זה נשמע כמו שם של ספר, אבל לא, זה רק היה יכול להיות שמו של הספר, לספר של קיסטר קוראים למעשה 'אחור וקדם', ובכותרת המשנה: 'המשכיות וצמיחה של מסורות בין ספרות בית שני לספרות חז"ל', (הוצ' מאגנס תשפ"ד).

הספר מכיל עשרות רבות של הקבלות מפתיעות בין תוכן הנמצא בחז"ל או אפילו מאוחר להם, ובין תוכן שנמצא כבר בספרים החיצונים ואף בקדומים ביותר, מה שמעיד, שוב, על כך שדברים שנאמרים ע"י חכמים בסתם, מימרה אגדית, דרשת פסוק, הלכה, מייצגים מסורות עתיקות, והאישושים האלו הם רק קצה הקרחון, דברים שהשתמרו במקרה, מתוך ים עצום של מסורות שהן הן התורה שבעל פה.

אחרי המאמר הראשון באתרינו בנושא, התפרסם מאמר שני, כך שזה הוא מאמר שלישי המאסף חומרים של אסמכתאות חיצוניות לכך שדברי חז"ל באו במסורת של דורות. (כמו כן פרסמנו סקירה מתנובתה של ורד נעם על נושא זה).

הלקח הוא לא רק על עצם קיומה של המסורת, אלא גם על הגישה השגויה הרווחת מאד במחקר (עליה דיברנו בין השאר כאן), של נסיון לגזור את המימרות, ההלכתיות והאגדיות, מתוך הסיטואציות והאילוצים שניתן לנו לדמיין בזמנו של בעל המימרא. קיסטר מראה שוב ושוב, כי למרות פלפוליהם של החוקרים השונים לקשר את המאמר לזמן בו הוא מופיע לפנינו בספרות, הרי שהתוכן קדום הרבה פעמים במאות שנים, והמאמץ רק מראה על אפסות השיטה, על התעקשות להישאר במודל של המאה ה19 שלא ידע כלום על תורה שבעל פה.

וכך מסביר קיסטר במבוא את שם הספר:

"יש חשיבות להכרה כי רבות מן המסורות שהגיו לידינו בספרות חז"ל הן חלק ממכלול פרשני ורעיוני מימי בית שני… גם מימרות של חכמים מאוחרים וגם חומר המשוקע בקבצים מאוחרים של ספרות חז"ל עשויים לשקף לעתים את הקדומות שבמסורות. שרידי המכלול שהגיעו לידינו הם אפוא בבחינת 'אחור וקדם'…

 כאשר מתבוננים בחומר על כל גווניו, וכאשר בוחנים את הדינמיקה של המסורות בלא לבודד כל אחת מהן מיטשטשים גבולות שמנסים לשרטט בעולם המחקר, מתערערות הצעות בדבר התפתחות לינארית, ומתמעט קסמן של השערות התולות את צמיחתם והתהוותם של רעיונות ושל פירושים בנסיבות היסטוריות ספציפיות…".

לאורך כל הספר מציין קיסטר שוב ושוב לדברי חוקרים שניסו להסביר מימרות של חכמים מתוך נסיבות וסיטואציות שקשורות לזמנם, ומראה שהגישה הזו בטעות יסודה, מימרות הבאות בזמן מאוחר הרבה פעמים ניתן להוכיח שיסודן בזמן קדום, ולכן גם במקום שלא ניתן להוכיח, אין לקחת כברירת מחדל שזמן ההעלאה על הכתב או האמירה של מימרה, הוא הזמן בו הומצאה.

שוב ושוב הוא מראה, כי הקדימה והאיחור הספרותיים, אינם באמת סימן לקדימה ואיחור של הרעיונות:

"מקורות אחרים כגון כתבי אבות הכנסיה, ציורים יהודיים ונוצריים מן העת העתיקה… וכן פיוטים… מסייעים להקדים את תאריך התהוותן של מסורות בספרות חז"ל ואף חושפים בפנינו מסורות לא ידועות", (עמ' 6).

 "טקסטים רחוקים זה מזה בזמן אך קרובים זה לזה בענין ובניסוח בלא חוליית ביניים מוכרת לנו אינם נדירים כלל, והם מלמדים אותנו שהיעדר תיעוד למסורת הוא לעתים קרובות 'טעות אופטית' שנובעת מהאוסף המקרי של חיבורים ומסורות שהגיע לידינו… לבני זמננו קשה לתפוס כיצד מסורות יכולות לשמור על חיותן והמשכיותן לאורך מאות רבות של שנים… ואולם אפשר להראות בבירור קיומה של תופעה זו בעת העתיקה. כך למשל נוסח השבעה בקומראן צץ שוב בקטעי גניזה מימי הביניים. נוסחת  תפילה בספר היובלים צצה שוב בקטע גניזה. וגם מחוץ לגבולות הזמן של ספרות בית שני, נוסח ברכה מתועד במאה החמישית לסה"נ ושוב במאה החמש עשרה, מדרש המתועד רק בימי הביניים מסביר ציור מן המאה השלישית לסה"נ",[1] (עמ' 15-16).

