נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

תורת הבחינות

תורת הבחינות של הרב ברויאר – פתרון?

 

תורת הבחינות

"תורת הבחינות" של הרב מרדכי ברויאר ז"ל מקובלת על חוגים שונים[1], והיא שאלה יסודית על דרך התמודדות עם בקורת המקרא. נביא כאן את דבריו כפי שנכתבו על ידו במאמרו הראשון בנושא:

  • "החוקר המאמין.. לא פעם מסתפק בתירוצי דוחק שאינם מתיישבים עם מצפונו המדעי.. כל פרצה וכל בקיע שנראים בחומה הבצורה היטב של בקורת המקרא נחשבים כהוכחה לבטול השיטה כולה.. הבשורה המרנינה שוולהויזן נתיישן נקלטה יפה בשוק ואיש אינו טורח לברר כיצד נתיישן ובאיזו מדה נתיישן.. לאמתו של דבר שמחה בטרם עת, לא רק שהיא בלתי מוצדקת ואין לה על מה שתסמוך.. כמה פרושי דוחק אנחנו מקבלים על עצמנו בתמימות למען האידיאל הגדול של קדמות התורה המתמוטטת והולכת לעינינו.. חלוקת התורה למקורות.. היא אמת שאין לה ערעור.. כל תירוצי הדוחק של ההרמוניסטיקה לא יעמדו בפני האמת הפנימית שבעבודתו הגאונית של וולהויזן וחבריו.. בקורת המקרא המבריקה והגאונית.. בברק בשורת האמת שבפיה.. הבעיה הכאובה ביותר בין כל בעיות המקרא בעיית שרידי המיתולוגיה שבתורה.. על כרחנו נפנה לעזרת חכמי הסוד שהיא בלבד תוכל לפענח נעלמות" (דעות יא', גליון ראש השנה תש"ך).

במאמרו בדעות יב' ממשיך ברויאר וכותב:

  • "אין נפקא מינה של כלום בין תורתו של ולהויזן שנכתבה בימי עזרא על יסוד מקורות שבכתב לבין תורתו של קאסוטו שנכתבה בימי השופטים על יסוד מקורות שבעל פה, והרי קויפמן בניגוד לקאסוטו אינו מתיימר כל עיקר להחזיר את האמונה ליושנה ואע"פ שאין לזלזל בערך עבודתו המדעית בסתירת השערותיו ההיסטוריות של ולהויזן על זמני חבורן של מקורות התורה הרי הוא מודה בפה מלא בכל עיקרי הכפירה של בקורת המקרא.. זו הודאת בעל דין שיצאה מפי אחד ממגיני האמונה שבדורינו הנה זו המסקנה האחרונה של מדע המקרא בתקופה זו.. ומה רבה כיום הזה המבוכה הטראגית של שלומי אמוני ישראל בעוד מדע המקרא עומד ומתפתח.. עומדת הגנת האמונה על עמדה קופאת על שמריה".

וכיצד באה תורת הסוד לעזרתו של ברויאר להגנת האמונה הקופאת על שמריה?

מסקנתו של ברויאר היא:

  • "אל אחד יכול לכתוב ספר שאלו נכתב בידי אדם היינו צריכים להסיק שנכתב במשך מאות רבות בשנים".

משמעות התופעות האלו שהכניס האל בספרו הם בחינות שונות, כמו שמצינו כבר לקדמונים שהסבירו את חלופי השמות כבחינת דין ורחמים וכדומה.

