(הודעה על מאמר זה נשלחת באופן אוטומטי בימי חמישי בלילה, לכן תגיע השבוע בעיצומו של ראש השנה, ללא מגע יד אדם כמובן...).
בספר הזוהר נאמר: הכל תלוי במזל, אפילו ספר תורה שבהיכל. ספרים, אכן, הם ענין של מזל, יש ספרים שניצבים חודשים ואף שנים בראש רשימת רבי המכר, ואיש אינו יודע מדוע… ולעומתם ספרים איכותיים מעלים אבק.
אבל לא תמיד מעורבת בדבר יד המזל גרידא, הרבה פעמים מדובר פשוט בהלכי רוח, ספר אחד 'עושה רוח', מפומפם בכתבות סקירה כביכול, בריאיונות, מוגדר כ'מוערך', והאחר מוזנח.
בכל זאת נזכרתי כאשר התגלגל לידי ספר, בשם 'על הגוף ועל הרוח, על מה שיש ועל מה שראוי להיות', מאת עדי צמח, פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטה העברית.
כבר משם הספר ניתן להבין שהוא לא פופולארי, ולא קליט, אבל כשפתחתי את הספר, שמחתי לגלות ספר פילוסופיה אמיתי. להבדיל מכל הספרות הפופולארית בה המחבר מספר סיפורים, משלם מס שפתיים לכל שרשרת המזון הארוכה של העורכים, הדיקנים, הסטודנטים, העיתונאים, וכו', הספר הזה בנוי כמו ספר פילוסופיה: פסוקים לוגיים, הבונים משפטים של הוכחה לטיעונים פילוסופיים אודות נושאים רציניים.
הרעיונות והתיאוריות מהפכניים, אבל לא תמצא שום אזכור לספר, אין סקירות, אין הפניות, (חיפוש בגוגל מניב אזכור אחד באתר 'חופש' המעלה עובש, בו מוזכר עדי צמח כמי ששולל את ההימור של פסקל, ואף מילה על כך שהוא שולל גם את המטריאליזם…).
ובכן, טיעונים רציניים זה משעמם, מה כן מעניין? אולי ספריו של יובל נח הררי, 'רב מכר' הוא השם האמצעי שלו, 'מוערך' הוא שם המשפחה שלו, רק צריך שיקח צרור ניירות וישרבט משהו, לא משנה מה, והוא יעמוד בראש רשימת רבי המכר, אובמה ישים אותו בויטרינה, אנשי רוח ליברלים יפמפמו אודותיו, עיתונאים יסקרו ברוב חן.
יובל נח הררי, זה שבלי בושה ייסד את ספרו הקודם בשם היומרני 'ההיסטוריה של המחר', ובו הוא קובע 'היסטורית' עבור המחר, כי תם עידן המגפות (שניה לפני הקורונה) ותם עידן המלחמות (שניה לפני המלחמה באוקראינה), ואין שום סיכוי שינתן כח לדיקטטור (רמז לנתניהו שהשווה את הסכם איראן להסכם מינכן). מרגיש בנח לחלוטין לכתוב השנה ספר חדש, ובו הוא טוען בדיוק להיפך… הבעיה הקשה שלנו היא מלחמות, הסיכון הוא שינתן כח לדיקטטור… ספרו החדש, נקסוס, הוא אוסף של הבלים פסבדו מדעים, שיחות חיזוק צדקניות מתובלות בהגיגים פרוגרסיביים מנותקים מהמציאות, ולכן, דוקא לכן, הוא יוצב בראש רשימת רבי המכר מעתה ועד עולם, אופיום להמונים.