"אף כי ספרות חז"ל נוצרה בחוג מסויים שהתרכז בבית המדרש, היא אינה –כמו שנוטים להניח לפעמים –יצירה יש מאין של בתי המדרש מן האות הראשונות לסה"נ… קודם כל ספרות של מסורות… גם בחינה של המסורות בספרות חז"ל שענינן מאורעות היסטוריים מגלה שפעמים רבות יש בהן צידי קדמות והן ממשיכות מסורות פרושיות מימי הבית", (עמ' 18).

"שוב ושוב ניווכח שבספרות העשויה ממסורות כספרות חז"ל – לעתים קרובות מסורת קדומה מצויה בחיבור שנערך מאות שנים אחרי התהוותה של המסורת, ולחכמים מאוחרים מיוחסות מסורות הבאות בחיבורים קדומים להם במאות שנים", (עמ' 21).

"מעיון בכל המקורות כאחד אנו למדים לפחות שלשה ענינים עקרוניים: ראשית, שאין לזלזל בעדויות שבספרות חז"ל על המחלוקות בימי הבית, שנית, שהדין במשנה (לפחות במקרה זה) אכן ממשיך דעה מימי הבית, שהיתה דעתם של הפרושים (וחכמים הם ממשיכיהם גם במקרים אחרים), ושלישית, וזה העיקר לענינינו כאן, שגם פרטי הנימוקים להלכות הידועים לנו מן המשנה קדומים הם, עוד מימי הבית", (עמ' 89).

"העובדה שדרשות אלו, שקדמותן מוכחת מברית דמשק, מצויות במקורות אמוראיים מוכיחה את חיוניותה של המסורת המדרשית בספרות התלמודית, גם במקום שמשום מה חסרות חוליות בתווך, ללא המקבילות בברית דמשק (וכן בספר היובלים) לא היינו מעיזים להניח שלפנינו מסורת כה קדומה, וילמד פרט זה על פרטים אחרים, שבהם לא הגיעו לידינו הלכות מפורשות", (עמ' 102)

באחרית דבר הוא כותב, כי הממצאים מערערים על תקפותה של כל המתודה שכה התרגלנו אליה:

"לא רק הרבדים הקדומים ביותר בספרות חז"ל קרובים לספרות בית שני, אלא גם  רבדים מאוחרים בספרות זו. הכרה זו חותרת תחת מבנים מחקריים ליניאריים המבוססים על קדמותם ואיחורם של מקורות, היא חותרת תחת הצעות לתארך את הדרשות והאגדות – ואת הרעיונות המובעים בהן –לפי זמנם של החכמים בעלי המימרה או לפי זמנם של החיבורים – בספרות חז"ל ובספרות החיצונית – שבהם כלולות המסורות, ולאור זאת לעמוד על התפתחות האגדות והרעיונות", (אחרית דבר, עמ' 359).

והנה מספר דוגמאות לאורך החיבור, המראות כיצד רעיונות שחוקרים ניסו להצמיד לאיזו סיטואציה היסטורית מזמנם, הם קדומים בהרבה לאותה סיטואציה ואינה שייכים אליה באמת:

א) בב"ר מצויה מימרה של האמורא ר' אייבו (המאה הג' לסה"נ) חנוך חנף היה פעמים צדיק פעמים רשע אמר הקב"ה עד שהוא בצדקו אסלקנו… כבר העירו שמסורת דומה (אם כי לא זהה) לזו של ר' אייבו מצויה בספר חכמת שלמה ספר שנכתב ביוונית לא יאוחר מן המאה הראשונה לסה"נ… ספר חכמת שלמה שחובר כשלש מאות שנה לפני ר' אייבו… הוא העדות הקדומה החד משמעית היחידה לתפיסה זו של חנוך, בניגוד לתפיסה שהאדירה את דמותו של חנוך בספרים רבים מימי בית שני, כאמור, לולי עדותו היחידאית של ספר חכמת שלמה בצירוף עדות מסייעת של פילון, קל היה להניח שדברי ר' אייבו אינם אלא התפתחות 'רבנית' אנטי נוצרית, כך לאחרונה [=סבר] שפר… יסודה של המסורת אינו דווקא 'רבני' ושהיא לא נוצרה מתוך פולמוס עם מינים בימי האמוראים… אם אנו ערים למלוא המשמעות של מקריות ההשתמרות של העדויות שהגיעו לידינו… כבר מתפקפקות בידינו הרבה קביעות נחרצות שאפשר היה לקבוע בהסתמך על הטקסטים שבידינו… כדאי להזהיר באופן מתודולוגי כולל מפני קביעות מחקריות… אשר בבסיסן הנתונים המעטים והדלים שהגיעו לידינו… מודעות למקריות ההשתמרות של טקסטים ומוטיבים תביא אותנו להכרה שהיעדר מסורת מסוימת מחוץ לספרות חז"ל אין פירושה שהמסורת התהוותה דווקא בתוך ספרות חז"ל", (עמ' 252-5)

ב) בדרשת חז"ל יש רמז שאברהם האמין באיצטגנינות, 'צא מאצטגנינות שלך', ענין זה מוזכר כבר אצל המחבר היהודי הלניסטי פסדו אופולמוס (כנראה המאה השניה לפנה"ס), ריד במאמרה 'אברהם כמדען כשדי' פירשה את דברי יוספוס (שמביא רעיון זה) על רקע זמנו, "אבל דברי יוספוס הם במידה רבה ניסוח של מסורות שקדמו לו, וחלק מן הדקויות שתלתה החוקרת ברקע ההיסטורי המדוייק של יוספוס יש לתלות במסורת ולאו דווקא בחשיבתו העצמאית של יוספוס", (עמ' 275).

