האתר עוסק בשאלות של אמונה מול כפירה, ומיועד לעוסקים בנושא.
למדיניות האתר לחץ כאן

Kal-sites – בניית אתרים
רוצה לדעת כמה עולה לבנות אתר ? לחץ כאן

נושאים באתר

"רציו" רוצה לגדול... רוצים לתרום?

תקבלו מייד
אישור מס הכנסה לעניין תרומות לפי סעיף 46 לפקודת מס הכנסה

10 ₪
20 ₪
100 ₪
200 ₪
500 ₪
1000 ₪
סכום אחר
הפוך את תרומתך לחודשית (ללא לקיחת מסגרת)
כן!, אני אתכם
לא! רוצה תרומה חד פעמית

'שיטת גורז'ינסקי למדידת המוסריות בחברה המערבית

צוות האתר

צוות האתר

יצרנו יהודי עתיר ממון וקראנו לו "רומן גורז'ינסקי". שלושה מתחקירני העיתון היו ה"צוות" שלו, שיצא לפגישות עם בכירים במוסדות ציבוריים.
image_printלחץ לגירסת הדפסה

 

שיטת גורז'ינסקי

תחקירם של: ליאת בר סתו, שחר גינוסר, גיא ליברמן.

יצרנו יהודי עתיר ממון וקראנו לו "רומן גורז'ינסקי". שלושה מתחקירני העיתון היו ה"צוות" שלו, שיצא לפגישות עם בכירים במוסדות ציבוריים. בפגישות אמרנו שה"מיליארדר" הפיקטיבי שלנו מוכן לתרום מיליונים רבים – אבל שיש לו עבר בעייתי במזרח אירופה. לפעמים סיפרנו על ניצול ילדים לעבודה במפעליו, לפעמים סחר בציוד צבאי באפריקה, או "סתם" הסתבכות בפרשות מסים. בקיצור, טיפוס מפוקפק. אלא שאת האנשים שפגשנו זה לא עצר מלדון באפשרויות הנצחה. התחקיר חושף: תן כסף טוב – קבל שם טוב. הסיפור המלא, חלק א'

קלנועית משייטת בין מבני קמפוס אוניברסיטת בר־אילן. על הכיסאות המרופדים שבתוכה ישובים בנינוחות שלושת נציגיו של טייקון גדול. כל אחד מהם אוחז עותק צבעוני של נייר מהודר שהאוניברסיטה הנפיקה במיוחד לפגישה איתם ועליו ההדפס "ביקור באוניברסיטת בר־אילן", לצד הכותרת שמתנוססת בגדול: "קרן גורז'ינסקי".

דקה קודם יצאו השלושה מלשכתה של יו"ר אגודת הידידים הבינלאומיים של המוסד, וירה מורביץ. היו"ר הציגה אותם בפני דיקן הפקולטה למדעי היהדות, פרופ' אליהו עסיס, והשניים שמעו יחדיו, בעיניים נוצצות, על הכסף שהמיליארדר הנדיב, רומן גורז'ינסקי שמו, שוקל להזרים כתרומה למוסד.

בין לבין נאמר להם עוד משהו, על כתבי אישום שהוגשו נגד הטייקון, אחד ברוסיה ואחד בצרפת. "אישומים על ניצול עובדים במפעלים שלו, ניצול של ילדים", וגם "בצרפת יש לו כתב אישום על מסים…" אלא שאלו, כך נראה, לא הדליקו נורה אדומה.

בינתיים ממשיכה הקלנועית לתמרן בין השבילים. היעד שאליו נוסעת החבורה נמצא בקצה הקמפוס: אמפיתיאטרון מהודר שבמרכזו במה רחבה. הכניסה אל הבמה עוברת דרך שדרת אבן מהודרת, שמשני צדדיה מדשאות ועמודי תאורה. "טקס דוקטור לשם כבוד מתחיל כאן, בשדרה", מסבירה נציגת האוניברסיטה.

בשלב זה כבר אפשר לדמיין את התמונה: מר גורז'ינסקי יפסע לאורך השדרה, ובתום הליכה קצרה יגיח אל הבמה לקול תשואות הקהל. אל מול האמפיתיאטרון, המלא מפה לפה, יוכתר האוליגרך דוקטור לשם כבוד – תגמול מהאוניברסיטה על תרומתו הנאה.

"בטקס נותנים תואר כבוד לידידים שלנו", מסבירה מורביץ. "לפני שנה ריבלין הנשיא קיבל את זה. זה עם תאורה והכל. לפני שנתיים הפילהרמונית גם כן באה. זה מאוד מרגש. אנחנו שרים ביחד 'התקווה'. הפקה מאוד גדולה. אנחנו משקיעים כמה חודשים טובים וזה רגע השיא".