את סבת קיצוניותו הדו צדדית, השארת הברירה בין קבלת השסיעה המוחלטת של המקרא על ידי החוקרים ובין אמונה בכתיבה אלהית תורה הנראית לכל בן אנוש כיצירת דורות. הסביר כארבעים שנה מאוחר יותר (מגדים טבת תשנט'):

  • "לפני כארבעים שנה בדקתי את ההוכחות של החוקרים ואת הטענות הנגדיות של שלומי אמוני ישראל, והשתכנעתי ללא צל של ספק שהדין עם החוקרים, אכן אין כל אפשרות שאדם אחד כתב את כל התורה בדור אחד.. אנחנו אומרים שהקב"ה כתב את התורה באש שחורה ע"ג לבנה כאלף דור לפני בריאת העולם ואחר כך הכתיב אותה למשה על הר סיני ואיך אפשר להוכיח שדבר זה הוא למעלה מכחו של ה'.. הביעו בפני.. [האם] רשאים אנו לומר על התורה.. נביאים אחדים שקמו בתקופת בית ראשון כתבו את התורה ברוח נבואה ואחר כך בא עורך וכנס ברוח נבואה את דברי כל הנביאים שקדמו לו.. לא נאמר בשום מקום שהאומר שהתורה לא נכתבה בידי משה אין לו חלק לעולם הבא אלא נאמר רק שהאומר אין תורה מן השמים אין לו חלק לעולם הבא.. [וזו טעות] שהרי לפי זה היו חכמים יכולים גם לומר שספר ישעיהו הוא "מן השמים" ואף ספר תהלים.. בכך הם בטאו שהתורה.. למעלה מכל יצירה אנושית לא אדם כתב את הדברים האלה ואף לא אחד ממלאכי עליון אלא האל שברא שמים וארץ במאמר פיו הוא גם שכתב את התורה במכתב אלהים.. אלף דור לפני בריאת העולם.. אמונה זו שהם מאמינים בה [בעלי ההצעה הנ"ל] אינה אמונת ישראל כפי שהיא מקובלת בידינו מידי חכמים אלא אמונה חדשה.. מייסד למעשה דת חדשה ומותר לנו להטיל ספק אם יש לנסיון הזה סכוי להצליח שהרי רבים עשו כן ולא עלתה בידם".

נסכם את טיעוניו העיקריים של ברויאר: 1) הוכחות הבקורת צודקות ומדעיות, והתירוצים הם דוחק או היתממות. 2) ההגנה של קויפמן וקאסוטו עדיין משאירה אותנו במסקנות הכופרות בקבלת תורה מידי משה והרי זו הודאת בעל דין של ההגנה. 3) אין להתפשר ולומר כי התורה נערכה בידי נביאים שאחרי משה מפני שחז"ל האמינו בשוני בין התורה לנביאים. 4) על כרחינו נזדקק לתורת הסוד וננסה להסביר או על כל פנים להאמין שחלופי האישים והתקופות לכאורה, הם בעצם חילופי בחינות אלהיות.

אך דבריו של ברויאר מופקעים ומשוללים לחלוטין מכל בחינותיהם:

1) טענתו הראשונה עצמה גובלת בהיתממות, שכן למרות שאי אפשר לבטל את מלאכת הבקורת במחי יד, הלא גם הוא עצמו יודע כי "ביקורת המקרא נתפתחה ע"י חכמי גרמניה מיעוטם מתוך ענין מדעי ורובם מתוך שנאת ישראל" (מתוך מאמרו בדעות יב'), מובן שבמצב כזה וכשהמדובר במדעים בלתי מדוייקים המבוססים רשמית על השערות ונטיית לב לא ניתן לצפות לתוצאות של "חומה בצורה בלתי ניתנת לערעור מבריקה וגאונית בברק בשורת האמת שבפיה", וכמו שכבר הבאנו דוגמאות בחיבור זה.

2) אין ברויאר מכיר אלא בהגנה של קויפמן וקאסוטו, משום שמתחלה השליך את יהבו על ה"מדע", ה"מדע" הוכיח את תורת התעודות, וה"מדע" המבטל עדיין נשאר אפיקורוס. אכן, ביטולה של תורת התעודות הינו לוגיקה, אבל כפרנותו של קויפמן [או של קאסוטו] הינה בחירה אישית [וכבר הראינו כיצד קויפמן הניח את כפירתו כהנחת יסוד ועליה אינו דן כלל בספרו]. וגם לו היתה כפירתו של קויפמן לוגיקה אישית שלו, עדיין אפשרי לרד"צ הופמן או לכל הוגה דעות אחר, או אפילו לנו הקטנים, לנסות להתמודד עמה. אין שום משמעות להודאת בעל דין של קויפמן האפיקורוס שמתחלה לא האמין במציאות הבורא או בהתגלותו.

3) טענתו שחז"ל האמינו בשוני בין התורה לנביאים, משום שלא אמרו על ספר ישעיהו שניתן מן השמים, אינה מספקת. ברור שעיקר היהדות היא שהתורה וחוקיה הם מן השמים, ואלו מי שיאמר שנבואות ישעיהו נכתבו בידי ישעיהו השני או בידי אדם אחר אינו פוגם בעיקר האמונה. שהרי אמונת ישראל נתנה בסיני, עוד לפני חיבור כל שאר ספרי הנביאים, מה גם שבספרי הנביאים אין ולא ייתכן שיהיה חוק כל שהוא. ברור שעיקר הדגשתם של חז"ל היה על התורה משמים ולא מדעתו של משה, לא ניתן ליצור מהפכות כדוגמת 'תורת הבחינות' מכח דיוק אכזב. כן המאמר האגדי על תורה כתובה באש שחורה אלף דור וכו' ניתן להתפרש בקלות על רוח התורה אמונתה ורוח חקיה שהוא תכלית בריאת העולם, ולא על התגלמות הרוח במלים ואותיות שהיו כתובים לפני התרחשותם, - כן הוא לפי פשוטו, וכן פרשו הפשטנים הרבה קודם לבקורת המקרא. [הנדון בדבר "יסוד דת חדשה" והטלת הספק בהצלחתה, הינו פטומי דברים, הנדון כאן הוא בין אמת לשקר[2]].

4) קביעתו כי הסכמת המאמינים שה' ניסח את התורה ללא שום ניסוח אנושי גם היא איננה נכונה, וכפי שנתבאר לעיל בפרק זה. כל אות בתורה נכתבה על ידי משה על פי נבואה שהורתה לו להכניס אות זו במקרא, אולם אין זה אומר שהניסוח עצמו הוא אלהי, כשם שאם מוזכר "מצרים" אין זה אומר שאלהים הוא זה שקבע את השם "מצרים" לעם הגר בדלתת הנילוס, כך כשמוזכר "על כן ייאמר בספר מלחמות ה'.." אין פירוש הדברים דוקא שספר זה נוסח ע"י האלהים, וכמו שנתבאר לעיל.

אף אם כל דבריו עד עתה היו לגיטימיים ובלתי משוללים, הרי שהמסקנה כי אלהים כתב את התורה בצורה שכל אדם הקורא מתרשם בהוכחות "בלתי ניתנות לערעור" כי היא יצירת דורות ויש בה "בעיות כאובות של שרידי מיתולוגיה", הינה נלעגת, ומקבילה להסבר שאלהים ברא את העולם לפני כששת אלפים שנה עם שרידי מאובנים ומונומנטים עתיקים ואולי גם עם חוקי חמורבי.. [או שמא בעצם ברא אותו הרגע והכניס לכל בני האדם זכרונות מוזרים בראשם]. טענת "הייפלא מה' דבר" אינה יכולה להביא אותנו לחשוב שכשאנו סוגרים את המקרר, החפצים שבו אינם קיימים, והוא בורא אותם מחדש רק עם פתיחתו. ובמלים אחרות: זהו דוחק גדול יותר מכל הדוחקים הנאמרים "בתמימות נגד המצפון המדעי", אין משמעות ל"מצפון המדעי" ביחס לתמונה חלקית, כשיש לנו את כל הסבות להבין שהתורה נתנה מן השמים על ידי משה, ה"דוחקים" הם השלמת התמונה מתוך ה"מצפון המדעי".

