האתר עוסק בשאלות של אמונה מול כפירה, ומיועד לעוסקים בנושא.
למדיניות האתר לחץ כאן

Kal-sites – בניית אתרים
רוצה לדעת כמה עולה לבנות אתר ? לחץ כאן

נושאים באתר

"רציו" רוצה לגדול... רוצים לתרום?

תקבלו מייד
אישור מס הכנסה לעניין תרומות לפי סעיף 46 לפקודת מס הכנסה

10 ₪
20 ₪
100 ₪
200 ₪
500 ₪
1000 ₪
סכום אחר
הפוך את תרומתך לחודשית (ללא לקיחת מסגרת)
כן!, אני אתכם
לא! רוצה תרומה חד פעמית

תושבע"פ – על תולדותיו של סכסוך מר בין השערות לעובדות

צוות האתר

צוות האתר

image_printלחץ לגירסת הדפסה

ההוכחות ההיסטוריות המוצקות לקדמות תורה שבעל פה, חשובות לא רק לחזק את אמיתות הידיעה המסורתית על התושבע"פ, אלא גם להראות, כיצד החשיבה המחקרית לא תואמת את המציאות, כיצד התיאוריות נמסות ונדחקות מול העובדות, המחקר שהציע כיווני חשיבה שחשבם לאמת, נאלץ לסגת שוב ושוב. כמובן שהוא לא מודה אלא על מה שהוא מוכרח להודות, ועדיין יש מחלוקת בין המחקר למסורת, אבל מה זה אומר על הצד של המחקר? איך יכול להיות שהוא כל כך שגה ולא הבין את המציאות? משהו בהנחות היסוד שלו לא נכון.

בנקודה הזו נגענו ברבה פעמים, לאחרונה בתחום מסורת הנוסח, קודם לכן על קדמות הספרות המקראית, וכעת נגיע לתושבע"פ, חקר ההלכה, דוגמאות רבות המוכיחות את קדמות ההלכה הבאנו כאן, (הפולמוס מול ליצני המיסיון אודות מאמר זה – כאן, וכאן), את הגישה המזלזלת של החוקרים תיארנו קצת כאן, לא נחזור על האמור כבר, ונביא עוד קצת נתונים על המהפך העצום שחל במחקר תושבע"פ, וכמובן – אפס הפקת לקחים. מודים בעובדות, אם אין ברירה, אבל לא עושים בדק בית ושואלים איך הגענו למדע בדיוני?

ניצמד לזמן מה למאמרו של פרופ' יעקב זוסמן, במאמרו  'חקר תולדות ההלכה ומגלות מדבר יהודה', (תרביץ נט תש"ן), במבט לאחור, מבין זוסמן שמחקרי חכמת ישראל שתנועת ההשכלה קידשה כאור מול חושך, היו בסופו של דבר גם מניפסטים פוליטיים, ולא יצגו 'התקדמות מחקרית', אלא את האג'נדה של כותביהם. (סקירה נרחבת על כך, כאן וכאן). וכך נכתב בין דברי הפתיחה של מאמרו:

"מן המטרות הגדולות שהציבה לעצמה 'חכמת ישראל' בראשית דרכה היה חקר תולדות ההלכה והתפתחותה, הנסיון לרדת לעומקם של תהליכי התהוותה והתפתחותה של ההלכה… במחקרים אלה הועלו רעיונות מעניינים, נאמרו דברים חריפים והשערות נועזות, אבל החוקרים גם הפליגו בדמיונות רחוקים שלא היו נקיים מפניות אקטואליות, ואף הצהרות מפורשות בכיוון זה לא חסרו – גייגר הלוחם הגדול בהלכה בת זמנו, גייס בחריפות ובלמדנותו את חקר תולדות ההלכה הקדומה למגמותיו הפוליטיות"

ובהערה הוא אומר:

"עלינו לקחת בחשבון גם את הסיבות האובייקטיביות לרתיעה מעיסוקם החובבני לעתים של ראשוני חכמת ישראל – כגון שימושם בטקסטים בלתי בחונים, שלעתים קרובות הכשילו אותם, ומגדליהם ההיסטוריים נמצאו לעתים בנויים על חול" (הע' 10).

"תפיסותיהם של חכמי המאה ה19 את הכתות משקפות בדרך כלל את השקפותיהם הפוליטיות והדתיות של הכותבים… בספרות המחקר האינסופית כמעט על כתות ימי בית שני נאמרו השערות מרובות ורחוקות, הכתות ייחודן ותורותיהן תוארו לעתים קרובות על יסודות דמיוניים. צירופי הידיעות החלקיות שנמסרו במקורות השוני יצרו תיאוריות פורחות באויר… השערות שנתקבלו ללא ביקורת מספקת ודעות אישיות של חוקרים – כל אלו משמשים בערבוביא" (הע' 135)

כלומר, מבחינה אובייקטיבית, אנחנו יודעים כיום, כי כל אותם חילופי האגרות בין רנ"ק לשי"ר, או בין שאר כותבים גליצייאניים, לא היו מדע ולא מחקר, אלא הזיות. כל ה'מאמרים' שנלמדו בחרדת קודש  חסידית ע"י בחורי ישיבה שנפתחו עיניהם, והפכו בעצמם ל'חוקרים' באבחת קיצוץ אורך המעיל, לא היו אלא מניפסטים תרבותיים ודברי הטפה באצטלא של מחקר.

אחת ההנחות היסודיות של מחקר תושבע"פ, החל מראשוני חכמת ישראל, הוא הכחשה של היות הדברים באים במסורת ושכל העיסוק בהם הוא במגמת שימור והעברה, ונתינת הדגש ומרכז הכובד על האדם שבזמנו נאמרה המימרה, על הכביכול-פסיכולוגיה שלו, על הרקע התרבותי אצל העמים השכנים, שיטת " סיטואציות ואילוצים", ההלכה תוארה ע"י החוקרים האלו כתהליך שהומצא והתפתח ברובו שנים רבות לאחר החורבן.

במקומו הבאנו תגובה מתבקשת של פרופ' מנטל כנגד 'מדע' ההכחשה:

"קונן טוען שהמצאת המסורת על אכנה"ג היא המצאת הרבנים… טענתו של קונן אינה הולמת את המציאות ששררה בזמן התנאים והאמוראים, המציאות התלמודית היתה מסורת חיה ונפוצה בין החכמים, ואין להניח שמישהו יעיז להמציא מוסד הלכתי כה חשוב ולדבר על בדותא זו בבטחון ובוודאות מבלי לעורר תגובה שלילית מצד חכמים אחרים. המצאה כזו מצד אחד החכמים המיחס מאמרים ותקנות למוסד בלתי ידוע עד אז, בודאי שלא היתה עוברת בשתיקה… חשדנותו המופרזת של קונן שחכם מחכמי התלמוד המציא מלבו מוסד כמו אנשי כנסת הגדולה, ולא עוד אלא ששאר החכמים ענו אחריו כאילו הדבר היה ידוע להם מכבר, מוכיחה רק שחוקר נכבד זה לא הכיר את טיבם של התנאים והאמוראים… חז"ל התייחסו אל ההלכות כאל ענינים שמימיים שאין אדם עושה בהם כבשלו" (אכנה"ג, הוצ' דביר תשמג', עמ' 65).

אך החוקרים ה'רגילים', שקבלו את הנחות היסוד של אבות חכמת ישראל, כמסורת מקודשת לעצמה, הופתעו מהעובדות הנפרשות במגילות מדבר יהודה, ולכן העדיפו לשתוק או להתעלם. אף אחד מהם לא קם וצעק: "טעינו לאורך כל הדרך, המסורת אכן העבירה הלכות בנוסחן וכלשונן במשך מאות רבות של שנים בדבקות מפתיעה". ממש לא, מה שהוכח הוכח (במדה ואין תירוצי סרק כנגד), והשאר: עסקים כרגיל, ניתוחי תיאורים בגמרא לא שוקלים את האפשרות של מסורת שמישהו טרח לדייק בה, והן משמשים כר ניתוח פסיכולוגי בגרוש, אמנם גרוש גדוש הערות שוליים ומלים גבוהות, אבל גרוש.

וכפי שכותב זוסמן: "אמנם מגילות מדבר יהודה גרמו כבר במדה מסויימת ליחס חיובי יותר כלפי מקורות חז"ל. אבל עדיין החשדנות מרובה, ראה למשל….", (הע' 191) . "במה שנוגע לטיפול במסורות האותנטיות המעטות שנשתמרו ספרות חז"ל, שבמחקר המודרני נוטים להתעלם מהן, ראה למשל…" (הערה 135).

ההודאה בעובדות מלווה בכל כך הרבה גניחות והסתייגויות, עד שנדמה כאילו נאלץ עולם המחקר לבלוע, לא צפרדע, אלא את תנין מצרים ויאוריו:

"החוקרים עמלו קשה לתאם בין העדויות השונות לפשר ולמזג ביניהן, ולעמוד על עיקרי הדברים. אלא שבדרך כלל נטו לראות במקורות חז"ל עדים מאוחרים החשודים על ראיה חד צדדית מצומצמת ברטרוספקט אנכרוניסטי (כך למשל ולהויזן) וכך גם בימינו. כעת מצויה בידינו עדותו של אחד מן הצדדים במקור ראשון, המתאר את עמדותיו ואת מחלקותיו עם צד מן הצדדים שכנגד, והנה באופן מפתיע הקולות העולים מעדות זו קרובים להיות זהים גם בתוכנם וגם בניסוחם לקולות ששמענו עד כה מן המקורות התלמודיים דווקא. קרבה זו מלמדת שבספרות חז"ל אכן נשתמרו מסורות אותנטיות (אמנם מעטות…) המשקפות נאמנה את עיקרי המחלוקות לפחות בתחומי ההלכה…" (מתוך הערה 191)

מה עוד צריך לראות כדי להאמין? "קרובים להיות זהים גם בניסוחם", אנשים שמרו בחרדת קודש ניסוח של מחלוקת עם הצדוקים, מאות רבות של שנים, רב לתלמיד רב לתלמיד, זה לא מספיק כדי לראות שהתלמוד מתעד מסורת ולא המצאות? כמה דם יזע ודמעות צריך חוקר להגיר לפני שהוא רואה דבר כל כך פשוט ולא מסובך?

החיבור 'ברית דמשק' מוכר עוד מהגניזה הקהירית, הוא פורסם חלקית עוד בסוף המאה ה19, מאה שנים לאחר מכן מתאר זוסמן:

"אזכורים מעטים של החיבור הופיעו כבר פה ושם בספרות המחקר…כאשר פנו אלי פרופ' סטרגנל וקימרון לפני שנים אחדות (בשנת 1982) לייעץ להם בעניני ההלכה שבמגילה זו, נדהמתי מן הקרבה והדמיון לספרות חז"ל, ועלי להודות שמתחילה עלו בלבי ספקות שמא אין זה אלא חיבור שהוא מאוחר לספרות ההלכה של התנאים. אבל עד מהרה התברר לי גם טיבה של קרבה זו".

החוקרים שציפו למצוא תיאור מצב 'קדם הלכתי' 'פרוטו פרושי' 'טרום חזל"י' או כל ניסוח מכובס אחר להכחשת המסורת, התאכזבו, ולכן התעלמו…

לנוצרים היתה אכזבה משלהם (ראה כאן ובהע' 1), הם ציפו למצוא את השורש של היהדות הלא הלכתית, יהדות החסד והרחמים שלפי אמונתם היא המשך תורת הנביאים, ולהויזן טפל את כל היהדות וההלכה על הפרושים, בעקבות מחקר מפלצתי בסגנון מיין קאמפף על 'פרושים וצדוקים', פסבדו מחקר שהיוה זרוע של התיאולוגיה הפרוטסטנטית, כפי שהראינו כאן וכאן. לכן מלכתחלה לא היה 'מחקר' זה תלוי בעובדות, כפי שמתאר זוסמן:

"מעניין אולי לציין, שחיבוריהם של ולהויזן ושירר הופיעו לראשונה באותה שנה עצמה, אבל בעוד שחיבורו הגדול של שירר השתכלל ממהדורה למהדורה (גם מבחינת יחסו למקורות התלמודיים). הרי חיבורו הקטן של ולהויזן נשאר כמות שהוא ולא זכה למהדורה נוספת. רק ביובל החמשים להופעות הראשונה, כמה שנים לאחר מותו של המחבר, דאגו ידידיו להוציאו מחדש ללא תוספת או שינוי כל שהם" (הערה 201).

ראה גם כאן ובהערה 2, על היעדר כל היכרות של ולהויזן עם הספרות העברית של הבית השני, הוא פשוט טווה תיאוריות על פרושים וצדוקים בלי לדעת עברית כהלכה ובלי להכיר את ספרות חז"ל… מה זה משנה מה כתבו שם היהודונים?

ולחוקרינו, האכזבות שלהם: לא פרוטו, לא קדם, ולא טרום, כתבי הכת, שנכתבו לפחות כ250 שנה לפני החורבן, מוכיחים שכבר בזמנם היתה מקודשת עליהם הטרמינולוגיה ההלכתית שאנו מוצאים בתלמוד 650 שנים לאחר מכן, ישנה שיטה הלכתית מגובשת, והלכות פסוקות ומנוסחות.

למרות הציפיות שכת פורשת תיתן לנו אידיאולוגיה אחרת, יהדות אחרת, הרי המחלוקות הן רק הלכתיות ולכן 'משעממות'…

"לא מקרה הוא שהמגילות ההלכתיות הן הנפוצות ביותר בין כתבי הכת שנתגלו, ונמצאו מהן שרידים של טפסים מרובים מאד… הרושם המרשים ביותר העולה מהם הוא הקרבה הגדולה לעולם ההלכה של חז"ל, קרבה בלשון, במינוח, בפרטי הלכות, ובכל עולם מושגיהם… כבר כתב הגר"ש ליברמן על ברית דמשק: 'תעודה זו משופעת במלים ובביטויים עברים צחים, המזדמנים בספרות התלמודית, במספר רב יותר משסברו כל מהדיריה'. קרבה זו הולכת וגוברת בחומר החדש ההולך ומתגלה… מצויים בה מושגים מונחים ולשונות הקרובים באופן מפתיע, ולפעמים אף באופן מדהים לעולמם של תנאים".

ובכן, אין זה מפתיע ולא מדהים, שמה שאמרו חז"ל, למשל, 'העיד יוסי בן יועזר איש צרידה על משקין בי מדבחיא דכן', אינו פנטזיה ולא חלום, אלא מסורת, יוסי בן יועזר שחי בתקופה החשמונאית, היה בן זמנו של 'מורה הצדק' הכיתתי, ושניהם ידעו שהלכות טומאה הן מסורת עתיקה, העוברת בחרדת קודש כצורתה. כשם שחכמים העבירו את המשפט הזה מדור לדור עד שהועלה על הכתב (המשנה נכתבה יותר מ300 שנה אחרי יוסי בן יועזר, שלא לדבר על התלמוד), כך אנשי הכת, שהיו יהודים מאמינים גם הם, העבירו את הגירסא שלהם לתורה שבעל פה מדור לדור. לא צריכים לשבת שבעים ושבעה נקיים לפני שמשחררים הודאה כזו לחלל העולם…

כאמור, לא מדובר באיזו תגלית או אבחנה דקה של של זוסמן, כפי שהוא מציין בהערה:

"י. ידין במבואו למגילת המקדש הצביע על 'המלים והמונחים המצויים אך ורק בלשון… המכונה לשון חכמים', ובמיוחד על 'השימוש במונחים הלכתיים שחשיבותן העיקרית טמונה בזיקה שבין הלכות המגילה להלכות בית שני', כן עמד על 'הזיקה בין תורת הכת ובין הלכות קדומות… והלכות חז"ל המגובשות', 'תורה שבעלי ההלכות השונות נזקקו לה וללשונה המשפטי הלכתי'.

בהמשך ההערה הוא מתאר את רוחב היריעה של ההקבלה ההלכתית:

"החומר ההלכתי המובהק, בין זה שפורסם, בין זה שטרם הגיע לפרסום, הוא מגוון ביותר ונוגע לרוב תחומי ההלכה. אבל בדומה להלכה העתיקה שבספרות חז"ל בולטות בהן הלכות טהרה, כהונה, מקדש וקדשיו, (במיוחד הלכות צרעת!), מי נדה, זב וזבה (וביניהן מעין איסור קרבה בין זב לזבה הדומה במקצת למשנת שבת א ג, שעליה אמרו חז"ל בא וראה עד היכן פרצה טהרה בישראל), משמרות הכהנים, הלוח, שבת ומועדים, ועוד…

אזכיר כאן רק קטע גדול למדי אבל פגום ביותר, ובו הלכות לקיטת תאנים בטהרה וטהרת משקין: הלכה המעוררת דמיונות לאותה הלכה דרמטית שנחלקו בה שמאי והלל בוצרין – מוסקין – בטהרה והבוצר לגת הוכשר (שבת יז.).

המעיין בספרות הכת, יכול לחשוב שאין כאן אלא איזו שיטה הלכתית תנאית, בדומה לשיטת בית שמאי:

"אין זו הלכה לסדרי החיים של היחד והלכה יחודית לחברי הכת… אלא הלכה הנוגעת לכלל ישראל, הלכה למעשה שבה נחלקו הכתות, מחלוקות מסביב לנקודות מעשיות בפרטי הלכות בתחומי החים הציבוריים, הלוח והמועדות, טומאה וטהרה, מקדש וקדשיו, כהונה ומתנות כהונה.

הקרבה לעולם ההלכה של חז"ל, בגלל אפיין הכללי של ההלכות והפולמוס עם הלכות מתנגדיהם, מרובות מאד נקודות הקרבה והמחלוקת עם משנתם של התנאים. קרבה זו באה לידי ביטוי" בניסוח – סעיף אחר סעיף, פרטי הלכות בזו אחר זו, בדומה למשנה. בטרמינולוגיה – מינוח הלכתי מפותח, שהכרנו עד כה רק ממשנתם של חז"ל, מצוי כבר כאן כשהוא מגובש ומנוסח במטבעות קבועים. ומעל לכל – בתוכן, פרטי הלכות ופולמוס המצויים בספרות חז"ל כמחלוקות עם כתות פורשות נמצאים כאן מנוסחים לפרטיהם אבל מן הצד שכנגד.

כאמור, הניסוחים והמונחים קרובים מאד לעולמם של חז"ל – ואזכיר כאן רק כמה מהן: 'פרת חטאת' 'הערב שמש' 'מוצקות-ניצוק' 'ידות כלים' 'טהרת הקדש' 'תערובת' (במובן שונה מן השגור בספרות חז"ל) 'ארץ ישראל' (במובן ההלכתי) 'ראוי', ועוד.

בהמשך הוא מראה שלפי דברי ברית דמשק 'עובר לאו ירך אמו – ולכן חייב בשחיטה חל עליו איסור אותו ואת בנו ועובר במעי אמו מטמא'. (זו מחלוקת תנאים מפורסמת). והוא קובע שמדובר ב'תורה שבעל פה' המתועדת בתקופה החשמונאית:

"יש להדגיש את העובדה, ששתי צורותיה של התורה שבעל פה – 'מדרש'  ו'משנה' מצויות במקביל זו ליד זו, כבר בספרותה של הכת. על כל פנים אלה הם השרידים הקדומים ביותר שהגיעו אלינו מכל מה שניתן להגדיר כ"תורה שבעל פה" מחוג כלשהו ביהדות של ימי הבית השני, ושרידים אלה כתובים ומונחים כבר בימיהם" (הע' 135).

"הקרבה המפתעת לעתים בין דרכי דרשת הכתוב בכתבי הכת לדרשות חז"ל (קרבה שהביאה בין היתר את גינצבורג לזהות את ברית דמשק כחיבור פרושי דווקא…), אין בה משום חידוש, אם אין מניחים מחלוקת עקרונית בין הכתות בנושא עקרוני זה, דבר שכאמור אין לו לדעתי, סמך של ממש במקורות חז"ל המקוריים" (הע' 185).

מצד אחד, זה כל כך ברור, ומצד שני, זה כל כך קשה להוציא את זה, זה כל כך נראה כמו ספקולציה רבנית, שכדאי לייסד קבוצת תמיכה לפרופסורים שיוכלו 'להוציא את זה':

"לפרטי פרטיהן עמדו במרכז עולמם הרוחני פרטי הלכות – מושגים ומונחים – מעולמם של חכמי, המוכרים לנו ממשנתם של תנאים מאוחרים, ושלעתים נראים כפרי ספקולציה רבנית מופשטת ומאוחרת, שרשיהם בתקופה זו. אלה קורמים כעת עור וגידים, וקמים לתחיה לנגד עינינו, כממשות היסטורית ריאלית בתעודות בנות הזמן מימיהם של חשמונאים, בזה עסקו, בכך הגו, בזה נחלקו, ועל כך נתפלגו"

לשפשף את העינים ולא להאמין, חז"ל לא שיקרו! היתכן?

"על כך מעידים לא רק שרידי הספרות בת הזמן ומסורות והערכות שנשתמרו בספרות חז"ל המאוחרת יותר. כך מסתבר גם כמדומה, מן השרידים הפיזיים העולים מן החפירות הארכיאולוגיות, שהעשירו את ידיעותינו על החיים  החמריים והחברתיים של התקופה וגם על מדת שלטונה של ההלכה בהם. (אורבך חז"ל עמ' 9). וכבר העיר פרו' ליברמן המנוח כי 'הספרות התלמודית והארכאולוגיה מבארות ומשלימות זו את זו' (תרביץ ד' תרצ"ג עמ' 293)", (מתוך הע' 203).

החוקרים מאז גייגר, יצרו להם גרף התפתחות דמיוני וצפוי, מתוך השבלונה בה תפסו את עולם הדת והרוחניות בכלל. לפי המודל הזה, ראשיתה של ההלכה הקדומה הוא בדעות שיוחסו לצדוקים, הפרושים הרפורמטורים זנחו את 'מסורת האבות הצדוקית', ההלכה הקדומה, והתנאים יצרו יש מאין עולם שלם ודמיוני של מסורת. יש להניח שזה נשמע הגיוני ומתקבל על גרמני פרוטסטנטי מצוי במאה ה19, אבל מה לזה ולמחקר?

"שלא כגייגר, אין ההלכה הפרושית התפתחות מאוחרת דווקא, לעומת ההלכה הצדוקית הקדומה, כעת אנו רואים ששתיהן נתקיימו זו ליד זו ונאבקו זו בזו מקדמת דנא, עכ"פ ברור שהלכות התנאים אינן רק פרי יצירה מלאכותית של בית המדרש וספקולציה רבנית מאוחרת המשמשים תחליף למקדש ולעצמאות מדינית"

אם 'עולם מחקר' שלם, לא נרתע מלהלך על הקורים שטווה להם גייגר,[1] אדם שכתב על ברית המילה שהיא "מעשה ברברי של שפיכת דם" שהגיע הזמן לבטלו. מה הפלא שכך נראים פני המחקר? הפתעה ודרמה עם כל פעם שמגלים שחז"ל לא יצרו תיאוריית קשר וקונספירציה כלל בית מדרשית. מי שאינו מכיר את סגולתו הרוחנית וקדושתו של עמנו, ואינו מוכן להקיז טיפת דם כדי להשתייך לממלכת כהנים וגוי קדוש, יתיימר להבין בכלל את חכמינו? מה לצרוע ולזב בהיכל ה'?

"הדעה שהשתלטה במחקר ההיסטורי מיסודה של האסכולה הפרוטסטנטית (מן הכיוון המקראי, ובראשה ולהויזן) ומן הכיוון של ספרות חז"ל (כביכול…), הרואה בתולדות ישראל בימי בית שני תהליך רצוף של התאבנות לגליסטית נורמטיבית שהגיעה לשיאה ביהדות הפרושית הרבנית בסוף ימי הבית – אין לה כנראה שום יסוד, מלבד השקפתם התיאולוגית של יוצרי האסכולה" (הע' 225).

חן חן, על האמירה ש"כנראה" אין לה יסוד, ילמדנו רבינו, איך יכול להיות שהשקפה פרוטסטנטית בעלת אופי גרמני מוכר, "השתלטה במחקר ההיסטורי", מה עושים שם ב'מחקר'? הצבעות פוליטיות? איזו מערכת של עיבוד נתונים, יכולה להגיע למצב שהשקפות גזעניות ומעוותות משתלטות עליה? ("כנראה").

אברהם שיפמן, במאמרו, 'מלחמת המגלות', ( קתדרה 61, ספטמבר 1991,עמ' 15), כותב:

"מגילת מקצת מעשי התורה מרחיבה את ידיעותינו כל הפרושים… בידינו אם כן עדות על כעשרים הלכות של הפרושים. הלכות אלו תורמות אף להערכת אמינות מקורות חז"ל ומוכיחות לגבי שני ענינים שיש לקבל את דברי חז"ל ולדחות את דעתם של חוקרים בני ימינו שלא נתנו אמון בדבריהם… הענין הראשון הוא טענת התלמוד שהגישה הפרושית שלטה במהלך חלק גדול מתקופת התנאים, אף, בעניני בית המקדש. הענין השני הוא שמינוח ובמקרים אחרים גם הלכות, המובאים בספרות חז"ל בשם הפרושים ולעתים בעילום שם ('סתם'), אכן היו אלו שהפרושים החזיקו בהם. במלים אחרות, יהדות חז"ל אינה 'המצאה' שלאחר החורבן, כפי שטענו מספר חוקרים, שורשיה יונקים מכת הפרושים, שקדמה לתקופה החשמונאית".

יעקב כץ (הלכה וקבלה עמ' 175) מתאר את יחסם של חוקרינו ומשכילינו להלכה:

"כיצד הגיעו חכמים אלה למסקנותיהם וכיצד נימקו אותן במסגרת מושגי ההלכה – בכך לא התעניינו החוקרים, ומסתבר כי לא ייחסו לכך חשיבות או משמעות היסטורית, היינריך גרץ אינו מוכן להתחשב בנימוקי ההלכה של הצדדים אפילו כגורמי משנה"

דוד נחמן, במחקרו: ההלכה בכתבי יוסף בן מתתיהו (עמ' 27-8) כותב:

"מאז גייגר חזרו חוקרים שונים בצורות כאלו ואחרות על עיקרי תפיסה זו, לפיה ההלכה הצדוקית היתה נוקשה ושמרנית ואילו ההלכה הפרושית מקילה ו'מתקדמת' וממילא גם מאוחרת… אך הקביעה כי ההלכה הצדוקית היא ההלכה הקדומה ואילו ההלכה הפרושית היא הלכה 'חדשה' ורפורמטורית נעדרת תשתית ראייתית של ממש (ומאידך: היא מגמתית באופן ברור)… זאת ועוד. הגישה שלפיה ההלכה הפרושית היא מאוחרת וחדשנית מתעלמת מהאלמנט החשוב ביותר שלה: מסורת האבות, ברור שהמשמעות הבסיסית של המושג  מסורת האבות היא: המנהג המקובל והמוחזק בעם מדורי דורות, ואין ספק שהפרושים נשענו באופן בסיסי על מסורת זו"

(ראה סקירת ספרות מפורטת: בעבודת הדוקטורט של בעז הוטרר, 'עירוב החצרות במרחב העירוני – השתלשלותו ההלכתית מימי המשנה והתלמוד עד תחילת המאה ה20' (תשע"ג)

זוסמן מביא הרבה דוגמאות, אבל גם הן אינן אלא חלק קטן, (אגב, הוא עצמו נופל באותו פח יוקשים, ראה הערה[2]), פרופ' ח"ד מנטל הבין את הדברים ברור עוד לפני זוסמן, וכפי שציטטנו מדבריו כאן:

ח"ד מנטל בספרו 'אנשי כנסת הגדולה' מייחס פרק בשם 'על עתיקות ההלכות' (עמ' 186 והלאה), ובו הוא משווה את הלכות חז"ל לעשרות מקבילות בספרים החיצונים הקדומים, המוכיחים כי שניהם ינקו מהמסורת ההלכתית הקדומה, שהיתה קדושה אף לקבוצות הפורשות השונות. "עכשיו יש בידינו הוכחות ברורות כי כמה מן ההלכות המובאות במשנה ובתוספתא, ואף דעות המיוחסות לאמוראים, כבר היו קיימות לפני תקופת החשמונאים" (שם עמ' 187). בין השאר הוא מראה שם את עתיקות דין 'שינוי מראה' במי מקוה, ומהלכות שבת: מצוות תוספת שבת, דברים בטלים בשבת, דיבור על עסקים בשבת, איסור 'אינו מן המוכן' בשבת, פירות הנושרים בשבת, מילוי מים ברשות הרבים, אמירה לנכרי, יחוד בגד לשבת, איסור תענית בשבת, תחום אלפיים אמה, אסור הוצאה, איסור מקלקל, ילוד בהמה. איסורים אחרים: שבועה נגד התורה, מכירת בהמה טמאה לגוי, מכירת עבד לגויים, הפרת נדרים משותפת לארוס ולאב, שמן נכרים, כהן שוטה לראית נגעים, הגבלת גיל לשוטים, ארבע קהילות הם, ועוד רבים. לא רק ההלכות היו קיימות, אלא אף טרמינולוגיה דומה היתה קיימת כבר, וצורתה ניכרת גם באופן בו נקלטה בכתות הפורשות.

נציין גם למה שהבאנו ממחקריה של ורד נועם, המראה שלפני חז"ל עמד מאגר עתיק של מסורות היסטוריות, ממנו שאב גם יוספוס, ראה שם בסוף המאמר מובאות מדבריה, כיצד היא מדגימה את ההיסטוריות והאותנטיות של הרבה מסורות אגדתיות קדומות בחז"ל, וכן את העובדה שבכל מקום בו נתן לבדוק, הבבלי מדייק יותר מהירושלמי. לאחרונה פורסמו הקטעים האחרונים מן המגילות שעדיין לא נחשפו עד עתה, ועליהן נכתב בסקירה של אוניב' חיפה, ד"ר אשבל רצון ויונתן בן דב סיכמו:

 "במגילה הזו ניתן למצוא מילים וביטויים רבים שמופיעים אחר כך במשנה. זה מראה שוב שדברים רבים שעליהם כתבו חז"ל, כמה מאות שנים מאוחר יותר, הגיעו ממקור קדום מתקופת הבית השני".

פרופ' יאיר פורסטנברג, במאמרו: הלכות שבת בקומראן: בין לשון המקרא למסורות ההלכה (בתוך: מגילות כרך 13 2017) כותב:

 "הטענה שספרות ההלכה מקומראן… חולקת עם עולמה של יהדות בית שני וספרות חז"ל יסודות הלכתיים ופרשניים, זו אמירה חשובה, גם אם אין בה חידוש רב, וכפי שראינו אין כמו הלכות שבת להמחשת המסורות ההלכתיות והפרשניות המשותפות לספרות בית שני ולספרות חז"ל, תופעה זו אופיינית גם לתחומים אחרים שבהם מסורת פרשנית תשתיתית התגבשה לתוך פרקטיקות הלכתיות משותפות בקרב קבוצות שונות"

למעשה, לאחרונה הבאנו כאן עוד הרבה מקורות שעמדו על ההקבלות לספרות קדומה מימי החשמונאים, המוכיחות את קדמות תושבע"פ בנוסחאותיה ופרטיה, פרופ' גילת בספרו 'פרקים בהתפתחות ההלכה: קדמותם של איסורי שבת אחדים, המשך הנושא, הלכות תחומין ושיעוריהן נמצאים כבר בגנוזות, האיסור לדבר דברי חול בשבת מופיע בגנוזות ועוד, דין תוספת שבת החזל"י מופיע בגנוזות ועוד מקורות בני הזמן.

רחיצה לכבוד שבת. מופיע כבר בחשמונאים.

בעמ' 206 כותב גילת:

"התבוננות אובייקטיבית בספרות התלמודית ובמקורות ההלכה, מוכיחה… יש הלכות קדומות המגיעות עד לימי מתן תורה… הלכות רבות נמסרו איש מפי איש בקבלה ויסודן בהררי קודש, אולם אחרות נוצרו ונקבעו בשל נסיבות הזמן וחילופיהן".

פרופ' אביגדור שנאן, מתוך ספרו 'עולמה של ספרות האגדה': המסורת על אברהם: "סיפור זה המופיע במדרש זמנו שנים הרבה קודם חורבן הבית".

המסורת על משה רבינו: פרטים המופיעים במדרשים מאוחרים מאד, נמצאים כבר מאות שנים קודם לכן.

מוטיבים שנחשבו מתקופת חז"ל נתגלו כעתיקים:

שנאן ברוך אתה: קטעים ממגילות ההודיות, מקבילים לתפילות שנחשבו מאד מאוחרות.

שנאן מכירת יוסף: מדרש קדום שבקדומים מאות שנים לפני ספרות חז"ל.

 

מכאן נעבור להקבלות שמתאר יונתן לוי, שהבאנו מדבריו כאן:

 

רעיונות שאנחנו מוצאים בחז"ל, ויש להן מקבילות במגילות הגנוזות מאות שנים קודם לכן:

 

1) צוואת גד א' 6-8: 'ויאמר יוסף אל אבינו… ראה כי לקחתי טלה מפי הדב ואהרגהו ואזבח את הטלה כי נעצבתי על אשר לא יכל לחיות ונאכלהו, ויגד לאבינו; ובגלל זאת כעסתי על יוסף עד יום מכירתו' –  בראשית רבה פ"ד ז': 'חשודין הן על אבר מן החי'.

2) יובלים 8-1, 14-12: מחלוקות אברהם אבינו נגד אביו תרח ואחיו – בראשית רבה לח' יג':

3) במדרש סדר עולם (ב' 7-6) יש כמה מסורות שלקוחות ממגילות קומראן, למשל: יעקב אבינו היה בן 77 שנה כאשר הגיע לחתנו לבן (יובלים כח' 2); תקופת בני ישראל במצרים היתה 210 שנה (4Q464a [קימרון, החיבורים העבריים ג', עמ' 203)

4) החיוב ללימוד הוא לכל אדם: 'אביון אתה, אל תאמר רש אני ול[וא] אדרוש דעת' (חוכמת רז נהיה, פרק ב' (קימרון, החיבורים העבריים ב'.

5) ואל ימש במקום אשר יהיו שם העשרה איש דורש בתורה יומם ולילה תמיד עליפות‏ <חליפות‏> איש לרעהו והרבים ישקודו ביחד את שלישית כול לילות השנה לקרוא בספר ולדרוש משפט' (סרך היחד ו' 8-6 [קימרון, החיבורים העבריים א', עמ' 220]). עליפות הן חליפות גם בתוספתא תענית). יש לציין שיוספוס ציין שהם עבדו רק 5 שעות (מלחמת ב' ח' ה') כהמלצת שלמה לא לרדוף להעשיר (משלי כג' 4, כח' 20). בחז"ל מובא מספר דומה הקשור ללמדנות: עשרה בטלנים בעיר (מגילה א' ג').

6) במק"א ז' 12-13 מתוארים 'קהל סופרים'

7) ברית דמשק יא' 6-5. 'אל ילך איש אחר הבהמה לרעותה חוץ מעירו כי אם אלפים באמה'. ב"ד י' 21-20:

8)  אחת המגילות החיצוניות גורסת 'כי יבעה איש' בפ' נזיקין שבתורה (תאריך התגבשותו של החומש השומרוני אסתר וחנן אשל בתוך ס' השומרונים עמ' 143). לקדמותו של המושג המשנאי 'מבעה' בפרשה זו.

9) י' זוסמן, 'חקר תולדות ההלכה ומגילות מדבר־יהודה – הרהורים תלמודיים ראשונים לאור מגילת "מקצת מעשי התורה" , תרביץ נט תש"ן. מ' הערה 13: 'הרושם המרשים ביותר העולה מהם הוא הקרבה הגדולה לעולם ההלכה של חז"ל – קרבה בלשון, במינוח בפרטי הלכות ובכל עולם מושגיהם'; שם, עמ' ‏51, הערה ‏192: 'מתברר שתופעות היסטוריות ומושגים הלכתיים קדומים בהרבה ממה שהיה נראה למחקר הביקורתי'

10) בדוגמה הבאה מדרש ההלכה סמוי, אך ככל הנראה הוא העומד בתשתית של נושא הלכתי נכבד ומשמעותי בהלכות שבת – הלכות 'מוקצה'. הלכות אלו אוסרות טלטול של כלים או חפצים מסוימים, וכן אכילה של מאכלים מסוימים בשבת. כפי שהראה שאול ליברמן, המילה 'מוקצה' אינה מופיעה במשנה ובתוספתא – ובדרך כלל גם בתלמוד הירושלמי – במובן הזה, והמילה המשמשת לכך היא: 'מוכן' כך למשל בהלכה האוסרת להשתמש בשמן שיועד להדלקת הנר: 'ואין ניאותין ממנו לפי שאינו מן המוכן', או בניסוח מכליל יותר: 'זה הכלל: כל שהוא מן המוכן מטלטלין אותו, וכל שאינו מן המוכן אין מטלטלין אותן'. לשון זו מצויה אף בחיבור כיתתי משלהי ימי הבית השני, 'ברית דמשק', בקובץ המכיל חלק מהלכות שבת: 'אל יאכל איש ביום השבת כי אם המוכן'. (א' קימרון, מגילות מדבר יהודה – החיבורים העבריים)..

11)  נזכיר בקצרה שגם טומאת המשקים, אותם חז"ל מציינים שהיא גזרת חכמים (פסחים יד'. כנראה כוונתם לעדת קומראן – ראו בפרק זיהויים כסופרים), מצוינת כבר במגילת המקדש מט' 8-7 (ויושמה בעדת קומראן). כמו"כ, טומאת נגיעת ידיים במעשר (פרה יא' ה') מקורה בברית דמשק .

12) פירוש פשט מפתיע יש למגילת המקדש סד' 8-6 על ויקרא יט' 16: 'לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ': 'כי יהיה איש רכיל בעמי (גוף ראשון מפי ה') ומשלים את עמי לגוי נכר ועושה רעה בעמי ותליתמה אותו על העץ וימת'. – מקביל לדין מוסר של חז"ל.

13) בסרך היחד ז' 17-15: ' והאיש אשר ילכ רכיל ברעהו והבדילהו שנה אחת מטהרת הרבים ונענש ואיש ברבים ילכ רכיל לשלח הואה מאתם ולוא ישוב עוד. – הקשר בין לשון הרע להרחקת צרעת.

14) עדת קומראן ביטלה את עונש מוות בנדר: 'אנשי אמת ושונאי בצע [  ונ]דר(ו) לא להמית איש' (מגילה 4Q275, Frg. 2, שורות 4-3); 'על כל דבר אשר ימעל איש בתורה וראו רעיהו והוא אחד אם דבר מות הוא וידיעו לעיניו בהוכיח למבקר והמבקר יכתבהו בידו רעיהו עד עשותו עוד לפני אחד ושב והודיע למבקר אם ישוב וניתפש לפני אחד שלם משפטו' (ברית דמשק ט' 16-20); 'וכל אשר יתעה לחלל את השבת ואת המועדות לא יומת כי על בני האדם משמרו ואם ירפא ממנה ושמרוהו עד שבע שנים ואחר יבוא אל הקהל' (שם יב' 6-3), וגינתה את כפיר החרון שביצע הוצאה להורג (פשר נחום א' 8-6).

15) מסיכומה של נעם, מקומראן למהפכה התנאית, עמ' 336: ' אין ספק שמאתיים שנה ויותר לפני החורבן כבר נהג השימוש בפסוקים במגוון דרכים, שטרם נקראו בשם, לצורך יצירת הלכה חדשה ותמיכת הלכה קיימת. ועוד, בתקופה מוקדמת זו כבר אפשר להצביע על שני מקורות של נביעת ההלכה, שהמתח ביניהם יוסיף וילווה את כל היצירה הרבנית המאוחרת לדורותיה: מסורת עתיקה בצד פרשנות יוצרת, ובמינוח התנאי – הלכה ומדרש".

16) הלכות שבת אשר מקורן ב:יובלים א' ונ'; ברית דמשק י' 14-יא' 12, וקטעים במגילות: ‎4Q421, 4Q264a, 4Q265. להלן חלק מההלכות המשותפות: זמן כניסת השבת, משא ומתן, דיבור בענייני חול, עבודה בשדה, הליכה מחוץ לעיר, בישול והכנת אוכל, שאיבה, עבודת נוכרי, איסור הוצאת רכוש, הוצאה[3] ובפרט איסור ניגון.

17) בברית דמשק ג' 13-15 המקור מיובלים והתגלות: 'ובמחזיקים במצות אל אשר נותרו מהם הקים אל את בריתו לישראל עד עולם לגלות להם נסתרות אשר תעו בם כל ישראל‏ שבתות קדשו ומועדי כבודו', ונושא זה נפתח בכותרת: 'על הש[ב]ת לשמרה כמשפטה' (י' 8), שמהותה – מסכת 'שבת'. מרתק לראות כי ישנה אפילו התאמה בחלק מרצף ההלכות הפנימי בין הנושאים.[4]

18) הלכה קרובה נוספת היא של ר' יוסי הכהן החסיד לא נמצא כתב ידו בנכרי כדי שלא יחלל שבת על ידי כך שהנכרי יוליכנו בשבת (שבת יט' א'; ירושלמי שם פ"א ד' ע"א) – תואמת לב"ד ו' 2,[5]

19) בחלק מהנוסחים יש גם הרחבות (ולא רק נוסח יותר מקורי ונכון) שמשלימות מידע מקראי חשוב. נדגים זאת לעניין הכשרות: בבראשית לב' 33 מצוין: 'עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה אֲשֶׁר עַל כַּף הַיָּרֵךְ עַד הַיּוֹם הַזֶּה', ואילו מגילה 158Q4 (1 שו' 13-12) מציין: 'ויאמר אל תוא[כל     ] על שתי כפות הירך עד ה[יום הזה]'. דעה זו זהה לדעתו של ר' יוסי במדרש בראשית רבה עח' ו': 'ר' יהודה אומר, באחת מהן נגע ואחת מהן נאסרה. ר' יוסי אומר, באחת מהן נגע ושתים נאסרו'. עוד על כשרות ראו בפרק בעניין.

עקבות תושבע"פ בברית החדשה, פורטו ע"י דוד פלוסר, והבאנו אותם כאן.

 

נוסיף כאן עוד כמה דוגמאות שלא הובאו במאמרים הקודמים:

א) משכילינו חשבו מתחילה שכל רעיון התפילה הומצא אחרי החורבן, במקום עבודת המקדש, וכל בית הכנסת נוסד אז. לא עזרו תחנוניהם של הלוי על תיאור בית הכנסת באלכסנדריה, על יחוס התפילות לאכנה"ג. מה שעזר הוא רק גילוי של כמות עצומה של בתי כנסת הקודמים דורות רבים לחורבן. אבל מה שקדום הוא לא רק עצם התפילה, אלא גם הנוסח שלה:

"בקומראן נמצאו יותר מ200 טקסטים של תפילות… יש דמיון רב בין התפילות של היהדות הנורמטיבית לבין התפילות שנתגלו בקומראן" (מגן ברושי, מתוך קתדרה 100).

ב)  מנחם קיסטר, במאמרו "יצר לב האדם", הגוף והטיהור מן הרע: מטבעות תפילה ותפיסות עולם בספרות בית שני ובקומראן וזיקתם לספרות חז"ל ולתפילות מאוחרות" (בתוך: מגילות, תש"ע, כרך ט', עמ' 243-284), מקביל בין תפילה קומראנית, ובין תפילה המופיעה בתלמוד ברכות ס: ומראה שיש להן נוסחאות משותפות (וגם בברית החדשה).

אגב, משה לרמן חישב את הזמן שבו אמירת ברכת החמה התאימה לנקודת זמן השוויון האביבי, ולפי זה הסיק שהברכה נתקנה בימי הכנסת הגדולה, בסביבות שנת 345 לפנה"ס.

ג) אשר גרוסברג, במאמרו: 'מקוואות עם אוצר מהטיפוס של שתי בריכות שנקב או צינור מחבר ביניהם בימי הבית השני והמשנה' (קתדרה 175, ניסן תש"פ), כותב:

"שלש מהלכות המקוואות בספר ברית דמשק זהות להלכת חז"ל, שהועלתה על הכתב כ300 שנה מאוחר יותר, כמות המים הדרושה לטבילת אדם (לפי שתי ההבנות לעיל), פסול מים שאובים (אך ללא הגדרת כמות), כמות המים שנדרשת לטבילת כלים זהה לזו שנדרשת לטבילת אדם. שתי ההלכות הראשונות נזכרות במקורות חז"ל בשמם של חכמים מימי הבית השני ובקשר לעולי הרגל. הזהות בהלכות אלו תומכת בדעה שהלכות מקוואות המיוחסות לימי בית שני אכן נהגו אז".

ד) הדוקטורט של יונתן אדלר "הארכיאולוגיה של הטהרה", מגלה את עתיקותן של הלכות טהרה שבתלמוד החל מראשית התקופה ההלניסטית.

בשם חוקרים אחרים הוא מביא את הטענה:

הארכיאולוגיה כנראה גם חושפת שימוש בפטנטים הלכתיים משוכללים, שהיו בשימוש כבר בתקופה החשמונאית, בשביל להכשיר מים שאובים לטהרת מי מקווה. מבנה האוצרות המתוחכם הלכתית, שנועד בכדי להשיק את מי הטבילה למי גשמים, כמובן שישנם מקואות עם אוצר ומקואות בלי אוצר, ונחלקו הדעות האם לשייך כל טיפוס של מקווה לחוג אחר שדגל בשיטה הלכתית אחרת, או אולי מקוואות ששמשו בלי אוצר היו בנויות על פטנט הלכתי אחר כמו זריעה (שהיו כאלו שניסו למצוא סימנים ארכיאולוגים גם לה), או שהשתמשו בהם במי הגשמים עצמם.

למרות שאדלר עצמו לא מסכים לזה, ונדמה לו כאנכרוניזם למצוא את הפטנט ההלכתי הרווח מהמאה השמונה עשרה ואילך מתפקד כבר בתקופה החשמונאית, יש לזכור שארץ ישראל איננה כאירופה המשופעת במי גשמים, ושאז היה שימוש מסיבי במקוואות שלא כמו טרום עידן החסידות.

כך המקוואות גם מצויות הרבה בצמוד לבתי כנסיות (על כרחינו שמשו לטבילת קרי, ואכן מיקום זה הפסיק להיות רווח במאה השלישית, במקביל לביטולה של תקנת עזרא לפי המסורת האמוראית. על כך: יונתן אדלר בתי כנסת עתיקים ומקוואות טהרה הממצא הארכיאולוגי וזיקתו להלכה הקדומה, קתדרה 228 תמוז תשס"ח). וליד בתי קברות (מה שמעלה תהיה רבה שהרי טהרה מטומאת מת מצריכה הזאת מי פרה, הפיתרון הסביר ביותר לשאלה זו, שעולה יפה עם ההלכה המוכרת, הוא לומר שהמטרה שלהם היתה לטהר את מי שנגע במגע של המת).

נקודה נוספת שעולה מהמחקר הארכיאולוגי, הוא השימוש המסיבי בכלי אבן-קרטון ע"י יהודי שלהי ימי בית שני, התפוצה הרבה של הכלים האלו שממוקדת אך ורק לאותה תקופה שמתחילה משלהי ימי בית שני ונגמרת אחר מרד בר כוכבא, ובדווקא לאותם ישובים שמוגדרים כיהודיים גם על פי מידע מקביל, כמו מסורות היסטוריות או העדר עצמות חזיר, מראה בחוש שמדובר גם כאן בשימוש בפטנט הלכתי המבוסס על פסיקת חכמים שכלי אבן אינם מקבלים טומאה (כאן על כלי אבן )

למרות שהשימוש בכלי אבן ממוקד מתקופתו של הורדוס ואילך, ולא נמצא בתקופה החשמונאית, כלים אלו דווקא כן נמצאו גם בחורבות קומראן, ולמרות שבכתבי הכת עושה רושם שהם הצריכו הזאת שלישי ושביעי על כלי אבן שהם ריחים ורכב, ונסתבכו החוקרים בפתרונם. פיתרון מבריק וחריף לבעיה העלה אדלר, והוא שבפרשת טומאת מת בחוקת לא הגבילה התורה את הטומאה על כלים מסוימים, שלא כבפרשת שרצים בשמיני, כך שאפשר לחלוטין לשער שההלכה הקומראנית חילקה בין טומאת מת לשאר טומאות בהקשר הזה.

ההיסטוריה של השימוש בכלי האבן אכן מתחילה אך ורק בימיו של הורדוס, כאשר הממצא נעדר מארמונות החשמונאים הקודמים. כמובן שלא צריך לתלות את העדר מציאות הכלים באי רצון להסתמך על אותה קולא שמטהרת כלי אבן. מהשוואה פשוטה לכל תקופה אחרת (וביחוד לדורותינו) יותר סביר שהתהליך זרם לכיוון החומרא ולא לכיוון הקולא, ואפשר בהחלט לתלות את זה בהחמרה מסיבית בהלכות טומאה וטהרה שכללה התפשטות הנוהג לאכול חולין בטהרה, שהרי כנודע הכורח הוא אם כל המצאה.

היו גם שהעלו (מגן) השערה מאד מעניינת, והיא שקודם לשימוש ההלכתי בכלי אבן קדם שימוש בכלי זכוכית שהיוו תחליף טהור לכלי החרס, ורק כשנגזרה הגזירה שטמאה כלי הזכוכית החלו לייצר את התחליף, מרתק לגלות שהשערה זו יכולה להתאים באופן מפליא לתאריך שקבע ההיסטוריון שבין חכמי המשנה הלא הוא רבי יוסי בן חלפתא: שמנים שנה עד שלא חרב הבית גזרו טומאה על ארץ העמים ועל כלי זכוכית !

אפשר כמובן גם לתלות את השינוי בגורם כלכלי כזה או אחר שהסכים להיכנס לתמונה, שהרי עלות יצור כלי אבן גבוהה בהרבה מיצורם של כלי חרס, כאשר יש אפילו כאלו שקישרו את התופעה למפעלי הבניה הגדולים של הורדוס המלך. .

והחידוש הגדול הוא, שאותה רוח יהדות הלכתית צפופה וחונקת, כנראה היתה רווחת ברוב שדרות וכיתות היהדות הרבגונית של שלהי ימי הבית לענפיהן, ואפילו כת ים המלח שהיתה נטועה באופק אפוקליפטי שאיים על שיווי משקלה לגמרי, ושלוח השנה שלה היה נמנה בכלל לחמה, ובו אין ספור מועדים שונים ומשונים, וששונה מהותית כל כך מלוח השנה של הפרושים (מעניין לציין שתדיר המדברים על פולמוס רס"ג ובן מאיר, אוהבים להדגיש שמחלוקת על לוח השנה היא בעיה הכי אקוטית שיכולה להיות, ושאמורה להוביל לקיומם של שני עמים, הרבה יותר מכל שינוי גישה תהומי שעדיין חולק בשווה את אותו לוח…) השתמשה באותם פטנטים הלכתיים מקלים, שעל כרחינו כנראה שורשיהם קודמים לזמן התפלגות הכתות. (כאן על הנסיונות לטעון שהם לא הכירו בהלכה זו וכיצד נפרכים מהמציאות הארכיאולוגית)

וזה כמובן מצטרף לדמיון הכל כך גדול, בין התפילין ההלכתיות שלנו לבין התפילין של ימי בית שני, ושהיו בשימוש גם אצל הגנוזים, על אף ויכוחים מהותיים ביחס לכמות הטקסט ולחלוקת הפרשיות של המסורה, שאמורות להיכנס לתפילין

נקודה שלישית שעולה במחקריו של אדלר, העדר השימוש בכלי חרס-קרמיקה מיובאים, מה שכנראה מוסבר אך ורק על פי תפיסה הלכתית שמטמאה את מגעו של הגוי או את ארץ העמים, וכמו שאנו יודעים גם מהמסורת התנאית שמדברות על הלכות אלו כגזירות שנגזרו במהלך ימי הבית השני.

מה שעולה מנוהג זה הוא שלא רק שהיה שימוש בכלים טהורים, שהיה מקום לסבור שהיה ממוקד לזמנים מסוימים או לאנשים מסוימים, אלא גם שלכלים טמאים שאין להם תקנה במקווה לא היה כניסה לבית של היהודי, וכנראה לא שימשו אפילו לימי טומאה.

מעניין לציין שהורדוס המלך שלא מנע את עצמו מבניית מקואות לרוב ושימוש בכלי אבן, בין אם נפרש את הפעולות האלו כמצג חיצוני שביקש להציג לציבור היהודי, בין אם נחשוב שהוא מסוג הדתיים שעדיף לשמש כחזירם מאשר כבנם, אעפ"כ לא הסכים לקבל את הנוהג של אי השימוש בכלי קרמיקה מיובאים. יש יסוד גדול לחשוב שזה קשור להתנהגות המדינית שלו, החנופה לרומאים, ושהקיסר אוקטוביאנוס היווה דמות המופת שלו.

ה) חכמים פירשו דין 'וטמא עד הערב' של טבול יום בתורה, שמטמא רק תרומה וקדשים, אבל לחולין טהור, זה חידוש מול פשט המקרא, אך במקומות רבים נמצאו מקוואות סמוכים לגתות ובתי בד, מימי הבית השני, מה שמלמד שכדי שהתוצרת תהיה טהורה היו הפועלים טובלים קודם העבודה וניגשים אליה מיידית, מכיון שעסקו בחולין, "נדמה שלפנינו ממצא ארכיאולוגי המשקף שמירה על מערכת הלכות טהרה שמתאימה למקורות חז"ל והשונה מזו המשתמעת מפשוטם של מקראות", הצדוקים כנודע טענו שטבול יום טמא גם לחולי, משנה פרה ג ז, תוספתא פרה ג ז-חן המקור:  (יונתן אדלר השמירה על הלכות טהרה בתעשיה החקלאית של א"י בתקופת הבית השני והמשנה, ירושלים וא"י 4-5 תשס"ז)

ו) פינקלשטיין במבא לתו"כ עמ' 30 כותב: "עוד יתבאר להלן שתו"כ חובה פרשה ד' ה"ג וה"ד מוצאן מדורות החשמונאים או טרום חשמונאים ומשמע שכל הפרשה היא מזמן קדום ונשנית בתו"כ קדומה".

ז) יואל אליצור במאמרו 'האמנם קברי בית דוד', מביא דברי התוספתא ב"ב פ"א "רבי עקיבא אומר אף קבר המלך וקבר הנביא מתפנין. אמרו לו והלא קברי בית דוד וקבר חולדה הנביאה היו בירושלם ולא נגע בהן אדם מעולם, אמר להם, משם ראיה? מחילה היתה שם והייתה מוציאה טומאה לנחל קדרון".

אליצור כותב:

"המקור הזה זכה ליחס של בוז מצד כמה חוקרים. וינסאן סבר שהמחילה של ר' עקיבא אינה אלא זיכרון עמום לנקבת חזקיהו. סימונס הכניס את המחילה של ר' עקיבא לתוך מרכאות כפולות וראה בה פתרון דמיוני לבעיה דמיונית, בלשונו: This rather grotesque invention of Rabbi Aqiba… ושם: the "tunnel" in Aqiba's ingenious solution of the problem… וכיוצא בזה: his "solution" has no other fundamentum in re but the general and universally known fact that the south-eastern hill had in various ways and in various times been pierced by canals and tunnels .12

חוקרים אלו ואחרים חשבו כנראה שטומאה שייכת לתחום האמונות המיסטיות. תפיסה כזאת הביאה מצד אחד להתייחסות פולקלוריסטית בלתי-רצינית למסורת חז"ל… לעומת כל זה, אנחנו יודעים שטומאה היא מושג הלכתי שטופל בשיטות משפטיות-לוגיות…. נחל קדרון היה כנראה המקום הקרוב ביותר שמקומו מחוץ לעיר. לכן, זהו פתרון אמיתי בלי שום מירכאות.

ואכן שרידי התעלה הזו נתגלו בארכיאולוגיה, "ניכר בשטח זה שריד ממשי", כמובן שמדובר בהשערה, כמו כל פרשנות ארכיאולוגית, אך "קשה לחשוב על התאמה מוצלחת יותר שיכולה להיות בין ממצא לבין מקורות".

ח)  כאן הבאנו הרבה דוגמאות, שמסורת חז"ל מתאשרת מכתבים בני האלף השני לספירה, כלומר מזמנו של מתן תורה, וכן במאמר הזה לגבי מסורות אגדתיות שמשמרות פרטים מהאלף השני לספירה, אוסיף כאן עוד דוגמא, של הלכה שנראית תלמודית מופשטת, ובאמת היא נעוצה במונחים בני האלף השני לפני הספירה.

זבחים פז: אויר מזבח כמזבח, ראה פרופ' יעקב מילגרום ויקרא ס'    הפולחן והמוסר עמ' 43, שמבאר את שרשיו הקדומים של רעיון זה, שיסודו בתפיסה הממשית של המזבח עבודתו והשפעתו, "יש משמעות לכך שבתקופה מאוחרת המשיכה היהדות את המסורת שעל פיה האויר שמעל למזבח הוא המשך קדושתו". ז"א אין כאן רק איזה דין פורמלי, אלא חלק מהבנת הרעיון המסורתי.

ומה עשו סופרינו ומשכילינו בדור הקודם, בזמן שחוקרים אמיתיים פענחו מגילות? השתעשעו בדברי ליצנות כמנהגם.

(על הזלזול באינטלגנציה של חז"ל, שהוצג ע"י משכילינו כמחקר הארכנו כאן, אוספי פספוסים של חוקרים העלינו כאן וכאן,  התופעה נמשכת כאן).

אפשטיין (מבואות לספרות האמוראים עמ' 198) דן ב'כובד ראש' אופייני באגדת חכמים לפיה הורדוס טמן את מרימי החשמונאית בדבש. מכסא המשפט שלו זה נשמע לו לא הגיוני, והנה ראה את המציאה ונפל עליה:  לפי הירודוטוס (א 198) היו הבבלים שמים את מתיהם בדבש, ולכן החליט שהאגדה זו היא בבלית ומשקפת את המנהג הבבלי, וכנראה כוונתו שתוספת בבלית היא באגדה התנאית. אבל שכח שכבר יוספוס בקדמוניות (יד 124) מספר שהניחו את גופת אריסטובולוס בדבש, וכסינופון (הליניקה ה ג יט), מספר שאת אגיסליאוס מלך ספארטה טמנו בדבש אחר מותו, וכעין זה פלוטארכוס (אגיסילאוס מ 3). בואו ונחזיק טובה לפטפטני היוונים, ש'הצילו' את חז"ל ממשפט יושבי קרנות.

ואם חשבנו כי ליברמן, המכונה "הגר"ש" בקרב תלמידיו… גם הוא לא עסק אלא בכתבי ידות, הנה לנו בספרו יוונים ויונות (עמ' 257)  עומד ליברמן ובודה היסטוריה מסברא:

"במקרא אין אף זכר קל שבקלים לקישוט הקרבן בעטרה ולציפוי קרניו בזהב גם המשנה אינה מזכירה זאת בשום מקום אחר… השור היה מעוטר בזר וקרניו היו מצופות זהב זהו מנהג אלילי רגיל… היה כאן ויתור לעם שראה בכך הידור מצוה".

וראה א"א הלוי (ערכי האגדה וההלכה) ששואל: מנין שהיה כאן ויתור לעם לקיים מנהג אלילי, ולא דבר שהיה ראוי ומקובל גם בעיני החכמים? וראה שם שמביא מהתוספתא ביכורים ג ג יחיד שנתעצל ולא בא מביא גדי וקרניו מצופות כסף, נראה שחשבו את הדבר למנהג חשוב וקבוע ממש.

ראה גם ליברמן (במאמרו 'רדיפת דת ישראל', בתוך ספר היובל לשלום בארון עמ' ריז'):

"בע"ז אמרו שהקב"ה יציע לעתיד לבא לגויים מצוה קלה יש לי וסוכה שמה לכו ועשו אותה, ואמרו בתלמוד ולמה הוא קורא לה מצוה קלה? משום שאין בה חסרון כיס. פירוש זה למצוה קלה.. אינו מגוף התלמוד, ומצוה קלה פירושה כאן מצוה שאף אתם הגויים רגילים בה בשעת חגיגותיכם".

וברוך היודע…

מה שמענין הוא, שא"א הלוי, מצטט מגרשום שלום (פרקי יסוד עמ' 214):

"החסיד נוהג לפנים משורת הדין.. הסיפורים שהתלמוד יודע לספר על חסידים כאלה יש בהם לרוב משהו אבסורדי ולעתים אף דוחה.. כדי לקיים מצוה אחת כגון מצוות צדקה, מסוגל החסיד לבזבז את כל רכושו ואף למכור את אשתו לשפחה"

והלוי (במבא עמ' 17) מעיר על אותו גס רוח, כי "אין להסיק מסקנות על סמך מקור אחד", ולא מיותר להוסיף, כי אותו 'מקור אחד' של ג"ש אינו תלמודי אלא איזה מדרש חיצוני, ואם כן אין כאן לא מסקנה ולא מקור.

אלא שבעמ' 19 קובע אותו הלוי "שהיו בעלי האגדה להוטים לפעמים להשתמשם לצרכם במוטיבים יווניים ללא כל צורך עניני", והוא לומד את הדבר מאגדה אנונימית שהתפרסמה בגנזי מדרש של רבינוביץ…

בקצרה, אחרי כל כך הרבה שנים של 'מחקרי חכמת ישראל', הגיע הזמן להכיר בכלל הישן והטוב "הכחשה אינה חקירה". ככל שחוקרים ובודקים, ככל שמתעסקים בעובדות ובנתונים, רואים רק צדקת ואמיתת דברי חז"ל בעדותם ובמסורתם.  מבחינה מחקרית אמינות המסורת של תושבע"פ, מקויימת הרבה יותר מאמינות המסורת של תושב"כ, וזו מסיבה אחת בלבד: יש יותר ממצאים לגבי התושבע"פ, ככל שיש יותר עובדות, נאלצים החוקרים לצאת מאצטגנינות שלהם ולהודות על האמת.

פינקלשטיין וסילברמן, ייסדו את תיאוריית ההכחשה שלהם כדלהלן: החל מהמאה השמינית לפני הספירה, אנחנו רואים התאמה בין הכתובות האשוריות למקרא, כל המלכים, האירועים, הפרטים הקטנים והגדולים, תואמים למקרא. ומכאן: שהמקרא כולו נכתב במאה השמינית ואילך.

זו הטעות המגוחכת של לראות קצה קרחון מבלי להבין שיש תחתיו קרחון. הסיבה שלמן המאה ה8 יש הקבלה, היא שיש לנו יותר עובדות, האשורים שהיו סופרים וכתבנים, נכנסו למזרח התיכון. הרי עד המאה ה8 היינו מוקפים בעמים בלתי כתבנים, לא הכנענים הקרובים, ולא הפלשתים, לא העמונים, ולא המואבים, והאדומים, השאירו כתובות, מלבד כמה כתובות ספורות (שאכן אף הן מאשרות את הכתוב במקרא). כשמתקרבים לעובדות רואים שהכל נכון – מה זה אומר לנו? שמדובר בשקרנים? אם כן למה במה שנוגע למאה ה8 לא שיקרו? זה אומר שכשאפשר לבדוק ברצינות רואים שהכל אמת. ומכאן יש להסיק שלא מדובר ברמאים אלא במסורת אמיתית ואותנטית. מסובך מדי עבור מינימליסטים, על הפסיכולוגיה שלהם נדבר במאמר הבא.

הערות:

[1] כבר גרינץ (אנשי היחד סיני לב תשי"ג), ראה יפה דרך עיניו השתומות של גייגר: "ההרגל האנטינומי הנוצרי לראות בכל בן ישראל שומר תורה ומצוה פרושי, והצורך שהיה לגייגר לאמת את ס' היובלות המחמיר כמייצג 'ההלכה הקדומה' שותפו יחד לכסות בלוט מה שלכאורה היה צריך להיות ברור…"

[2] בהערה 187 כותב זוסמן: "השמירה הקפדנית על קומן של מצוות התורה לא היתה נחלתם של הפרושים בלבד. בני כת מדבר יהודה קנאים היו למסורתם הצדוקית בודאי לא פחות מהם. אדרבה הם מונים את יריביהם הפרושים על שהם 'סרי דרך', 'ויפירו חוק' כלשונם, הצגתם של הצדוקים כפורקי עול אינה אלא פרי ראיה פרושית ורבנית ביסודה ומאוחרת ברובה"

ולא שם לב שהוא נסחף לתוך המיתוס של עצמו, ולאחר מכן בא בטענות לאחרים שהם 'סרי דרך ויפירו חוק'. זוסמן החליט שאנשי המערות של מדבר יהודה הם הם הצדוקים. הם אותם אנשים עשירים ואריסטוקרטים שגרו בעיר העליונה, כהנים שבעי תרומות ותאבי שלטון, שרצחו וצלבו את מתנגדיהם, ודרכיםה מעורות עמוק עמוק בפוליטיקה החשמונאית וההורדוסית. בעוד לא רק שאין שום זכר לכך, הדבר בודאי לא אפשרי. בני הכת היו נזירים מתבודדים, אנשים שדגלו בשיתוף רכוש ובחיי פרישות במדבר, הטקסט שזוסמן מנתח נכתב יותר ממאתיים  שנה לפני המלחמות המדיניות של הצדוקים והפרושים שמתאר יוספוס (יוספוס אינו יודע שום דבר על מחלוקת הלכתית בתקופה זו).

נכון הדבר שהצדוקים אימצו את ההשקפה של הכת הזו או כת דומה לה והשתמשו בטיעונים שלהן כדי לקעקע את האמון בחכמים, אבל זה לא אומר כלום על אופי הקבוצה. גם מפלגות פוליטיות כיום משתמשות באידיאולוגיות של הוגי דעות או מלומדים, זה לא הופך אותם לאידיאולוגים סגפנים. מרץ היא מפלגת שמאל, היא נשענת על אידיאולוגים של השמאל, ועל מניפסטית של הגות ומחקר, ומשתמשת בהם בויכוחים על הפודיום. אבל היא גוף פוליטי, שאפשר לייחס לו כוונות והתנהלות פוליטית על כל המשתמע מכך.

[3] חז"ל דרשו את איסור ההוצאה משמות טז' 29, למרות שפשוטו של מקרא אינו מכוון לכך (אלא ירמיה יז' 21), וכנראה שיוך זה נעשה גם בברית דמשק (קימרון ב' עמ' 196: אל יוצא איש ממקומו כל השבת [מן החוץ ואל הבית] ומן הבית אל החוץ'.

[4] שניהם מתחילים בהלכות על ישעיהו נח' 13, עוברים להכנות לשבת, ואז לדיני הוצאה. בשניהם יש רצף הלכות הקשורות לנוזלים.

[5] 'אל ישלח את בן הנכר לעשות את חפצו ביום השבת'.

5 1 vote
Article Rating

שתף מאמר זה

תגובות ישירות

Subscribe
Notify of
guest
30 Comments
Inline Feedbacks
View all comments
איש פלוני
איש פלוני
3 years ago

פורסם היום:
" מחקר בדק שלוש קבוצות קנקני אגירה ומסחר שיוצרו במקומות שונים בארץ-ישראל במאות העשירית עד השביעית לפני הספירה, תקופה המזוהה במקרא עם תקופת ממלכות יהודה וישראל. … הייתה מידה אחת שהייתה משותפת במדויק לכל הקנקנים: קוטר הפתח הפנימי של צוואר הקנקן. הקוטר שנמדד נע בממוצע בין 88-89 מ"מ שנמצא באמצע הטווח של ההערכה המקובלת של ה'טפח', … שיקול אחר שאפשר כי השפיע על גודל הפתח בא ממסורות של טומאה וטהרה, כך שפתח קטן מריבוע של טפח על טפח מונע כניסה של טומאה לתכולת הכלים".

https://www.inn.co.il/news/452204

איש פלוני
איש פלוני
3 years ago

גם אני לא הבנתי. א"כ אין לי הבנה בדיוק בממצאים.
הנה קישור למאמר המלא אולי יסבירו שם. (המאמר באנגלית, כך שלא יכלתי לקרוא אותו).
https://www.journals.uchicago.edu/doi/10.1086/710529

יממ
יממ
3 years ago

מלבד שאין זה נכון ע"פ ההלכה, שהרי פכין קטנים טמאים במת (שבת פד ע"ב), ואילו דין פותח טפח נאמר לעניין אוהלים.

איש פלוני
איש פלוני
3 years ago
Reply to  יממ

אם כן צריך להעביר את הקישור, ל'חוקרים נתפסים בקלקלתם'.

איש פלוני
איש פלוני
3 years ago

לגבי תפילין הקדומות ראה מה שכתב דוד נחמן בקתדרה (https://www.ybz.org.il/_Uploads/dbsAttachedFiles/Article_112.2.pdf)

"עובדה אחת היא הדמיון הרב בין התפילין מקומראן לבין אלו של חז"ל. דמיון זה בא לידי ביטוי בקבלת העיקרון של ארבע הפרשיות הכוללות את מצוות התפילין, בחלוקה לתפילין של יד ושל ראש (קציצה של בית אחד מול קציצה של ארבע טוטפות) ובעוד עשרות דינים שעליהם עמד דוד רוטשטיין, ואשר הביאו אותו למסקנה שהמשותף והזהה בין התפילין מקומראן לבין אלו של חז"ל רב על המפריד והשונה".

ולגבי התפילין של בר כוכבא הוא כותב.

"כידוע התפילין מימי מרד בר כוכבא תואמות לחלוטין את ההלכה של חז"ל"

איש
איש
3 years ago

שבוע טוב
רציתי לשאול אם החומר פה (כמו במאמרים נוספים באתר, בעניינים אלו) נמצא בספר תושבע"פ
כדי לדעת אם להשקיע זמן בקריאה
תודה

איש
איש
3 years ago

אז אולי פשוט תוציא מהדורה שניה, ולמען השם גם מסודרת וברורה יותר 0הן בחומר הן בטענות)?

נוריאל
נוריאל
3 years ago
Reply to  איש

כבודו מתכוון למהדורא שלישית. שניה כבר יש.
והספר נפלא ואין כדוגמתו, בשביל שהספר יהיה יותר מסודר וברור עם כל החומר שנדחס בו לכאורה יש להופכו לג' כרכים.

איש
איש
3 years ago
Reply to  נוריאל

כמה תיקונים בסוף הספר אי"ז מהדורה שנייה

איש
איש
3 years ago

סליחה

נוריאל
נוריאל
3 years ago
Reply to  איש

הסתכלתי שוב ואני רואה שלא דייקת איש יקר.
מה שיש בסוף הספר איננו תיקונים כי אם הוספות של קטעים לספר כ15 במספר ולא תיקונים רק האחרון ה16 הוא תיקון במקום מהרי"ץ מהר"ץ.

כך שגם בלי המאות תיקונים(אין לי מהדורא ראשונה לבדוק אך אני יודע על כמה כי היה דיון באיזה מקומן במרשתת) שהרב צוות האתר ציין עליהם זו אכן ראויה להיקרא מהדורא שנייה.

בכל אופן בזמנו הרב קורמן זצ"ל הוציא ספר שנקרא מבוא לתורה שבעל פה כידוע והוא כלל הרבה נושאים ולא היה ממצא בכל העניינים ולא מספק אף שהוא ספר נפלא לכשעצמו ואחרכך הרב קורמן הוציא(חלק יצאו אחרי פטירתו) ספרים שכל ספר היה רק פרק בספר הראשון למשל היה פרק על הכתב של התורה והוא הוציא ספר התורה וכתבה.

כמו כן גם בספר של הרב צוות האתר שליט"א הוא עוסק בהרבה נושאים והוא נפלא אך זה לא אתר אינטרנט ויש גבול כמה אפשר להכניס בספר ולכאורה היה אפשר על כל נושא בספר להוציא ספר מקיף בפני עצמו. והלוואי.

אריאל אברג'יל
אריאל אברג'יל
3 years ago

אם כבר בתורה שבעל פה וביונתן אדלר עסקינן, ראוי גם להביא את ממצאי מחקרו לגבי תפילין והשתנותם עם הזמן, בניגוד לדברי ההבל שמחב"תים למינהם, כמו זמיר כהן, מנסים למכור לציבור התמים שהתפילין של היום הן אותן תפילין של פעם (https://www.hidabroot.org/article/240845)

מתוך ראיון עם יונתן אדלר (הראיון המלא זמין כאן: https://www.makorrishon.co.il/nrg/online/1/ART2/573/445.html):

[שאלה] האם הממצאים שלך מתיישבים עם האמונה שההלכה לא השתנתה לאורך הזמן, ושהמסורות השונות השתמרו עוד מהר סיני?
[יונתן אדלר]: “זאת הנחת יסוד שגויה, המחשבה שההלכה לא השתנתה מעולם. אפילו דבר פשוט כמו מקווה השתנה במהלך אלפיים השנים האחרונות. העובדה היא גם שהיום מניחים תפילין גדולות, ובעבר הן היו קטנות. גילינו שהיו מי שהכניסו את עשרת הדברות בתוך התפילין, שהצורה של התפילין הייתה מלבנית ולא מרובעת כמו היום, ושהצבע שלהן היה חום. סביר להניח שמחכות לנו עוד הפתעות, כשנצליח לפתוח את היריעות בתפילין שמצאנו כעת ולגלות מה כתוב בהן".

[שאלה] אז בעצם אתה אומר שהתפילין שנוהגים להניח היום הן לא התפילין שהניחו בעבר?
[יונתן אדלר]: “אפשר להסתכל על זה בגישה הפוכה: מפתיע עד כמה התפילין שלנו דומות לאלה שהניחו לפני 2,000 שנה. ברוב הפרטים החשובים יש דמיון רב, אבל ההבדלים הקיימים בטקסט ובצורה הם אלה שמעניינים אותי. מצאנו תפילין מיניאטוריות, והסקנו שככל הנראה אבות אבותינו היו מסוגלים לכתוב על יריעות מאוד קטנות, כמו שהיום יש מי שמסוגלים לכתוב על גרגר אורז. אין לנו הסברים לשיטת הכתיבה שלהם, אבל העובדות מדברות בעד עצמן: אנחנו רואים כעת אל מול עינינו יריעות תפילין שנכתבו בכתב יפהפה וקריא לחלוטין. התפילין שמצאנו הן מתקופתם של בר כוכבא ורבי עקיבא, וייתכן שהם הניחו תפילין כאלו בדיוק".

איש פלוני
איש פלוני
3 years ago

לגבי תפילין מלבניות, זו מחלוקת ראשונים, ודעת העיטור להכשיר. (ראה כאן סעיף 3)
כך שאין סתירה בין הממצאים להלכה.

אריאל אברג'יל
אריאל אברג'יל
3 years ago

קראת את המאמר? אם כן, נראה שאתה מתעלם מההקשר. מדובר בתפילין שמצאו במערות בר כוכבא מתקופת בר כוכבא, ולא באלו שמצאו בקומראן. לייחס אותם לכתות זה כמו לייחס בעוד 500 שנה קמעות ונרות שרופים שימצאו בחפירה ארכיאולוגית בהר מירון לפאגנים. אפשרי? כן, סביר? ממש לא (אם כי חייב לציין שאני לא מוצא הבדל גדול בין החרדים של היום לפאגנים). כמו כן, הציטוט שלך מהמשנה לא רלוונטי. התפילין שנמצאו אינן בצבע זהב ולא עגולות. ראוי גם שתציין שבמשנה אין בכלל התייחסות מפורשת למבנה התפילין (מעבר לזה רק שאין לעשותם עגולים או מצופים זהב.). כלומר, כשזה מגיע למבנה התפילין כנראה שגם בתקופת התנאים הייתה גמישות ולא הייתה שום מסורת אמיתית. כללי מבנה התפילין כפי שאנו מכירים אותם היום התגבשו בשלבים הרבה יותר מאוחרים. הרעיון ש"התפילין של משה" זהים לתפילין היום היא פנטזיה שמחב"תים מהסוג הנמוך ביותר מנסים למכור כחלק מהמיסיון שלהם.

אהוד מטות
אהוד מטות
3 years ago

שלום,
קודם כל, כרגיל, יישר כוח גדול לכם. אתם עושים עבודה אדירה, עבור כלל הציבורים היהודיים.

לא קראתי את הכתוב פה, ואשמח לפני שאקרא, לשאול שאלה כללית לגבי תפיסתכם את התושב"ע.
אם אתם יכולים לענות לי פה או להפנות אותי למאמר כתוב בנושא – מאד אודה.

יש תפיסה ביהדות שהתורה שבעל פה היא פירוש של התורה שבכתב. קרי, התורה שבכתב היא העיקר והתושבע היא רק הפירוש, שהחל להימסר בהר סיני, ועובר במסורת.
אני לא כל כך מסכים עם התפיסה הזו.

אני הולך בתפיסת הרב אורי עמוס שרקי (שלמד מרבותיו) :
לשיטתו, נתנו קודם כל מסורות בעל פה בסיני, ואחר כך תמצות של הדברים הועלה בכתב, וזוהי התורה שבכתב.
ז"א, אי אפשר באמת ללמוד הלכה מהתורה שבכתב (מהתמצות העמום), אלא רק מהמסורת.
ומפה גם יוצא שהתורה שבעל פה היא השורש, והתורה שבכתב היא ענף.
*אציין כי יש גם תפקיד לתורה שבכתב, אבל לא ניכנס לזה פה.

אשמח לדעת לשיטתכם מה נכון :
התושב"ע היא הפירוש של התורה שבכתב הוא שהתורה שבכתב היא רק ענף של התושב"ע?

בברכה, אהוד

אהוד
אהוד
3 years ago

שלום,
יש לזה השלכות מעשיות עצומות-
זה גורם להבין שהלכות לומדים מהמסורת שקיימת, ולא מהתורה שבכתב, או אפילו מכל כתוב אחר.

למשל, שמעתי סיפור מהרב שרקי שליט"א שאחד מגדולי הדור החרדים האשכנזיים
נשאל לגבי סלט ביצים שנהוג להכין בשבת אצל האשכנזים.
החשש היה שבאופן הכנת סלט הביצים, יש חשש חילול שבת. היה ספק.

אז הוא ענה שהוא יודע שזה בסדר.
מדוע?
פשוט כי גם סבתא שלו הכינה את זה כך. אז הספק מתבטל.

זה בא להראות את עוצמת צד המסורת על פני הכתוב.

ד.j.
ד.j.
3 years ago
Reply to  אהוד

וכי מסיפורים פוסקים הלכות? חוץ מזה שאין לי מושג אם סיפור כזה התרחש, אני מתקשה להאמין לדבר כזה. סבתא שלי הייתה מדליקה אור בשבת כי ככה עשו בכפר שלה בבריה"מ, היא אישה מאמינה אך אני ממש לא מתכוון להדליק אור בגלל זה בשבת.

אלי
אלי
3 years ago

יש לציין עוד כי בשונה מצורת הלימוד בימינו שהיא בעיקרה טקסטואלית, כמעט כל לשונות התורה המתייחסים ללימוד תורה הם בדיבור (והגדת… ויאמר.. דבר אל… שמע… ושננתם… והגית…). הפעמים היחידות שהתורה מתייחסת ללימוד מתוך טקסט זה במצוות הקהל ובמצוות המלך לקרוא מתוך משנה תורה.
פרט למקרים אזוטריים כאלה הלימוד נעשה מתוך דיבור ומתוך התבוננות ישירה באורח חייהם של שומרי התורה.

איש פלוני
איש פלוני
3 years ago

והנה עוד דוגמא.
המחלוקת על טומאה במחוברים, זכתה להשערת גייגר על לפרשנות אלוגרית למחלוקת פוליטת, עד שבא פטריך, והראה את הרקע למחלוקת, בנית אמת המים למקדש דרך בית הקברות.
כאן https://www.ybz.org.il/_Uploads/dbsAttachedFiles/Article_17.4.pdf

איש פלוני
איש פלוני
3 years ago

ולמי שחשב ששנאן לאחר שמצא מקורות קדומים, לאגדה על משה יאמין בה.
טעות, הסיפור הגיע מהשפעה יונית.
והנימוקים א. הדגשת יופיו של משה אינה מרובה במקורות.
ב. "קשה לרוח היהדות ענין הניסיון וכי ניתן להמית בן אדם על סמך בדיקה שכזו".
אין מה לומר גאונות.

איש פלוני
איש פלוני
3 years ago

וזה עוד כלום מול התיאורה של מלמט על הקשר בין קידוש הלבנה ומנהג האושפיזין לטקס הכספם (פולחן המתים) המארי.
מצוטט אצל שמואל אחיטוב כאן. http://www.ybz.org.il/_Uploads/dbsAttachedFiles/Article_70.8.pdf

30
0
Would love your thoughts, please comment.x