ג) התיאור המדרשי של שלש כתות על הים, "קדמותה של החלוקה לשלש כיתות אע"פ שהיא מופיעה רק במקורות מאוחרים! מתאשרת מן הסיפור בספר קדמוניות המקרא", וכך גם מסורת שומרונית…  במחקר הוצע (ע"י אוליאן) לראות במסורת הזאת כצורתה בספר זה ביטוי לעמדה לאומית בתוך הדילמות של מלחמת החורבן… להתאבד, להיכנע לרומאים, או להילחם, והרי זו לכאורה הצעה משכנעת… ואולם כאמור לעיל, כבר הקשרו שלהסיפור מפריך הצעה זו… מיד נראה שהמסורת בעיקרה קודמת לספר קדמוניות המקרא, שמרכז הכובד שלה אחר… ראוי לצטט כאן את  דברי היינמן (אגדות ותולדותיהן עמ' 73), 'מכאן שמותר להניח כי כמות המסורות המשותפות למקורות החיצוניים ולמדרשי חז"ל גדולה בהרבה ממה שנראה לעין ברוב המקרים', (עמ' 302).

ד) "ורד נעם מדגישה את הפולמוס נגד מלכות רומי בתפילת ר"ה ובכן תן פחדך וכו' כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ, "ואולם כפי שראינו מטבעות התפילה קרובים ללשונו של בן סירא, ושם 'שבט זדון' מכוון לגויים בכלל… גם הביטוי שבטקסט מקומראן 'ומשל הזדון בכל הארץ', אינו מכוון למלכות רומי… גם לשונה של ברכת המינים 'ומלכות זדון מהרה תעקר', אינה מעידה בהכרח על גישה פסיבית (שלא כדעת נעם), שכן לשון דומה מצויה בבן סירא… אף… 'ומרעי עמך ימצאו אבדון' [=בבן סירא] מזכיר נוסחאות (לכאורה מאוחרות ומורחבות) בברכת המינים בנסח בבל, כגון וכל אויבי עמך וצורריהם מהרה יכרתו וישמדו ויאבדו… התחינה לאל שיעקור ויכלה את המלכות הרשעה אינה צריכה אפוא להיחשב כחידוש של חז"ל", (עמ' 338).[2]

ה) בפדר"א נאמר ששמואל יעץ לשאול שהליכתו למלחמה למרות שיודע שימות תהיה כפרה על עוונותיו, היינמן (אגדות ותולדותיהם עמ' 195) טען שבחיבור מאוחר זה יש בנקודה זו השפעה של הרעיון המוסלמי בדבר הכפרה שבמוות במלחמת קודש, אך הרעיון כבר נכתב בקדמוניות המקרא ועוד, "לאור האמור במקורות הקדומים שראינו, נראה שרעיון זה קדום, ואינו פרי זמנו של עורך החיבור פדר"א" (עמ' 126).

ו) "ברור למדי שספר היובלים – שהיה מקובל בקומראן – התחבר בזרם שהתנגד במקרים רבים לדרכם ההלכתית של הפרושים (שחכמי התלמוד הם יורשיהם). לפיכך הקבלות בין ספר היובלים ובין ספרות חז"ל מעידות לא רק על המשכיות המסורות בזמן – הן מחייבות להקדים במאות רבות של שנים מסורות המתועדות בספרות חז"ל – אלא גם על תפוצתן הרחבה בחוגים שונים. כדוגמה להמשכיות בזמן ולתפוצתה הרחבה של מסורת אפשר להצביע (כפי שהוצע במחקר) שהזיהוי בספר היובלים של חג השבועות עם חג הברית ומעמד הר סיני, קודם מאות שנים לזיהוי זה בספרות חז"ל כיום שניתנה בו תורה, ונראה אפוא שזיהוי זה אינו פרי תהליכים בעולמם של חז"ל, וגם אינו מיוחד לספר היובלים ולחוגו… זיהוי חג השבועות עם חג הברית ועם מעמד הברית בסיני התהווה הרבה לפני ספרות חז"ל וגם אין הוא מיוחד לספר היובלים ולחוגו הכיתתי, שלא כדעת כנה ורמן, ושאין לחפש את מקור הזיהוי בספרות חז"ל, בסיבות אחרות או בהשראות אחרות בעולמם של חכמים במאות הראשונות לסה"נ", (עמ' 133-4). על הקשר של חג השבועות למתן תורה יש ללמוד מכמה וכמה מקורות חיצוניים שקדמו לחז"ל בהרבה ולא היו שייכים לבית מדרשם, מספר היובלים, ואף מהברית החדשה, (עמ' 368-9).

ז) חז"ל מייחסים לעשיו הרבה רשעות שאין לה זכר בכתוב, וכך כבר בספר היובלים (עמ' 141). גם ההרחבה של 'יושב אהלים', ליושב בבית לימוד, לאיש ספר, נמצאת בתרגום ניאופיטי, וכבר בספר היובלים, 'וילמד יעקב ספר… ועשיו… כל מעשהו אכזרי', זאת  לאפוקי מדעתו של יובל, הרואה באגדות על עשיו בבואה לאכזריותה של רומי שיוחסה לאדום, "לטעמי עדיף לראות תיאורים שליליים של עשו בהקשרם של תיאורים שליליים שקדמו מאות שנים לאגדות הנידונות… שרטוט דמותו של יעקב הלומד קדום בהרבה לספרות חז"ל ומתועד כבר בימי בית שני", (עמ' 141).

ח) באגדה התלמודית הגרגשי הלך למערב אפריקה, וכבר בספר היובלים נאמר שנחלתו של כנען המקורית היתה במערב אפריקה והוא הלך וכבש את כנען שלא כדין, מכיון שהמסורת הזו מופיעה שוב ושוב לאורך זמן, יש להטיל ספק בהסברים שתלו אותה ב"פולמוס מדיני טריטוריאלי", בנקודת זמן מסויימת, (עמ' 142-3).

ט) הביטוי הייחודי לתפילה, 'אתה חוננתנו למדע… חננו מאתך דעה בינה', מיוסד על הרעיון של הדעת כמתנת חינם, רעיון המופיע בכמה מקורות קדומים, בתפילה מקומראן 'ובינה ודעת [חוננתו]', (עמ' 176). הצירוף מופיע בעוד כמה וכמה טקסטים שנשתמרו בקומראן, וגם בדרשה בספרי במדבר ויחנך – דעת בחכמה בהשכל ומוסר ובינה. גם בסרך היחד קשורה מתנת הדעת בברכת כהנים. גם בקטעי המגילות מקומראן יש קשר לדעת עבור לימוד התורה, כמו בתפילה 'למדע תורתך', (עמ' 201, וראה בהערה 66 שדוחה את דברי ארליך המנסה לעשות אבחנות הקשורות בזמן ומקום ספציפי, ומנסה לשער על כל מיני לחצים שחכמים התמודדו מולם, וכן ניצן הסובר כי לשון מסויימת בדרך היחד קשורה להלך רוח כיתתי, "לדעתי המגילות מלמדות אותנו שהתמונה מורכבת הרבה יותר ממה שאפשר היה לשער, וששתי הפרשנויות, האוניברסלית והפרטיקולרית, משתמשות באותם ניסוחים כבר בימי בית שני, כפי שאנחנו רואים במקרה זה וגם במקרים אחרים שלא יידונו כאן").

י) "ראוי להרהר בדבריו המסיימים של שפר, ממש אחרי המשפט הקודם שציטטתי: לשאלת זיהויו של מחבר טקסט מסוג זה: ברור הוא שלא ניתן למצאו בקרב היהדות המיוצגת ע"י התלמוד… וכן גם אין לבקשו… בקרב היהדות ההלניסטית… בדבריו הוא מפריד בחדות רבה בין מחבר 'תפילת יוסף' ל'יהדות של חז"ל… ואילו לטעמי רצוי לראות דינמיקה של המשכיות…", (עמ' 356).

ומכאן נעבור לסקור דוגמאות מרכזיות לקדמות דברי חז"ל המובאים בסתם, או במקורות מאד מאוחרים, ומתברר שהם מיוסדים על מסורות קדומות:

הלכה ומדרש הלכה

א) רבי יהודה דורש את 'ירך' סתם בגיד הנשה, כירך אחת, וירך ימין, וכמין דרשה כזו יש כבר אצל יוספוס בקדמוניות היהודים לגבי ירך הסוטה, (עמ' 72).

ב) במדרש תנאים 'והומת ותלית אותו על עץ', 'יכול יהו תולים אותו חי כדרך שהמלכות עושה? תלמוד לומר והומת ותלית אותו על עץ', והנה במגילה מקומראן 'ותליתמה אותו על העץ וימות', כנראה שהם עשו 'סרסהו ודרשהו', ומזה בא המדרש להוציא (עמ' 82).

ג) במשנה נאמר 'אין מגדלין תרנגולין בירושלים מפני הקדשים', וכך נכתב בקטע מקומראן 'לבא אל עירי.. תרנגול לא תגדלו בכל המקדש', (עמ' 92).

ד) "הסמך לדעתם של שני הצדדים (=פרושים וצדוקים בענין עשיית פרה) היה מדרש הלכה קדום… וכל קבוצה פירשה אותו לפי דרכה… מדרש ההלכה הקדום שירת את שתי הקבוצות", (עמ' 94).

ה) במשנה מוזכרים בהרבה מקומות אנשי מעמד ואנשי משמר, שענינם 'לעמוד' על הקרבנות בשליחות כל העם, מונחים אלו מוזכרים גם במגילת המלחמה, וגם הנימוק של 'התייצבות על העולות ועל הזבחים' (עמ' 95-6).

ו) דין התחומין בברית דמשק גם הוא נלמד מהלשון 'אלפיים באמה' לגבי ערי מקלט (עמ' 98). מחברי המגילות  עשו חילוק בין סוגי היציאות מן התחום, ולמדו זאת מן הכתובים האלו, "להפתעתינו התשתית הפרשנית מדרשית המתוחכמת משותפת לקבוצות הדתיות, והיא קדומה ביותר, ואילו תוכן הדרשות, כלומר ההלכה שנוי במחלוקת בין הקבוצות… בזמן קדום מאד, עוד לפני ההתפצלות לכיתות, ומכל מקום מאות שנים לפני קובצי מדרשי ההלכה של הספרות התלמודית, נתלו פרטי הדין בדרשות קרובות זו לזו", (עמ' 98).

ז) בשבת… דרשו בסתמא דגמרא: 'אל יצא איש ממקומו – אל יוציא איש ממקומו', בקטע מקומראן נאמר 'אל יוצא איש ממקומו כל השבת', "נמצא שהפירוש שבקטע מקומראן עולה שוב כעבור מאות שנים בסתם הסוגיה בתלמוד הבבלי. למצער עולה מכאן שהמכניזם הפרשני מדרשי נותר דומה במהלך כל התקופה הארוכה הזו שבין ימי בית שני ועד השכבה המאוחרת של הסוגיה בתלמוד הבבלי", (עמ' 100).

ח) "הלכות דומות לאלו שבברית דמשק ע"פ ישעיהו נח א אנו מוצאים בשם האמורא רבי יוחנן בן המאה השלישית לסה"נ שבת קנ… ודבר דבר, דיבור אסור הרהור מותר… נקל להיווכח בדמיונה של הלכה זו לאמור בברית דמשק אל ידבר… כך עולה גם מקטע הלכתי מקומראן העוסק בדיני שבת ופוסק אל יחשב איש בפיהו דברי חפצו בשבת לדבר…", (עמ' 102, ראה שם בהמשך שגם בפיוט הקליר עדיין יש שרידי דרשה קדומה על איסורי שבת שהם בכלל 'דבר דבר', דרשה שיסודה מופיע כבר בברית דמשק)

ט) הספרי דברים מצרף את הפסוקים 'ונשמרת מכל דבר רע', ו'לא יראה בך ערות דבר', כמין גזרה שווה של דבר דבר, ויש לכך משמעות הלכתית, כך גם במגילת המלחמה, ובמקור קומראני נוסף (עמ' 187).

י) על האמור בתלמוד בשם בית שמאי ובית הלל על אלו עברות מכפר התמיד, "מחלוקת בין בית שמאי לבית הלל אפשר לייחס בערך למאה הראשונה לסה"נ, ואולם לכאורה אפשר היה להטיל ספק באותנטיות של המסורת על מחלוקתם זו שהגיעה לידינו רק במדרש האמוראי… ואולם בזכות הפסוק בספר היובלים מתברר שעצם התפיסה… היתה קיימת כבר זמן רב לפני ימיהם של בית שמאי ובית הלל, במאה השניה לפנה"ס. ואף זאת למדנו שלתפיסה זו היו שותפים חוגים רחבים, ספר היובלים נכתב בזרם שהתנגד לפרושים, שחז"ל היו ממשיכיהם", (עמ' 159).

קדמוניות

יא) באדר"נ נאמר: "אין חווה קוראה לאדם הראשון מתחילה אלא רבי", וכך ב'ספר אדם וחווה' היא פונה אליו בשם אדוני, ובדומה לקטע אחר מקומראן על אשת למך הקוראת לבעלה 'מארי', (עמ' 329-330).

יב) סנה' קח: רבא מספר על דור המבול שהתפלמסו עם נח איזו פורענות תבא אם של מים אם של אש, וכך גם בקדמוניות היהודים א' 70.

יג) המסורת שאחד משבחי ארץ ישראל היא שלא הוצפה במבול, לא נוצרה בימי האמוראים והיא קודמת להם במידה ניכרת, היא מצויה כבר בספר קדמוניות המקרא… וכפי שהראה משה ענבר, השבח שמקום נבחר לא הוצף במי המבול היה מצוי כבר במסורת מבול קדומה במסופוטמיה… המחצית הראשונה של האלף הראשון לפנה"ס, (עמ' 170).

יד) האגדה התלמודית סנה' קט. שבוני המגדל רצו לעלות לשמים ולהילחם באל, מופיעה חלקה בספר היובלים וחלקה בחזיונות הסיבילות,שם גם מופיע סיפור הרס המגדל (עמ' 243).

טו) מסורת האגדה על "הדברים האלה" שקדמו לנסיון העקדה, המובאת בתלמוד מפי רבי יוחנן בשם רבי יוסי בן זמרא, שורשה נמצא כבר בספר היובלים, "לא רק מסורת האגדה דומה בשני המקורות, אלא גם הלשון דומה",  לשניהם משותפת הדרשה של המונח 'דברים', על סמך השימוש בהם בספר איוב, התיעוד בספר היובלים מחייב אותנו להקדים את המסורת כארבע מאות שנה לזמנו של התנא, ואין צריך לומר לזמנו של האמורא רבי יוחנן, ועוד הרבה יותר לעריכתו של התלמוד הבבלי שבו מתועדת המסורת. (עמ' 135-6).

טז) במסכת אבות ה' ג'  מוזכרים 'עשרה נסיונות שנתנסה אברהם', וכך גם בספר היובלים, (עמ' 139).

יז) תיאור השטן המשטין בעת העקדה והמלאכים הבוכים, הנמצא במדרש, מופיע גם במגילה מקומראן, נוכחות השטן מוזכרת כבר בספר היובלים, (עמ' 139).

יח) התיאור המדרשי שתרח היה כהן לפסלים, ואברהם ניפץ את בית הפסילים, מופיע בספר היובלים (שם אברהם שורף את בית הפסילים), כמו כן התיאור שאברהם הגיע לאמונה בעצמו, ואחר כך התגלה אליו הבורא (עמ' 144). "הקורא את פילון בלבד מתרשם שהרקע לדברים הוא תפיסות פילוסופיות הלניסטיות, ואולם תיאורו של אברהם כאן דומה לתיאורו במקורות קדומים שנכתבו עברית, ולפיהם אברהם הכיר את האל מעצמו וההתכלות האלוהית באה לאחר הכרה זו", (עמ' 274).

יט) "הרעיון שאברהם קיים את התורה עוד לפני שניתנה אינו מיוחד לפילון, כפי שכבר הוער במחקר,  וגם חזון ברוך… שעולמו המחשבתי רחוק מאד מזה של פילון, אומר על האבות: עד אשר לא נכתבה התורה היתה נודעת להם  ומעשי המצוות היו אז נעשים…", (עמ' 282) בספר היובלים מודגשת קריאת הספרים… אברהם לומד מספרי אבותיו, יעקב נותן ללוי את ספריו וספרי אבותיו", (עמ' 143).

כ) בהגדה של פסח מובא המדרש וירד מצרימה 'אנוס על פי הדבר', על ענין זה העיר א"ש רוזנטל, 'ניתן לנו לעמוד כמעט בבירור על מקורו של מדרש זה, כוונתי אל ספר היובלים, שאומר ענין זה אנוס על פי הדבר כמעט במפורש ועכ"פ בהבלטה רבה', (עמ' 160).

כא) דרשות הפסוקים על אחדות ישראל במצרים, המופיעות במדרשי חז"ל, דומות מאד לעיסוק בנושא בספר היובלים, "לאור הדמיון לדרשות חז"ל אני מציע שבעל ספר היובלים הכיר דרשה… אם יש ממש בטענה זו עלינו להקדים במאות שנים רבות את המסורת שביסוד דרשות אלו שבספרות חז"ל", (עמ' 158).

כב) סתמא דגמרא בנדה סא. "סיחון ועוד בני אחיה בר שמחזאי", הדברים מבוססים על 'ספר הענקים' שהשפיע על ספר חנוך בו מוזכר אוהיה בנו של שמיחזא, קטעים מספר הענקים שרדו בקומראן, חוקרים הראו שקטעי מסורות מספר הענקים נמצאים גם בילקוט שמעוני שנכתב בימי הביניים. המסורת בבבלי לא עברה בתיווך יווני שבו נכתבו הספרים החיצונים (שכן העיצור ח' הופך לה' בתרגום ליוונית), (עמ' 321-2).

כג) במנחות פה. מוזכרים יוחנא וממרא, שני מכשפי מצרים, בספרות הפגנית של העת העתיקה מוזכרים יונוס וימברס כמכשפים גדולים במצרים, בברית דמשק מוזכרת הגירסא העברית ל'יונוס' – 'יוחנא', כמו בבבלי, השמות האלו התגלו גם בקערות השבעה מבבל, (עמ' 325-329).

כד) במגילה יג. תנא משום רבי מאיר לקחה מרדכי לו לבת, אל תקרי לבת אלא לבית, (שנשאה לאישה), וכבר כתבו כך בתרגום השבעים על המילה לבת, (עמ' 81).

תיאולוגיה

כה) ירושלמי יבמות פי"ג "ממזר אינו חי", ובבן סירא כג כב: "אשה עוזבת בעלה ומקימה יורש מזר.. לא יתנו בניה שורש וענפיה לא יעשו פרי", ובחכמת שלמה: 'בני מנאפים לא יגדלו וזרע משכב חטא יישמד' (ג טו). עמ' 116.

כו) במדרש תנאים לדברים 'ואני אקניאם בלא עם אלו הכותים', בספרי דברים 'בגוי נבל אכעיסם אלו המינים', דרשת המונחים האלו בפרשת הקללות: גוי נבל, ולא עם, על אויבי ישראל הפנימיים, עתיקת יומין, וכבר דרשה בן סירא על השומרונים, שהם גוי נבל ו'לא עם', (עמ' 123).

כז) מסורות פרשניות משתקפות במקורות רחוקים זה מזה, הפסוק בתהלים 'ויתברכו בו כל גויים', נדרש גם בשבעים וגם בבן סירא יחד עם הפסוק בבראשית, כקישור של ההבטחות לאברהם כחלות גם על דוד[3] (עמ' 129).

כח) בבן סירא נדרש דימוי ישראל לכוכבים לא רק בתכונת הריבוי, אלא גם בעליונותם "סביר שפרשנות זו אינה יצירתו של בן סירא או של נכדו אלא משקפת מסורת פרשנית ידועה להם, הנמשכת והולכת – בגוונים שונים ומשונים – במאות השנים הבאות. ניסוח קרוב לניסוח שבבן סירא מצוי במדרש המאוחר אגדת בראשית…", (עמ' 130).

כט) הביאור במדרש רבה, על הסתירה בין 'אשר לא ישא פנים' לבין 'ישא ה' פניו אליך', 'אליך ולא לאומר אחרת, לא עשו ישראל תשובה, אינו נושא פנים', נמצא כבר בספר היובלים, ויש דמיון לשוני, "נראה לי שהדמיון המובהק לטקסט בספר היובלים מלמד שהמימרה האחרונה מיוסדת על מסורת עתיקה מאד" (עמ' 155, וראה שם שהדים לה גם בברית החדשה, ובהערות שוליים שדוחה דברי כהנא ורוזן צבי שמוצאים לרעיון קישור מקומי זמני, בהתעלם מהפרספקטיבה ההיסטורית).

ל) "על אף הדמיון הרב בין האמור בפיוטים לבין האמור בבן סירא, אין שום ראיה שהפייטנים העמיקו לקרוא בספר בן סירא, ורחוק להניח שהם ניסחו את דבריהם דוקא ע"פ פסוקים אלו, נראה לי שמכלול המסורות (או צרור הרעיונות) המצוי בפסוקים שבספר בן סירא המשיך לחיות עוד מאות רבות של שנים", (עמ' 181).

לא) "בתוספות הקצרות לברכת כהנים בסרך היחד חבוי יסוד פרשני מדרשי, והשוואה לספרות חז"ל מאירה את הדרשות על פסוקים אלו בספרות חז"ל", (עמ' 204).

לב) במגילה קומראנית נדרש הכתוב דרך נוטריקות, ברצות ה', ברוח עצת ה', "נמצאנו למדים שאפשר לזכות טכניקות מדרשיות לא טריויאליות המוכרות מספרות חז"ל גם בימי בית שני", (עמ' 205).

לג) לפי התלמוד ריב"ז  למד מן הכתוב 'והלבנון באדיר יפול' שרק קיסר יחריב את המקדש, זה אינו תואם לנושא ופשט הכתוב בישעיהו, אבל כבר בפשר ישעיהו הקומראני נדרש הפרק הזה על הרומאים,  כך לגבי דרשת ר"ע דרך כוכב מיעקב על המשיח, כבר נדרש כתוב זה לענין אצל הקומראנים, (עמ' 220).

לד) "הספר החיצוני חזון עזרא מתאר את הלויתן והבהמות ומסיים 'ושמרת אותם שיהיו למאכל למי שתרצה ומתי שתרצה'… גם אכילתם של הלויתן ובהמות לעתיד לבא וגם המלחמה הגדולה שישתתפו בה לאו מוטיבים המתגלגלים מימי בית שני… ועינינו רואות את ההמשכיות הבסיסית במסורות האגדה מן המסורות שמן המאה השניה לפנה"ס ועד למסורות מן המאה הראשונה לסה"נ… אגדות שנשמרו במקורות א"י ואגדות שנשמרו בבבלי… אין להבחין בפשטות במקרה זה – ולא רק במקרה זה – בין קדום למאוחר, בין  תנאי לאמוראי, בין מדרשים א"י ובין התלמוד הבבלי", (עמ' 289, 298).

לה) האמירה הסתמית בתלמוד שהשר הרומאי שאל את ר"ע מה יום מיומים? (מה הייחוד של שבת), ור"ע השיבו: 'מה גבר מגוברין' (מה הייחוד של הקיסר או השר הרומאי), בנויה על מסורת לשונית זו המובאת כבר בספר בן סירא, וגם בספר חנוך 'כיום נכבד מיום כן נכבד אדם מאדם', (עמ' 332).

לו) בבריתא המובאת במסכת ברכות מסופר שרוחות המתים שומעות בערב ראש השנה מאחורי הפרגוד את מה שנגזר על זמני הגשמים, כל הזורע ברביעה ראשונה יפסיד וכו'. ובספר היובלים יב נאמר 'ישב אברהם בלילה באחד בחודש השביעי לדרוש את הכוכבים מערב עד שחר לראות מעשה השנה בגשמים'", (עמ' 377).

לז) בגמרא מוזכר העמדת התהום ע"י שמו של ה', "חוקרים צינו שבטקסטים מגיים מן העת העתיקה עולים מוטיבים המוכרים לנו מספרים חיצוניים… השם והשבועה המעמידים את השמים הארץ והתהום לפי ספר המשלים שלחנוך ולפי תפילתמנשה, שפרבר דן במקבילות למוטיב זה בהשבעות", (עמ' 380).

לח) בבן סירא יש דמיון לברכת ירושלים שבתפילת שמונה עשרה (עמ' 336). לא רק לברכת המינים [=ראה לעיל דוגמאות להשגות על חוקרים, סעיף ד] וברכת ירושלים יש מקבילות בניסוחיו של בן סירא, לכל החטיבה האכסטולוגית של תפילת שמונה עשרה יש מקבילה קרובה בתפילתו של בן סירא… בכך מתחזקת  מרכזיותו וקדמותו של רכיב התפילה על עקירת המלכות בברכת המינים, ברכת המשפט השיבה שופטינו כבראשונה היא הצד השני של הברכה על עקירת מלכות זדון (עמ' 380, ושם טבלת ההקבלות בין בן סירא לשמו"ע).

לט) בגמרא נאמר בשם ר"א: "מתים שהחיה יחזקאל עמדו על רגליהם ואמרו שירה ומתו מה שירה אמרו ה' ממית בצדק ומחיה ברחמים", "לענין הניגוד בין דין ורחמים כמקבילה מדוייקת בין לשונו של ספר חיצוני לספרות חז"ל יש לציין את ספר קדמוניות המקרא… אלוקים ממית בדין ומחיה ברחמים… לפנינו אפוא מטבע לשון קבוע", (עמ' 381).

הערות:

[1] הכוונה למדרש המתאר נחש שהכיש את חיאל בית האלי במזבח, המתואר בציור בביהכנ"ס בדורה אירופוס. על הדמיון המאלף בין הברכה בכתובת בבית הכנסת ביריחו, ובין נוסחאות מרחבי העולם היהודי קרוב לאלף שנים לאחר מכן, כתב יוסף יהלום: "חייבים אנו אפוא בזהירות רבה בשעה שאנו באים למוד משתיקתם של המקורות", (קיסטר, הערה 46).

[2] הדברים מאלפים במיוחד שכן ברכת המינים היא ברכה מאוחרת שביבנה תקנוה, אך נראה שאעפ"כ השתמשו בה במטבעות לשון של תפילות קדומות.

[3] יושם לב שכבר בראשית התקופה ההלניסטית, לפני מרד החשמונאים כבר ישנה מסורת מדרשית חוצת יבשות לפרשנות בספר תהלים, מה שמלמד על קדמותו לתקופה. שלא כמו שסברו בעבר כי התחבר ונערך בתקופה החשמונאית. עוד כמה וכמה נתונים בספר מקדימים את חיתום המקרא, עצם המסורת לדרוש את המקראות, מראה על חתימתם והפיכתם לקאנון נצחי שרלבנטי לדרוש אותו לצרכי השעה:  הקריאה בנבואות בשיטת הפרשנות של הפשר אינה מיוחדת לפשרים של קומראן. פשרים לכמה פסוקים מספר ישעיהו מצויים בדניאל… חוקרים עמדו על כך שקריאה 'מעדכנת' כזאת של דברי נבואה, נולדה בתקופות שקדמו פרק זמן ניכר לתקופה זו' (עמ' 219, הכוונה לתקופת מרד   החשמונאים, המקור: זליגמן). זה גם המקור לחישובי קצים, שמסתמכים על ההנחה שבכתבי הקודש יש רמז לכל העתיד, (חישובי קצים היו מצויים בישראל לפחות מראשית התקופה הפרסית, עמ' 220 וראה שם מקורות). מענינים דבריו לגבי שיר השירים: כמה עותקים של שיר השירים אומנם נמצאו בין קטעי המגילות בקומראן, הכתבים בקומראן הם כתבים דתים בלבד, ואי אפשר לחשוב שהועתקו שם שירי אהבה ועגבים (עמ' 241, קיסטר שואל מדוע אין לנו שום 'פשר' קומראני לשה"ש, ולדעתו זו חידה. אמנם וכי יש לנו פשר לכל המקרא? רוב החומר לא שרד, ועוד, ייתכן שקדושת שה"ש היתה מקובלת, אבל הדרך למצוא פשר בענינים כאלו שהביכו את האיסיים הפורשים מן החיים, נעלמה מהם. – בתגובה הבהיר לי קיסטר, שכוונתו להעדר כל שימוש לשוני בשה"ש בכל הקורפוס של ימי הבית השני החל ממגילת ההודיות וכלה בפילון, ולגבי השערת המבוכה האיסית, ציין שנזירים נוצרים כן הציעו פירושים אלגוריים לשה"ש).