אין בדברים אלו משום הסכמה להגדרה הכוללת של "דוחקים", משתי סבות: א. כבר הוזכר לעיל כי כל חקירה של תקופה רחוקה מתוך ממצאים דלים תחייב דברים מפתיעים, דברים בלתי פתורים, ואף דברים סותרים. מסבה זו מתחייב עקרון הקובע כי לעולם לא יהיו המסקנות נוטות לצד אחד יותר מאשר לחברו, כלומר: "דחוקי" הבקורת יהיו לפחות ככמות "דחוקי" המסורת, למעט טעונים טאוטולוגיים, כדוגמת: "כל מקום שנזכר הבטוי "פלוני אלמוני" הרי הוא שייך לתעודה X ויש לשייכו אליה אפילו אם הוא באמצע משפט שאינו שייך לתעודה זו ללא ספק. מסקנה: הוכח כי משפט "פלוני אלמוני" שייך לתעודה X ללא שום דוחק וללא שום חריגה" ב. הוכחות הבקורת מיוסדות על הנחות הגיוניות כוללות ורצופות לאורך כל הויכוח, ניתן להוכיח כי הנחות אלו מוטעות, וכבר הארכנו בזה לעיל במקומו.

גם מבחינה דתית הדברים הינם אבסורד, הרב ברויאר נתלה באמרה "אין מקרא יוצא מידי פשוטו" כשכוונתו היא "אין להתעלם ממה שהקורא מבין בקריאה אובייקטיבית" - ממסקנות הבקורת, אמנם האמת היא שדבריו נסתרים כתוצאה מכלל ברור זה. הפירוש הקובע כי אין להתעלם מההבנה הפשוטה אינו עיקרו של הכלל הזה אלא יוצא ממשמעותו, עיקרו של הכלל הוא שאין אפשרות לפרש את התורה בדרך דרושית [או סודית] בלבד. הדרוש לעולם אינו בא לשלול את הפשט, הכלל הבסיסי של חוק, תורה, הוראה, או דבר אלהים מוחלט, שלא ייתכן לקחת מקרא שכתוב בו דבר א' ולהפכו לדבר ב' במחי דרוש רמז או סוד, זו אינה תורה. על כן כלל ברזל הוא שאין מקרא יוצא מידי פשוטו, אין לוותר ולהסיח אותו מפשוטו[3]. ועל כן ברור כי אם באמת פשוטו של מקרא הוא שהתורה יצירת דורות - בעל כרחינו הדבר אמת, כלומר עיוות הוא להסביר את התורה באופן שהמקרא יוצא מידי פשוטו, והנראה לפי פשוטו לקורא - הוא שקר. אמנם נגזרת מן הכלל הזה גם הנחתו הנכונה של ברויאר שממילא מובן שאין להתעלם מהבנתו הריאלית של הקורא. ועל זה עצמו עומד הויכוח מהו ההסבר הריאלי לדברים. אך להזדקק לתורת הסוד, כשזו במודע מודה ואומרת "אל תסתפקו בי, ישנו גם הפשט" - זהו עיוות של התורה כולה.

מתאימים כאן דברי הרמב"ם (מאמר תחית המתים):

  • "שאיפתינו ושאיפת כל אנשי החכמה מיחידי סגולה הפך שאיפת ההמון כי המון בעלי התורות יותר חביב עליהם וערב לסכלותם לעשות את התורה והשכל שני קצוות הסותרים זה את זה ומבארים כל דבר נגד המושכל כו' ואנחנו שואפים לאחד התורה עם המושכל ונתאר כל הדברים כפי סדר טבעי אפשרי בכל אלה זולתי מה שנאמר בו בפרוש כו' ואין שום אפשרות לבארו כלל רק אז נוכרח".

