'שמח' באקדמיה.
האקדמיות בעולם, כבר כמה וכמה דורות משמשות ככפר גלובלי, כל אקדמיה בנויה על שיתופי פעולה עם מוסדות אקדמיים אחרים, הלכי הרוח והמוסכמות קשורים ב'עולם האקדמי', כפי שהוא משתקף בפרסומים אקדמיים, בסימפוזיונים, בספרות של מרצים מרכזיים.
הרבה פעמים כשאנחנו שומעים בויכוחים את המינוח 'המדע טוען', או 'לעומת זאת המדע גורס…', הכוונה להלכי הרוח האקדמיים. שכן מדעי הרוח אינם באמת מדע. הם מושפעים מהנחות יסוד והלכי רוח.
האקדמיות אינן רק מקור מידע, אלא גם נחשבות כמצפן מוסרי וליברלי. כמה וכמה מהפכות חברתיות התחילו או התעצמו בחוגי האקדמיות.
כמובן שתמיד היו חילוקי דעות, וכל סוגי הטיפוסים והדעות מיוצגים באקדמיה, עכ"פ במידה מסויימת. מה שמאפשר אמון ושיתופי פעולה, אנשי אקדמיה ישראלים, לא התרגשו מגילויי אנטישמיות או טיפשות פה ושם, האקדמיה היא עולם קטן, יש אקדמיות גם באינדונזיה ובקוריאה, וגם בביר זית. ההזדהות עם סבל של פלשתינים למשל, היא סממן של ליברליות, וגם אם מרחוק לא יודעים בדיוק תמיד מה קורה, התייחסו לזה בסלחנות. וכך גם בתוך ישראל, לא התרגשו מהזדהות של עובדי רפואה, מורות, סטודנטים, ואף מרצים, עם כוחות שנלחמים בישראל, כי המצב מורכב, יש חפים מפשע שסובלים, יש לוחמי חופש שבתיאוריה זו זכותם לדרוש חופש, וכו'.
מאז טבח שמחת תורה, משהו השתנה. התברר לנו שלא מדובר בלוחמי חופש, ולא מדובר ביחידים, התברר שהאוכלוסיה בעזה שמחה ומאושרת מכך שהצליחה לטבוח בלמעלה מאלף אזרחים תמימים, להתעלל בהם ולחלל את החיים והמתים. כולם ציפו מהעולם הנאור לגנות את הטבח הזה, ולהבין את החובה להשמיד את האוייב הזה. את הכח הצבאי של עזה. רבות מהמדינות הנאורות אכן הכירו בכך, אבל במגדל השן האקדמי, המצב שונה.
למרות שמדובר בחלק, אולי אפילו במיעוט, עדיין, עצם העובדה שחלק מהעולם האקדמי תומך בחמאס, מסרב לכנות אותו ארגון טרור, ולא מכיר בזכות של ישראל להגן על עצמה מול אוייב נפשע שכזה, מעוררת שאלה, מה קורה באקדמיה העולמית? האמנם היא עדיין ראויה לתואר מעוז ליברלי והומני?
ניסן שור בהארץ, כועס, על מעוזי הפרוגרס והליברלים, שחשב לתומו שהם אכן שואפים להגינות:
להלן חלק ממאמרו, (שמזכיר פוסטים מאמרים רבים אחרים שנכתבו בימים אלו על ידי אנשים מחוגו ומסוגו):
במקומות אחרים כמו אוניברסיטת צפון קרולינה ו-ווילימינגטון טוענים שבשם השמירה על חופש הביטוי יש לדבוק בחירות אקדמית וב"עמדה ניטרלית על פוליטיקה ונושאים חברתיים".
פתאום הגיע חופש הביטוי… אחרי שנים של גינויים לישראל וגילויי שנאה במסווה ליברליות, כשפעם אחת באמת ברור מעל לכל ספק שבוצע טבח נוראי וברברי, הגיע הזמן לשתוק בשם חופש הביטוי.
מכאן
מתברר שפשוט ניתן לקנות הלך רוח אקדמי בעד כסף, מליארדי דולרים מועברים לאקדמיות ממדינות חשוכות כמו סין וקטאר, ובתמורה ניתן להם להשפיע על הלך הרוח וחופש הביטוי האקדמי…
דור חוקרי המקרא הישראלים של רוב שנות המאה הקודמת, חיו בתקופה אחרת. הם הרגישו על בשרם את העובדה שהעמים האירופאים לא ממש אובייקטיבים בקשר ליהודים, ולא רק בהקשרים פוליטיים, אלא גם בהקשרים רחבים יותר, של האם היהדות עצמה מזוייפת, אמינות ההיסטוריה היהודית. ועוד. הכרה זו איפשרה להם להיות עצמאיים, מבלי לפגום ברמתו של המחקר המדעי, הם יצרו מחקר אלטרנטיבי, שלא בנוי על תיאוריות של זיוף, מחקר שמרני זה לא היה מחקר דתי, מבחינת מנטליות רובם היו אנשים לא מאמינים, אבל היו אנשים שהכירו ברוח היהדות, ולא הסכימו לקבל את תיאוריות הזיוף למיניהן, את הזלזול באינטלגנציה. כך למשל, בעוד כיום מוסכמה רווחת היא שספר דברים הוא יצירת דור יאשיהו, דור שלם של חוקרים ישראליים דחה טענה זו מכל וכל.
אנשים שראו במו עיניהם כיצד הבריטים הנאורים לכאורה תופסים את הצד של הערבים בסכסוך, לא התקשו מבחינה פסיכולוגית לראות את הממסד הבריטי הנאור כמוטה, כלא אובייקטיבי מול היהודים, ולכן גם מול היהדות.
כיום אנחנו צריכים לספק תמונות של מנהיג הלייבור לשעבר תומך בעזה אחרי הטבח, כדי לנסות להבין שאולי זה ייתכן…
כיום ברור מבחינה היסטורית שהתיאוריות הראשוניות של חקר המקרא היו קשורות במוטיבים של סטיגמות על יהודים, ושמוטיבים אלו לא נופו וסוננו לגמרי מהלך הרוח המחקרי.
ביקורת המקרא הולהויזנית 10. מניעים אנטישמיים בתיאוריות ביקורת המקרא
ולא מדובר רק על המאה ה19, גם כיום בספרות מחקרית ישראלית מאוזכרת העובדה שגישת האסכולות הצפון אירופאיות לחקר המקרא קשורה בסטיגמות על יהודים, לפעמים עד לרמות קיצון, ונצטט קטע אחד מכאן:
עוד על ספרות פסבדו מדעית של מינימליסטים, שנתפסת בעיניהם כמחקרים פורצי דרך, ראה בוסתנאי: 'ראשיתו של עם ישראל – מצב המחקר בראשית המאה העשרים ואחת', בית מקרא מט תשרי-כסלו תשס"ד, שם הוא מתאר את 'שיטת' המינימליסטים, ואומר בין השאר: "לשיטתם יש לשלול כבלתי מהימנה עדות חוץ מקראית, בכל מקום שהיא, כביכול, תואמת לאמור במקרא, כי הפרוש שניתן לעדות זו אינו נכון, ואולי אף מדובר במסמך מזוייף… על היסטוריונים כאלה מוסבת האימרה ׳יש לי השערה לשם מה לי עובדות׳". ובמאמר מיוחד שהקדיש לתומפסון (בית מקרא מז, תשרי כסלו תשס"ב, 'עם ישראל בתקופת המקרא – היסטוריה או מיתוס?', מתייחס לספרו של תומפסון מ1999), הוא מראה כיצד תומפסון אינו אלא אפיון המודרני, נעדר נהלים בסיסיים של חקירה ונאמנות למקורות, ומטפח באמצעות שקרים גלויים והתעלמות מנתונים, את הסיפור של עובדי האל 'יהד' בתקופה הפרסית, שבניהם כתבו את המקרא בתקופה ההלניסטית… לפי תומפסון וחבורתו: כתובת השילוח מן התקופה ההלניסטית, כתובת בית דוד מזוייפת אולי, מצבת מרנפתח מכנה את הכנענים משום מה 'ישראל', את כל זאת הוא טוען בעוד אינו יודע אפילו מתי חי הרודוטוס… 'לאמיתו של דבר הספר אינו ראוי להתייחסות', מסיים בוסתנאי.
ציפורה טלשיר, במאמרה מתי נכתב התנ"ך? (בית מקרא קעו, תשרי-כסליו תשס"ד, עמ' 15-30), כותבת: "דיוויס הציע קריאות אלטרנטיביות בלתי אפשריות, שאף חוקר המכבד את עצמו לא היה מעז להעלות על דל שפתיו, למקה, בייאושו, החליט שהכתובת מזויפת. איש בעולם המחקר לא הטיל ספק באמינות הכתובת, בנסיבות גילויה, ובזהותה האפיגראפית. אין כל פסול בכתובת הזאת, למעט היותה מכה אנושה לטענות אפריוריות נגד ההיסטוריות של בית דוד. המסקנה ממחקריו של הורביץ וממחקרים רבים אחרים שקדמו לו מרחיקה לכת הרבה יותר, באשר הראיה מן הלשון אינה נוגעת ללשון בלבד, אלא יש בה להפריך את התיאוריה המינימליסטית מכול וכול". את המינימליסטים תוקפת בחריפות, גם נילי שופק, במאמרה: 'החומר המצרי ככלי לליבון סוגיית ראשית ישראל', (בית מקרא, שם, עמ' 67-68).
ומה בדבר הזרם ה'מרכזי' בחקר המקרא, הייתכן שגם הוא מושפע מהתפיסה המוטית מול הישראלים והיהודים?
ובכן, עולם חקר המקרא עובר טלטלה בימים אלו, כפי שמדווחים בחדשות:
עולם חקר המקרא הבינלאומי עובר טלטלה בימים אלה, לאחר שמועצת המנהלים של SBL – The Society of Biblical Literature, האגודה המובילה בעולם המרכזת פרסומים אקדמיים, כנסים וספרות מקצועית בתחום, פרסמה מכתב המשווה בין הברוטליות שבה נרצחו כ-1,400 ישראלים בבוקר ה-7 באוקטובר לבין סבלם של תושבי רצועת עזה, כתוצאה מהתגובה הישראלית למתקפה הרצחנית של חמאס. המכתב גרר מחאה מצד 400 חוקרים, ביניהם מהמובילים בעולם בתחום. חלקם אפילו פרשו מהאגודה.
כפי שמצוטט בחדשות כך נכתב ע"י נציגי הארגון לחקר המקרא:
המכתב נפתח בפסקה הבאה: "המועצה של חברת SBL עצובה ומזועזעת מהמשבר ההומניטרי המתמשך ומהפרת זכויות האדם בישראל ובעזה. באופן מיוחד אנו מודאגים מהאלימות המתמשכת, אובדן חיי אדם של חפים מפשע, מניעת מקלט בסיסי, ביטחון, מזון, מים, חשמל, ציוד רפואי והיבטים חיוניים אחרים לחיים של הקורבנות החפים מפשע בעזה".
המכתב המקומם הוליד תגובת נגד מאוד לא שגרתית, בייחוד לחוקרים שהקריירה המקצועית שלהם תלויה בקשרים וביחסים שלהם עם החברה המובילה בתחום שלהם. נחשול מחאה אדיר ובינלאומי של כ-400 חוקרי מקרא בפרט ומדעי היהדות בכלל, מהארץ ומהעולם, ביניהם הבכירים ביותר בתחום, חתמו על עצומה נגד SBL. חברים ששימשו בתפקידי מפתח בארגון, כשופטים בכתב העת וכפעילים בוועדות שונות, פרשו ממנו בימים האחרונים ואחרים מצטרפים להתנתקות קבוצתית רחבה.
מדינת ישראל כולה שרויה באבל. אין אדם בארץ שמעגל השכול אינו נוגע אליו, כולל חוקרת מקרא ישראלית בכירה מאוניברסיטת בן-גוריון, פרופ׳ טובה פורטי, שבנה היה נעדר מהשבת ההיא ורק השבוע הצליחו לזהות את גופתו בשל מצבה הנורא", אמרה אחת מחוקרות המקרא המעורבת במחאה…
"המחאה הזו היא חלק מהניסיון להיאבק באובדן המצפן המוסרי המאפיין אוניברסיטאות רבות בעולם, שהפכו למסוכנות לא רק לרוח המחשבה החופשית, אלא גם לשלומם הפיזי של אנשי סגל וסטודנטים יהודים וישראליים״, אמר פרופ׳ מארק ברטלר מאוניברסיטת דיוק בצפון קרוליינה, מחוקרי המקרא הבכירים בעולם, החתום אף הוא על העצומה. ״עד ה-6 באוקטובר החשבתי את עצמי יהודי אמריקני ליברלי גאה. כל זה השתנה בשבילי ובשביל חבריי כשראינו את התגובה המהוססת של רוב האוניברסיטאות נוכח המתקפה הברוטאלית של ה-7 באוקטובר״.
עצוב שרק כאשר פוגשים את השכול באופן אישי וכה טראגי, מבינים את מה שהיו האקדמיות האלו תמיד: לא אובייקטיביות. מארק ברטלר, הכותב שהתפיסה העצמית שלו השתנתה, שהוא לא רואה את עצמו ליברלי גאה, כאשר רוב האוניברסיטאות גילו כאן ההיפך מליברליות וההיפך ממוסריות, אולי יסכים לשקול מחדש את האמון העיוור שלו בחוקרי המקרא? אנחנו לא מעבירים ביקורת על יהודים עכשיו, אז לא אולי, בודאי שהוא יסכים.
(כאן ניתן לקרוא את מכתב המחאה של חוקר מקרא גרמני חשוב, כנגד SBL, הכותב ד"ר ר.ג. קראץ מציע להקים אגודה חדשה לחקר המקרא).
הגיע הזמן שחוקרים יהודים וישראלים יהיו מסוגלים לשמוח בתורה, גם אלו שלא מאמינים במובן הדתי, יכולים להאמין לעם ישראל, ולא לצאת מהנחה שמדובר בעם של שקרנים וזייפנים, יכולים להחיל סטנדרטים מחקריים אמיתיים גם על תחום המקרא, ולא להימשך אחרי הסטנדרטים הכפולים והצבועים של האקדמיה העולמית, כאשר הדבר מגיע למקרא.
המצב בשטח הוא, שהנחות היסוד של המאה ה19, שכבר הופרכו ונדחו במדה רבה על ידי חוקרים ישראלים במשך עשרות שנים, חוקרים בני 'התקופה הציונית', חזרו להפוך ל'מוסכמות' למרות שאין להן שום בסיס, אנשים שבים וחוזרים על הסיפורים של אימוץ השבת הבבלית, התיאוריה הולהויזנית, ועוד כדו', הסיפורים האלו מוצפים בפודקאסטים, בריאיונות של חוקרים, בספרות פופולארית.
הגיע הזמן לחשוב מחדש על כל זה, האם אנחנו רוצים את הסטנדרטים של הרווארד? את ה'אובייקטיביות' שלה?
גרשון גליל מפרסם השבוע את ספרו של בניהו ברונר:
