1

שיח הנרטיבים – התקדמות מוסרית או סירוס האנושות?

 

אחת הטכניקות המתוחכמות להשלטת דעות ולסתימת פיות, פרחה בעשרים השנים האחרונות במערב: שיח הנרטיבים, האסטרטגיה של שיח זה מתמקדת לכאורה רק ברובד הלשוני, איך מדברים על זה, בטענה שדיבור 'נכון' ישקף יחסים יותר הוגנים, יותר פתוחים, ליברליים, בלי דעות קדומות ובלי סממנים של כוחנות, אלימות, אפליה וכו'. נשמע כחתירה למוסריות, ולכן מתקבל, למעשה באוניברסיטאות כבר שולט, ובכח רב, ראה: מקארתיזם אקדמי – ישראל, מקארתיזם אקדמי בישראל: המרצים הימניים מתחבאים, המקארתיזם האקדמי – ארה"ב, אתרוגים בקמפוס.

דוגמאות מעטות יספיקו להראות כיצד השיח הזה מהווה סירוס לכל יכולת אינטלקטואלית לעשות או להבין משהו. לאחד השיאים מגיע אתר העוקץ, אלוף בתחום, כשהוא קורא לביטול התפיסה ההגמונית של חרשות כמום או כהיעדר… שהרי, שומו שמים, "התרבות ההגמונית עושה מאמצים אדירים כדי להכחיד את הקיום החירשי-התרבותי, מתוך תפיסה שעדיף לו לחירש לוותר על זהותו החירשת ולשמוע", והרי אין לך פגיעה גדולה מזו: "חירשות נתפסת בחברה כמאפיין רפואי, אולם קהילת החירשים/ות הבינלאומית מתנגדת למינוחים כמו 'לקוי שמיעה' או 'לא שומע'. במילים אלה צפונה משמעות שלילית על ידי מילים המסמנות היעדר, חסר ולעומתיות". הנסיון ללמד את החרש לשמוע ולתקשר הוא שלילת שפת האם שלו וכפיה פוגענית, הבעיה החמורה בנסיונות המרושעים להעניק לחרשים מכשירי שמיעה ולאפשר להם לתקשר בדרך הנוחה והאנושית, להאזין למוזיקה, ולהיות עצמאיים בעולם, היא סוג של השפלה: "מסמנת משהו בזוי, סוטה ופגום שיש לתקן, להצר ולדכא במטרה לייצר האחדה ולשמר היררכיה חברתית. ההתנגדות לנורמות ששוללות את תרבות החירשים דומה למאבקים חברתיים של נשים, אנשים עם מוגבלויות או העדפות מגדריות אחרות ושחורים. כך, למשל, חירש אינו לקוי שמיעה בדיוק כמו שאדם אפרו-אמריקאי אינו לקוי צבע, אדם עם מוגבלות פיזית אינו לקוי רגלית, ואדם עם אוטיזם אינו לקוי חברתית".

על הדרך למדנו שגם אוטיסט אינו לקוי בשום דבר. הנסיון לעזור לו שקול מן הסתם ל'נסיונות המרושעים' להעניק לחרשים מכשירי שמיעה, עולם אכזר! זה מתחבר יפה מאד עם קריאתה של הסופרת אליס דרגר: אל תנתחו את הילודים 'אינטרסקס', הכוונה לאותם ילודים שנולדים עם פגמים ומומים באיברי המין, מה שנקרא בלשון התלמודית "טומטום ואנדרוגינוס", שכיום חוסכים מהם את הסבל של להיחשב חריג ובעל מום שאין לו אפשרות להתקשר באופן טבעי ונורמלי לבן או בת זוג ע"י ניתוחים סמוך ללידתם. חשבו על הצער החרדה והבושה של ילד בן 4 היודע שגופו חריג ושונה והוא לא "בן" וגם לא "בת", על הקשיים במיניות, בחברויות, בחברה, וכמובן בהקמת משפחה. את כל זה ניתן למנוע כמעט לחלוטין בעזרת טכנולוגיה משוכללת. אבל בעיני אליס דרגר זה פשע, היא מציעה לערב את הועדה נגד עינויים של האו"ם שתמנע את הניתוחים האלו שנעשים בכפיה… מי אמר שצריכים להיות בן או בת, שיהיה הוביט, העיקר שיזדהה עם הצורה בה הוא נולד, אין דבר כזה מום, אין לקות ואין נכות. לא פלא שהמח המעוות שהוגה את הדברים האלו נחשב גם הוא לנורמלי. רק מי שחושב להיפך הוא לקוי ובעל מום גזען מיזוגן וכו'.