כתוצאה מהנחה זו הסכימו חז"ל מסברתם (שהרי הדבר שנוי במחלוקת) כי הפסוקים העוסקים במיתת משה לא נכתבו על ידו, למרות שהוא ידע על פי ה' שהינו הולך לקראת מותו, עדיין ההגיון משייך את כתיבת המלים "וימת משה" ליהושע, על פי ה'. ייתכן אפילו כי משה אמר ליהושע לכתוב זאת, אבל ההגיון מתקשה לפרש כי משה כתב זאת.

ברויאר מוכן גם לוותר על כך שהמסורת של תורה משמים תהיה ריאלית, ואיננו מנמק מדוע אם כן עלינו להאמין שאכן בורא העולם נתן את התורה ביד משה, א. בהעדר הוכחה מן ספרי ההיסטוריה - התורה. ב. למרות הוכחה לכאורה לכך שהתורה יצירת דורות. מנין לנו ללכת אחרי תורות הסוד האלו שהוא מציע, ולעזוב את 'פשוטו' של מקרא?

אין כוונת הדברים ש"עלינו להחליט שזו הוכחה - כדי שתהיה לנו הוכחה". ישנן מספיק סבות המוכיחות את קדמות התורה והפצתה בעם מיד עם מות משה, כפי שנתבאר במאמרים אחרים. וסבות אלו מצטרפות עם האחדות והשלמות שבתורה המוכיחות שהיא ספר אחד ויחיד. ישנן יותר סבות פרשניות פנימיות לקיים את המסורת מאשר לבטלה.

מעצם דבריו של ברויאר שהיה מסכים לקבל את התיאוריה כי התורה נכתבה על ידי נביאים בתקופות מאוחרות, לולי שמצא איזו משמעות דרושית בחז"ל לא כך, וכן ישנה בעיה שזו "דת חדשה שספק אם תצליח". ומשהוא נסוג מהצעה זו הוא מציע הצעה מוזרה שבעתיים, בהסתמך על "הוכחות הבקורת". אנו למדים כי ברויאר "בדק את הוכחות בקורת המקרא לפני ארבעים שנה" כלשונו, אך לא ירד כלל לעמקם. בזמן שהוא מתאר את קאסוטו וקויפמן "כמלקטי פרורים מתחת שלחן ענקים", בחוסר הבנה מוחלטת של מחקריהם, קאסוטו הינו חוקר מקרא ראשון מסוגו שהכניס עצמו בעובי הקורה של חקר המקרא והשוואתו לכתבי המזרח הקדום, וקויפמן הינו החוקר הראשון בעת החדשה שחקר את תולדות האמונה הישראלית בעיקריה, במחקר ריאלי ומקיף, ולא בשברי פסוקים המושכים את העין כסיוע לתיאוריה פוליטית. מחקרי שניהם הינם ראשונים מסוגם, והם הם הענקים. אין הם מלקטים פירורים משלחנם של המבקרים, אלא מפוררים את שולחנם לפירורים, וברויאר הוא המתעקש ללקט בחזרה את הפירורים.

די לראות את נסיון השכנוע של ברויאר בכתב העת דעות (שם, תחת הכותרת 'הזהות בין חז"ל לבקורת המקרא'):

  • "מי מבין שלומי אמוני ישראל יהיה מוכן להאמין ששי"ח חניכיו של אברהם רומזים לגימטריה של אליעזר שעה שכל בר בי רב יודע שחכמת הגימטריה הומצאה רק בידי היונים? מי יעיז לזהות את דן שבמלחמת ארבעת המלכים עם דן ההיסטורית המאוחרת? מי יבין את הרמז של מסעות אברהם בין בית אל ובין העי - לאור כבושיו המאוחרים של יהושע בן נון? פרושים אלו וכיו"ב מי יעיז להשמיע אותם ברמה פרט למבקרי המקרא ופרט לחז"ל?".