הנה כאן השוטה המופלג הזה, מתראיין לביל מאהר, המנחה האמריקאי מנסה להסביר לו שלקחת את האו"ם כסטנדרט למוסריות זו בדיחה, הארגון שמציב בועדה לזכויות אדם או לזכויות האישה מדינות של רצח דיכוי ועוול, כמו סין, סוריה, רוסיה, הארגון שאנשיו השתתפו בטבח 7 באוקטובר "במדינה שלך". אבל הררי לא מתרגש, מה שגורם למאהר ההמום לקבוע שהררי הינו מאד סלחני, לקול צחוקו של הציבור…
ובכן, נשוב לעדי צמח (שיש לו קשר למשהו מאד מוערך, אי שם בהיסטוריה הוא היה בעלה של מינה צמח. זה סודם של מוערכים, שאפילו תחזה תוצאות שגויות באופן מסודר וקבוע כל בחירות, עדיין מזמינים אותה לסקור, להביע דעה, שהרי אין תפקידה לייצג את המציאות אלא רק אמת לשעתה ובסוד אין הנביא מתנבא אלא מה שראוי להיות וכו'), הכותב בהקדמת ספרו:
"מורי הפרופסור פאול וייס אמר פעם: 'אני יהודי שגדל בניו יורק בין שתי מלחמות העולם. כל האנשים שהערכתי וכיבדתי היו אינטלקטואלים יהודים, שהיו, כמובן מאליו, אתאיסטים. גם אני רציתי להיות כמוהם: וכי איך יכול אדם משכיל בימינו להאמין באלוהים? אך מה אני יכול לעשות, אני הוכחתי שהוא קיים'!
גם אני עמדתי בפני בעיה דומה. חינוכי. מזגי, האקלים האינטלקטואלי, כולם משכו אותי לכיוון מטריאליסטי. וכי איך יכול אדם משכיל בימינו להאמין שהעולם אינו כולו חומר, שמדעי הטבע לא גילו (ואם טרם גילו עד כה, בודאי יגלו בקרוב מאד) את כל האמת על טיבו של האדם ועל טיב הזיקה בינו ובין העולם? איך יכול אדם החי בזמן עלייתה של התבונה המלאכותית, כאשר מתגלה דמיון בין המחשב ובין דרכי הפעולה של רשתות נוירונים במוח, שלא להאמין שהרוח היא המוח ושהמציאות כולה בנויה מן החלקיקים היסודיים שהפיזיקה מתארת? במשך שנות הששים של המאה העשרים רציתי מאד להיות מטריאליסט, והאמנתי שאיך שהוא אמצא דרך להתגבר על הקשיים החמורים שתורה זו מעורררת. בראשית שנות השבעים הגעתי למסקנה שאמונתי זו אינה אלא הונאה עצמית, למטריאליזם אין תקנה: תורה זו היא טעות, שקר, ואדם ישר חייב להסיק את המסקנות העולות מכישלונה של תורה זו.
מי שסבור שמדעי הטבע נותנים לנו את הידע המהימן ביותר שיש לנו על העולם, חייב להודות בקיומה הנפרד של הרוח.
עד כאן ציטוט מהמבוא, את האמירה הזו מוכיח צמח בפרקים ג' וד' שהם קצרים יחסים, ובנויים על משפטים לוגיים גרידא.
בספר יש עוד רעיונות רבים ומעניינים, עם חלק מהם אני מוצא את עצמי לא מסכים, אבל אם יש ספר ראוי שמציג את השיטות הפילוסופיות ואת הטיעונים שלהם, טיעונים פרופר, בלי הקשקשת המצויה בספרים הניצבים בראש רשימה רבי המכר זה שבעים שנה, אזי זה הוא ספרו של עדי צמח.
ומכיון שהבטחנו שלשה ספרים נפתחים, וכבר הזכרנו את הספר הבינוני שהוקדש לרב מכר עוד בטרם נאצר בבטן המחבר המוערך, ואת הספר של הצדיק שמאמין בחיי הרוח, נזכיר גם את ספרם של רשעים גמורים…
ספרי קונספירציות טפשיים, המייצגים את פני מחקר המקרא בזמננו, אנשים נעדרי כל ידע מקדים או הבנה בנושאי מקרא, עשויים לחבר ספר שלם, על סמך נסיונם בבלשות, בעיתונאות, וכדו', שיטת הסיפורים שממלאת פודקאסטים שלמים, פוסטים ויראליים ברשת, סרטוני טיקטוק, ובשנים האחרונות גם ספרים. מה שעשתה יוכי ברנדס כסיפורת בדיונית, עושים הסופרים האלו באצטלא של מחקר, בוחרים פרק אקראי בתנ"ך, משכתבים אותו לסיפור אחר, הפך ממה שמתואר, נתלים בכל מיני דיוקי לשון, כאשר אין להם שמץ מושג בתחום. או מעלים כל מיני קושיות 'הגיוניות', בסגנון 'איך יכול להיות שמשה רבינו לבש שטריימל שהרי כידוע אין שועלים במדבר סיני', תיובתא. ויהי העגל הזה:
במקרה דנן, אסתפק בתגובתו המעודנת של דורון קורן, באתר הארץ, כאשר לא הכותב ולא הבמה, חשודים על סנטימנטים לתנ"ך או משהו כזה:
כשעיינתי בספרו של אילון גלעד, "ההיסטוריה הסודית של היהדות", שאלתי את עצמי למה אני מבטל את הזמן על הטקסט המגלומני הזה, שמתיימר לקבוע כי פסוקי "שמע ישראל" הם העתקה מאוחרת מהמלך האשורי אסרחדון, ומעמד הר סיני הומצא רק אחרי כמעט אלף שנה על ידי מלך בבלי בשם נבונָאיד, שהוא־הוא משה רבנו האמיתי ולא משה המומצא שסופר לנו בספר שמות, ממעמד הר סיני המומצא, מיציאת מצרים המומצאת, ממצוות הפסח והשבת המומצאות.
ובכן, מדוע לא להניח לקונספירציות הללו לגווע מעצמן? למה לעסוק במי שבארשת מדעית חושף "סודות" על שקרי התנ"ך כביכול, תוך שימוש בלתי פוסק במלות השערה כמו "ייתכן", "נראה ש" ו"כנראה", ושמעיד על עצמו כי "תיאוריה זו אינה מוכחת, אף על פי שייתכן כי תגליות שיימצאו בעתיד יאששו אותה". בינתיים, התיאוריה ה"לא מוכחת" הזאת מוצגת כאמת תקיפה למדי בספר וגם בראיונות שערכו עם גלעד, בלי שום תהייה ביקורתית, עיתונאים משכילים כקובי מידן ב"סוכן תרבות" ("נחשוף כאן את כל האמת על משה רבנו") והמגישה ליאת רגב, בשעה שהספר עצמו היה עד לא מזמן בראש רשימת רבי המכר בתחום העיון באתר "עברית".
אבל יש סיבה עיקרית אחת כן לכתוב על הספר: כי זה סוג החומר שבו מלעיטים ומטמטמים כבר עשרות שנים את תלמידי התנ"ך הישראלים. לא במקרה אין היום כמעט בוגר תיכון חילוני אחד שמתעניין בתנ"ך, שפותח אותו להנאתו כפי שפתחו צעירים חילונים מימי תנועת ההשכלה ועד שנות ה–60 וה–70 בישראל — ואין כמעט תיכוניסט שמסוגל לקרוא בלי שגיאות פסוק תנ"כי אחד. השתלטות המונחולוגיה האקדמית וגישת "חקר המקרא" על הוראת התנ"ך הצליחה: הוא נעקר לגמרי מלב התלמידים. הם הפסיקו לקרוא בו ולהקריא מתוכו, מעוכים תחת שיממון המונחים הטכניים והטקסטים ה"מחקריים" שהודבקו להם עוד לפני שהספיקו לאהוב את התנ"ך, כשהמסר הסמוי הוא "הכל סיפורי סבתא שהועתקו משכנינו במזרח העתיק". הספר של גלעד הוא גידול פרא תפל במיוחד בשולי השערורייה העברית הזאת.
וזה מפתיע כשמדובר באילון גלעד, לשונאי־ידען, שכותב בעיתון זה טורים מעניינים על גלגולי מלים עבריות. מדהים עד כמה איש בקיא בשפה יכול להיות חף מכל הבנה ספרותית וטעם במגעו עם התנ"ך. גלעד קורא בפסוקים כמו טכנוקרט, כיצרן של טענות לשוניות. טקסטים בסיסיים ממסופוטמיה העתיקה, מקוטעים, אליליים, רוויי התפארות עצמית, שנכחדו מזמן מהתרבות האנושית הפעילה, הם בעיניו הרבה יותר תקפים ו"ארכיאולוגיים" מהתנ"ך שמצלעו נבראו תרבויות ודתות, והתחדשה העברית אחרי אלפיים שנה, ושדברי נביאיו ומלכיו הגדולים נותרו רעננים ביפהפיותם, בחוכמתם, בכנותם, בנאורותם החברתית ובעתידותיהם שחלקן כבר התגשם ("וְאָסַף נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל וּנְפֻצוֹת יְהוּדָה יְקַבֵּץ מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ", ישעיהו). זהו כשל ההבנה הראשון והיסודי של גלעד.
גלעד שייך לאסכולה, שלפיה פקידים אפורים ועלומי שם כתבו ושיכתבו את התנ"ך, הוסיפו וגרעו והטליאו בו – וכך נוצרה שלמותו הספרותית. התפישה המחקרית הטכנית הזאת לא מבינה עד כמה נדירה היא השראת הכתיבה העליונה, בתנ"ך ובכלל, וכמה נודעו ברבים כותביה החד-פעמיים, בתקופתם ואחריה. שייקספיר כתב את שייקספיר, למרות טענות קונספירטיביות, שלפיהן הוא אינו המחבר של כתביו, וטענה אחרת שבכלל לא היה שייקספיר; ברכט כתב את ברכט, למרות טענת החוקר ג'ון פיוג'י כי את מחזותיו ושיריו כתבו שלוש מאהבותיו, ובראשן אליזבת האופטמן; ואלתרמן כתב את אלתרמן, גם אם בעתיד יקום בוודאי חוקר נמרץ שיטען שזה לא אלתרמן או שהיו כמה אלתרמנים, והוא יוכיח זאת לפי הבדלי הסגנון בין "כוכבים בחוץ" המחורז ושטוף-האושר לבין "שמחת עניים" הסבוך והמדוכדך ולבין "חגיגת קיץ" הקליל והלא-מחורז. כשביקורת המקרא או חקר המקרא מעלים טענה מבוססת ומעניינת – אדרבה. יופי. אבל זה ממש לא המקרה כאן, ובקיצור, לא השתכנעתי ש"נבונָאיד" הוא שחיבר את הקטעים הכי מרכזיים בתורה. לא הוא ולא מי מפקידיו הבבליים האנונימיים.
סמטוחה לשונית
אדגים כעת את שיטת הניתוח של גלעד, למשל בסיפור משה על הר סיני בשמות כ"ד. הנה הסיפור כפשוטו: אלוהים אומר למשה לעלות להר יחד עם אהרן ובניו נדב ואביהוא, ו–70 מזקני ישראל, "וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם, מֵרָחֹק". ואז, נאמר בפסוק הבא, מנקודה מסוימת יעלה משה לבדו ("וְנִגַּשׁ מֹשֶׁה לְבַדּוֹ אֶל־יְהוָה, וְהֵם לֹא יִגָּשׁוּ"). בפסוק ט' מסופר איך זה קרה: משה והחבורה עולים, וממרחק מסוים הם עדים להתגלות אלוהית מפעימה ("וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר… וַיֶּחֱזוּ אֶת-הָאֱלֹהִים"). כעת, בפסוק י"ב, אומר אלוהים למשה להמשיך לעלות אליו, "וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת-לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרֹתָם". משה ממשיך ("וַיַּעַל מֹשֶׁה אֶל הַר הָאֱלֹהִים") כאשר יהושע משרתו מתלווה אליו עוד כברת דרך, ולאהרן והזקנים אמרו "שְׁבוּ-לָנוּ בָזֶה, עַד אֲשֶׁר־נָשׁוּב אֲלֵיכֶם". מכאן והלאה מסופרת נוכחות משה בגובה ההר שהתכסה בענן, "וַיְהִי מֹשֶׁה בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה".
עכשיו תראו איזה סמטוחה עשה כאן גלעד: לאחר "בחינה דקדוקית" של "הבדלים בסגנון ובלשון", הוא קובע שמדובר כאן בהטלאה של שני קטעים, אחד קדום ומקורי ואחד ש"נוסף בידי עורכים מאוחרים" — חוקרי המקרא מתים על "עריכות" כאלה. יש "סתירות מפורשות" בין שני הקטעים, קובע הבלשן, ומדגים: "בעיקר בולטת לעין העובדה שבטקסט הנוסף מצוין במפורש שמשה, הוא לבדו ולא אחר, עלה אל ההר: 'וְנִגַּשׁ מֹשֶׁה לְבַדּוֹ אֶל־יְהוָה וְהֵם לֹא יִגָּשׁוּ', ואילו בטקסט המקורי כתוב שמשה עלה אל ההר עם עוד אנשים: 'וַיַּעַל מֹשֶׁה, וְאַהֲרֹן־־נָדָב, וַאֲבִיהוּא, וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל'".
אבל אין כאן כאמור שום סתירה, אלא רק תיאור של מידרג העלייה להר. גלעד לא מסתפק בכך: הוא מעיף עוד "מבט קל" כדבריו ברשימת העולים, ומגלה שגם היא עצמה "עברה עריכה", שכן "הפועל 'ויעל' הוא ביחיד אך סמוך לשמותיהם של אנשים רבים" (בפסוק 'וַיַּעַל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן נָדָב ואביהו" וגו'). מסקנה דומה על הטלאת קטעים מציג גלעד בפרק על מגילת אסתר, בהסתמך על הפסוק "וַתִּכְתֹּב אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה בַת אֲבִיחַיִל וּמָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי" (ט', כ"ט). גם כאן הפועַל לכאורה לא מתאים ("ותכתוב אסתר ומרדכי") ובמקרה הזה משער גלעד שצאצאי מרדכי הם שהשתילו כתוספת "מאוחרת" (או "מגושמת", כהגדרתו בעיבוד הפרק ל"הארץ") את שם מרדכי בפסוק, מתוך אמביציה להתקרב למלכות.
מה באמת קיבל משה מאלוהים במעמד הר סיני?
אבל שוב — אין שום בעיה עם הפועַל בשתי הדוגמאות האלה. זה בדיוק המבנה הלשוני גם בסיפור האנטי־גזעני על משה והאשה הכושית: "וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל־אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח" (במדבר, י"ב, פסוק א'). הפועל הוא בנקבה כי מרים היתה היוזמת, וכך גם ב"ותכתוב אסתר ומרדכי", כשאסתר היתה המובילה, וכך גם ב"וַיַּעַל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן נָדָב ואביהו", כשמשה הוא המוביל והעולה העיקרי ולכן הפועל מוסב עליו. זהו שימוש נפוץ לגמרי בתנ"ך, וראו עוד למשל "אז ישיר משה ובני ישראל", "ויתחבא האדם ואשתו" וכיו"ב. ובכלל, אם יש באמת בעיה עם הפועַל, למה לא שינו "העורכים המאוחרים" הערמומיים מלכתחילה גם אותו — מ"ויעל" ל"ויעלו", למשל — והיו חוסכים דאגות מחוקרי מקרא משתוממים?
הלאה. גלעד איתר עוד ממצא מחקרי בפסוק "וַיַּעַל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל'", והוא קובע: "ברשימה יש שימוש חריג ביותר בווי"ו החיבור. וי"ו ישנה בין שמותיהם של משה ואהרן, עוד וי"ו בין שמותיהם של נדב ואביהוא ועוד אחת בין אביהו ובין שבעים הזקנים. סביר אפוא כי את מקצת השמות ברשימה הוסיפו העורכים והם לא נכללו בסיפור המקורי; אילו נכתבה הרשימה בחטיבה אחת, היה מסתפק הכותב בווי"ו אחת לפני שבעים הזקנים". מה? מה? גלעד באמת לא יודע שנכון לגמרי להשתמש גם ברצף ו"וי חיבור, למשל כשרוצים להבליט את חשיבותו של כל אחד מהמוזכרים? והאם שכח הגשש־בלש שהתנ"ך הוא מילונה המוחלט של העברית, כשהוא מתיימר לנכש בזחיחות מהפסוקים ו"וי חיבור כאחרון המורים לחיבור בכיתה ו'?
אבל הנה השיא, הדילוג המחקרי המרהיב מכולם: ממקפצת המלה "ויעל" ומסוגיית העולים להר מזנק גלעד חזרה אל נבונאיד מיודענו, הממתין בסבלנות לתורו בראש תל הסתירות המדומות. לפי גלעד גם הוא, בדומה למסופר על משה, חווה התגלות במדבר, ואחרי עוד בירור בעניין נדב ואביהוא מסכם גלעד את התמונה: "נראה שבסיפור המקורי על הר סיני וקבלת התורה לא משה עלה אל ההר אלא נדב ואביהוא בלוויית שבעים הזקנים. מיהם נדב ואביהוא?… נציע כי התשובה המתבקשת היא שמעולם לא היו נדב ואביהוא וכי במקור היה המשפט: 'וַיַּעַל נבונאיד ושבעים זקני ישראל'. זהו הסבר מתקבל על הדעת לפועל היחיד במשפט 'ויעל', ומדוע הוא ביחיד ולא ברבים, 'ויעלו'".
תיאוריה שלמה על מלה אחת
ההבל הזה מהלך בספר כולו (שלוקה, אגב, גם בהגהותיו: לא אומרים "מסית את מבטו", והצבא הבבלי "שעט" ולא "שאט"). כך, למשל, טענת גלעד כי עיקר ספר "דברים" נכתב בידי סופרים אנונימיים של המלך המאוחר יאשיהו, שגילו בבית המקדש את נוסח הברית המדינית של ישראל עם מלך אשור, ופשוט כתבו "אלוהים" במקום "אשורבניפל" — זאת כחלק ממהלך ריכוז הפולחן (עוד מונח שולי וטרחני שהשתלט על לימודי התנ"ך) שנקט יאשיהו.
להוכחת התזה, חוזר גלעד אל דקדוקי האותיות החביבים עליו, וכמו שתלה כרגע תיאוריה שלמה על מלה אחת שלא הבין ("ויעל"), הפעם הוא נתלה בה"א הידיעה, כחלק מטענתו שהיהדות החלה רק בימי יאשיהו וכל המסופר קודם לכן הוא בדוי. "תגובת יאשיהו לגילוי והשימוש בכינויים 'ספר הברית' ו'ספר התורה' בה"א הידיעה", כותב גלעד, "מבהירים שעבור אנשי התקופה והמספר המקראי עצמו היה הספר הזה ראשון מסוגו. בהיעדר ספרי קודש קודמים לא היתה למחבר המגילה האנונימי כל ברירה… אלא להשתמש במודל אחר לכתיבת ספר הקודש, והוא בחר בחוזה דיפלומטי (עם אשור) שנמצא בבית המקדש". הבנתם? ה"א הידיעה בצירוף־המלים "ספר התורה" אינה מתייחסת למשל ל"לא ימוש ספר התורה הזה מפיך" (יהושע א'), אלא היא נולדה בחיק אשורבניפל, אלוהיו של גלעד. ובפרודיה הזאת על סגנון חקרני, גם ה"א ידיעה קטנה מסוגלת להדגים אי־ידיעה גדולה.
קחו את הטקסט הזה, בהעתק הדבק, לגבי רוב ככל הספרים החדשים היוצאים היום על 'חקר' המקרא, כל הפוסטים, הפודקאסטים, הבלוגים, וה'היסטוריה נסתרת'….
(כל הזכויות על סקירה זו שמורות לעיתון הארץ, התוכן מועתק כאן לצרכי לימוד וביקורת, בהתאם לחוק).
שנה טובה ומתוקה.