גלי בת חורין כותבת:

הצעת חוק מבקשת לאסור את השימוש במילה "מפגר". ואני כל כך קיווית שהמפגר הזה הוא מהליכוד, כדי להשמע אובייקטיבית כשאני אומרת שהמפגרים האלו איבדו לגמרי גם את האיתגור השכלי… "מפגר" היא קיצור מ"מעוכב בהתפתחותו המנטלית" שיש בה קונוטציה של ספקטרום: אדם, כמו כל אדם, רק עם תפיסה איטית מהממוצע. אין במילה הזו כל דבר פוגעני לכשעצמו למעט העובדה שהיא מצביעה על תופעה במציאות – קיומם של אנשים כאלו. מאחר שקיימם אנשים כאלו- והמילה מצביעה עליהם – היא קיבלה מתוך המציאות קונטציה שלילית. אם יחליפו את המילה במילה אחרת , זה ישנה משהו?…

מי שהוא הומופוב ימשיך לשנוא אותם גם כגאים. נוסף על כך – האנשים האלו, עם ההצעות החוק האיבליציות, שלא ניתן כלל לאכוף אותן וגם לא לא צריך – הם מאמינים באמת שעליהם להביא לעולם שבו לכל בן אדם אין סיבה להרגיש רע עם עצמו. והם מוכנים להלחם, ואולי אף להרוג – את מי שסבור שלא זו מטרתה של חברה.

מפגרים נולדו כך ללא בחירה. ואין שום צורך להעליב אותם. זה ציווי אישי פנימי של אדם- לא לפגוע בזולתו. אבל מי שמאמין ברצינות שעל החברה להגן על כל פרט מפני עלבון סובייקטיבי – זה אדם שפועל להפוך את כולנו לאימבצילים: אני נעלבת מכך שאתה מכנים אותי "ימנית" – אסור לכם אפילו לחשוב עלי דברים רעים שכאלו או שאאתבע אתכם! ברורה המגמה? מחר, יגאל עמיר ייעלב שמכנים אותו "רוצח"

בארה"ב ילדים מתים מרוב שהם שמנים אבל הציבור נלחם במוסדות חינוך שמנסים לטפל בזה כאילו זו בעיה וכך מטילים "סטיגמה" על ילד ששוקל מאה קילו וגורמים לו להרגיש רע עם עצמו. שזה החטא האמיתי …

התוצאה של הלך הרוח הזו באה לביטוי אבסורדי מוחלט – סרט תעודה על אנשים שמרגישים שהגפיים שלהם לא שייכים להם ותובעים שינתחו אותם ויהפכו אותם לנכים מרצון. המסר של יוצר הסרט: החברה צריכה להכיר בשונות שלהם, ולהיענות לדרישה שלהם ואל לה למערכת לראות אותם בעיניים ביקורתיות שגורם לאנשים המופלאים הללו להרגיש כאילו משהו לא בסדר איתם.

אז, רבותי. המציאות היא, שישנם אנשים שמשהו לא בסדר איתם. ושום כפייה על החברה להתיחס אליהם אחרת לא תשנה זאת".

עד כאן גב"ח.

אכן, שיח הנרטיבים מסרס משום שהוא מתמקד באיך אומרים ומה, ומתעלם ממה שצריך לעשות או לא לעשות, הוא מאמין שחפירה עילאית בשרשי הלשון והשיח (תוך התעלמות מכל חשיבה ותובנה אנושית אמיתית) תוליד בסופו של דבר מוסריות עילאית, מטבע הדברים שיח זה נובע מאנשים עם הרבה 'חזון' (-רעיונות יפים שלעולם לא מתגשמים).

דויד בוחבוט במאמרו 'היכל הבכיינות המטהרת', סוקר את ספרו של ד"ר אלון גן "קרבנותם אמנותם" (הספר כולו ניתן להורדה כאן ברשות המחבר).

הוא נוגע במרכז העצבים של השיח הפוסט-מודרני, בלב לבו של נשף המסכות הזהותני של החברה הישראלית. בעידן שבו ההתבדלות השבטית, הסוציולוגית והפוליטית הייתה לדגלה של האינטליגנציה הנאורה; בימים שפולחן "האחר" באשר הוא "אחר" נעשה דת קנאית, מחמירה וממַשטרת; כשתנוחת הקיום הקרבנית, כנקודת המוצא של פוליטיקת הזהויות, משתלטת על כל מרחבי השיח התקשורתי, האקדמי והאמנותי המתוקשר – בא ספרו של גן ומצליח לאבחן בעמקנות את קשת דקויות משמעויותיו של "שיח הקורבנוּת".

הספר קורא תיגר על הבון-טון האקדמי, התקשורתי והפוליטי שכל תפיסת המציאות (ועקב כך גם הרטוריקה) הפוליטית שלו מבוססת על אימוץ השיח הזה. אין זה רק מחקר יבש שמטרתו להציג את המציאות ולנתחה ממבט "אובייקטיבי", אלא ניסיון אקטיביסטי ממשי להעמידנו על כשליו המוסריים של שיח זה ולהציב חלופה רעיונית חדשה: לעבור מִשיח קרבני לשיח "ריבוני". הנה כך מגדיר זאת המחבר:

ספר זה מבקש להתחקות אחר מאפייני סוד הקסם הקרבני ולהצביע על המחיר שהחברה הישראלית משלמת בגין בולטותו הגוברת והולכת בעיצוב הזהות הישראלית (…) עידן קץ האידיאולוגיות, ובעקבותיו התקופה הפוסט-מודרנית, תרמו רבות לקידום תהליכים ראויים ומבורכים: הניסיון לתת בשיח הציבורי הד ומבע לקולו של האחר; הפניית זרקור תשומת הלב לכל המודרים, המושתקים והמנוחשלים; סימון מגוון אמצעי השליטה, הדיכוי וההזרה של ההגמוניה והאליטות השולטות בחברה – כל אלה הביאו ברכה למבקשים להפוך את העולם למקום טוב וראוי יותר. אולם דומה שהגולם קם על יוצרו. בשנים האחרונות אנו עדים לכוחו המשתק של קתרזיס הבכיינות המטהרת. התפתח כאן פולחן וידויים מזכך, שגרם לרבים מהקורבנות ולרבים מסנגוריהם המלומדים לנתב את אנרגיית העשייה לתיאורים מרשימים של תחלואי המציאות, במקום לנתבה לקבלת אחריות לשינוי המצב. כמו אותו ילד בן 11 שפנה לעזרת הפסיכולוג בגלל בעיית הרטבה, ולאחר טיפול של שנה – כששאלו אותו מה שלומו – ענה "נהדר!". "אתה עדיין מרטיב?", הוא נשאל. "כן", הוא ענה, "אבל אני מרגיש טוב עם זה" (עמ' 9).

קריאה צמודה בספר עשויה להספיק כדי להבין את כלל הגורמים לשיח הקרבני בישראל ובעולם המערבי ואת כלל השלכותיו. גן מפורר, ומרסק, ואז גם טוחן לפירורים קלושים של משמעות את טיעוניהם ומניעיהם של אלה הבוחרים לאמץ את השיח הקרבני אל קרבם ולגלם בו תפקידים ראשיים. הוא מכניס אותם בחכמה לתוך ההקשר הפוסט-מודרני הרחב, ומציגם בעליבות אחידותם ועדריותם, כמי ששדדו מעצמם את ריבונותם. מה נותר מהם לאחר הניתוח נטול החנפנות של גן? פרסונות דהויות המכסות על זהות שבורה ובלתי מלוכדת, זהות הנשענת, בתורה, על כוחו של "נרטיב" אימפוטנטי שאין בו כדי לחולל שינויים ממשיים במציאות.

"דומה שבשנים האחרונות הקרבנות הייתה לאופנה", כותב גן. "הוגים, סופרים, אמנים, אנשי אקדמיה, קולנוע ותיאטרון – כולם הפכו את קרבנותם קרדום לחפור בו, וכולם מציגים לפני החברה תלי-תלים, גוני-גונים ונימי-נימים של הווייתם הקרבנית. רבים-רבים מבקשים להוסיף את חלקם להיכל הקרבנות הישראלי, שממדיו הולכים ותופחים עד כדי מגדל בבל של 'ניצולים' המתחרים מי סבל יותר מנחת זרועו של מפעל הדיכוי והמחיקה של הממסד הציוני-הגברי-האירופי-הקולוניאליסטי-האשכנזי וכולי וכולי. המילים 'מכבש דיכוי', 'מנגנוני שליטה', 'מחיקה', 'תוצר', 'קרבנות', 'הדרה', 'הזרה', 'אחר', 'ממסד' – כולן חוזרות על עצמן בשיח הקרבני כבטקס כישוף מאגי. כל אחד מוסיף את קיסם דיכויו למדורת הקרבנות עד כי שלהבותיה לוחכות שערי שמיים" (עמ' 9).

אך אין פה רק עניין של האשמה, ואפילו לא רק של מאבק ורצון להשתחרר. "תסמונת הקרבנות המשחררת", מסביר גן, "הפכה את השיח הקרבני משׂיח מתקן לשיח מנציח. הצורך המבורך וההכרחי להמשיג ולהשמיע את קולם של המודרים, המושתקים והקרבנות השתנה והחליף את ייעודו: במקום ליצור תודעה קרבנית כאמצעי להיחלצות מהמצב, נוצרה תודעה קרבנית המבקשת ליהנות מפירותיה של הוויה זו ולהתבצר במעמד הקרבן – כאמצעי הנצחה, כבריחה מקַבָּלת אחריות אישית וחברתית לשינוי המצב, וכתג יוקרה שבצדו רווחים כלכליים, פסיכולוגיים ופוליטיים" (עמ' 9–10).

קשה שלא להתפעל מן הבהירות הלשונית – ומכאן גם המוסרית – המאפיינת את דרכי הניסוח של גן. היא ראויה להערכה במיוחד לנוכח עידן התקינות הפוליטית שחרט על דגלו את העמימות הלשונית ומכאן גם את העמימות המוסרית. עמימות זאת, שמבקשת לכאורה לגונן על המיעוטים, המוחלשים והמדוכאים, הפכה כלי דמגוגי ומניפולטיבי המשרת תמיד רק צד אחד של השיח – הצד ה"מנוצח", "המדוכא", ה"קרבן". כך גם חוקיה של התקינות הפוליטית עצמה, נשקו הערמומי של מי שהשיג מעמד של קרבן. כללי התקינות ואיסוריה יחולו על האשכנזי המדבר על אודות מזרחים ועל הגבר הנוקט עמדה כוללנית כלפי נשים, אך יתנדפו בהתהפך היוצרות.

עד כאן ביטון. גן עצמו מתאר את עבודתו:

מפעל הדה-קונסטרוקציה מבית המדרש הפוסט מודרני "פירק" את האדם והפך אותו ל"קורבן", לתוצר פאסיבי של נסיבות, לאובייקט סביל הנתון למניפולציות ו"הנדסת אנוש" של ההגמוניה. אותו מפעל, שכח או העלים את המסורת ההומאניסטית שבבסיסה עומד "האדם הריבון" ,"מחוקק חוקי עצמו". אותה מסורת שהחלה במקרא ("ובחרת בחיים") עברה לאריסטו ("האדם הפוליטי") המשיכה במחשבת חז"ל ("אדם ועולם על כפות המאזניים") , עברה לרנסנס ולפיקו דלה מירנדולה, ב"נאום על כבוד האדם" ("אתה – שהינך, אם אפשר להגדיר זאת כך, בעל תואר כבוד של יוצר עצמך וצר צורתך שלך, אתה תיצור את עצמך בצורה בה תבחר") והגיעה עד מרקס הצעיר שהזכיר לכולנו (בתיזות על פוירבך) שהאדם איננו רק תוצר אלא גם יוצר את נסיבות חייו.

השיח הקורבני מטיל את מלוא כבוד האחריות למצבו, על "האחר" (במקרה זה "האחר" השולט, ההגמוני, הכובש, המדכא וכו') ויוצר משוואה בעייתית ומסוכנת: הם – "המקרבנים" נתפסים תמיד כפעילים, יוצרים ומניפולטיביים, ואילו אנחנו "הקורבנות" נתפסים תמיד כפאסיביים, תוצרים ונתונים לתפלול. במילים אחרות, אותה מסורת הומניסטית בדבר היות האדם הריבון צר את צורתו שלו ומחוקק חוקי עצמו לא חלה על הקורבנות אלא רק על המקרבנים.

(ההפניות שלו: יום עיון בנושא השיח הקורבני בחברה ישראלית התקיים במכון הישראלי לדמוקרטיה במרס 2011. על קורבנות כנרטיב מזרחי קיומי ומוביל  על השיח הקורבני של המורים בישראל).

מה כל זה נוגע אלינו? שיח הנרטיבים אינו שולט רק בתחום הפוליטי מול מיעוטים, אלא גם בתוך המשפחה הנורמטיבית, קתלין קרטסן במאמרה "הטראנס של משטר המגדר" (תרגום של צור ארליך למאמר המקורי ב First Things דצמבר 2016), מתארת:

"האקדמיה הקלאסית נוֹבָה", בית ספר בסנט-פול שבמינסוטה, הוא בית ספר מהסוג שרוב ההורים המחפשים לילדיהם חינוך מן המעלה הראשונה יכולים רק לחלום עליו. זהו בית ספר מקיף (מגן ועד כתה י"ב) בזיכיון – כלומר בית ספר עצמאי במימון ציבורי. הוא נוסד בשנת 2003, ומתקיימים בו, נוסף על הלימודים הרגילים, לימודים קלאסיים בתחומי הלשון, הלוגיקה והרטוריקה. התלמידים קוראים את האינאיס, את האיליאדה ואת התופת של דאנטה…

אלא שב-14 באוקטובר 2015 קיבלו הורי כיתות גן עד ה' הודעת דוא"ל שעתידה הייתה לשנות את פניו של בית הספר. מנהלת הכיתות הנמוכות ברוּק טוּזִינְיָאן הודיעה להורים כי בשנה הבאה נובה "תסייע לתלמיד/ה עם אי-התאמה מגדרית". מונח זה, הסבירה, "מתאר ילדים שהזהות, ההתנהגות או תחומי העניין שלהם אינם תואמים לציפיות החברתיות המסורתיות המקושרות במין המיוחס להם מלידתם. חשוב לציין שביטוי מגדרי זה משתנה בהתמדה, כיוון שהתלמידים בודקים כל הזמן היבטים רבים ושונים של זהותם"….

מכתבה של טוזיניאן היה מענה ללחץ ממשפחה חדשה בנובה. דייב והאנה אדוארדס… האנה אדוארדס אמרה לתקשורת המקומית שהיא החלה לחשוד שבנה הוא בעל אי-התאמה מגדרית כאשר, כשהיה בן שנתיים, ראה בטלוויזיה את כוכבת הפופ בּיונסֶה מופיעה בגמר ה"סופר בואל". הוא התחיל לרקוד כמו הזמרת, ואז הסביר "אני ביונסה, אני ילדה". מעט לאחר מכן, סיפרה, הוא החל לגלות חיבה לתחפושות של נסיכה ולשאר "דברים של בנות". "זה אצלי סוג של 'החיים לפני ביונסה' ו'החיים אחרי ביונסה'", אמרה… ההנהלה טענה שבית הספר מחויב על פי חוק להיענות לדרישות משפחת אדוארדס. צוטטו שני סימוכין: חוק נגד בריונות של מדינת מינסוטה, הקרוי "החוק לבתי ספר בטוחים ותומכים", ותקנה 9,  חוק פדרלי הקובע אילו פעולות מצד מוסדות חינוך נחשבות אפליה מינית בלתי-חוקית. התקנה, שאומצה בשנת 1972, אינה עוסקת בזהות מגדרית. אך הנהלת בית הספר הסתמכה על פרשנות מחודשת של תקנה זו, מטעם משרד החינוך הפדרלי, שנתפרסמה לא-מכבר ואשר קובעת כי אפליה בשל זהות מגדרית נחשבת לאפליה מינית ועל כן היא אסורה…

ישיבות מועצת ההנהלה של נובה, עד אז פורום ישנוני, היו עד מהרה לזירות עימות. פעילי קבוצות להט"ב, כגון קבוצת התמיכה למשפחות של טרנסג'נדרים "Transforming Families" (כלומר "משפחות בהשתנוּת" וגם "מְשַנים משפחות") והקליניקה המשפטית "צדק מגדרי", "נקהלו בהמוניהם לישיבות, הביאו את עורכי הדין שלהם, הפגינו ודחפו את ילדיהם הטרנסג'נדרים המתייפחים לדבר על הצקות ועל ניסיונות התאבדות" – לדברי אמילי זינוס, אם ותיקה לתלמידים במוסד.

הורים שפקפקו במדיניות המוצעת תויגו כקנאים חשוכים. "הגחיכו אותנו, לעגו לנו, והאשימו אותנו בשנאה ובבערות, למרות תארי הדוקטור שלנו", …

בפורומים הללו פנו הורים לעורך דין מקומי שידבר על היבטים מדעיים ומשפטיים של טרנסג'נדריות. הם נאלצו לשכור אולם בבית הספר ולדאוג לאבטחה משטרתית בעקבות הודעה על פעילות מחאה מתוכננת נגד ההרצאה. לדברי חבר-לשעבר במועצת בית הספר, עורך הדין של נובה אסר על חברי המועצה לנכוח בהרצאה הזו, בטענה שעצם נוכחותם שם עולה לכדי מעשה-בריונות.

בחודש שלאחר מכן אישרה מועצת המנהלים של בית הספר מסמך זמני מקיף של מדיניות "הכלה מגדרית". בהמשך הוכרזה מדיניות זו כקבועה. על פיה, תלמיד יכול לבחור את מגדרו גם בלי אישור רפואי. בית הספר חייב לעבוד עם תלמידים טרנסג'נדרים על "תכנית מעבר-מגדר מותאמת אישית". תלמידים רשאים להשתמש בחדרי שירותים, חדרי הלבשה וחדרי לינה בטיולים המיועדים למין השני. זכותם גם לקבוע באיזה שם יקראו להם ובאיזה מין דקדוקי ידברו אליהם. משאומצה המדיניות, המליצה ועדה מטעם המוסד להכריז על כמה מחדרי השירותים בבית הספר כ"ניטרליים מגדרית" ולהותיר אחרים כ"בינאריים מגדרית… (שירותי בנים/בנות בכינויים המסורתי).

למרות כל השינויים הללו, משפחת אדוארדס העזיבה את בנה מנובה בפברואר 2016. ב-24 במארס מילאה המשפחה טופס תלונה במחלקה לזכויות האדם בעיריית סנט-פול, בטענה כי בית הספר מנע מ"בתנו" את היכולת "לעבור שינוי מגדר באופן בטוח ובזמן הנכון". קובלנתם העיקרית הייתה על כי הנהלת נובה התעקשה ליידע הורים אחרים על זכותם (על פי חוק המדינה) להוציא את ילדיהם משיעורים בנושאי טרנסג'דריות. הדבר, כתבו, "הראה כי בית הספר אמביוולנטי, במקרה הטוב, כלפי זכויותיהם של תלמידים עם אי-התאמה מגדרית וטרנסג'דרים".

עד 14 באוקטובר 2015 נובה הייתה מוסד פורח, שמשפחות בעלות השקפות שונות פעלו בו בשמחת-צוותא של עשייה משותפת. מאותו יום ואילך השתררו עליו חשדנות ומרירות. חברויות נחרבו, ומשפחות רבות עזבו. שנת הלימודים הנוכחית נפתחה עם 94 תלמידים פחות".

משטר המגדר אינו מוסיף ליברליות, אלא כופה באלימות מושגים ונרטיבים ספציפיים שאין להם שום אחיזה במציאות ולא במדע ואינם אלא אידיאולוגיות מעוותות.

אליחן אמיתי, עו"ס קליני ומטפל רגשי, מסביר את הבעיה בפשטות:

כל תנועה אידיאולוגית זקוקה למושגים:
במקרה של השמאל זה הסללה, הדרה, החפצה, הומופוב ועוד.
המילים האלה משמשות אחר כך בניגוח מי שעובר על האידיאולוגיה כשהמותקף עצמו, לא יודע מה לומר כנגד ההאשמה החמורה והחדשה שמוטחת בו.
"אתה עושה "הדרת נשים"! או "איך אתה בעד הסללה?" ואם מוסיפים "אתה הומופוב!" אז זה הרבה יותר חזק.
ואתה עומד נבוך מול המילים האלה. 
ידעת שאסור לגנוב, שאסור להיות אנס, שאסור לקלל, אבל עכשיו גילית שאתה עושה "הדרה". מה זה?
בתהליך מתוחכם, מכניסים את כל הציבור לתוך עולם אידיאולוגי בעל מערכת מושגים פנימית, כשהוא מעולם לא קיבל על עצמו מערכת זו.
משל למה הדבר דומה?
בא דתי או חרדי לאדם חילוני וצועק עליו, נאמר בסיטואציה באוהל צבאי בשבת. החילוני מדליק את האור והחרדי/דתי צועק עליו:
"אבל אתה עושה איסור מדאורייתא!"
והחילוני אומר לעצמו "אוקי. עשיתי איסור מדאורייתא. כאילו, מה אתה רוצה ממני? אני תמיד עושה כאלה "איסור מדאורייתא" או כמו שאתה אומר לי. מה אתה רוצה ממני?"
אז כל אדם דתי או חרדי מבין שגם אם מערכת הערכים והמושגים הנגזרים מהם היא האמת המוחלטת, אתה לא יכול לכפות את מערכת המושגים שלך על אדם שמה לעשות, אינו חפץ בה. אתה גם לא יכול להביא אותו לבצע משהו מתוך המניעים שלך. אתה צריך לדבר אליו בשפתו. לומר לו, במקרה האהל משהו כמו: "תוכל אולי לא להדליק את האור בשבת? לי זה ממש מפריע"? ואז, החבר אולי יבין ויקבל את הבקשה של השותף לאהל. או שלא. אבל השכן מדבר אל ליבו ואל עולמו.
והדבר יותר עמוק. כי מערכת המושגים הפנימית, מניחה פעולה מתוך מניעים של האידיאולוגיה שלה, אצל מי שעבר עליה ולא היא! מי שרוצה לשמור על בית כנסת נפרד, או לקיים ארוע ציבורי נפרד, עושה זאת לא בגלל שהוא מדיר נשים, אלא בגלל שעל פי מערכת המושגים שלו, כך נכון לנהוג.
אז בבקשה, אני לא מדיר נשים, גם אם אני לא רוצה שיהיו בעזרת הגברים נשים בעת התפילה. אני פשוט מקיים הלכה, מנהג ודין.
אני לא "מסליל" אף אחד.
ואני לא הומופוב כשאני חושב שצורת החיים הראויה היא קשר נישואין בין אשה לגבר.
רוצים לשכנע מישהו?
תעשו זאת מתוך שפה משותפת או מתוך שפה שלכל הפחות תתאים לעולם שלו.
כך נכון בעיני להתנהל בחברה בה יש קבוצות שונות, בעלות ערכים ואמונות שונות.

ועוד על כך נוכל לקרוא במאמר ההמשך: אימת הפמיניזם הרדיקלי.