הקביעה כי "חכמת הגימטריה הומצאה בידי היונים", היא שרירותית[4], כשם שהקביעה שהתורה אכן התכוונה לגימטריה זו היא שרירותית. האמנם ניתן להסיק מקביעות אלו שספר בראשית נכתב בתקופה ההלניסטית?  הידיעות שבתורה שענינם "מעשי אבות סימן לבנים" אינם נחלת המבקרים או חז"ל בלבד, אלא מיסודות המקרא כולו, ודבר אין להם עם הבקורת. ה"בעיה הכאובה של שרידי המיתולוגיה" במדה והיא קיימת, לא היתה "כאובה" בעיני המלבי"ם, ואין לראות בה חיזוק לתיאוריות של הבקורת.

ברויאר עצמו בהצעתו המוזרה מתעלם בעליל מכל תורת הבקורת על הנביאים: בתקופת הנבואה אין זכר לקיום מצוות, יש זכר לחוקים שונים, יש זכר להיווצרות תורה בזמן מאוחר, יש הוכחה למגמות שונות הנוגדות לתורה, יש הוכחות לזיופים הוספות וסילופים, יש חוסר הבנה. מכיון שהנביאים לא נוצרו באש שחורה על גבי לבנה, כהוכחתו של ברויאר מכך שחז"ל לא ציינו זאת לגבי ישעיהו, כיצד אם כן כל הבנין "המבריק והגאוני" של הבקורת נכשל בכל זה?

תורת הבחינות היא המשך של תורת התעודות, כוונתה אולי לטובה, אבל גם היא חסרת ערך לפתרון השאלות של חקר המקרא.

במקביל ישנן גישות נוספות הדומות לה, ונצטט למשל את דברי הרי"ד סולוביצ'יק:

  • "מעולם לא הוטרדתי באורח רציני על ידי הבעיה של תיאור בריאת העולם אשר בתורה לעומת התיאור המדעי של האבולוציה.. לא הייתי נבוך בשל חוסר האפשרות להתאים את סוד ההתגלות למסגרת האימפריציזם ההיסטורי. יתר על כן, אפילו לא הוטרדתי על ידי התיאוריות של בקורת המקרא הסותרות את היסודות שעליהם מבוססת הקדושה והשלימות של המקרא" (איש האמונה הבודד עמ' 12).

המזכירים את דברי ליבוביץ:

  • "היהודי המאמין.. אינו תולה את קדושת התנ"ך באמונות דעות והשקפות על טיבו ועל מקורותיו של החומר המובא בתנ"ך ועל ערכו ההיסטורי והמדעי" (יהדות עם יהודי ומדינת ישראל, עמ' 350).

רב ההבדל בין גישתו של הרי"ד לגישתו של ליבוביץ', ובכל אופן המשותף לגישות האלו שבעליהם כמעט ואינם טורחים לגלות לנו מה באמת הם חושבים על הדברים אותם מתיימרת בקורת המקרא להוכיח, ועצם היות בעלי גישות אלו "בלתי מוטרדים" מבעיות רציניות הקשורות בהיסטוריות של המקרא[5], בא ללמדנו שאל לנו לצפות מהם לפתרון ריאלי לשאלת ההיסטוריות של המקרא.

 ראה עוד: עמוס חכם, על חקר המקרא, תורת התעודות ושיטת הבחינות (מגדים ג), וכן: מאמרו של הרב משה ליכטנשטיין נגד תורת הבחינות (עלון שבות בוגרים יז' תשס"ג).