*

כבר שבועות ארוכים שאוליגרך מסתורי, איש עסקים ממזרח אירופה, מסעיר את דמיונם של מוסדות וגופים ציבוריים שונים בישראל. הוא נחשב לאחד מעשירי גיאורגיה, עומד בראש קרן שבאמצעותה הוא תורם מיליונים בכל רחבי העולם, ועכשיו הוא רוצה להשפיע גם כאן: לנדב מהונו לפעילויות ציבוריות מבורכות ברחבי ישראל – ותוך כדי כך לפאר ולהנציח את שמו, אולי גם למרק אותו מההסתבכויות שדבקו בו.

אלא שהמיליארדר הזה, הגיע הזמן לגלות, לא קיים. מר גורז'ינסקי הוא דמות שבדינו את זהותה.

זה תקופה שאנחנו תרים את הארץ במפגש עם מוסדות וגופים ציבוריים, מהגדולים בישראל, ומציגים עצמנו כאנשי אמונו של הטייקון הפיקטיבי. המטרה: לתעד את המתרחש מאחורי הקלעים באותם רגעים דיסקרטיים שבהם נקבע אילו שמות יונצחו במרחב הציבורי – איך באמת עובד המנגנון הנסתר, שבסופו מתנוסס שמו של אדם על בניין או מוסד ציבורי, מה ניתן לקבל בתמורה והיכן אם בכלל עובר הגבול – או שמא בישראל 2016 כסף קונה הכל. מפני שהיחס שלו זוכים בעלי המאה אצלנו מעורר שאלות רחבות.

לאורך שבועות ארוכים אנחנו היינו הנדיב האולטימטיבי. בזה אחר זה פקדנו מוסדות ציבור שונים, שבחרנו באקראי, תוך שאנחנו מציגים עצמנו כנציגיו האישיים של בעל ההון רומן גורז'ינסקי, אדם שכאמור לא היה ולא נברא. היינו שלושה: גיא – מנהלו האישי; ליאת – יועצת התקשורת; ודניאל – מנהל הקרן בישראל על שם האוליגרך.

הדרך שבה נציגים מהמוסדות שאליהם פנינו מיהרו לפתוח את הקלפים, ולהציע הנצחות מפליגות על גבי נכסים ציבוריים למיליארדר מפוקפק, שלמעשה כלל אינו קיים – הפתיעה אותנו.

אבל לא הסתפקנו בכך: ביקשנו לבדוק היכן עובר הגבול. לצורך כך הצבנו בפני נציגי המוסדות שאליהם הגענו דילמות שונות. ביקשנו לבדוק, למשל, מה יקרה אם האוליגרך שלנו ירצה לתרום למוזיאון האמנות החשוב בישראל, אבל תוך כדי כך יתעקש להציג שם "יצירות" שהוא עצמו צייר? או נניח, יציע תרומה לגן חיות מפורסם ותוך כדי כך יבקש להעניק לקוף ונחש את שמות יריביו העסקיים? או מה יקרה אם יבקש הנצחה מאחד המוסדות במבנה שכבר קיימת בו הנצחה של תורם ראוי מאוד?

במסעותינו בין המוסדות פגשנו אנשים מסורים שכוונותיהם טובות – לשרת בהצלחה את הציבור ולנווט כספים לרווחתו. אלא שלפחות בחלק מהמקרים נראה כי מחסור בתקציבים, ואולי אף הזנחה מצד המדינה, הותירו אותם לבדם במערכה מול בעלי הון וגחמותיהם.

הממצאים במרבית המקומות היו עגומים. הבקשה היחידה שנענינו בשלילה לגביה הייתה כשה"אוליגרך" ביקש "לקחת בהשאלה" ג'ירפה מגן החיות שלו ביקש לתרום. חוץ מזה, גילינו שכמעט על הכל אפשר לדבר.

  1. גורז'ינסקי אוריגינל

המוסד: מוזיאון תל־אביב

סיפרנו: שה"אוליגרך" שלנו היה מעורב בסחר בציוד צבאי באפריקה, שברוסיה הוא מסובך בפרשת מסים ושבעבר, תחת שלטון בריה"מ, הוא היה "קומיסר" תרבות ושבתקופתו נשלחו אמנים מתנגדי משטר לסיביר

הצענו: תרומה של שלושה מיליון דולר לשנה

ביקשנו: לייסד פרס לאמנות פוליטית על שם האוליגרך ולהציג במקום מכובד במוזיאון כמה ציורים פרי מכחולו

מוזיאון תל־אביב לאמנות, שבכניסה אליו אנחנו עומדים עכשיו, הוא ממוסדות התרבות הגדולים והחשובים בישראל. עטרה דז'יקובסקי, המנהלת את פעילות ידידי המוזיאון, מובילה אותנו – נציגיו של האוליגרך הפיקטיבי – אל קומת ההנהלה ומשם אל חדר עמוס בספרי אמנות צבעוניים. במרכז החדר שולחן עבודה רחב, ומאחוריו יושבת סוזן לנדאו, המנכ"לית והאוצרת הראשית של המוזיאון.

אחרי לחיצות ידיים וחיוכים אנחנו מתארים לשתיים את ה"פעילות" של קרן גורז'ינסקי שבשמה באנו, ומספרים על הרעיון להעניק למוזיאון כשלושה מיליון דולר לשנה, במשך שנים מספר.

משם אנחנו עוברים לספר קצת על המיליארדר הבדוי. הוא חובב אמנות גדול, אנחנו מספרים, אבל יש לו כמה הסתבכויות. "כשבריה"מ התפרקה היו לו עסקים עם מדינות באפריקה – באריתריאה, חלקי חילוף בקניה, חלקי חילוף צבאיים", אנחנו מספרים ומוסיפים, תוך טענה לרדיפתו, כי "הוגש נגדו כתב אישום ברוסיה על העלמת מסים… זה כתב אישום שרץ כבר שנתיים".

כיוון שחופש האמנות הוא ערך מקודש במוסד הזה, אנחנו מתבלים את הביוגרפיה של האיש הפיקטיבי שלנו בסוד אפל. "בתקופה הסובייטית הוא היה כמו קומיסר כזה", אנחנו אומרים. "היה לו תפקיד רשמי שם, בשנות ה־60 וה־70… הוא היה אחראי על תחום האמנות מטעם השלטון… אמנים פוליטיים זה דבר שהוא התנגד לו בזמנו. היו שם כמה אירועים של אמנים שנשלחו לסיביר כי פעלו נגד השלטון".

"ביקורתיים קצת, כן", מהנהנת לנדאו בראשה.

משם השיחה מתגלגלת במהירות לצורכי המוזיאון. "בכל שנה יש לנו בין 30 ל־34 תערוכות מתחלפות, שזה הרבה מאוד", אומרת לנדאו ומספרת שעלות ממוצעת של תערוכה כזו נעה סביב 350 אלף דולר. "אם באמת לעזור באופן משמעותי שאפשר לחשוב עליו זה משהו כמו קרן לתערוכות… זה יכול לשנות את החיים שלנו", היא מפרטת מה ניתן לעשות עם המיליונים.

אותנו מעניין לשמוע כיצד יוכל המוזיאון המכובד להנציח את האוליגרך. "יש אפשרות של ניימינג (לקרוא בשם) של מחלקה או ניימינג של מנהל המוזיאון, שזה כמו צ'ייר באוניברסיטה", אומרת לנדאו.

אנחנו מנסים להבין למה כוונתה. "עוד אין אצלנו דבר כזה", היא אומרת ומסבירה שבכל מקום יהיה כתוב שהאיש שלנו הוא מנהל של כבוד. "יש פורמליזציה קטנה של הבורד (חבר הנאמנים של המוזיאון), אבל לא דברים מסובכים", מבהירות נציגות המוזיאון את הפרוצדורה של אישור ההנצחה.

אנחנו מציעים לייסד פרס לאמנות פוליטית על שם האוליגרך שלנו – זה שכזכור סיפרנו שהיה "קומיסר" בשלטון הסובייטי. "הנושא של הפרס זה דבר נכון", אנחנו נענים.

את הפגישה אנחנו מסיימים בסיור בין יצירותיהם של פיקאסו, מקס ארנסט ואלכסנדר ארכיפנקו. אנחנו מתבוננים בציוריהם של כמה מגדולי האמנים בהיסטוריה ותוהים: האם נוכל לשלב בין אלה גם תמונות, שבלשון המעטה לא נחשבות למקצועיות?

יום לאחר מכן אנחנו מצלצלים ללנדאו. "יש משהו שלא יכולנו להגיד אתמול בפורום הנרחב", אנחנו אומרים, "רומן הוא אמנם צייר חובב, אבל עושה דברים על שמן, דברים די אבסטרקטיים, ורואה עצמו סוג של אמן. רצינו לשאול אם האמנות שלו יכולה לבוא לידי ביטוי במוזיאון שלכם…? אפילו משהו צדדי… זה דבר שיכול מאוד לפתוח את הלב והכיס".

חוסר הנוחות ניכר בקולה. "לפני שאני אגיד משהו, אני חייבת לראות במה מדובר", אומרת לנדאו. "תוכל לשלוח איזו דוגמה… עם כל התרומות הכי גדולות שבעולם, יש לי אחריות על מה שקורה במוזיאון".

אנחנו נענים בשמחה וכמה שעות אחר כך שולחים הודעת דואר אלקטרוני אל המנכ"לית והאוצרת. "זה בהחלט לא תנאי לתרומה!" אנחנו כותבים בנימוס דיפלומטי ומצרפים למייל שלוש תמונות, מ"יצירותיו" של האוליגרך הבדוי גורז'ינסקי (ראו אחת מהן בעמוד זה). בפועל, מדובר בתמונות שצייר שחר גינוסר, אחד העיתונאים החתומים על תחקיר זה. הוא לא עוסק בתחום ושיא ה"קריירה" שלו היה בתקופת התיכון, כשהתהדר בתואר "הצייר של הכיתה".

לכבוד האוצרת הראשית הוא שולף מהבוידם שלושה ציורים, וכנהוג בתחום אנחנו אפילו מעניקים להם שמות: "אישה מנגנת", "תהום הנשייה" ו"צל פסלים".

תשובתה של לנדאו מתקבלת עוד באותו הערב. "אעשה כמיטב יכולתי", היא משיבה במייל. למחרת אנחנו מתקשרים אל המנכ"לית והאוצרת הראשית. "זה תמונות של מישהו שהוא חובבן, זה לא יצירות שהיינו מציגים במוזיאון למען האמת. אני גלויה איתך… לא יכולה למרוח או משהו כזה", מתפתלת לנדאו ושואלת כמה תמונות היינו רוצים לראות תלויות במוזיאון.

"חמש או שש תמונות", אנחנו משיבים.

"וואו, וואו", לנדאו נחרדת ומסבירה שבמקסימום תהיה מוכנה לשלוש תמונות. מכאן אנחנו עוברים לדבר על המיקום האפשרי להצגת "יצירותיו" של האוליגרך. לנדאו מסבירה שיש במוזיאון שני אזורים – לתצוגות מתחלפות ולתצוגות קבע של "אמנים ידועי שם ויצירות מופת". לשמחתנו, דווקא אזור תצוגות הקבע המכובד הוא האופציונלי עבורנו.

"זה יכול להיות קרוב לחדר ארכיפנקו?" אנחנו שואלים לגבי המתחם שבו מוצגות תמונותיהם של האמנים הגדולים ביותר.

משתררת שתיקה קצרה, שאחריה אומרת לנדאו: "לא באולם הזה, אולי באותה קומה. אני לא יכולה שם. עכשיו חידשנו את התצוגה ואני ממש לא יכולה לגעת שמה… יש עוד שלוש גלריות נוספות באותה קומה… אני אשתדל… וגם אני אגיד לך את האמת, תלוי באמת מה תהיה התרומה – ההשתדלות שלי".

"אם זה שלושה מיליון דולר שהם פתח להמשך, אני מניח שזה מספק אותך, נכון?" אנחנו שואלים.

"אני חושבת שכן", משיבה לנדאו.

כמה שעות לאחר מכן מתקבלת מלנדאו הודעת סמס: "בהמשך לשיחתנו – אני אחשוב איך למקם עד חמישה ציורים".

  1. למה לא, קחו פקולטה

המוסד: אוניברסיטת בר־אילן

סיפרנו: שה"מיליארדר" שלנו הסתבך בפרשות מסים ובניצול ילדים לעבודה במפעליו

הצענו: עשרה מיליון דולר

ביקשנו: תואר דוקטור של כבוד וששמו של האוליגרך יתנוסס על הספרייה המרכזית של האוניברסיטה

באוניברסיטת בר־אילן לא נבהלים, כך נראה, מההסתבכויות של האוליגרך גורז'ינסקי, כמו האישומים שאנחנו מזכירים על ניצול ילדים לעבודה במפעליו או ענייני מסים. הפגישה מתקיימת במשרדי המוסד בבניין 301. צלוחית עוגיות חוצצת בינינו ובין מארחינו: וירה מורביץ, יו"ר אגודת הידידים הבינלאומיים, ופרופ' אליהו עסיס, דיקן הפקולטה למדעי היהדות.

הטענה שלנו שהאישומים הם תוצאה של רדיפה סתמית, אנטישמית, מתקבלת בהבנה. "זה טבעי", אומר הדיקן. "זאת בעצם אחת השאלות על הקיום הנצחי של עם ישראל… אחד ההסברים זה דווקא האנטישמיות… שאנחנו כולנו מרגישים אותה עד היום".

אחרי שאנחנו מספרים על הקרן ועל הסכומים הנכבדים שאנחנו שוקלים לתרום למוסד, אנחנו מבקשים לדעת כיצד האוניברסיטה תוכל לכבד את הטייקון שלנו ולהנציח את שמו.

"אפשר לתת את הפקולטה על שם פלוני אלמוני", אומר עסיס, "אם זה מה שרוצים".

אנחנו שואלים איזו פקולטה, והדיקן מבהיר: הפקולטה למדעי היהדות. "זה הכי גדול בעולם", מוסיפה מורביץ.

הפקולטה למדעי היהדות על שם רומן גורז'ינסקי?

"כן", אומר הדיקן.

"זה לא בניין", מבהירה מורביץ, "זה הפקולטה על שם. זה אקדמיה!"

הקתדרה?

"קתדרה זה בקטן", מבאר לנו הדיקן, "ופה אתה מדבר על פקולטה שלמה".

לימודי יהדות זה נחמד, אבל אם כבר אוליגרך מפוקפק, למה לא הנצחה בפקולטה לענייני משפט, המקום שבו מכשירים את משפטני העתיד?

אנחנו מעלים את זה בפני מורביץ, ובשיחות מאוחרות יותר איתה היא מעבירה לנו תחילה הצעה ל"מכון משפט יהודי ודמוקרטי". "אני לא יודעת איך קוראים גורזזינזקי?… רומן גורז'ינסקי? השם שלו על כל המסמכים! על כל הכנסים! על כל, כל, האנשים שמקבלים פרסים, שמקבלים תעודות", היא מבהירה.

ממש כל הפקולטה על שמו?

"הכל, הכל, הכל, הכל! אפילו הוא יכול פעם בשנה לבוא לחלק תעודות. דברים כאלה. כל מסמך שמגיע בעיתונות ובמדיה זה השם של התורם".

בין לבין אנחנו בודקים עניין נוסף. "באוזבקיסטן נתנו לו תואר דוקטור לשם כבוד", אנחנו רומזים. "אנחנו מניחים שפה אין".

"יש לנו!" מתקן פרופ' עסיס. "כן, בטח", אומרת גם מורביץ. שניהם מבהירים שלאוניברסיטה יש ועדה מקצועית שרק היא בעלת הסמכות להעניק תואר דוקטור כזה, אבל מורביץ מספרת שחבריה נעתרו עד היום לבקשותיה. "בדרך כלל זה בין מיליון וחצי לשני מיליון", מסבירה מורביץ את התעריף.

בקיץ 2014 ספגה אוניברסיטת תל־אביב ביקורת כשנחשף שביקשה לדחוק את שמו של אחד התורמים מפקולטה גדולה לטובת שם של נדבן חדש. דילמה דומה אנחנו מציבים בפני אנשי בר־אילן.

בלב הקמפוס, כך מספרת לנו מורביץ, נמצאת הספרייה המרכזית של האוניברסיטה, ויש בה לא פחות ממיליון ספרים. "זה על שם מישהו מארה"ב", היא אומרת, "וורצווילר. הוא מאוד ידוע, הוא היה בחינוך".

הספרייה הוקמה בסיוע תרומה של יהודי חם בשם גוסטב וורצווילר, שנמלט מציפורני הנאצים לארה"ב. הוא התבסס כבנקאי ותרם למוסדות יהודיים, ובר־אילן קיבלה ממנו לפני עשרות שנים 300 אלף דולר – סכום שלדברי מורביץ נחשב אז נדיב ביותר.

עשרות שנים המוסד החשוב הזה קרוי על שם וורצווילר, אבל כאמור, אנחנו בודקים אם אפשר לשנות.

בשיחה ראשונה, תמורת שמונה מיליון דולר, מורביץ מדברת רק על הוספת שמו של התורם שלנו. "אפילו שזה על השם של וורצווילר", היא אומרת, "אנחנו יכולים לעשות עוד שם – על החוץ של הבניין".

יותר בולט?

"כן, כן".

אבל אנחנו רוצים להיות לבד, וכדי להשיג את היעד הזה, מדברים איתנו על עוד שני מיליון דולר. זה הכל.

מבחינת האוניברסיטה, צריך לעשות כמה בירורים, למשל לוודא שאין למוסד חוזה חתום עם התורם הקודם. מורביץ וחבריה באוניברסיטה בודקים בקדחתנות. "עד עכשיו אני חיפשתי", היא אומרת יום לאחר מכן, "עדיין מחפשים… אין חוזה עם התורם או המשפחה שלו. אני לא מצאתי… יש עוד בן אדם אחד שאני צריכה לדבר איתו, ואני הולכת לדבר איתו עוד חצי שעה. מצאנו פרופסור שהיה רקטור ב־1955… זה הכל היה בעל פה".

באוניברסיטה נחושים לחפש בארכיון, ואם יתברר שאין מסמך מחייב – הספרייה המרכזית אולי תוכל להיקרא על שם הטייקון שלנו. "המנהלת מגיעה עוד חצי שעה", מעדכנת אותנו מורביץ. "היא חיפשה בארכיון…"

ואם אין חוזה, אפשר שרומן יהיה לבד?

"לבד, כן, לבד, כן, כן! וזה גם כן בערך בעשרה מיליון דולר".

רק תראו שבאמת אין חוזה.

"אין חוזה", אומרת מורביץ. "זה אנחנו מחפשים. כל הבוקר אני חיפשתי. היינו בארכיון".

למחרת אנחנו מחליטים שזהו, הגיע הרגע להיפרד. כמו בכל האגדות, הקסם פג בחצות, והטייקון שלנו נגוז. בשיחת טלפון קצרה אנחנו מודיעים שמשהו בהנהלת הקרן לא מסתדר והתרומה יורדת מהפרק. בבר־אילן מתאכזבים. אנחנו מתנחמים בכך שלפחות גוסטב וורצווילר, שנמלט מהנאצים ותרם למוסד, יוכל לשמור על כבודו.

3."אפשר הכל"

המוסד: בית החולים רמב"ם

סיפרנו: שה"אוליגרך" שלנו יצרן וודקה, שהסתבך בניצול ילדים לעבודה במפעליו

הצענו: שלושה מיליון דולר בשנה

ביקשנו: לקרוא על שמו מחלקת ילדים, כמובן

ד"ר אסתר גולן מתעקשת שלא נעליב אותה ושנקרא לה אסתי. אנחנו פוגשים אותה בשעת בוקר מאוחרת בבית קפה בכניסה למיון בית החולים רמב"ם בחיפה. המולת החולים ואנשי הצוות הרפואי מתערבבת ברחש מכונת הקפה.

ד"ר גולן, סגנית מנהל בית החולים לשעבר והאחראית על הפיתוח האסטרטגי של המוסד, מובילה אותנו למשרדה. אחרי שהקפה מוגש לשולחן, אנחנו מספרים על קרן גורז'ינסקי ש"שוקלת" לתרום שלושה מיליון דולר בשנה ועל האוליגרך שמאחוריה. הפעם, סיפור העלילה שבדינו מעט שונה.

אנחנו מספרים שיש לו מפעלי אלכוהול גדולים ברוסיה. "המוצר שלו יותר קטלני, יותר משמח לבב אנוש", אנחנו אומרים ומשם עוברים לפרטים האפלים בעברו של האוליגרך.

"אולי זה בגלל היהדות שלו, יש האשמות וחקירות על ניצול ילדים במפעלים של הוודקה", אנחנו מספרים. "לנו זה יכול להיראות בעיניים מערביות כניצול, תשלום של דולר ליום, אבל שמה זה מציל חיים… הוגש נגדו ברוסיה כתב אישום בעניין הזה של ניצול הילדים. זה משהו שנמצא עכשיו בתהליכים… הוא ישב שם במעצר קצת". תוך כדי אנחנו מרגיעים שאין מה לחשוש מאי־נעימויות, כי הצלחנו להוריד את העניין מסדר היום התקשורתי.

עכשיו תורה של ד"ר גולן לדבר. להבדיל ממוסדות אחרים שבהם אנחנו מבקרים, הדילמה במוסד זה, העוסק בהצלת חיים, מורכבת יותר. גולן מספרת באריכות על ההזנחה מצד המדינה, שמביאה בית חולים מרכזי כמו רמב"ם לידי תלות בתרומות של נדבנים פרטיים. "הרופאים שלנו תמיד היו טובים, אבל התנאים הפיזיים נוראיים. היה ברור שמזה שנלך לבקש כסף מהממשלה לא יהיה. אז לפני עשר שנים התחלנו עם גיוסי התרומות…"

אנחנו מבקשים לדעת מה נוכל לקבל בתמורה למיליונים שנעביר ומגלים שלבית החולים יש מחירון הנצחה מסודר. "יש לנו ברושור עם מחירים", אומרת נציגה אחרת של בית החולים, שהצטרפה לד"ר גולן.

"מחירון?" אנחנו מתפלאים.

"מחירון לגמרי… קומה סטנדרטית זה מיליון וחצי בדרך כלל. אם מדברים על אגף, שלושה־ארבעה מיליון דולר. חדר זה בדרך כלל 100 אלף דולר. בניין זה אחרת… זה לא עשרת הדיברות. אתה תגיד שרומן חשוב לו ככה וחשוב לו ככה, אנחנו כאן בשביל להתקרב. מה מעניין אותו?"

"ילדים זה בעדיפות ראשונה", אנחנו אומרים ומבקשים לבדוק אם בית החולים יוכל לסייע למרק את מצפונו של המיליארדר הבדוי, שכזכור, סיפרנו שמנצל ילדים בעבודה במפעלי הוודקה תמורת דולר ליום.

"תגידו שיהיה ילדים, אז יהיה ילדים…" משיבה ד"ר גולן. "אפשר מחלקה על שם… עושים טקסים ושלטים בכמה מקומות. מעל סכום מסוים גם בלובי הראשי הוא מקבל הנצחה. שלטים מאוד־מאוד יפים. טקסים מאוד יפים, שאנשים מאוד מתרגשים".

משם אנחנו יוצאים לסיור קצר במבנה בית החולים לילדים. המבנה רחב ידיים, צבעוני ומקושט, והמחלקות עמוסות. "טקס עם ילדים אפשר יהיה לקיים כאן?" אנחנו שואלים בעודנו צועדים לתוך רחבת הכניסה שבקומה הראשונה. "כן, כן… בוודאי", משיבה ד"ר גולן.

אנחנו עולים לאחת הקומות וחולפים ליד פסלו של הרמב"ם. "פסל גם אפשר להסדיר?" אנחנו שואלים תוך מישוש זהיר של דיוקן הברונזה. "אפשר הכל", משיבה ד"ר גולן. "אפשר שיהיה פסל מוזהב?" "אפשר הכל", היא חוזרת.

"איך הוא בקטע של דו־קיום?" ד"ר גולן שואלת אותנו לפתע. אבל אנחנו לא ממש מבינים.

"אני אומרת רק שיש ברמב"ם הרבה ערבים", מסבירה גולן.

לנו אין בעיה, אנחנו משיבים ושואלים אם היו תורמים שזה הפריע להם.

"היו, אז אתה לא חייב להדגיש את זה", משיבה גולן ומתארת עד כמה בית החולים בעד דו־קיום.

קודם לכן סיפרנו לד"ר גולן על קרובת משפחה של האוליגרך, שאושפזה בעבר ברמב"ם. תוך כדי סיור, ולפני שאנחנו נפרדים, הנושא שוב עולה. ד"ר גולן אומרת שתשמח לדאוג לה ליחס מיוחד, אם תגיע שוב לבית החולים: "אם תגיד לי איפה היא מאושפזת נעשה את זה הכי וי־איי־פי שיש".

4.כריש? אֶז יו וויש

המוסד: גן החיות התנ"כי

סיפרנו: שה"מיליארדר" שלנו חובב מושבע של ציד חיות, סחר בציוד צבאי באפריקה וגם מסובך בפרשות מסים

הצענו: מאות אלפי דולרים לשנה

ביקשנו: לקרוא לחיה גדולה על שם האוליגרך – ולתת לקוף ונחש שמות של שניים מ"יריביו"

אנחנו שולפים תמונה מזעזעת של ראשי חיות בר גדולות ומפוחלצות תלויות על קיר – ומציגים אותה למארחינו, בכירי גן החיות התנ"כי בירושלים. "זה חלק מהמשרד של רומן גורז'ינסקי", אנחנו אומרים ומספרים על תחביבו של האוליגרך הבדוי שלנו – מסעות ציד ופחלוץ חיות. "הוא ערך מסעות ציד הרבה שנים", אנחנו מספרים ומוסיפים שבתו, שמתנגדת לתחביב, מבקשת שיתרום.

שי דורון, מנכ"ל גן החיות, מנסה למצוא את הזווית החיובית בעניין. "יש מדינות בעולם שהציידים הם שומרי טבע גדולים. הם חלק ממערך שמירת הטבע. אני לא צוחק… אני לא הרגתי חיה בחיי. אני רק אומר".

הפגישה מתקיימת במשרדו של המנכ"ל דורון, כשלצידו מנהלת הפיתוח של גן החיות, ניקול וכסלר, ואביבה יערי, המרכזת את אגודת הידידים במוסד. אנחנו מתארים את פעילות ה"קרן", וכרגיל מוסיפים פרטים לא מחמיאים על המיליארדר שלנו, שבעבר סחר בחלקי חילוף צבאיים עם מדינות באפריקה, כמו אריתריאה, ומסובך בחקירות ברוסיה בגין העלמות מסים. "אז הוא לא יכול לחזור לרוסיה?" שואל דורון. הוא יכול, אנחנו משיבים, ומוסיפים שגם בצרפת יש נגדו כתב אישום בענייני מס.

עכשיו תור המנכ"ל לספר על צורכי גן החיות, הפרויקטים השונים, ובראשם האקווריום הימי. "אנחנו בשלבים אחרונים לקראת פתיחה בנובמבר שנה הבאה לאקווריום הראשון בישראל", מספר דורון. "…גן החיות הקטן והממזר הלך והרים את הפרויקט הזה לבד. זה פרויקט של כמה עשרות מיליוני דולרים… זה עוד גן חיות… אנחנו מחפשים שותפים אסטרטגיים שייקחו גלריות. גלריית גרוז'ינסקי לים התיכון או לים האדום", הוא מדגים ומוסיף שמדובר במבנה ענקי: "הבורד הבא שלכם יהיה פה. אני לא צוחק".

משם הוא עובר לשתף אותנו בתעשיית התרומות המפוארת של גן החיות. "יש אפשרויות בלי סוף להנצחה. מרמה של ספסל ב־1,500 שקל ועד לגן החיות על שם משפחת טיש במיליונים… עשרה מיליון דולר… תהיה תצוגת אורנגאוטן על שם משפחת שפירא, זה חלק מההסכם איתנו… יש מתחמים שלמים שאנשים בוחרים איך להנציח".

גן החיות התנ"כי, מתברר, מציע הנצחה על ידי מתן שמות לחיות לפי רצון בעלי ההון התורמים. "תורם מניו־יורק נתן 150 אלף דולר לשלושה פילים. לאחד קוראים טדי על שם טדי קולק, אחד על שם תמר אשתו ואחד סוזאן על שם אשתו של התורם. על כל חיה הוא שילם 50 אלף דולר", מספר דורון וממשיך: "מייקל סטיינהארט! הפילה מיכאלה… נתן 100 אלף דולר כדי שיקראו לפילה על שמו… אחד התורמים בא לחבר שלו, קנה לו מתנה ליום הולדת. נתן שם לאריה, 10,000 דולר, אחלה מתנה".

"אם רוצים חיה די גדולה?" אנחנו מתעניינים עבור האוליגרך שלנו.

"כל הכרישים!" דורון פורש את כפיו לצדדים בחיוך רחב, "גרוז'ינסקי זה כריש גדול".

יש פה כרישים?

"בדרך. השניים הראשונים כבר בדרך".

ואין להם שמות?

"אין להם", משיב המנכ"ל, "תצוגת הכרישים הגדולה, גלריה שכולה תהיה גלריית גרוז'ינסקי זה מיליון וחצי דולר. זה מסך ענקי. מכל של 1.6 מילון ליטר".

"זה מטורף", מוסיפה יערי.

אנחנו שואלים אם ניתן יהיה לקיים טקס מכובד, אחרי העברת התרומה כמובן. "לאקווריום יהיה טקס פתיחה גדול", אומר דורון ומבטיח נוכחות של בכירים ומכובדים.

ימים ספורים לאחר מכן אנחנו חוזרים לדורון בטלפון כדי לוודא שהכרישים הירושלמיים ייקראו על שם הטייקון חובב הציד שלנו. "לגבי השמות וההנצחה הצנועה", אנחנו אומרים, ודורון קוטע אותנו: "אז יו וויש (מה שתבקשו)".

"זה נחמד הכרישים שהצעתם", אנחנו מנסים כיוון אחר, "אבל חשוב שנקרא גם לחיות ביבשה… חשבנו על קוף בשם זלזניק ונחש בשם מלניקוב. נגיד לך למה… זה שמות של יריבים עסקיים של רומן ובהחלט זה יהיה נחמד".

מנכ"ל גן החיות פורץ בצחוק ולאחר כמה שניות אומר: "כשנגיע לגשר נחצה אותו בקלות. בסדר? שאלה יהיו הבעיות שלנו…".

"ולא שימפנזה, שזה קוף אינטליגנטי, בטח יש קופים טמבלים", אנחנו מבהירים.

"קוף למור, שזה קיפוף. הוא קוף בלי שכל", מציע דורון.

רגע לפני שנפרדים, אנחנו מנסים עוד רעיון נועז. "בעוד כשבועיים", אנחנו אומרים למנכ"ל, "הבת של רומן מקיימת אירוע. יש ביקור של ידידים מאוד מבוססים מרוסיה, מה שנקרא 'אוליגרכים'. עלה רעיון שנסיע על חשבוננו לערב הזה ג'ירפה או זברה מהגן. מה אתה אומר?"

"אין שום אפשרות בחיים, בלתי אפשרי לחלוטין. אלה בעלי חיים רגישים, הם ימותו במקום", משיב דורון בהחלטיות ואנחנו נושמים לרווחה. איכשהו, מתברר שיש עדיין דברים שכסף לא קונה.

0 0 votes
Article Rating

שתף מאמר זה

תגובות ישירות

Subscribe
Notify of
guest
0 Comments
Inline Feedbacks
View all comments
0
Would love your thoughts, please comment.x