא גם מעמד ההתגלות על כל זעזועי הטבע שהיו בו, הונצח בשירות קדומות, כפי שכותב גם שחר ענבר בעצמו. שירת דבורה בשופטים פרק ה’ מתארת את צאת ה’ ממזרח: ארץ רעשה גם שמים נטפו, גם עבים נטפו מים, הרים נזלו מפני ה’ זה סיני מפני ה’ אלהי ישראל.

בספר שמואל מתוארת התגלות ה’: “ותגעש ותרעש הארץ מוסדות השמים ירגזו ויתגעשו.. עלה עשן באפו ואש מפיו תאכל גחלים בערו ממנו. ויט שמים וירד וערפל תחת רגליו” (ש”ב כב’, זה מקביל ממש לתיאור בתורה על אש עשן וערפל, וכן וירד ה’ על הר סיני), במקבילה בתהלים נכתב: ומוסדי הרים ירגזו ויתגעשו (תהלים יח), בדומה לדברים לב’ כב’ ‘ותלהט מוסדי הרים’, והשווה ישעיה כד יח’: וירעשו מוסדי ארץ. ובתהלים (קמד ה) משתמש בלשון זו: “ה’ הט שמיך ותרד, גע בהרים ויעשנו”.

בתהלים: קול ה’ יחיל מדבר יחיל ה’ מדבר קדש קול  ה’ חוצב להבות אש (תהלים כט’. השווה: הושע יג’ טו’ “יבא קדים רוח ה’ ממדבר”), וכן: לרכב בערבות.. אלהים במעון קדשו.. רכב אלהים רבתים אלפי שנאן אדני בם סיני בקדש.. עלית למרום.. אלהים בצאתך לפני עמך בצעדך בישימון סלה ארץ רעשה אף שמים נטפו למה תרצדון הרים גבננים.. מפני אלהים זה סיני מפני אלהים אלהי ישראל כהנדף עשן תנדף כהמס דונג מפני אש ה’ יתן בקולו קול עז.. ועזו בשחקים גשם נדבות תניף אלהים נחלתך (תהלים סח). אזכור מעללי יה כי אזכרה מקדם פלאך קול רעמך בגלגל האירו ברקים תבל רגזה ותרעש הארץ (תהלים עז). ראו הליכותיך אלהים הליכות אלי מלכי בקדש.. לרכב בשמי שמי קדם האירו ברקיו תבל ראתה ותחל הארץ.. הרים כדונג נמסו מלפני ה’ מלפני אדון כל הארץ ענן וערפל סביביו צדק ומשפט מכון כסאו אש לפניו תלך (תהלים צז’).

מיכה אומר: כי הנה ה’ יצא ממקומו ונמסו ההרים תחתיו והעמקים יתבקעו כדונג מפני האש (מיכה א’). נחום אומר: הרים רעשו ממנו והגבעות התמגגו ה’ בסופה ובשערה דרכו וענן אבק רגליו גוער בים ויבשהו (נחום א’). חבקוק אומר: ויתפצצו הררי עד שחו גבעות עולם.. ראוך יחילו הרים ונגה כאור תהיה  (חבקוק ג’). ישעיהו אומר: קרעת שמים ירדת מפניך הרים נזלו (סג’), בעשותך נוראות לא נקוה ירדת מפניך הרים נזלו (סד – השווה בשירת דבורה לעיל: הרים נזלו מפני ה’ זה סיני). יואל אומר: לפניו רגזה ארץ רעשו שמים ירקדון כקול להב אש אכלה ענן וערפל.. לפניו אכלה אש ואחריו תלהט להבה.. שמש וירח קדרו וכוכבים אספו נגהם וה’ נתן קולו (יואל ב’).

גם השיר שבדברים ובעוד נביאים על הופעת ה’ מהר פארן וביאתו מרבבות קודש קשור במתן תורה. הופעת ה’ במדבר לפני עמו.

יש להבין שהתיאור הזה אינו דבר טבעי או מתבקש, שהנביאים יתארו איך נשמע קול ה’, ואיך דברו בא בענן וערפל ואש גדולה המזעזעת את ההרים. הבסיס לכל זה יכול להיות רק תיאור ההתגלות בסיני. אף עם לא ידע איך מדבר אלהיו, כי אף עם לא טען להתגלות אלהים לכל העם, וגם הנביאים ששמעו את דבר ה’, הרי לא ראו הרים ולא ים חרב, אלא מחזה נבואה.

התיאור של קול ה’ היה כל כך מוכר לעם, עד שהנביא משתמש בו כתיאור ידוע ‘כקול אל שדי בדברו’ (יחזקאל י’ ה’), וכנראה זו הכוונה בביטוי הנבואי ‘יום ה’ כשד משדי יבא’ (ישעיה יג’ ו’, יואל א’ טו’), לשידוד המערכות לאש ולרעידת ההרים שבהתגלות ה’, ולכן השתמשו בשם העתיק ‘שדי’.

לטעון שמעמד הר סיני לא עשה רושם בתנ”ך, זו טענת בורות מגוחכת, כל התיאור של הופעת ה’ והתגלותו, בכל הנביאים, בעשרות רבות של אזכורים, שואב תמיד רק מהתיאור של מתן תורה. וכן נכתב במפורש בנביאים שבמעמד זה ניתנו החוקים, וכן הלוחות.

מלבד זאת הדברות עצמן מצוטטות בספרי הנביאים פעמים רבות, ראה כאן.

כמו”כ הטענה שאין זכר למעמד הר סיני בכתובות חיצוניות, חסרת משמעות, אין בכלל כתובות דתיות מישראל, לא כתובות של מלכים, לא של נביאים, לא של סופרים, או שלא כתבו בכלל כתובות, או שכתבו ונשמדו, זה לא משנה לענינינו. אין עדות לשום אירוע בישראל בכתובות (מלבד כתובת השילוח שגם היא אינה כתובת פורמלית של המלך המבצע), האם יש להסיק מכאן שלא התרחשו אירועים בישראל במשך אלף שנים?

אעפ”כ יש זכר לשירה הקדומה של ‘הרים גבנונים’ בכתובת מכנתילת עג’רוד. ראה כאן הערה 15.

אפילו השופטים שאמורים היו לחיות סמוך יותר לאירועים המתוארים בתורה, גם הם אינם מזכירים את מעמד הר סיני. ואם יאמר מי שיאמר שלמרות שמעמד הר סיני לא נזכר במפורש במקרא עדיין הוא עשה רושם על העם גם אם לא הוזכר בכמות הפעמים הרצויה לנו (כלומר בכלל!) – מוזר לראות כי  אפילו בשירת האזינו שאמורה הייתה לספר על התהוות העם ואפילו מזמורי תהילים שמפרטים ישירות את היווצרות העם ונדודיו במדבר דוגמת תהילים ק”ז, תהילים ע”ח, תהילים פ”א או תהילים ס”ח, אפילו הם מתעלמים לחלוטין מאותה התגלות המונית שאמורה הייתה להיות ידועה לפחות למחבר המזמור. זה כמו שבעיתונות המקומית מקום המדינה ועד היום כל פעם שינתחו לעומק את יהדות אירופה בין השנים 1930-1950 לא יזכירו את השואה. מסופר במזמורי התהילים[AA1]  האלה באופן מפורט על קריעת ים סוף, על יציאת מצרים, על מסה ומריבה, על קורח ודתן ואבירם, אבל על מה לא מסופר? על אותו מעמד ההתגלות ההמונית שאמורה הייתה להיות הבסיס לשמירה על הדת על פי הטיעון.

(קטע זה בא במקור אחרי הקטע הבא, אבל זו כנראה טעות, שכן הנושא שלו הוא שוב מתן תורה, והקטע הבא עוסק ביציאת מצרים).

כמו שראינו לעיל, השופטים כן מזכירים את מעמד הר סיני, בשירת דבורה. הסיבה שאין הרבה אזכורים בספר שופטים, הוא משום שאין בו כמעט נאומים נבואיים, הוא מכיל רק תיאור סכמטי וקצר של מלחמות השופטים, כמו כן לא מוזכרים בו האבות, המוזכרים הרבה בנביאים, וכל נושא תוכן אחר, שאי אפשר למצוא אותו בתוך תיאור מקוטע של מלחמות. יש בו שירה אחת – והיא כן מזכירה את הופעת ה’ בסיני, ובדגש על הופעת ה’, שכן מבחינת מצוות, בסיני התקבלו רק עשר הדברות, ואילו במשך ארבעים שנה לאחר מכן התקבלו עוד מצוות רבות מאד וכל ספרי התורה, ולכן כשמדברים על מצוות אין למעמד הר סיני מקום מרכזי, רק כשמדברים על הופעת ה’ והתגלותו. בניגוד למה שכותב שחר שוב בטעות, פרקי תהלים מזכירים רבות את הופעת ה’ בסיני, כפי שהראינו בקטע הקודם.

מסורת יציאת מצרים נעדרת כמעט מכל ספרי הנביאים. אפשר למצוא אותה כאזכור סכימטי על אירוע סמלי רק בכתבי עמוס, הושע, מיכה וירמיהו. בתקופה הפרסית איבדה מסורת זו מחשיבותה וספרי עזרא, נחמיה ודברי הימים שנכתבו באותם ימים התעלמו מיציאת מצרים והדגישו את מסורת האבות. יציאת מצרים גם לא העסיקה את הנביאים המאוחרים של ימי שיבת ציון – חגי, זכריה ומלאכי.

הפעם מדובר ברשלנות מהדהדת, מסורת יציאת מצרים היא האירוע המרכזי בכל ספרי הנביאים כולם,  מהראשון עד האחרון, והיא האירוע המוזכר ביותר במקרא.

יאיר הופמן כותב: “יציאת מצרים היא בלי ספק האירוע ההיסטורי המדובר ביותר במקרא. פרט לעצם הסיפור המפורט בס’ שמות היא נזכרת במקרא כ120 פעם” (י’ הופמן, יציאת מצרים באמונת המקרא, תל-אביב תשמ”ג, עמ’ 11). “אין לך נאום משל גדולי האומה – החל ביהושע, מדור יוצאי מצרים (יהושע כג-כד), ועד נחמיה מימי שיבת ציון” – שלא עלה בו מוטיב יציאת מצרים”. (פרופ’ י. אבישור).

נדב נאמן: “פרשת השעבוד למצרים ויצי”מ היא המאורע ההיסטורי הנזכר פעמים רבות יותר מכל מאורע אחר בספרות המקראית לצד הסיפור המפורט בספר שמות נזכרת יציאת מצרים בכל הרבדים של הספרות המקראית ובכלל זה השירה החק ההיסטוריוגרפיה הנבואה וספרות המזמורים.. מעמדה האיתן של מסורת יציאת מצרים בספרות המקראית הקדומה אינו עולה בקנה אחד עם השערה זו ואין בכחה להסביר כיצד הפך מאורע שמתחילה היה קשור לקבוצה קטנה ומוגדרת יסוד לתודעת המוצא והכינון המרכזיים של עם ישראל. השקפה שתודעה היסטורית דתית כלל ישראלית כה קדומה ומושרשת יכלה לצמוח ממציאות שחוותה קבוצה קטנה אינה מסתברת היטב”, (נדב נאמן: סיפור יצי”מ בין זכרון הסטורי ליצירה היסטוריוגרפית. תרביץ עט’ תשעא תשעב’).

שחר ענבר מוצא את יצי”מ רק כתיאור סכמטי במספר ספרים, אך מה עם פרקים שלמים בספר יהושע המתארים את יציאת מצרים? 5 אזכורים מפורטים ביותר בספר שופטים? שבע אזכורים מפורטים בספר שמואל? שש תיאורים מפורטים בספר מלכים? אזכורי יציאת מצרים וקריעת ים סוף בספר ישעיהו? תיאורים ארוכים ביחזקאל? מיכה? (כולם מועתקים כאן בפירוט, וראה שם בהערה על הטענה המעגלית שאם יש אזכור הרי הוא מאוחר… גם מי שירצה להניח שכל אזכור ליצי”מ הוא זיוף, לא יכול לטעון טענה מן ההעדר, יש גבול לחוצפה, משל לאותו אדם שדוחף זקנה במדרגות ושואל לאן היא רצה).

ספרי עזרא ונחמיה התעלמו מיציאת מצרים? באמת? מה יאמר אדון שחר למשל על נחמיה פרק ט, כדלהלן:

(ט) וַתֵּ֥רֶא אֶת־עֳנִ֥י אֲבֹתֵ֖ינוּ בְּמִצְרָ֑יִם וְאֶת־זַעֲקָתָ֥ם שָׁמַ֖עְתָּ עַל־יַם־סֽוּף:

(י) וַ֠תִּתֵּן אֹתֹ֨ת וּמֹֽפְתִ֜ים בְּפַרְעֹ֤ה וּבְכָל־עֲבָדָיו֙ וּבְכָל־עַ֣ם אַרְצ֔וֹ כִּ֣י יָדַ֔עְתָּ כִּ֥י הֵזִ֖ידוּ עֲלֵיהֶ֑ם וַתַּֽעַשׂ־לְךָ֥ שֵׁ֖ם כְּהַיּ֥וֹם הַזֶּֽה:

(יא) וְהַיָּם֙ בָּקַ֣עְתָּ לִפְנֵיהֶ֔ם וַיַּֽעַבְר֥וּ בְתוֹךְ־הַיָּ֖ם בַּיַּבָּשָׁ֑ה וְֽאֶת־רֹ֨דְפֵיהֶ֜ם הִשְׁלַ֧כְתָּ בִמְצוֹלֹ֛ת כְּמוֹ־אֶ֖בֶן בְּמַ֥יִם עַזִּֽים:

(יב) וּבְעַמּ֣וּד עָנָ֔ן הִנְחִיתָ֖ם יוֹמָ֑ם וּבְעַמּ֥וּד אֵשׁ֙ לַ֔יְלָה לְהָאִ֣יר לָהֶ֔ם אֶת־הַדֶּ֖רֶךְ אֲשֶׁ֥ר יֵֽלְכוּ־בָֽהּ:

(יג) וְעַ֤ל הַר־סִינַי֙ יָרַ֔דְתָּ וְדַבֵּ֥ר עִמָּהֶ֖ם מִשָּׁמָ֑יִם וַתִּתֵּ֨ן לָהֶ֜ם מִשְׁפָּטִ֤ים יְשָׁרִים֙ וְתוֹר֣וֹת אֱמֶ֔ת חֻקִּ֥ים וּמִצְוֹ֖ת טוֹבִֽים:

(יד) וְאֶת־שַׁבַּ֥ת קָדְשְׁךָ֖ הוֹדַ֣עְתָ לָהֶ֑ם וּמִצְו֤וֹת וְחֻקִּים֙ וְתוֹרָ֔ה צִוִּ֣יתָ לָהֶ֔ם בְּיַ֖ד מֹשֶׁ֥ה עַבְדֶּֽךָ:

(טו) וְ֠לֶחֶם מִשָּׁמַ֜יִם נָתַ֤תָּה לָהֶם֙ לִרְעָבָ֔ם וּמַ֗יִם מִסֶּ֛לַע הוֹצֵ֥אתָ לָהֶ֖ם לִצְמָאָ֑ם וַתֹּ֣אמֶר לָהֶ֗ם לָבוֹא֙ לָרֶ֣שֶׁת אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר־נָשָׂ֥אתָ אֶת־יָדְךָ֖ לָתֵ֥ת לָהֶֽם:

(טז) וְהֵ֥ם וַאֲבֹתֵ֖ינוּ הֵזִ֑ידוּ וַיַּקְשׁוּ֙ אֶת־עָרְפָּ֔ם וְלֹ֥א שָׁמְע֖וּ אֶל־מִצְוֹתֶֽיךָ:

(יז) וַיְמָאֲנ֣וּ לִשְׁמֹ֗עַ וְלֹא־זָכְר֤וּ נִפְלְאֹתֶ֙יךָ֙ אֲשֶׁ֣ר עָשִׂ֣יתָ עִמָּהֶ֔ם וַיַּקְשׁוּ֙ אֶת־עָרְפָּ֔ם וַיִּתְּנוּ־רֹ֛אשׁ לָשׁ֥וּב לְעַבְדֻתָ֖ם בְּמִרְיָ֑ם וְאַתָּה֩ אֱל֨וֹהַּ סְלִיח֜וֹת חַנּ֧וּן וְרַח֛וּם אֶֽרֶךְ־אַפַּ֥יִם וְרַב־וחסד חֶ֖סֶד וְלֹ֥א עֲזַבְתָּֽם:

(יח) אַ֗ף כִּֽי־עָשׂ֤וּ לָהֶם֙ עֵ֣גֶל מַסֵּכָ֔ה וַיֹּ֣אמְר֔וּ זֶ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ אֲשֶׁ֥ר הֶעֶלְךָ֖ מִמִּצְרָ֑יִם וַֽיַּעֲשׂ֔וּ נֶאָצ֖וֹת גְּדֹלֽוֹת:

(יט) וְאַתָּה֙ בְּרַחֲמֶ֣יךָ הָֽרַבִּ֔ים לֹ֥א עֲזַבְתָּ֖ם בַּמִּדְבָּ֑ר אֶת־עַמּ֣וּד הֶ֠עָנָן לֹא־סָ֨ר מֵעֲלֵיהֶ֤ם בְּיוֹמָם֙ לְהַנְחֹתָ֣ם בְּהַדֶּ֔רֶךְ וְאֶת־עַמּ֨וּד הָאֵ֤שׁ בְּלַ֙יְלָה֙ לְהָאִ֣יר לָהֶ֔ם וְאֶת־הַדֶּ֖רֶךְ אֲשֶׁ֥ר יֵֽלְכוּ־בָֽהּ:

(כ) וְרוּחֲךָ֨ הַטּוֹבָ֔ה נָתַ֖תָּ לְהַשְׂכִּילָ֑ם וּמַנְךָ֙ לֹא־מָנַ֣עְתָּ מִפִּיהֶ֔ם וּמַ֛יִם נָתַ֥תָּה לָהֶ֖ם לִצְמָאָֽם:

(כא) וְאַרְבָּעִ֥ים שָׁנָ֛ה כִּלְכַּלְתָּ֥ם בַּמִּדְבָּ֖ר לֹ֣א חָסֵ֑רוּ שַׂלְמֹֽתֵיהֶם֙ לֹ֣א בָל֔וּ וְרַגְלֵיהֶ֖ם לֹ֥א בָצֵֽקוּ:

 כמו כן טורח ה’מלומד’ לציין כי יציאת מצרים לא העסיקה את חגי זכריה ומלאכי, מעניין, כי חגי מדבר על ‘הדבר אשר כרתי אתכם בצאתכם ממצרים’, ומזכיר את מתן תורה ויציאת מצרים גם יחד.

בקיצור, אין לשחר ענבר שום מושג על מה הוא מדבר.

גם לגבי דבריו בנוגע לתקופה הפרסית שכאילו אז לא דובר ביציאת מצרים, ראה ליונשטם: “יירקו עשה את הנסיון המקורי להעמיד אלו מול אלו את סיפורי ארבעת ספרי התורה הראשונים ואת הטפות הלקח המסכמות את תולדות העם שבשאר ספרי המקרא ושבספרות ישראל מן התקופה הלניסטית והרומאית. במחקר זה העלה יירקו קודם כל את הכלל החשוב שמצען המשותף של הטפות האלו משמש פרק ההיסטוריה המשתרע מיציאת מצרים ועד כיבוש הארץ, אע”פ שגם פרשיות נוספות עשויות להסתפח למצע זה פה ושם”. (ש. ליונשטם, מסורת יציאת מצרים בהשתלשלותה, עמ’ 4).

 

האם הניסים ההמוניים והתגלות בהר סיני החזיקו מעמד בקרב העם בשלב מאוחר עוד יותר?

בתנ”ך מסופר כי כל העם שכח את מה שקרה לפני כן, ועבד אלוהים אחרים. דבר אבסורדי לו אכן אב היה מעביר לבנו את כל המידע במסורת שלא ניתקת: זה לא לקח הרבה שנים. מיד אחרי הכניסה לארץ נכתב בתחילת ספר שופטים ‘וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה; וַיַּעַבְדוּ אֶת-הַבְּעָלִים. וַיַּעַזְבוּ אֶת-יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבוֹתָם, הַמּוֹצִיא אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים מֵאֱלֹהֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיהֶם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לָהֶם; וַיַּכְעִסוּ אֶת-יְהוָה. וַיַּעַזְבו אֶת-יְהוָה; וַיַּעַבְדוּ לַבַּעַל וְלָעַשְׁתָּרוֹת'[לב]. אז מה אמר האב לבנו? “אמנם הייתה התגלות המונית במהלכה יהוה הפחיד אותנו עם האפקטים שלו שלא נעבוד אלים אחרים אבל אתה יודע איך זה, מסורת לחוד ומציאות לחוד”? ומה אמר אותו בן, שלימים הפך להיות כהן לבעל, לבנו? ובנו – בן כהן הבעל, מה הוא אמר לבנו? על איזו מסורת יהויסטית נשאר לשמור? איך נראה חג הפסח בימיהם?

הכותב מערבב בין חטא, ובין אמונה. האם כשאדם דתי חוטא הוא לא מאמין? או אפילו לא יודע בכלל על הסיפור של האמונה?

כשאדם דתי נתפס גונב / פוגע בילדים / כל חטא אחר, זה משום שהוא לא יודע על מתן תורה או שהוא לא מאמין בו? לא ולא, זה משום שהיצר הרע התגבר עליו.

כיום אין יצר הרע לעבודה זרה, אבל בזמנם, הפחד מפני הגורל הלא ידוע, הניא אנשים להיאחז במאגיה. כמו שאנו רואים, שכשאדם במצוקה, אפילו אם הוא אדם רציונלי, הוא עשוי לפנות לאמונות טפלות, במקרה של מחלה קשה ללא מרפא קונבנציונלי, רבים יפנו לכל מיני רפואות אלטרנטיביות בלתי מבוססות בעליל, או למקובלים. זה מעין בבואה ליצר הרע של עבודה זרה, כאשר יש מצוקה כלכלית, רעב, איום על חיים, מחלה, וכדו’, צריכים הרבה כחות נפש כדי להישאר נאמן לציווי התורה ‘תמים תהיה’, ולא ללכת אל השאמן שמעבר  לכביש ולקנות ממנו איזו סגולה טובה בדוקה ומנוסה, שמן זית שרחצו איתו את רגלי הפסל, מים קדושים שהיזו אותם על זנב של נחש לבן, או כל אמונה  טפלה אחרת.

בנוסף, אין הנביא מנסה לתאר שכל העם עזבו את ה’, הרי בתקופת השופטים היה בית ה’ בשילה שהוקם ע”י יהושע, ומוזכר עוד בימי שמואל הנביא. בשום מקום לא מוזכר שבבית ה’ בשילה עבדו עבודה זרה, הוא היה תמיד בית אלהי ישראל, ובו היה הארון שמונחות בתוכו לוחות הברית. ברור שבאותו זמן שהיו עמי הארץ מחזרים אחרי אלילים, עדיין היתה קבוצה שעבדה את ה’. חטאים מתוארים גם בדורות יותר מאוחרים, למעשה אין דור שבו נאמר כי כולם היו צדיקים ולא היה חטא. ואם ניקח לדוגמא אפילו את הדור שלנו, רוב עם ישראל לא שומע לצו התורה וההלכה, אבל האם זה אומר שאין מסורת ואין יהדות? ישנה הקבוצה ששומרת עליה באדיקות, אנשים ששומרים באופן חלקי, ואנשים שמנותקים לחלוטין. אין שום סתירה בין הרבדים האלו בעם, וכך מתואר גם בספרות הנביאים. באותו זמן שאחאב מנהל חצר אלילית, או אלילית למחצה, אליהו ואלישע ובני הנביאים שומרים על המסורת באדיקות עד מסירות נפש. וכן בדורות נוספים. וכך גם התיאור ההיסטורי בפועל בימי השופטים, לא כאיבוד של המסורת, אלא כהתחזקות והיחלשות כחה, כמו בדורות המאוחרים יותר.

וראה גם: נתק במסורת?

 

האם הניסים ההמוניים והתגלות בהר סיני החזיקו מעמד בקרב העם בשלב מאוחר עוד יותר-עוד יותר?

לפי הגמרא ניכר שלא היה לתנאים או לאמוראים מושג מה הלך באותה התגלות המונית שאמורים היו להכיר אותה. מה פתאום הם רבו על מספר הדברות שהיו על כל לוח (‘רבי חנינה בן אחיה רבי יהודה בן גמליאל אומר: חמשה על לוח זה וחמשה על לוח זה …ורבנן אמרי: עשרה על לוח זה ועשרה על לוח זה … רבי שמעון בן יוחאי אומר: עשרים על לוח זה ועשרים על לוח זה …רבי סימאי אמר: ארבעים על לוח זה וארבעים על לוח זה'[לג])? ומה שעוד יותר חמור- אף אחד מהם לא אמר “יש לי מסורת מאבא שלי ששמע מאבא שלו ששמע מאבא שלו”!! כל אחד זרק נתון לפי מה שנראה לו הגיוני ויצירתי מהפסוקים שלפניהם, לדוגמא ‘רבי שמעון בן יוחאי אומר: עשרים על לוח זה ועשרים על לוח זה דכתיב ‘ויגד לכם את בריתו אשר צוה אתכם לעשות עשרת הדברים ויכתבם על שני לוחות אבנים’ – עשרים על לוח זה ועשרים על לוח זה”. הם לא יכלו לקפוץ הביתה לשאול את אבא שלהם במקום לריב על פסוקים?

בנוסף הם סיפרו על “רבי שמעון בן יוחאי אומר: מלמד שהיה הדיבור יוצא מימינו של הקדוש ברוך הוא לשמאלם של ישראל וחוזר ועוקף …ורבנין אמרין… אלא הדיבור היה יוצא מפי הקדוש ברוך הוא מימינו לימינן של ישראל וחוזר ועוקף”[לד] ועל כך שגאון אחד החליט ש “השמים רעשו והימים והנהרות ברחו וההרים והגבעות התמוטטו וכל האילנות כרעו”[לה] וגאון שני החליט ש”כשנתן הקדוש ברוך הוא את התורה אף צפור לא צווחה, אף עוף לא פרח, אף שור לא געה…אלא שכל העולם שתק והחריש”[לו] וכל היצירתיות הזו באה מתוך מדרשים על פסוקים. אף אחד לא אמר “מקובלני מבית אבי אבא”.

קטע זה ממש לא רלבנטי לנושא, יש הרבה מקום להרחיב על מדרשי חז”ל ומקורותיהם, אבל גם אם נניח ששום חלק שם לא נאמר מתוך מסורת עצמאית, מה זה קשור לנושא? וכי מישהו טען שאנשים פרטיים שמרו על תיאורים בסוד מאב לבן? הטענה היא אימות האירוע באופן כללי. יתכן בהחלט שתיאורים אישיים נשכחו אחרי אלף וחמש מאות שנים, ורק אימות עצם האירוע נותר ברור.

לגופו של ענין, התיאורים של השמים וההרים והגבעות וכו’, אינו מדרש פסוקים, אלא מפורש בדברי הנביאים שמתארים את התגלות ה’, כדלעיל במאמר זה.

 

 

האם אי אפשר לעבוד על עם שלם?

מהתנ”ך ומהמסורת היהודית רואים כי לא הייתה שום בעיה להמציא מסורות שכל העם זרם איתם:

* חלקיה ושפן הסופר מצאו במקדש ספר בלתי מוכר ושכנעו את המלך שמדובר בספר התורה שנכתב על ידי משה רבנו[לז]. שם “גילו” לראשונה לאחר מאות שנים על חג הפסח ועל כך שהאל היהודאי מעוניין להיות אקסלוסיבי בקרב עמו ושפולחנו יהיה ריכוזי. לאחר חמישים ושבע שנים של מלכות מנשה ואמון שבהם כל העם עבד אלילים, איש כבר לא היה יכול להעיד על מהימנותו של הספר או של רעיונותיו וגם אם היה מישהו כזה, האם היה מעז לומר משהו למלך ולכל הפמליה שלו שמתעקשים על רפורמה יהוויסטית? כמו שזרמו עם הפולחנים השונים והאחרים של המלכים האחרים – זרמו עם הפולחן היהוויסטי כשזה עלה על סדר היום המלכותי.

כאמור בראש מאמר זה, הצעת פרשנות המציעה אפשרות של נתק במסורת, לא מהווה הפרכה לטיעון העד, שבמדה והוא נכון הוא שולל את ההצעה הזו. הרי ספר מלכים לא התכוין למה שכותב כאן שחר ענבר, שהספר היה מזוייף, הוא סובר שבאמת מדובר בספר המקורי שכתב משה שהתגלה פתאום.

מלבד זאת ענבר מסלף כשהוא כותב ‘שם גילו לראשונה לאחר מאות שנים על חג הפסח’, לא מוזכר דבר כזה, אלא רק שלא קויים הפסח באופן כזה, כאשר כל עם ישראל מקיימים אותו יחדיו (ממלכת ישראל התפרקה בימי יאשיהו), מאז ימי השופטים שהיו מאוחדים סביב משכן שילה.

על הפירוש של פרשת מציאת הספר ראה כאן, אבל הוכחה  פשוטה לכך שלא יתכן שהספר היה זיוף, יש מהעובדה שהספר מצוטט ומוזכר בכל הספרים שקדמו לאירוע של יאשיהו, ובפרט ספר הושע, שקדמותו מוסכמת גם על החוקרים, ראה כאן.

האמירה של ענבר כאילו בימי מנשה ואמון כל העם עבד אלילים, מתעלמת מהמציאות, שברגע מציאת הספר היו נביאים לה’, חולדה, וכנראה גם ירמיהו, מנשה עצמו היה רשע, אבל הוא לא יכל לגרום לכל העם להאמין באלילים, וגם יאשיהו דרש את ה’ מרגע שעלה למלוכה. היו רבים שעבדו, ויתכן שפגעו בעובדי ה’ (כתוב שמנשה שפך דם כמים), אבל עובדי ה’ לא נכרתו ונעלמו. היו הרבה תקופות של רדיפות, לפעמים ע”י אויבים מחוץ ולפעמים ע”י אויבים מבית.

 

* עזרא הסופר, שעלה ארצה מבבל מלווה בכוחות פרסיים, הגיע עם כל מיני תקנות והמצאות שהעם לא הכיר על כל מיני “חג סוכות” ו”ארבע מינים”[לח] והחיל על תושבי ארץ ישראל משטר תיאוקרטי שהסתמך על ההוראות של הספרים החדשים שהיו באמתחתו. מי ידע ומי שמע? המקומיים, נראה, כלל לא הבינו מה האיש הזה רוצה מהם ומה הם ההלכות החדשות האלה שבגללם הם צריכים משום מה להתחיל לשמור חגים ויותר גרוע – לגרש את נשותיהם בגלל שכך כתוב בספר. האם חזרו הביתה וצעקו על אביהם: אבא, למה לא סיפרת לי? ודוק: לא ניכנס למתי נכתב מה שנכתב, אלא הנה לנו הוכחה שאפשר להחיל דברים שלמים על עם שלם לכשעולה הצורך, והעם כולו זורם עם המסורת החדשה- ישנה, או למצער- מתפלמס איתה אבל לא מעז לדחותה על הסף מתוקף “אלו דברים שלא שיערנו ולא שיערום אבותינו”.

בליל של שגיאות עם טענות שגויות. קודם כל, אין לערבב את האמונה, עם פרטי המצוות. תשאל כל יהודי מסורתי אם הוא מאמין במסורת, הוא יגיד לך שברור ושאבא שלו היה רב ושהוא תמיד בכיפור בבית הכנסת. אבל כשתשאל אותו איך זה מסתדר עם כל מיני דברים שהוא עושה, הוא לא ירים טלפון לאבא שלו לשאול ‘אבא למה לא סיפרת’, אלא יענה, בהתאמה להשקפתו, או שהפרטים האלו לא חשובים, או שזה קשה לו, או שלא ברור שזה אסור, וכו’.

עזרא לא הגיע עם ספרים שלא היו מוכרים, להיפך, בצו המלכותי נאמר שבגלל שהוא סופר מוכר בתורה של היהודים, שולחים אותו, ההכרה שלו באה בגלל שבין היהודים הוא היה ידוע כבקי בתורה המוכרת להם. לגבי היהודים המקומיים, באמת יתכן שהיו מתבוללים ואיבדו את המסורת, מסורת אפשר בהחלט לאבד, ראינו את זה בגלויות שונות. זה לא רלבנטי לקיבוצים העצומים של יהודים בבבל ובעוד מדינות, ששמרו את המסורת בגלות.

האיסור להתחתן עם אשה גויה, לא ברור בתורה, וגם עזרא משכנע אותם בדברי כיבושים שנשים נכריות היטו את לבב שלמה (את הסיפור הזה הם הכירו), התורה אוסרת במפורש רק להתחתן עם שבעת עממי הכנענים.

ההתפעלות של עמי הארץ מהישיבה בסוכות, היא משום שעד ימי עזרא היו עולים לרגל, והולכי דרכים פטורים מן הסוכה, לכן נכתב שלא עשו את חג הסוכות בצורה זו מימי יהושע בן נון, שכל העדה היו סביב משכן שילה. בכל מקרה מגוחך לומר שלא ידעו על הסוכות, שהרי זכריה הנביא שהיה לפני עזרא, ועזרא מזכיר אותו, מדבר על ‘חג הסוכות’.

ע”ע טור סיני (הלשון והספר עמ’ 84): “כמה משירי ספר התהלים לקוחים הם מתוך תיאור של חג הסוכות, חג סוכות היסטורי בימי דוד המלך”.

 

 

* ההמצאות של ימי בית שני ואחריו הפכו תחת המכבש הרבני לסוג של תקנות קדומות למרות שברור לכל מי שמברר מעט לעומק שמדובר בהמצאות של ימי בית שני ואחריו. דוגמא קלאסית היא עשרה דברים שקשורים לתפילין אשר נאמר עליהם שהם ‘הלכה למשה מסיני’ בעוד שכל בר דעת מבין שתפילין זו המצאה שהומצאה בערך 1000 שנים אחרי “משה בסיני” ובלי בושה החז”לניקים טוענים שהיא זכרון קדום ליציאת מצרים. אפילו המילים של חלקי התפילין, מה”תיתורא” ועד ה”מעברתא” הם בארמית, שלא לדבר על מתי הומצא עור הקלף שיכול היה להיכנס לתפילין (רמז: לא בימי משה וגם לא שנים רבות אחריו) ועל הממצאים הארכאולוגים המוקדמים ביותר שנמצאו לתפילין או איך נראו התפילין הראשונות.

שוב, המיתוס של המתל”צ שקרא ויקיפדיה, נהפך לעובדות… העובדה שחז”ל כינו את חלקי התפילין בשפתם, לא אומרת כלום על קדמות או איחור המוצר, וכן הטענה שכתיבה על קלף לא היתה בימי משה שגויה היסטורית, (היוונים הכירו את הקלף רק דרך פרגמון, לא כן העולם העתיק). לגבי ממצאים קדומים לתפילין, אין שום סיבה לצפות שממצא אורגני העשוי מעור ישתמר במשך שלשת אלפי שנים, רק במערות ים המלח שאקלימם המיוחד מאפשר זאת נשארו תפילין 2000 שנה. לקדמות התפילין ראה כאן.

נראה ששחר ענבר תקוע עם אגדות פליניוס, ולא התעדכן אפילו בידע של המאה ה20, קלף היה קיים לפני מתן תורה במצרים העתיקה  ובמסופוטמיה

 רבי משה דה לאון לקח כל מיני כתבים יצירתיים, עטף אותם יחד, טען שזו תורת סוד עתיקה, והנה- בימינו כל העולם בטוח ש’הזוהר’ זו יצירה אלוהית שנכתבה בימי רשב”י[לט] למרות שהיא מפרטת את הניקוד הטברייני שהומצא 700 שנה אחרי ימיו ומספרת על כל מיני אנשים שחיו 500 שנה אחרי ימיו[מ], אז מי אמר שאי אפשר לעבוד על עם שלם?

הנושא הזה לא קשור כלל לטיעון העד, למרות ששוב, חוסר ידע מפליג, לא יתכן שרמד”ל כתב את הזוהר, כי יש כתבי יד של הזוהר עוד מלפני שרמד”ל נולד, ברור שיש בו דברים מאוחרים, והטענה של המקובלים הוא שהבסיס שלו קדום, ראה בהרחבה כאן.

ומדוע אין קשר לטיעון העד?

כי טיעון העד עוסק בכך שאי אפשר לעבוד על עם שלם, במשהו שהם יכולים לדעת, אי אפשר לבא ולספר להם: אתם עם של יוצאי מצרים, אתם עם שקיבל תורה לפני כך וכך שנים, אתם עם שכבש את הארץ מהכנעני, בעוד כולם יודעים שזה לא כך.

לעומת זאת  טיעון העד אינו עוסק בדבר שאנשים אינם יכולים לדעת, כגון מי בדיוק חיבר איזה ספר איזוטרי קבלי שאינו קשור למציאות החיים ואינו מתאר היסטוריה של העם.

 

האם החגים יכולים להוות ראיה לנכונות ההתגלות?

חג פסח לא התחיל ביציאת מצרים אלא בימי יאשיהו, 600 שנה אחר כך[מא], והכתוב מציין במפורש כי המלך צווה ‘אֶת-כָּל-הָעָם לֵאמֹר עֲשׂוּ פֶסַח לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם כַּכָּתוּב עַל סֵפֶר הַבְּרִית הַזֶּה כִּי לֹא נַעֲשָׂה, כַּפֶּסַח הַזֶּה מִימֵי הַשֹּׁפְטִים אֲשֶׁר שָׁפְטוּ אֶת-יִשְׂרָאֵל וְכֹל יְמֵי מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל וּמַלְכֵי יְהוּדָה כִּי אִם-בִּשְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ יֹאשִׁיָּהוּ נַעֲשָׂה הַפֶּסַח הַזֶּה לַיהוָה בִּירוּשָׁלִָם'[מב]. ניכר שהחג לא היה מוכר לאף אחד בעם, ושמסורת  לגביו, גם אם הייתה קיימת כזו, הייתה קטועה למשך מאות רבות של שנים.

שוב סילוף, נכתב במפורש ‘לא נעשה כפסח הזה‘, פסח – ‘ככתוב על ספר הברית’, של כל העם ביחד, אבל נכתב במפורש שנעשה הפסח בימי השופטים, וכן מתואר בספר מלכים עצמו בימי חזקיהו שקויים פסח ברוב עם. לכן לטעון בשם ספר מלכים שפסח לא קויים זה הוא סילוף. ולהציע פרשנות שמטילה ספק – שוב, זה כאמור מופרך ע”י טיעון העד. אי אפשר להפריך אותו מתוך הנחה שהוא לא נכון, זו הפרכה  מעגלית.

העליה לרגל בשלשת המועדים מוזכרת בנביאים פעמים רבות, ‘כצאן ירושלים במועדיה’ (יחזקאל לו לח), והאם משום שלא מפורש כאן שם החג, יש להניח שלא היה לחג שם?

כך כותב גם פרופ’ י. ש. ליכט: “אי אפשר לבטל את עדות דברי הימים בדבר פסח חזקיהו.. קשה לומר כי לא נעשה פסח בבית המקדש לפני ימיו של יאשיהו, ולו בלבד משום שאין אנו רשאים להכחיש לגמרי את העדות בדבר עצם קיומו של פסח חזקיהו, אלא גם משום שאנו חייבים להניח כי למרכזי הפולחן השונים היה כח משיכה מסויים” (אנצ”מ ערך פסח עמ’ 520-3(.

 

חג שבועות לא התחיל במתן תורה ולא התחיל וגם לא המשיך כחג שמציין את מעמד הר סיני ומתן התורה אלא הפך לתזכורת למתן תורה יותר מאלף שנה אחר כך (במקרא קוראים לו בשמות אחרים שלא קשורים כלל למתן תורה)[מג], ועל חג סוכות המקרא הלביש מעל הראש טעם שאחת הסיבות לחגוג אותו היא ‘לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם'[מד] למרות שבשום מקום לא מסופר במקרא כי בני ישראל ישבו בסוכות וממתי נוודים שנודדים במדבר יושבים בסוכות – אין אביזרים מתאימים במדבר לבניית סוכה. נוודים גרים באוהלים, ואכן נכתב שוב ושוב על בני ישראל היושבים באוהליהם במדבר (ואפילו במעמד הר סיני נכתב שאלוהים אמר למשה ‘לֵךְ אֱמֹר לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם'[מה]) אז אפילו מחג זה אין ראיה. חבל.

הקשר בין מתן תורה לחג השבועות נמצא כבר בימי המלך אסא, אבל נכון שאינו מפורש בתורה, ולכן אין לטעון שהתורה מצווה לחגוג את מתן תורה, אלא רק שהיא מספרת עליו ומצווה לחגוג את יציאת מצרים. העובדה שבני ישראל ישבו בסוכות אחרי יציאת מצרים, כתובה בפסוק המצוטט כאן, וכי משום שהיא לא כתובה בפסוק אחר זה אומר שהיא לא התרחשה? להיפך, זו בדיוק הדוגמא לכך שהחג משמר סיפור היסטורי אפילו אם אינו מתואר בסיפור המפורט. ברור שבאופן כללי היו באהלים בזמן הנדידה, אבל יתכן שבאחת החניות כן עשו סוכות, ובפרט ששמה של אחת מהחניות שחנו בהן היא סוכות. חניה זו לא היתה בעומק המדבר, ויתכן שהיו להם שם חמרים מן הצומח להכנת סוכות.

 

 

האם הסיפור נכתב בזמן אמת?

למרות האמונה הרווחת בקרב מאמינים, ספר התורה שברשותנו אינו “מזמן אמת” אלא די חדש. הנוסח המוסכם, שנקרא ‘נוסח המסורה’ מבוסס על כתב יד בשם ‘כתר ארם צובא’ שנכתב בשנת 930~ לספירה בטבריה[מו], כ2500 שנים מאוחר יותר לאירועים אותם הוא מתיימר לתאר. נכון, הוא מתבסס על כתבי יד קודמים, אבל שינויים רבים קיימים בינו לבין עדי נוסח המוקדמים לו באלפי שנים כגון תרגום השבעים, ספר התורה השומרוני, מגילות קומראן ואחרים, וגם עדי נוסח אלה – המוקדמים ביותר שבהם עלו על הכתב לכל המוקדם במאה השישית לפני הספירה- כ-600 שנה לאחר האירועים הכתובים בספר. אז לא, לא נכתב בזמן אמת על אירוע שהיו שותפים לו מיליוני אנשים. בשלב מסוים נכתב שפעם פעם, במקום לא ברור שקיבל את שם הקוד “סיני”, מיליוני אנשים חוו אירוע כלשהו שהשאיר עליהם רושם עז ושאז נכתב הספר. ומה ההוכחה שהספר נכתב בהר סיני? שבספר נכתב שהוא ניתן בהר סיני. זה מה שנקרא כשל לוגי מסוג ‘טיעון מעגלי'[מז].

הקטע הזה הוא פיסגת השגיאה הלוגית של המאמר, אבל נסקל קודם את השגיאות העובדתיות, כל ההבדלים בין כתר ארם צובא, השבעים, השומרוני, קומראן, וכו’ הם הבדלי כתיב חסרי משמעות  מבחינת התוכן, הסיפור של התורה הוא אותו סיפור, שמעיד על מתן תורה יציאת מצרים וכו’, ואין שום הבדל לענינינו אם נכתב בו ‘פצוע דכא’ או ‘פצוע דכה’. לכן לא הובאה במאמר שום טענה לכך שהספר מאוחר, להיפך, כל עדי הנוסח האלו מעידים על תפוצתו של הספר בעולם ובקבוצות השונות החל מהמאה ה3 לפני הספירה. והשומרונים הרי התפצלו מישראל עוד בימי הבית הראשון.

מה כן יש לנו כאן?

שחר ענבר טוען, שהוא מאמין, שהתורה נכתבה מאוחר. הוא לא מוכיח את זה, לא מצטט מקור, אלא רק מספר את הסיפור, שהם עלו על הכתב לכל המוקדם במאה הששית לפני הספירה, למה? ככה! (ראה: אגדת היעדר האוריינות, וזמן כתיבת התורה).

טיעון העד טוען שלא יתכן שהתורה נכתבה מאוחר, כי אי אפשר לעבוד על עם שלם שהוא יצא ממצרים וקיבל תורה וכו’, במדה וטיעון זה נכון, לא יתכן שהתורה נכתבה מאוחר.

אז מה היא ה’הפרכה’ של שחר? שכן, היא כן נכתבה מאוחר, וזה ‘מפריך’ את ההוכחה שלא יתכן שנכתבה מאוחר.

וסיום הקטע, הכי גרוע, האמירה: “מה ההוכחה שהספר נכתב בהר סיני? שבספר נכתב שהוא ניתן בהר סיני. זה מה שנקרא כשל לוגי מסוג ‘טיעון מעגלי'”, מראה על חוסר הבנה פטאלי של הטיעון, הסיפור אמת לא בגלל שזה כתוב, אלא בגלל שעם שלם לא היה מקבל כתוב שכזה לולי שהיה אמיתי. בדיוק כמו ספרי היסטוריה אחרים שאמיתותם היא מפני התקבלותם ע”י החברה בה נכתבו.

 

האם ההתגלות ההמונית שלנו יחידאית ומאפיינת רק את עם ישראל?

גם הנוצרים טוענים להתגלויות המוניות רבות והמסורות שלהם חזקות הרבה יותר וחדשות הרבה יותר. על פי המסורות שלהם ישו עשה ניסים שונים בפני עם רב. גם הרישים ההודיים השיגו במחשבתם מה שהרמב”ם הרחיק לומר שהיה התגלות על חושית של מעמד הר סיני, גם היוונים מספרים על התגלויות של אליהם בפני רבים, ולא רק שלכמה שבטים אינדיאנים יש מסורות שעוברות מאב לבן-  לשבט אחד יש אפילו הוכחה חותכת – מקטרת שלום שעוברת באדיקות בירושה מאב לבן, מראש שבט לראש שבט, מאז שנתקבלה על ידי ‘הרוח הגדולה’ שנתגלתה בפני כל השבט[מח], והנה לנו סוג של “לוחות הברית” נוכריות שעוברות מדור לדור, בניגוד ללוחות הברית שלנו ששכנו בתוך ארון הברית  שנעלם בתהומות הנשיה ואף אחד לא יודע בוודאות איך ומתי[מט].

משפט הפתיחה הוא שקר, הנוצרים לא טוענים לשום התגלות המונית, אפילו לא אחת, בה אל התגלה לעם. הם טוענים לניסים המוניים, לא להתגלויות. גם הניסים ה’המונים’ לא התרחשו בפני עם שלם או משהו דומה אלא רק בפני קהל צופים, כמו עוד הרבה קוסמים.

הבעיה עם הטיעונים לנסים בפני המונים, שמדובר בנסים שנתונים לפרשנות, ראה כאן, והעיקר: המבחן המרכזי והמהותי של טיעון העד הוא התקבלות הספר או הסיפור ע”י העם המדובר, ומה קרה כאן? העם המדובר לא קיבל לא את הספר ולא את הסיפור, מי שהאמין לו היו קבוצות של פראים באירופה, זה בדיוק ההיפך מטיעון העד. ראה בהרחבה כאן.

הסיפור על השבטים האינדיאניים, אפילו לא מצחיק, הוא אחת ההוכחות שאפשר לעבוד על תועמלני רשת ולספר להם סיפור שלא קיים אפילו אצל האינדיאנים, ראה כאן, ובאמת, מה המקטרת מוכיחה? מקטרת לכשעצמה לא מוכיחה שום דבר, היא רק מקטרת.

 

מה בדיוק עבר במסורת?

לא שמעתי מעולם על אף אחד שיודע איפה המשפחה שלו עמדה ביחס להר סיני בזמן המעמד, מה הם אכלו באותו בוקר, מה הם לבשו, איך הם הגיבו למעמד ואיזה אנקדוטות הם סיפרו עליו לבניהם בתור חוויתם האישית והמשפחתית. כל הזיכרונות של כל האנשים בדת ישראל לגבי אירוע ההתגלות כולם שאובים מתוך התורה, ואפילו היא עצמה מדברת באותו פרק בשלושה קולות שונים ולא עקביים

הטענה הזו היא חוסר הבנה של טיעון העד, טיעון העד לא טוען שפרטים נוספים מעבר לסיפור המוכר שורדים בהכרח במשפחה מאב לבן במשך 3000 שנה, זה לא כלול ולא קשור לטיעון העד. הטיעון הוא אך ורק שהסיפור לא יכול להתקבל מבלי שהוא ידוע כנכון באופן כללי. כמו שאף יהודי לא יקבל סיפור ובו יסופר שלא היתה שואה, יודעים שהתרחשה באופן כללי. האם יש לאנשים מסורות אישיות על השואה? כיום יש, סביר שבעוד אלף שנה לא יהיו מסורות אישיות, או לכל הפחות לא יהיו הרבה, אבל העם ידע באופן כללי שהשואה התרחשה, וסיפור שישכתב את ההיסטוריה בלעדיה לא יתקבל.

בישראל דוקא כן השתמרו הרבה  מסורות מאב לבן, והן מתועדות באגדות חז”ל, ושוב אנו מוצאים את אמיתותן בממצאים ארכיאולוגיים, ראה דוגמאות כאן.

 

מה כתוב על אותה התגלות בתורה עצמה?

קריאת הפרק הרלוונטי שעליו מתבסס “טיעון העד” (שמות פרק יט) מראה בלבול תהומי, חוסר עקביות, קפיצה מנושא לנושא, חוסר הגיון ואי יכולת להבין מה רוצה המספר המקראי לומר, כך שגם אם הייתה מסורת כלשהי שעברה מאב לבן, קשה מאוד להבין מה היא כללה ועל מה היא התבססה.

במעמד הר סיני יהוה מזהיר את הכהנים שלא יגשו להר[נ] – אבל על אילו כהנים מדובר, חודשים רבים לפני משיחת אהרן ובניו? ממתי היו אז כהנים? אמנם לפי המסופר ביציאה ממצרים בכורות ישראל היו סוג של הקדש ליהוה (‘כִּי לִי כָּל בְּכוֹר בְּיוֹם הַכֹּתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם הִקְדַּשְׁתִּי לִי כָל בְּכוֹר בְּיִשְׂרָאֵל'[נא]) אבל יש הבדל עצום בין זה לבין כהנים שנמשחו לעבודת משרתים בקודש שאמורים להיות קדושים וראויים מספיק לקבל גישה לטריטוריה האלוהית, והכהונה זהו מושג אנכרוניסטי שבא לידי ביטוי חודשים רבים ופרקים רבים לאחר סיפור יציאת מצרים.

מדבר על אנכרוניזם  ואין לו בעצמו מושג, כל מי שנבחר לעבוד נקרא כהן, מלכי צדק מלך שלם בימי אברהם היה ‘כהן לאל עליון’, יתרו היה ‘כהן מדין’, במצרים היתה ‘אדמת הכהנים’, ובזמן מתן תורה בני ישראל כבר הקריבו עולות וזבחים, וברור שהיו אנשים שיועדו לכך והם הכוהנים, לא משנה אם הם הבכורות, או סתם אנשים שנבחרו באופן שרירותי.

 

שני פסוקים לאחר הצווי על הכהנים יהוה מצווה שאהרן יעלה עם משה להר[נב] – אבל בהמשך נגלה שהוא למעשה לא עלה להר עם משה ונשאר בקרב עם ישראל ואף עזר להם בבניית העגל. למה הוא לא עלה להר אם היה ציווי אלוהי שיעשה כן? ואם לא עלה – למה נכתב כי צווה לעלות ומה קרה בעקבות חוסר ההיענות לציווי האלוהי? ואם כן עלה – למה לא נכתב שעלה ולא נכתב שירד אחר כך ומה עשה בין לבין?

לא זו אף זו- מי שעלה מסתבר שהיה דווקא יהושע בן נון[נג], שכלל לא נזכר בפרק זה ואפילו לא נצווה לעלות על ידי יהוה, מה שאומר שהוא התקרב להר למרות הציווי האלוהי המפורש להימנע מכך! ואם כן צווה- למה זה לא נכתב וכו’.

לאחר מכן יהוה שוב מזהיר את העם לא להתקרב להר[נד] למרות ששני פסוקים קודם לכן הוא כבר הזהיר בדיוק את אותה אזהרה[נה] ומשה כבר ענה לו בדיוק על כך שהעם לא יעלה כי כבר נאמר להם עוד קודם לכן שלא יעלו (בפעם השלישית?)[נו], ואז משה יורד לומר (שוב?) לעם שלא יעלה להר[נז] ופתאום אז ‘תופסות’ אותו עשרת הדברות באמצע הדרך שמתחילות ללא הכנה מוקדמת ממש באמצע האירועים המתוארים[נח].

הפסוקים נראים מבולבלים כמו בחוברות שמחלקים לילדים בכיתה ג’ שמתבקשים לסדר סיפור קצר ומבולבל באופן כרונולוגי, רק שפה חוץ מהכרונולוגיה המתבלבלת, יש גם אנכרוניזמים, כפילויות וסתירות.

במאמר מוסגר: אפשר להניח במידה רבה של סבירות כי מדובר כאן בכמה מקורות מעורבבים ובהפרידם מתקבל סיפור מתגלגל וקוהרנטי, אבל אני מתייחס לסיפור המקראי כאילו נכתב כמקשה אחת, כמקור אחד, כתעודה אחת.

חוקרים ניסו להפריד את מתן תורה לתעודות, ונכשלו כשלון פטאלי, ראה כאן בהרחבה, אי אפשר לחלק את הסיפור לתעודות, וזה לא תורם דבר להבנתו, הפרשה כולה מתבארת יפה על ידי מפרשים כמו קאסוטו, והשאלות מדומות הן. והא לך הקורא הנעים פירוש צח לפרשת מתן תורה, אשר אין בו שום קושי, ולא אנכרוניזם, או כפילות, או עיקש ופתלתול. האמירה של שחר שמדובר בחיבור של כיתה ג’, לא מעידה על התמודדות רצינית אלא על זלזול באינטלגנציה  שאינו תורם כלום לפרשנות.

 

 

 

אב לא ישקר לבנו?

אבות משקרים לבניהם כל הזמן. ככה עובדות דתות. ככה עובדות אידיאולוגיות. הם לא חושבים שהם משקרים. הם ממשיכים מסורת. אדם שבטוח שהוא צודק ובטוח בנכונות האמונות שלו, מעביר אותן לילדיו ומקווה שיאמינו כמוהו וימשיכו גם הם את השרשרת. אני לא חושב שיש מוסלמי ש”משקר” בכוונה וביודעין לבן שלו כשהוא אומר לו שמוחמד טס לשמים על סוס מעופף. הוא מאמין בסוס מעופף, נוצרי מאמין שישו הלך על מים,  מאמיני קרישנה מאמינים בסיפורי הניסים שקרו בילדותו של קרישנה, ויהודי מאמין – מאמין בנחש מדבר בגן קסום ובהתגלות אלוהית שהייתה על הר (שכללה, שוב, בעיקר עשן וקולות מפחידים). אין כאן רוע ואין כאן כוונת זדון. ככה העולם עובד.

שוב חוסר הבנה בסיסי, ברור ששקרים וטעויות עוברות מדור לדור, האמירה ‘אבות לא ישקרו לבניהם’, משמעותה שלילת הרעיון של קונספירציה, כל הטעויות והשקרים עוברים בדרך טבעית, אף אחד הרי לא יכול לדעת אם מוחמד טס לשמים או לא, הוא סיפר כך, אולי, ואנשים האמינו, ואף סיפרו לנכדיהם. קונספירציה ענינה שאנשים קושרים קשר להסתיר ולשקר דבר שהם יודעים שאינו נכון, כך מאמיני כדוה”א השטוח סבורים כי כל הטייסים, עובדי חיל האויר, פקידי הממשלות, נאס”א, קוסמולוגים, קושרים קשר כדי להסתיר עובדה שהם יודעים שאינה נכונה. על זה אמרו הקדמונים ‘אבות לא ישקרו לבניהם’, אנשים אינם יוצרים תיאוריות קשר במודע, ובמדה ומנסים לעשות זאת הפרשיה מתפוצצת, שכן מספיק טייס אחד ש’יחזור בתשובה’ ויגלה את ה’עובדה’ שאילצו אותו להסתיר את העובדה שהוא טס מעל ארץ מרובעת שניצבת על פילים.

זה שיהודי מאמין בנחש מדבר זה בסדר, אבל שעם שלם יתן יד לתיאוריית קשר להציג את עצמו כעם שיצא ממצרים וקיבל תורה בדרך ואכל מן ארבעים שנה וכו’, זה נוגד את הטבע האנושי, ולכן אין לכך דוגמאות.

 

על מה מסתמך הטיעון חוץ מהמקרא?

אין לנו שום עדות חיצונית לאירוע ההתגלות על ההר.

שוב הכשל הקבוע, טיעון העד לא עוסק באיסוף עדויות חיצוניות, ולכן היעדר עדויות כאלו לא רק שאינו מפריך אותו, הוא פשוט לא רלבנטי, טיעון העד הוא טיעון עצמאי המתיימר להוכיח את אירוע ההתגלות, ובמדה והוא תקף, היעדר עדות חיצונית לא רלבנטי עבורו.

אגב, כל הטענה הזו שגויה, שכן גם עדות חיצונית לא היתה מעלה ולא מורידה כלום, נניח שמישהו היה מתעד בכתובת שהשתתף באירוע התגלות שהאל התגלה לכל העם והוא היה שם, זה היה מוכיח את נכונות האירוע?

 

נכון, ‘היעדר ראיה אינה ראיה להיעדר’, אבל אם יהוה רצה שיישאר רושם לאירוע הבומבסטי הזה, למה הוא לא הנחה את משה להשאיר פריט זיכרון שישמש אותם ואת העולם לדורות ויוכיח את המעמד?

חמוד, שכח מלוחות הברית שהיו בתוך הארון שליווה את בני ישראל אלף שנה כפריט המרכזי במקדש…

ולמה לא היה איזה ישראלי, אחד מבין אותם מיליונים, שהשאיר איזושהי מצבה, כתובת, ציור קיר, הירוגליף, חמשיר או כל עדות בלתי תלויה אחרת שהאירוע המדובר אכן קרה?

שוב, אין שום עדות ישראלית לשום אירוע אחר בישראל, בכל אלף שנות קיום ישראל בארצו, או פרוטו ישראל, או מי שלא יהיה, מלבד עדות לחציבת נקבת השילוח, אין כתובת של שום מלך, אין שום כתובת ניצחון, כתובת הפסד, כתובת חוק דתית, או כתובת רשמית בכלל, ולכן הטיעון בטל.

למה האל הכל יכול לא השרה מרוח קודשו על איזה אמורי או פלישתי או עמלקי שיכתבו תיאור מקביל של האירוע ונקבל אישוש חוץ מקראי לאירוע המפוצץ הזה?

הוי הבורות, אין לנו שום כתובות אמוריות פלשתיות או עמלקיות, יתכן שהם כתבו כמויות של חומר על האירוע. וכדלעיל, גם כתובת עמלקית על האירוע לא היתה מוכיחה את מהות האירוע או שהוא אכן אירע.

 

או לאירועים אחרים שאמורים היו להשאיר רושם: על פי המתואר במקרא, קריעת ים סוף עשתה רושם אדיר על העמים שבאו במגע עם ישראל ‘שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן חִיל אָחַז יֹשְׁבֵי פְּלָשֶׁת, אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם אֵילֵי מוֹאָב יֹאחֲזֵמוֹ רָעַד נָמֹגוּ כֹּל יֹשְׁבֵי כְנָעַן, תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד בִּגְדֹל זְרוֹעֲךָ יִדְּמוּ כָּאָבֶן'[נט]. המקרא גם טורח לספר בהמשך כי רחב הזונה סיפרה למרגלים כי שמועת קריעת ים סוף הגיעה עד ליריחו השוכנת בארץ כנען (‘כִּי שָׁמַעְנוּ אֵת אֲשֶׁר הוֹבִישׁ יְהוָה אֶת מֵי יַם סוּף מִפְּנֵיכֶם בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם'[ס]). מוזר מאוד שאין שום עדות בשום מקום אצל אף עם לשום דבר ממה שקרה בפרקים הרלוונטים עמוסי הניסים והנפלאות שבתחילת – אמצע ספר שמות והעדות היחידה לנכונות הדברים היא מה שכתוב בספר. הספר מספר על ניסים שעשו רושם אצל עמים אחרים, ואז טורח לספר על עמים אחרים שמספרים על הרושם שעשו אותם ניסים שמסופרים באותו ספר. וזו העדות? זהו טיעון מעגלי כסביבון.

כאמור לעיל, אין לנו את כתביהם של העמים האלו, כך שאיננו יכולים לטעון טענה מן ההעדר, כאשר גם לו נכתב לא היינו יכולים לדעת. עם זאת כן השתמרה עדות של אחד העמים העתיקים לקריעת ים סוף, ראה שד”ל.

גם סיום הדברים שגוי, כשעם ישראל מספר  לעצמו שכל מפגש עם העמים מתקשר לפחד שלהם מאירועי יציאת מצרים (יש תיאורים רבים כאלו במקרא, המפגש של יפתח עם בני עמון, של פלשתים עם הארון ועוד), לפי טיעון העד, הוא לא יכול לספר דבר מוכחש. ולכן זה לא מעגלי. סיפור דמיוני לא יכול להתנגש עם המציאות ולהתקבל כסיפור אמיתי, בדברים שאנשים יודעים שאינו נכון.

 

בשורה התחתונה, מה באמת עבר במסורת מאב לבנו?

אחרי שנכתב הספר, איזו סיבה הייתה להמשיך להעביר דברים במסורת בעל פה מאב לבן? ממתי דברים עוברים ככה? אפשר להסכים כי מרגע שהיה ספר מסודר, כל העדויות הסתכמו בו. אם הספר היה נכתב באותו מעמד, התייתרו מאליהם כל ה”מסורות בעל פה שעברו מאב לבנו במשך שלושת אלפים שנה” מאחר ואם פרט כלשהו היה חסר או לא ברור או לא הגיוני- השלימו אותו מהספר.

שוב אותה שגיאה של מסורות אישיות, לפי טיעון העד כתיבת הספר והתקבלותו מוכיחים את אמיתות התוכן שלו באופן כללי, כי הספר לא היה מתקבל בעם שהיה יודע שהדברים לא התרחשו. למרות זאת הועברו מסורות רבות בעל פה, כדלעיל.

 

לסיכום שחר ענבר מגלה אי הבנה של טיעון העד, בורות מפליגה ושגיאות מגוחכות במקרא ובהבנת המקרא, ואף צביר מרשים של שגיאות לוגיות.

עדכון: שחר ענבר החביב הואיל בטובו להגיב, אני לא יודע היכן, אבל המגיב ‘רמי’, הביא לנו את הטקסט, להלן התייחסותי:

שלום רמי. התחלתי והפסקתי באמצע קריאת “כתבת ההפרכה” של רציו, גם כי היא ארוכה, גם כי מחלקת ציונים וגם כי מהמעט שקראתי היא מתייחסת לאנשי קש שלא עלו על דעתי ומפריכה אותם, או מייצרת אנשי קש חדשים ומתייחסת אליהם. טוב טוב שסיכמת את הדברים כך שאוכל להתייחס ישירות, מזל שהם הופיעו בתחילת “כתבת ההפרכה”

ב) כתבתי שהעם שמע קולות חזקים וראה אפקטים שהפחידו אותו. כל הפסוקים שמדברים על דיבור אלוהי לא מסבירים שבני ישראל הבינו משהו, רק שהם שמעו קולות מפחידים, קולות אלוהים (אולי הם כן הבינו, אבל זה לא משתמע מהפסוקים, להיפך, הם פחדו למות ושלחו את משה שידבר עם אלוהים ויגיד להם מה הוא רוצה).

שחר, אתה חוזר על אותה הטעות, אתה כותב כאן שדיבור אלוהי = קולות מפחידים, ושכל הפסוקים שמדברים על דיבור אלוהי לא מסבירים שבני ישראל הבינו משהו. לעומת זאת בפסוקים נאמר: “הדברים אשר דיבר ה’ עמכם מתוך האש”, כשמדובר על דברים ספציפיים, “ידבר אלהים את האדם וחי”, “דיברתי עמכם”, “ודבריו שמעת”, כשכתוב ששמעו את דבריו ושהוא דיבר אליהם את הדברים האלו, זה לא ‘קולות מפחידים’, אלא דיבורים שנשמעו על ידם.

א) כתבתי שמעמד מתן תורה לא עשה רושם והוא נעדר כמעט לחלוטין משאר התנ”ך. זה מה יש. עשרת הדברות לא מופיעות בתנ”ך בשום מקום בצורה מסודרת (אפשר למצוא חלק מהן אצל הושע או ירמיהו, בצורה חלקית ובסדר שונה), ואין שום התייחסות ל”עשרת הדברים\הדברות” למעט בספר שמות (ששם הכוונה היא בכלל לחוקים אחרים) ובדברים.

ענבר מסמן מטרה ומחפש אותה מתחת לפנס, מדוע עשרת הדברות צריכות להופיע ‘בצורה מסודרת’? מדוע לא מספיק מקור בו ברור שהכותב מצטט מעשרת הדברות, בצורה חלקית? כל עוד הן מצוטטות שוב ושוב אי אפשר לטעון שלא השפיעו, למה בעצם צריך לצטט את כל העשר יחדיו?. מי אמר שהמספר עשר הוא חשוב ומהותי לאירוע? לוחות הברית מוזכרות למשל בספר מלכים, ברור שהלוחות הן מרכיב מרכזי באירוע, עליהן נכתבו הדברות, אבל לא כתוב עשר, אז מה? גם בתורה, המספר עשר מובא רק דרך אגב, ואינו מרכיב מרכזי.

בעל האתר מזהה בכל מקום שכתוב יציאת מצרים את מעמד הר סיני. זו טעות.

אין שום קטע במאמר שמחבר בין שני האירועים האלו, ענבר במאמרו כותב אמירות שגויות שונות לגבי שני האירועים, ובכל מקום התייחסתי לדבריו בלבד, בשום מקום לא נטען שיציאת מצרים מוכיחה את מעמד הר סיני.

יציאת מצרים היא מסורת קדומה שוודאי הייתה קיימת בכל הסקירות ההיסטוריות במקרא, כולל בקדומות ובסוטות מביניהן (דברים כו, יהושע כד). מעמד הר סיני, למרות שעל פניו הוא האירוע המרכזי בתולדות העם, ההתגלות הגדולה, מיליוני אנשים שרואים ושומעים, כריתת הברית המחייבת בין אלוהים ועמו, הוא ***לא מופיע***. תעבור על הדוגמאות שהבחור נתן ותבדוק. “חוקים במדבר” או “מצוות בחורב” או “כשהוצאתי את העם ממצרים” זו לא התגלות ולא עשרת הדברות ולא כריתת הברית ולא מעמד הר סיני.

שוב, ציור המטרה מתחת לפנס, חוקים במדבר, מצוות בחורב, הן בדיוק אזכור של מעמד הר סיני, חורב זה שם המקום, ונתינת חוקים זה האירוע. ענבר דורש שהאירוע יוזכר בצורה המדוייקת שהוא רוצה, ומנסח את זה כטענת היעדר. לדוגמא, מבצע השמדת חילות האויר של מדינות ערב ב1967 כונה ‘מבצע מוקד’, כך קראו לו באותו הזמן בכל המסמכים, אבל כיום, שמדברים על מלחמת ששת הימים ומספרים על המכה הראשונה ועל השמדת האוייב, הרבה פעמים לא מזכירים את השם הפורמלי, כי בהיסטוריה הכל נתפס כ’מלחמת ששת הימים’, ולכן אי אפשר לנסח טענת היעדר על כינוי ספציפי, כאשר האירוע מוזכר בכינויים אחרים. אם נמצא חמישים אזכורים למלחמת ששת הימים ולהשמדת חילות האויר, אבל אפילו לא פעם אחת ‘מבצע מוקד’, וכי נוכל לטעון שמבצע מוקד לא היווה מרכיב מרכזי בהיסטוריה המלחמתית של האיזור? כי לא מוזכר בשם הזה בדיוק?

לומר שכן זה טשטוש מכוון, כאילו כל הסופרים המקראיים היו עצלניים והתנסחו בצורה עמומה, ודיברו על קרח ושלג ומה הקשר בכלל בין שמים נטפו למעמד הר סיני, אנשים לא קולטים כשעובדים עליהם? במעמד הר סיני לא הייתה רעידת אדמה וגם לא שלג. כל תופעת טבע שמזמורים מייחסים לאלוהים כדי להראות שהוא שולט בטבע, הופכת אצלו למעמד מתן תורה.

שוב, הנסיון לטעון שאם האיזכור הוא לא כפי שאני דורש – זה בהכרח נובע מעצלנות, מגיע מאותה הטעות. במעמד הר סיני היו אש ועשן וקולות מפחידים וברקים. בתורה אמנם אין אריכות על החלק הזה, כי הדברים שנאמרו שם תופסים מקום יותר מרכזי. בשירים ובמזמורים המאוחרים יותר, יש הרחבה. הרי ענבר בעצמו כתב שהאמור בדבורה ‘הרים נזלו מפני ה’ זה סיני’, מתכוין לאירוע זה, וכך ברור מהתוכן, קשה לדעת אם מבחינה גיאולוגית יש להגדיר את זה כרעידת אדמה, אבל כן, קולות מפחידים, אש, עשן, בהחלט כן, וזה התוכן של המזמורים. הם מראים את גדולת אלוהי ישראל מתוך הצורה שבה הוא מופיע, עם הרעשת כל האיזור.

דוגמא: הבנאדם כתב ש”קול ה’ יחיל מדבר יחיל ה’ מדבר קדש קול ה’ חוצב להבות אש” (תהלים כט) זה מעמד הר סיני. מזמור כט הינו מזמור סמי-כנעני שמתאר את אלוהים כאל סער כמו כל אלי הסער בכל התרבויות המקבילות, שכשהוא יוצא לדרכו האדמה רועדת, אשר פועל בלבנון ובשריון (חרמון) וכורת ארזים כדי לבנות לעצמו מקדש,

סיפורי סבתא שאין להם זכר במזמור, לא כתוב במזמור שום דבר על כך שהוא יוצא לדרכו, וגם לא כתוב שם שהאדמה רועדת, לא כתוב שהוא פועל בלבנון או שהוא כורת ארזים, מוזכר כחו הגדול של האל שהמדבר, הים, והיערות, רועדים מפניו, ומוזכרים ‘ארזי הלבנון’, משום שהם הארזים הכי גדולים וחזקים, גם הם נשברים מול רוחו החזקה. והעיקר: מוזכר שם קול ה’, אלהי ישראל מדבר וקולו נשמע. זה קרה רק פעם אחת בהיסטוריה של עם ישראל שקול ה’ נשמע, והוא מתואר באריכות בתורה ובנביאים ובכתובים. זה הזכר המרכזי ממעמד הר סיני, שמיעת קול ה’ כשכל העולם רועד וקופץ מפני הופעתו.

בדיוק כמו בעל, שבני אלים ( = אלים זוטרים) מביאים לו כבוד ועוז והוא מנצח את הים, בדיוק כמו בעל. זה מזמור שכל כך זר למחשבה ולתאולוגיה היהודאית, שיש חוקרים שטוענים שבמקום שם הוי”ה במקור הופיע שם “בעל”.

ניצחון ה’ על הים מוזכר בנביאים כמה וכמה פעמים, באיזו חוצפה אתה יכול לקבוע מה זר ליהודאים אם הנביאים שלהם מזכירים אותו? אולי זה זר לחשיבה הרמבמית, שתראה בזה משל, לא לחשיבה המקראית. בישראל היה מקובל שאי שם בימי בראשית אלהי ישראל ניצח את הים ואת הלויתן.

הבנאדם לקח שורה על להבות אש והבין ממנה שזה מעמד הר סיני. מעניין שהוא הדביק רק את הפסוק ההוא, כשמיד קודם לכן כתוב “קוֹל ה’ שֹׁבֵר אֲרָזִים וַיְשַׁבֵּר ה’ אֶת-אַרְזֵי הַלְּבָנוֹן וַיַּרְקִידֵם כְּמוֹ-עֵגֶל לְבָנוֹן וְשִׂרְיֹן כְּמוֹ בֶן-רְאֵמִים” כי אז היה צריך להסביר מה הקשר בין מתן תורה שאמור היה לקרות במדבר סיני לשבירת ארזים בלבנון ולהרים המקודשים לכנענים והיינו עלולים לחשוב שזה בולשיט. זו הרמה שלו? על זה אני צריך להגיב?

אכן, לא רק שאתה צריך להגיב, אתה גם מגיב גרוע מאד. ישנם עשרות רבות של פסוקים, שמתארים את האירוע באותו סגנון, שכולל את המוטיבים של קול ה’, הופעת ה’, רעידת הארץ, האש והערפל. יש מהמקומות שהתיאורים האלו משתלבים בהמשך ההיסטוריה הישראלית, שכן ענינם של המזמורים הוא לתאר את הברית בין ה’ לעמו  לאורך ההיסטוריה, ובפרט בתהלים, תהלים לא נשאר רק בשמיעת קול ה’ הראשונית, אלא מתאר את הופעתו בכל תופעות הטבע, אגב מזמור זה מזכיר גם את המבול, שכמובן לא קשור לאלים הכנענים (בתרבות הכנענית לא היה סיפור על מבול) וגם לא לתקופת תהילים, זו סקירה היסטורית, מעולם לא טענתי שכל המזמור עוסק במעמד הר סיני. ארזי הלבנון הם הארזים הגדולים והחזקים, וגם לבנון ושריון הם רכסים של הר החרמון, הגבוה מכולם, אפילו אותו האל מרקיד כמו עגל, רקידת ההרים כמו עגל קשורה ליציאת מצרים, ככתוב בתהלים עצמו, ‘בצאת ישראל ממצרים בית יעקב מעם לועז… ההרים תרקדו כאילים גבעות כבני צאן… מלפני אדון חולי ארץ’. כשה’ הופיע ביציאת מצרים ההרים רקדו וקפצו. הופעת ה’ היתה במעמד הר סיני, לאורך היציאה עצמה ה’ לא הופיע לפניהם, עד שהם חנו בהר האלוהים ושם הוא הופיע.

הנה מה שאומר הטקסט, יש לא מעט סקירות היסטוריות בתנ”ך. בספר “יהושע וברית שכם” שמדבר על סקירה היסטורית שמופיעה ביהושע כד (וגם בה, כצפוי, אין זכר למעמד מתן תורה), המחבר הביא טבלה שמסכמת את המוטיבים השונים שמופיעים בסקירות ההיסטוריות לאורך התנ”ך. מעמד הר סיני הוא סעיף ט’. הדבקתי לך גם מעט ממה שהוא כתב בנושא. זו האמת, לא פסוקים שרק מי שמכיר מבין, על טפטוף ביער ועל שלג בצלמון שבבשן (בגולן) כעל הוכחה למעמד הר סיני.

זה שביהושע כד לא מוזכר מעמד הר סיני, לא מספיק כדי לטעון את הטענה הגרנדיוזית והשגויה של שחר שמעמד הר סיני נעדר או נעדר כמעט מהתנ”ך, הוא מוזכר עשרות פעמים.

תזכורת קצרה לרשימת הטעויות המרכזיות של שחר:

1) כתב שבתורה לא מוזכר שה’ דיבר אל בני ישראל. בעוד פסוקים רבים מזכירים דיבור ודברים.

2) כתב שמעמד הר סיני לא מוזכר, ומתעלם מאזכורים כדוגמת: “אין בארון רק שני לחות האבנים אשר הניח שם משה בחורב אשר כרת ה’ עם בני ישראל בצאתם מארץ מצרים”, ועוד עשרות תיאורים של ההתגלות וקול ה’.

3) שחר כותב “מסורת יציאת מצרים נעדרת כמעט מכל ספרי הנביאים”, בעוד היא האירוע המרכזי בנביאים כפי שכל אחד יכול לראות וכפי שקבעו מומחים. הוא כותב שעזרא ונחמיה מתעלמים מיציאת מצרים, בעוד היא מתוארת בספר נחמיה בפרק שלם.

4) הוא לא מתייחס לשום טיעון שקשור לנושא המאמר – טיעון העד. ומכאן שאין לו מה להשיב.

5) שחר סבר בטעות שהכתיבה על קלף לא היתה קיימת באלף השני לפנה”ס.

6) כתב שה’ לא ציוה להשאיר  פריט זכרון ממעמד הר סיני, ושכח מלוחות הברית שהיו בארון…

 

 

 

 

4 4 votes
Article Rating

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות

Subscribe
Notify of
guest
10 Comments
Inline Feedbacks
View all comments
רמי ורדי
רמי ורדי
6 days ago

שלום אני חבר בקבוצה מסויימת, סגורה, וראיתי ששחר ענבר הגיב שם, כך: שלום רמי. התחלתי והפסקתי באמצע קריאת “כתבת ההפרכה” של רציו, גם כי היא ארוכה, גם כי מחלקת ציונים וגם כי מהמעט שקראתי היא מתייחסת לאנשי קש שלא עלו על דעתי ומפריכה אותם, או מייצרת אנשי קש חדשים ומתייחסת אליהם. טוב טוב שסיכמת את הדברים כך שאוכל להתייחס ישירות, מזל שהם הופיעו בתחילת “כתבת ההפרכה” ב) כתבתי שהעם שמע קולות חזקים וראה אפקטים שהפחידו אותו. כל הפסוקים שמדברים על דיבור אלוהי לא מסבירים שבני ישראל הבינו משהו, רק שהם שמעו קולות מפחידים, קולות אלוהים (אולי הם כן הבינו, אבל… Read more »

רמי ורדי
רמי ורדי
6 days ago

תודה, קיבלתם גם הערכה מדוד סלע:

‏‏לכידה.jpg
ניב
ניב
6 days ago

לא יודע באמת אם מכחישי התורה מאמינים למה שהם כותבים או שהם פשוט מדברים ומקלידים בלי להבין… קודם מחליטים שהתורה הומצאה בימי בית שני ואז מחפשים את ההוכחות לכך, גם אם ימצא ספר תורה שלם שבדיקת c14 יוכיחו שהוא בן כ3500 שנה עדין יגידו שזו הוכחה שהתורה לא מקורית… שחר ענבר בור מן הדרגה הראשונה והבנת הנקרא של גן טרום חובה; העובדה הפשוטה שאין עוד דת עם טיעון להתגלות המונית – לא היתה היינו שומעים. זהו בזה נגמר הדיון. עצם הטענה שיש (וזה שקר ממוחזר) מראה את האמינות ה”כופרת”.

עדי אביר
עדי אביר
12 days ago

רציו כותב ‘ובכן, יפה שעשה חיפוש על המלה ‘סיני’, אבל כידוע הר סיני נקרא גם הר חורב’. הרבנים אכן חושבים שהר סיני והר חורב חד המה אבל אין לכך סימוכין בפסוקי המקרא וחוקרים רבים חושבים שמדובר בשני מקומות שונים ואולי אף בשתי מסורות שונות. כתבתי על כך מאמר אותו תוכל למצוא בכתובת הבאה:
https://1vsdat.org/index.php/2015-02-01-12-54-59/2015-01-27-18-19-19/item/97-%D7%9E%D7%A7%D7%95%D7%9D-%D7%9E%D7%95%D7%AA%D7%95-%D7%A9%D7%9C-%D7%90%D7%94%D7%A8%D7%95%D7%9F#%D7%9E%D7%A7%D7%95%D7%9D%D7%9E%D7%AA%D7%9F%D7%AA%D7%95%D7%A8%D7%94

מסתבר עם כן שמה שרציו מגדיר כ’כידוע’ הוא לא ממש ידוע ולכן כיוון שרציו ‘יודע’ הכל קשה מאד לנהל איתו דיון אינטליגנטי כלשהו.

איש שמח לפעמים
איש שמח לפעמים
12 days ago

חבל שלא קראתם את התגובות שם, דנו בחלק מהנקודות שהעליתם, וכן כתבו שם שהקלף הקדום היה עבה ולכן לא יכל להיכנס לבתים של התפילין

10
0
Would love your thoughts, please comment.x
()
x