 הערות:

[1]בפרט יש לציין את עבודתו של תלמידו לשעבר, יוסף אביבי, אשר בחיבורו "על סגנונות הקדש בתורה" (ירושלים תשלז') הולך ומבאר את כל חילופי הסגנון בתורה, על פי חכמת הקבלה. אע"פ שיש בחינה של אמת במשמעות חילופי השמות האלהיים וכדו', בסופו של דבר "חלוקת הסגנונות" מעוררת רושם עגום ביותר, מכיון שהיא נסמכת על החלוקות המיושנות של דרייבר וסקינר, שהן "מעשה אומן" המביא לידי גיחוך, וכבר התלוצצו מהן החוקרים החדשים (ראה בפרט גריניץ: בקורת תורת התעודות, בתוך: יחודו וקדמותו של ספר בראשית). חלוקות אלו חסרות משמעות, הם מייחסות בשרירות הבדלי לשון טפלים לתעודות שונות, כך "שק" שייך לתעודה אחת ו"אמתחת" לחברתה, "הוליד" ו"ילד", ועוד רבים. גם תיאוריות בחכמת הקבלה אי אפשר להשתית על תוהו, ועל חוסר הבנה של גרמנים בלשון העברית.

[2]שלילת ההצעה שהוא מביא כאלו התורה ניתנה "מן השמים" דרך נביאים מאוחרים, הינה ברורה מאליה.

התורה מעידה במקומות רבים לא כן! התורה מצוה "לא תוסיפו מכל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם ולא תגרעו ממנו", הנביא אשר יבא להוסיף חוק או לשנות מות יומת. התורה אומרת במפורש "כי תבא אל הארץ.. וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר.. והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו". כלומר במדבר דבר משה על ספר תורה מושלם. "ביום אשר תעברון את הירדן.. וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת באר היטב", גם זו עדות על תורה מושלמת במדבר. "ויכתוב משה את התורה הזאת ויתנה אל הכהנים.. ואל כל זקני ישראל". ויהי "ככלות משה לכתב את דברי התורה הזאת על ספר עד תמם.. לקח את ספר התורה הזה ושמתם אתו מצד ארון ברית ה' אלהיכם והיה שם בך לעד". "ויצו משה אותם בחג הסוכות תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל באזניהם". התורה כולה מתמקדת ב"אתם" וב"היום". ספר יהושע מעיד (ח לב) "ויכתב שם על האבנים את משנה תורת משה אשר כתב לפני בני ישראל".

מלבד זאת הלא רוב פרשיות התורה פותחות "וידבר ה' אל משה" וכיוצא בזה, כלומר התורה מעידה שדברים אלו נאמרו למשה מפי ה', שוב אין כאן מקום להכניס ידי נביאים מאוחרים, כי אם הם כתבו את רק דברי ה' למשה ולא שום גלוי אחר, שוב איננו יכולים לקבל את הבחנות הבקורת.

בעלי ההצעה הזו ייאלצו להפוך את דברי הכתוב ביהושע (ח) "ויכתב שם על האבנים את משנה תורת משה אשר כתב לפני בני ישראל וכל ישראל וזקניו ושופטיו עומדים .. ואחרי כן קרא את כל דברי התורה הברכה והקללה ככל הכתוב בספר התורה לא היה דבר מכל אשר ציוה משה אשר לא קרא יהושע נגד כל קהל ישראל והנשים והטף", לשקר גס.

[3]גם דברי הרב ע. שטינזלץ (דעות תשיט' "פשוטו של מקרא" דעות תשיט') משוללים לגמרי. "דברה תורה כלשון בני אדם" אינו רק "כלל הקובע כי ההכפלות בתורה הם לפי הדקדוק", אלא גם כלל הקובע שאף שאין צורך דקדוקי בהכפלה זו, והיה אפשר לוותר עליה, השתמשה התורה בכפילות משום שכך דרך בני אדם לדבר. ומכאן כי אפשר לפרש את התורה כפי טבע הלשון.

קביעתו כי אי אפשר להבין את התורה כשם שאי אפשר להבין את הקב"ה, היא מנוגדת לקבלת חכמים ולהגיון, והמאמר (שאינו בחז"ל) "כל התורה שמות הקב"ה" בודאי אינו שייך לענין, והארכנו במקום אחר במשמעות מאמר זה לדעות המפרשים השונות.

הערתו כי הפשט אין כחו יכול להיות יפה לכל הדורות כולם, נכונה. אך אין זה פגם בנצחיות התורה שיש בה גם פשט שכזה. ואם לדעתו הפתרון הוא דרש או רמז, הרי כיון שגם הם קיימים, הם יכולים לשיטתו להיות הסבה לנצחיות התורה, אבל אין זה מזיז את הפשט ממשמעותו הראשונה.

לפי דבריו הוא מתקשה מהו הגבול אם כן שלא להוציא את כל ההלכות מפשוטן? ומתרץ שלשם כך ישנן יג' מדות. אך כל המצוי בנושא יבין כי אין זה מספיק. הוא מציין כי במדרשי חז"ל אין רתיעה מ"עיקום" הפסוקים או מ"אנכרוניזמים" משום שהם לא הכירו בפשט "במשמעותו החדשה". חבל להאריך לגבי כל טיעוניו, שלאחריהם גם השמים הם לא הגבול. רק יש להעיר שאת דברי אור החיים ויקרא יד' הוא מביא כסיוע לדעתו, בזמן שמדברי אוה"ח ישנה סתירה גמורה לכל דבריו, ואין כאן מקומו. ראה על כל זה בחיבור "תורה שבעל פה".

[4]בחפירות אשור נתגלתה כתובת סרגון, מן המאה השמינית לפנה"ס, המסביר לנו מדוע בנה את חומת חורסבאד דוקא באורך 16,383 אמות? משום שמספר זה עולה לערך המספרי של אותיות שמו! ירמיהו לב' משתמש בשפת אתב"ש, כידוע לחוקרים (אנצ"מ ערך חידה, וערך בבל).

[5] "האדם המאמין, אשר חווייתו הדתית עמוסה מאבקים פנימיים וסתירות, הפוסח על שתי הסעיפים בין דבקות באלהים לבין יאוש", ("איש האמונה", הרב י.ד. סולוביצ'יק, עמ' 9).

שתף מאמר זה

תגובות ישירות

2 מחשבות על “תורת הבחינות”

  1. השאלה היא לגבי אחד הדברים שהוזכרו כאן במאמר, אף שאין זה נושא המאמר:
    הגדרתם כאן "כטענה נלעגת" את הטענה ש: "אלהים ברא את העולם לפני כששת אלפים שנה עם שרידי מאובנים ומונומנטים עתיקים", (אני מזדהה עם הדברים אף שיש לא מעטים שמעלים טענה זו)

    אך אם כן, כיצד אתם משיבים על ההוכחה שיש מאור הכוכבים לענין גיל העולם? הרי יש כוכבים הרחוקים מאיתנו במרחק של מליוני שנות אור?

  2. צוות האתר

    ההתייחסות לנושא זה שנויה במחלוקת, יש המפרשים את פשטות התורה כאליגוריה, ויש המנסים להתווכח עם ההוכחות המקובלות בעולם המדע, ראה בתגית גיל העולם
    לגבי אור הכוכבים ספציפית, ראה למשל דבריו של מיכי אברהם (ד"ר לפיזיקה) כאן:

    "בכל זאת גם במישור העובדתי יש כמה צורות ליישב את שני הדברים: האטת הזמן עם התפשטות היקום (קצב זרימת הזמן משתנה עם צפיפות המסה ביקום)"

    הכוונה היא שבזמן המפץ הגדול עדיין לא התקבעו הקבועים והחוקים בטבע עד לזמן בו היקום התאזן במדה מסויימת, לכן אפשרי שקצב התפשטות היקום היה מהיר ממהירות האור. גם הזמן הוא יחסי, ולכן פעולות שאורכות זמן רב מאד בתצפית שלנו, מתרחשות במהירות הבזק במצב של פעילות מהירה וצפיפות גבוהה.
    בעז"ה בעתיד נקדיש לנושא זה מאמרים מפורטים יותר.

לתגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *