האתר עוסק בשאלות של אמונה מול כפירה, ומיועד לעוסקים בנושא.
למדיניות האתר לחץ כאן

Kal-sites – בניית אתרים
רוצה לדעת כמה עולה לבנות אתר ? לחץ כאן

נושאים באתר

"תיקוני" לשון של מבקרי מקרא – סקירת ספרות

צוות האתר

צוות האתר

שיתוף ב print
הדפס מאמר

התלמיד התמים, בבואו אל ספרי הלימוד ומבואות למקרא, ימצא בהם שפע של אזכורים ל'תיקוני לשון', נוסחאות חילופיות, המגובים בשמותיהם של חוקרים שונים. כמובן שאין לו פנאי ויכולת לבדוק איך הגיעו הללו לתיקוניהם, ועל מה מבוסס 'מדע' זה.

במאמר זה נדגים, על מה יוסדה השיטה, אין מדובר כאן בדוגמאות זניחות, אלא בדברים שהפכו לשיטה, שיטה של נסיון לתקן, שפה שאינך מבין. חוקרי המקרא הלועזיים, הראשונים – ואף האחרונים, לא באמת מכירים את השפה העברית ורוחה, ואעפ"כ מציעים תיקונים ושיבושים בשפע, והרי הם כבחור ישיבה שלא למד ליבה, אבל מציע תיקונים לאנגלית של שקספיר.

ונפתח, במאה ה19, שם מתחיל סיפורינו. אחרי התחלות אצל חוקרי מקרא פרוטסטנטיים בגרמניה, התגבש התחום לכדי תחום מחקרי מוגדר של ממש, בעיקר בעקבות פרסומיו של יוליוס ולהויזן, שבחיבוריו השונים פיתח תזה על תולדות חיבור המקרא, בדרך שונה מאד מן המתואר בו. (בהמשך, התזה הזו קרסה מבחינה היסטורית, אבל זה לא הנושא שלנו), התזה הזו לא היתה מבוססת על נתונים חוץ מקראיים, אלא על שכתוב של פסוקים ותכנים במקרא עצמו, המקרא שימש גם כמקור, וגם כמקור שצריכים להכחיש לפעמים, באופן סלקטיבי בהתאם לתיאוריה. כדי לסייע את התיקונים, השתמש ולהויזן, בנימוקים פילולוגיים, הגיוניים, וכדו'.

בעקבות ולהויזן פרח התחום, וחוקרים רבים, רובם חוקרים גרמניים פרוסטנטיים (ראה כאן), פיזרו תיאוריות, תיקוני לשון, ביאורים (של נוסח משוכתב שהם קבעו תחת הנוסח המקורי). היו גם חוקרים יהודים, שרצו להיות יותר דתיים מהאפיפיור, וקבלו את השיטה הזו של שכתובי טקסטים על פי סברות.

המפרש וחוקר המקרא שמואל דוד לוצאטו, לא היה דתי כמו האפיפיור, פה ושם הוא שיער השערות לגבי טעויות כתיב קלות במקרא, אבל לא יכל לסבול את התיקונים הגסים של החוקרים הגרמנים, והרבה פעמים התלונן על מנהגם זה של מבקרי המקרא, לנסות 'לתקן' טקסט בשפה שאינם מכירים כל צרכם: "חכמי הגויים בכל חקירתם לא הועילונו כלום בהבנת המקראות אבל בדו להם פירושים רחוקים מאד מדרכי הדבור העברי והרעיון העברי", (שד"ל, אוצר נחמד 203). עוד הוא אומר: "רש"י היה לו חך וטעם הדיבור העברי והבין הדבר על בוריו והירונימוס גם קלעריקוס גם גזניוס ואחרים פירשו… ברוך שבחר ברש"י ונתן ליראיו עין רואה ואוזן שומעת", (שד"ל שמות כב א). "גם פירושיהם הטובים לקוחים הם רובם מן המדרשים שלנו וכאשר נטו מאחרי חכמי ישראל לא אמרו על הרוב אלא דברים בטלים", (שד"ל בהקדמתו לישעיה). וע"ע שד"ל בפירושו לויקרא כז, נגד רוזנמילר שפי' שכל אחד יכול להחרים מבני ביתו ויהיה דינו מיתה, וביאר שם שזה מחוסר הבנה בתחביר של העברית.

כיוצא בדבר, רואים אנו אצל ארנולד ארליך, יהודי ממוצא פולני (נולד ב1848), התמחה בשפות שמיות בגרמניה, היגר לארה"ב ושם חיבר את פרושו למקרא: 'מקרא כפשוטו', בעברית. הספר אינו נאמן לרוח המסורת, אין בו אמונה בקדושת התורה ובשלמות נוסחה. ואעפ"כ משיג הוא תדיר על המבקרים הגרמנים, שאינם מבינים את הרוח והשפה העברית. בפירושו לבראשית א א הוא כותב: "וזקן אחר מחכמי הגוים שחכמתו עמדה לו בתחום לשון הערביים להיות קולע אל השערה ולא יחטא טעה בענין הזה וכתב ספר שלם ללמד שלא ידברו בני שם במאמרים כמו אלה… ולא כן הדבר", במקום אחר הוא כותב: "חכמת חכמי הגויים במקצוע זה לא רבה היא. כי ערלה אוזנם משמוע לשון המקרא לאמיתה, ורוחה זרה להם", (וע"ע בבראשית ב ב: "העברי יבחר במאמרים קצרים עומדים בפני עצמם זה אצל זה ממאמר ארוך כשלשלת גדולה שטבעותיה תקועות אשה באחותה").

גם ההיסטוריון היהודי המפורסם, צבי גרץ, שהתקיף בחריפות את ולהויזן ("את שנאתו לאף היהודי שופך ולהויזן על אברהם, משה, ועזרא, ולהויזן הוא נבער מדעת ואינו בקי ביסודות השפה העברית", (גרץ, "אקדמיה יהודית", נדפס מחדש בתוך "דרכי ההיסטוריה היהודית" ירושלים 1969 עמ' 286). שלח ידו במלאכת ה'בקורת' הנלעגת  והחובבנית, עד שסופר ההשכלה המפורסם, פרץ סמולנסקין, יצא כנגדו בחיבור מיוחד, בשם 'משפט וצדקה'. סמולנסקין פותח את דבריו, באמרו: "הפלפול לא מת… וילך לנוע אל ארץ אשכנז… ככחו אז כן כחו עתה לבנות מגדלים פורחים באויר… רבי המבקרים בכתבי הקדש כבני ברית ככאלה שאינם ברית בחרו להם הדרך הזה… אנשים חכמים באים נאזרים ברוב דעתם להפוך המישור לעקוב והיופי ללא תואר והדר ועוד יתפארו כי קסם על שפתותיהם…".

"בימי רש"ל רפאפורט וסיעתו החל המנהג לאחר את רוב כתבי הקדש, ויחרו החזיקו אחריו רבים לעשות כמהו וכל השערה טפלה וכל משפט הבל עלו על שפת לשון… המחלה הזו עוד לא חדלה, והנה נלווותה אליה עוד שניה לה, היא בקשת מלות זרות… עד כי אם יבא איש להראות באור הכתובים באר היטב, מהכתובים בעצמם בלי כל שבוש, יניעו עליו בראשם כמו יהגה איוולת".

על מאמציו של גרץ לקבוע את שיר השירים בימי יוסף המוכס, כותב סמולנסקין: "מלות יווניות נחוצות לו עוד מאד, כי בכל המלות הארמיות הסוריות והפרסיות, (יהי שם ה' מבורך כי לא ידע שפת כושים, כי לו היתה כזו, כי אז הוסיף על ספרו כעשרה בוגין, ה' ישמרנו מכל שטן ופגע רע, וממבארים יודעים שבעים לשון), בכל המלות האלה לא מצא מנוח לנפשו… על כן נטל עליו להחזיק בעורף מלות אחדות ולצוות עליהן במפגיע: היינה יווניות! ויהיו יווניות",

במקום 'נרד וכרכום' הגיה 'ורד וכרכום', כדי לגזור את 'ורד' מיוונית, אבל לשם כך שיבש את השיר כולו, ועל כך אומר סמולנסקין: "לולא ידענו את המבאר הזה לחכם גדול כי אז חרצנו משפט כי לא הבין המשך הכתובים, כאשר קרה לרבים ממבארי העמים, האין זאת חבול והשחתה לקחת שיר יפה אף נעים ולסכסכו ולעשותו בלי טעם, יען מה? יען נחוץ לו למצוא בו מלות יווניות!".

ובהמשך הוא מונה כל מיני הגהות זרות ללשון העברית ולרוח שה"ש, (אחת מהן היא "בין שְׂדֵי ילין", כלומר, הוא נמצא בין השדות של מקום ששמו 'ילין', ואף שלא ידוע על מקום כזה, בהכרח יש להניח שהיה… סמולנסקין מדמה את זה לוורט חסידי, שהפסוק מדבר על צדיק בשם 'ארחמך', שלא ידוע ממקום אחר. במקום 'דובב שפתי ישנים' – 'נובב שפתי ושני',  במקום 'שער בת רבים' – 'שער רבת בני עמון'), וכותב: "גם שגיאות גדולות למשפט הלשון שגג מבלי משים הוראת פעל, חבל בבנין פיעל… המבקר הזה לא ידע כי על פי משפט הלשון לא נוכל לומר 'איפה הלכת'… אף חכמתו עמדה לו לכתוב בשגיאות".

התופעה הזו נמשכה גם במאה העשרים, שמעון ברנפלד, שהתחיל כרב קהילה בבלגראד, נעשה חוקר מקרא דגול, בספרו 'מבוא לכתבי קדש' (תרפ"ב, עמ' 11), הוא כותב: "מבקרי המקרא הביאו את הקלקלה לנתח את פסוקי התנ"ך באופן מבהיל, אפשר מתוך אי הבנה בשפה העברית", אך מה עושה ברנפלד עצמו במבא שלו? לפי דברי יעקב גיל, "ברנפלד הוא יותר שלילי וקיצוני ממבקרי המקרא"… (מאמרו ע"ז התפרסם ב'בית מקרא' נג, תשל"ג, עמ' 262).

בהמשך מוצאים אנו את נפתלי טור סיני, פרופ' למקרא באוניב' העברית, בספרו 'פשוטו של מקרא', מוכיח הוא את מבקרי המקרא בלשון חריפה: "בכיוון זה נוצרה דרך מחקר חדשה, אשר רבים מישראל ושל אומות העולם הלכו בה, ודאי לא כל מה שנכתב ונדפס במחקר זה נכון הוא. ולא כל מה שנכתב ונדפס בשם מדע זה מדע הוא באמת. יש שנכתבו דברים מתוך חוסר ידיעה, ואין אף היום מי שידע לענות על כל הקשה במקצוע עדין זה של חקר המקרא. ויש דברים שנכתבו אף בכוונה לא טהורה, גם בכוונה להשפיל את כבוד התורה", (נ. טור סיני, פשוטו של מקרא, עמ' ט). וכך למשל הוא מעיר על 'תיקונו' של האלה, אחד מגדולי חוקרי נוסח המקרא בגרמניה: "נתנסו נסיונות מרובים למצוא חישוב אחר, שונה מזה שבכל ספר יחזקאל, חישוב שהמספר 'בשלשים שנה' יתאים לו, אך אין הם מתקבלים על הדעת… מובן מאליו שאין להביא בחשבון את ה"תיקון" המוצע בתנ"ך של קיטל-קאלה: "בשלשים שָנַי", שאינו עברי", (טור סיני, 'ויהי בשלשים שנה', ידיעות, כרך כג, תשי"ט).

אך  מה עושה טור סיני בעצמו? מצטרף ל'ספורט' של התיקונים, ולאורך כל פירושו, שאמור להיות 'פשוטו של מקרא', מפריח 'תיקונים' שנראים חסרי כל פשר ולפעמים מעוררי גיחוך, כאילו מדובר בתחרות 'שבץ נא'.[1]

בראשית המאה העשרים, פרסם ההיסטוריון זאב יעבץ, רשימה בשם: 'הבקורת כשהיא מבוקרת', (נדפס ב'תחכמני', בעריכת ב"מ לוין, ברן תרע"א), ברשימתו הוא מלקט מדברי חוקרי מקרא גרמניים בני זמנו, כל מיני 'תיקוני' לשון מגוחכים ומשעשעים, כך למשל פירש אחד מהם את הכתוב: "שתי תורים או שני בני יונה", בויקרא א, – שני שוורים, (את זה יביא העני – 'אם לא תגיע ידו די שה', ועל כך מעיר יעבץ: "כי לא יבצר מחוקרינו האירופים להוכיח כי בא"י גדול היה מחיר שה אחד ממחיר שני שוורים, אשר לא גדל ממחיר שני בני יונה",[2] ובנוגע לכינוי הנקבה "שתי" הבא על השוורים שהם זכרים, כתב שהרי ידוע שמנוסח המסורה אין להקשות. האמת היא שגם ה'תור' הוא זכר, אבל התורה נוקטת "שתי", משום ש'צפור' היא נקבה, והביטוי 'שתי צפרים' מקדים לזיהוי המין).

'תיקון' נוסף שהוא מזכיר שם, הוא בכתוב "מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי" (ישעיה א יב), בו הגיה פרופ' שטרייכען: "מי ביקש זאת מרגלכם", יען כי האדם הולך על רגליו כנודע… ואת הכתוב "אני עניתי ואשורנו" (הושע יד ט), תרגם ולהויזן 'אני ענת ואשרה', הם אלהי הכנענים. והכתוב "בתורתו יהגה יומם ולילה" (תהלים א ב), פירש מלומד גרמני אחר, 'יהגה' – לשון גמגום. מכיון שאין התורה מנוקדת, צריכים לגמגם יומם ולילה כדי להבינה… "ושחת רחמיו" (עמוס א יא), פירש המלומד 'שמיטא': סרס את הרחם שלו, כלומר הרחם שיצא ממנו- של אמו.

וכך הוא  מצטט שם את ביאורו של מלומד גרמני אחד, לאמור במשנה "הכהנים נכנסין לאכול בתרומתן", נכנסין – לובשים מכנסיים. ואת מנהג החכם להגביה בגדיו בעברו בין הקוצים, אף שיכולים לשרוט רגליו: "זה מעלה ארוכה וזה אינו מעלה ארוכה" (תענית כג: ב"ק צא:), ביאר פרופסור נכבד על פי חוקי הלשון: "זו מדרגה גבוהה, וזו מדרגה נמוכה", שהרי מעלה = מדרגה, אורך = גובה.  ואת המאמר 'איהו בי קארי איתתיה בי בוציני' (סוטה י.), פירש: "הוא קורא בספר ואשתו מאירה לו בנר". "תנא אקרא קאי" (ברכות ב.)  – "התנא עמד על דלעת", יעבץ מצרף גם דברי תוכחה של אותם מלומדים, האחד מוכיח את ישראל על שנאת הדעת שלהם, באמרם "כל המקשה עצמו לדעת יהיה בנדוי", וחברו מראה כי ישראל ידעו תמיד מך ערכם, שהרי רגיל על לשונם "ונהי בעינינו כחגבים".

כהנה וכהנה מביא הוא פירושיהם של פילולוגים גרמניים בני זמנו, שבאמת קשה להאמין שהתכוונו ברצינות, 'אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאמרו'. ב"מ לוין מעיר שם על הגליון: "שח לנו הפרופיסור מ. ברנאן מברעסלוי, כי 'מרגליות' כאלה שהפיק פי וכתב דהני ביבלאי אסף בילקוטו כשש מאות במספר ולעת מצוא יפרסם אותן בדפוס".

מה שחשוב לשים לב, שגם פרסום הדברים באותו הזמן, לא שינה מאומה בגישת המחקר והחוקרים, מלומדים יהודים יצאו בהכרזות פומביות המונות את השגיאות אחת לאחת (הרי אלו אינן אלא סימן, לאי לקיחת הנושא ברצינות, ולא רק ההגהה השגויה דקדוקית היא הבעיה), אבל לא היתה לאלו שום השפעה, הן נתפסו כרגשנות יהודית גרידא.[3] וגם בזמננו, חוקר עשוי לאבד את הקתדרה שלו, אם יתבטא שלא כפי כללי הרגישות הנהוגים. אבל אם מחקרו יהיה בנוי על בורות והתעלמות מכוונת מנתונים, זה רק יהפוך אותו ל'אמיץ', ויגדיל את פרסומו.

בארישנסקי, מעתיק מתוך "מכתב גלוי חריף ששלח ד"ר ע.פ. מהאמבורג לפרידריך דליטש", ובו כתב "אתה, פרופסור נכבד, רוצה לבקר את התנ"ך מבלי לדעת ידיעה כל שהיא את ספרי התלמוד והמדרשים העתיקים. איה כאן המדעות? איה הלמדנות?… לו חפרת וגלית את ספרי התלמוד והמדרשים ואת יתר היצירות של התקופה העתיקה… כי עתה היית טורח ועמל פחות מאשר טרחת ועמלת בחפרך באדמת בבל… ואם יש צרך בבבל אני מציע לפניך את התלמוד הבבלי; גם כן: Babel und Bible", (בארישנסקי, מבא ל'ראיות מכריעות', תרפ"ח, עמ' 17).  ומוסיף בארישנסקי וכותב: "הצד השוה שבהם, שכל מבקרי המקרא הנוצרים – מלבד אחדים יוצאים מן הכלל – מדברים בשנאה כבושה או גלויה על ספרותנו התלמודית שלאחרי חתימת התנ"ך, מגנים אותה ומבטלים אותה כעפרא דארעא… דברי התורה שבע"פ הם פסולים מלמפרע לגבי חקירת התנ"ך".

ועתה קורא חביב, נכביר עבורך בדוגמאות, על דרכי הבלבול והטעות שהולידו את 'מדע' תיקוני הטקסט.

 

השפה העברית, נעים להכיר

השפה העברית, כמו כל שפה, יש לה דרכים וארחות משלה, יש לה כללים וחוקים, יש לה סגנון ורוח. ובשביל להכיר אותו, אי אפשר להסתפק במילון. כאותו שרוצה להשיג על שקספיר ע"י שימוש בגוגל טרנסלייט.

את ההנחה הפשוטה הזו, לא הניחו חוקרי המקרא, שרבים מהם אינם יודעים עברית באמת כשפת דיבור, אלא משתמשים בתרגום לועזי, והעברית שלהם מושגת דרך מילונים. וגם מי שיכול לדבר עברית רצוצה כל שהיא, וכי זה מספיק להבנת השפה? כשפת אם? כהכרת הטקסטים העתיקים ורוחם, כראוי לשפה שמדוברת כבר שלשת אלפים שנה, ובכל דור יש את הצורה והוריאציות הלשוניות שלו?

תרגום אינו יכול לשקף את המקור במאת האחוזים, זו הנחה שצריכה להיות ברורה לכל חוקר, ובכל זאת:

"ההרגשות וההחלטות שהמצוות מעוררות לפי תפיסת המקרא, בלבם של המקיימים אותן. ענין זה חשוב ביותר, מפני שרבים מבין החוקרים סמכו למעשה, ביודעין ובלא יודעין, לא על הכינויים העבריים של המצוה אלא על תרגומיהם ותרגומי תרגומיהם ועל המשמעויות המתלוות להם בלועזית. ביחוד זיהו את השם מצוה עם המושג היוני נומוס שמצאו בתרגום השבעים ובספרי הברית החדשה". (יצחק היינמן, אנצ"מ ערך מצוה עמ' 229).

המבקרים טענו כי לא יתכן ש"אנכי ה' אלהיך" הוא אחד מעשרת הדברות, שכן אינו ציווי, טענה זו נובעת מן התרגום הלועזי "עשרת הצווים", אך במקור אין הם מכונים אלא "עשרת הדברים", (קאסוטו, אנצ"מ ערך דברות).

הרב י"ל מיימון כותב:

"במשפטם ובביאוריהם וחקירותיהם על תורתינו, כמעט כל חכמי הגויים לקויים הם באיזו קרירות חלמישית… באופן זה הם מתלבטים במקראות ובמלים מיוחדים מנותקים וכרותים ממחברתם וקישורם, והם נתקעים בגרונם לא לבלוע ולא להקיא. וכמה בחילה וגועל נפש יחד עם שחוק וגיחוך מעוררים בנו אלו ארזי הבקורת אדירי המקצצים בנטיעות אשר עם כל בקיאותם בלשונות המזרח ומבטאיהן וחילופי בנות הלשונות ומחלקותיהם מהודו ועד כוש והשוואתן והקבלתן הם מגיעים למשל לידי מסקנה לגרוס תחת "אזנים כרית לי" (תהלים מ ז) – "אזנים לא סכרתי"…", (י.ל. מימון, הערכה ל"דורות הראשונים").

 

מחדש השפה העברית, אליעזר בן יהודה כותב בהקדמה למילונו, כי הקשיים הלשוניים של המבקרים באו "רק מפני שנעלם מהם פירושם האמתי של המלים קרי וכתיב מהותן וטבען… אמתת הנוסחה שלנו נתקיימה בכללותה גם ע"י חקירה מדעית… ולקיים את הנוסחה המסורה".

קאסוטו, לאורך פירושו לתורה, מראה שוב ושוב, כי ה'תיקונים', אינם אלא חוסר הבנה של השםה, כך למשל: "כל מי שיש לו חוש בריא בטיב הלשון העברית לא יוכל להסכים ל'תיקונים' מעין אלה", (קאסוטו, אברהם וארץ היעוד, עמ' 215, ובמקומות רבים).

הביטוי "בן אחיו" או "בן בנו" המקביל ל"נכד" או "אחיין" בימינו, לא הובן ע"י המבקרים (כגון גונקל) שראו אותו כקטוע וחסר סיום, ולכן 'תיקנו' אותו בכל מקום בפירוט השם, בסברם שאינו אלא חלק ממשפט למשל "ואת לוט בן אחיו הרן"…

"יש סוברים שהנוסח המקורי היה "אל אצלו" כלומר אל חציו הדרומי, אבל צירוף מלים כזה אינו אפשרי בעברית", (שמואל ליונשטם, אנצ"מ ערך אצל).

ישנן לכאורה סתירות בסדר לידת בניו של נח, חוקרים מיהרו כמובן לייחס את הדבר למקורות שונים. אך הדבר נבע מחוסר ידיעה את כללי השפה: "כך דרכה של הלשון העברית בצמדי מלים שהיא מקדימה את המלה הקצרה לארוכה ממנה כגון חן וחסד חק ומשפט וכיוצא באלו". (שמואל ליונשטם, אנצ"מ ערך חם).

"נות טוען כי הכרוניסט מכנה בשם הכללי "עודד" מספר נביאים אלמונים… אלא שהנחה זו עומדת על ערבוב השרשים יעד-עדד", (אופנהיימר, הנבואה הקדומה בישראל, עמ' 15).

"מן הנמנע הוא שהנביאים דברו את העברית המיוחסת להם על ידי פולץ'", (אורבך, מצוטט אצל מאיר וייס, המקרא כדמותו, עמ' 99).

"המלים "היא העולה" זכו לפירושים שונים. יש מבארים (קנובל, פיליפזון ועוד), שהמלה "היא" באה במקום תהי, היינו: העולה תהיה על המוקדה וכו'. ולפי זה האמור בסוף הפסוק מתייחס גם אל ראשיתו, כלומר: היא, היינו העולה, תוקד על מוקדה וכו' כל הלילה עד הבוקר. אולם דרך דיבור בסגנון: "היא היינו העולה" אינה קיימת בעברית מקראית", (רד"צ הופמן ויקרא ו א).

ספר מענין העוסק בנושא רבות הוא 'לפשוטו של מקרא', מאת שמואל גרינברג (תלמידו של יעקב ברט), ת"א תש"ה, ראה למשל בעמ' 124:

"המבארים החדשים שהתקשו בפירוש הכתוב הזה, באו אחרי כרכורים שונים לדרך המתוקנת לפניהם תמיד – שנוי נוסחת המקרא כפי העולה על לבם. דוגמא נפלאה בדרכם המשובשת מראה לנו הגהה, שהציע גדול המבארים החדשים בספרו על תהלים, גונקל. אחרי שהוא מרבה דברים על אי בהירות הדברים שבכתובנו, ואחרי ציטוט הגהות אחרים כמו בטגן ואולסהויזן, גרץ, וולהויזן, בריגס, וצ'יין, ועוד, שכולם החליטו פה אחד שהכתוב משובש, הוא מציע הגהה כזו: 'אשמורה בלילה זמנת יחלפו לשנה יהיו', ופירוש הדברים: אתה הזמנת וקבעת אשמורה בלילה, והם מחליפים, נופלים ונשקעים בשינה. לא כדאי לעמוד על הגהה זו, שמלבד המשגה היסודי נודפת עם הארצות מכל מלה ואות שבה", (השווה מכתבו של המלומד עמנואל לאו (Löw), אל המחבר, בסוף הספר: "רובם אין בידם אפי' לכתוב שורה אחת בלה"ק, והם מעיזים פנים להגיה ולשנות… בלי לירד לעומק תוכן הדברים, ובלי לקלוט ברוחם המערבי את רוח הקדמון המזרחי").

ליאורה רביד, בספרה 'התנ"ך היה באמת' (הוצ' משכל, 2009), מקדישה את פרק 27 להפרכת תיאוריות הביקורת של גונקל, בין הדברים היא כותבת:

"קביעה נוספת שהבאנו מבית מדרשו של גונקל, אומרת שמוצאם של סופרי בראשית הוא מחוגים שלא היו מורגלים בכתיבה, ומסיבה זו השתמשו בשפה פשוטה וכתבו סיפורים קלים להבנה. טענה מחרידה שכזו יכול להשמיע רק אדם המביע דעה לגבי יצירה שנכתבה בשפה שבה הוא איננו שולט כהלכה ואיננו מכיר את עומק רבדיה… מתוך ספרו עולה בבירור שהוא השתמש בגרסה המתורגמת של התנ״ך מעברית לגרמנית – והדברים האלה מתארים בצורה מדויקת גם את דרך עבודתם של מרבית חוקרי התנ״ך החיים בארצות הברית, באירופה ובסקנדינביה. מטבע הדברים, חוקר התלוי בתרגום המילולי של התנ״ך לשפתו, מפסיד את החיוניות ואת כל גווני המשמעויות שמאפשרת שפת המקור. לפיכך, ערכה של הביקורת המתייחסת לרמת הכתיבה הנמוכה של סופרי בראשית, שקולה לביקורת שיביע אדם היודע אנגלית בסיסית בלבד על אופן השימוש של שייקספיר בשפה האנגלית".

על גונקל, ראה עוד כאן.

 

פילולוגיה לטובת תורת התעודות

ובכן, ישבו להם חוקרים בגרמניה, לסרס ולשבש את לשון המקרא, בלי שאכפת להם שאין להם באמת מושג בשפה העברית, קראו לכל זה 'מדע', והכי מדהים: הסתמכו על ההבלים האלו, כדי ליצור תיאוריות הכחשה היסטוריות רדיקליות.

ולהויזן הגה תיאוריה בדבר הכהנים והלויים, (הן הופרכו כבר מזמן, זה לא הנושא), כדי לקיים את התיאוריה שלו, הוא משתמש בתנ"ך באופן סלקטיבי, חלק נחשב בשבילו עדות לבנות עליה את התיאוריה, וחלק נכתב תוכ"ד קונספירציה של שקר להסוות את ה'אמת' שולהויזן חשף, אך ישנו חלק שלישי: החלק אותו משכתב ולהויזן, כדי שיתאים להיות בסיס לתיאוריה שלו.

הפסוק בש"א ב כח, לא הסתדר עם התיאוריה שלו, עלי הכהן היה זה שנבחר לשרת במשכן שילה, מה עושה ולהויזן? 'מתקן' את הפסוק, ו'אופס' עלי הופך להיות לוי. אך גרינץ ('הרפורמה הראשונה בישראל', ציון מא, תשל"ו, עמ' 117 הע' 27), מראה שהתיקון הזה שגוי מבחינה דקדוקית, הוא פשוט לא יכול להיות הצורה המקורית של הפסוק. את ולהויזן דברים כאלו לא ענינו מעולם.

לפי ולהויזן לפני הבית השני, לא ידעו ישראל מהכהן הגדול, מהאורים ותומים, (בעיה, בבית השני לא היו אורים ותומים…, ראה כאן על כל המעשיות האלו), מה עושים עם סיפור פילגש בגבעה, המספר על כל זה כבר בתקופת השופטים? ולהויזן, שהוא כידוע מבין גדול בעברית, קובע בפשטות (Compstion עמ' 229 והלאה), שהסיפור הזה הוא מימי בית שני, מכיון ש"אין המספר יודע עברית כל צרכו", ענין הסיפור הוא לדבריו, להגדיל שנאה לבנימין. אך, איך יבאר המלומד את העובדה, שיהודה ובנימין היו זוג כבר מימי התפרדות הממלכה, מימי ירבעם יהודה ובנימין הם גוף מדיני אחד, איפה מתוארת ביניהם שנאה? ומה זה רלבנטי בבית שני שכבר לא היו שבטים אלו?

עוד בעיה, הושע מדבר על חטא פילגש בגבעה כתקופה רעה לישראל: "מימות הגבעה חטאת ישראל… מלחמה בגבעה על בני עולה". את הבעיה הזו פותר המלומד הדגול, עם בעיה אחרת, 'ידוע' הרי שהנביאים התנגדו למלוכה, ומכאן שהחטא של 'ימות הגבעה', הוא המלכת שאול בגבעת בנימין… (על הטעויות המגוחכות של ולהויזן בדבר ההתנגדות למלוכה כביכול, ראה כאן), אך ברור לכל מעיין, שהושע לא מתכוין שהחטא שנזכר לישראל לדורות הוא העמדת מלך, ואף מלחמה לא היתה שם, ואין בדבריו ובדברי הנביאים הבאים אחריו שום זכר של התנגדות למלוכה. [4]

בעיה נוספת, ולהויזן החליט שלא היתה קטורת בימי הבית הראשון, וכך מתאר את הדבר רד"צ הופמן ויקרא טו:

"אולם בזמן האחרון בא וולהאוזן והכחיש בכלל את מציאותו של מזבח הזהב. ובשנתון לתיאולוגיה גרמנית 1877 עמ' 410 ואילך קבע כלל, שכל הפסוקים בחומש שבהם נזכר מזבח הזהב, הם תוספת מזמן מאוחר… וולהאוזן אף מפליג ומחליט, שגם בבית שני לא נמצא מזבח קטורת, למרות מה שכתוב בספר המכבים-א א, כא: ד, יט. ספק אם טענה זו מצריכה תשובה ואינה באה באופן רציני בחשבון כלל… מכל מקום יוצא ברור ממלכים-א ו: כ, כב, ז מח, שבמקדש שלמה היה מזבח זהב. אך לדעת וולהאוזן היה זה השולחן, אשר לפי יחזקאל היה דומה למזבח! אולם הלא בפרק ז פסוק מח נזכרו גם השולחן וגם המזבח? המלים "ואת השלחן" הן שם, לפי דעתו, הוספה מאוחרת. דילמאן (E.L. מהדורה ג, עמ' 351) מציין זאת כביקורת הבאי. ואנחנו היינו מכנים אותה בשם ביקורת של מגמה, שמסלקת בשרירות כל מה שסותר את הדעה הקדומה. סילוק "ואת השולחן" אינו מספיק עוד: גם המלה "זהב" שבסוף הפסוק יש לזרוק הלאה!"

בקצרה, ולהויזן מתעלם מתיאורים מפורשים של המזבח, ולפי רצונו מחליט שגם כשמדובר על "מזבח זהב", הכוונה לשולחן. לתפארת השפה העברית! דורות הראשונים ח"ז עמ' 226 כותב על זה: "העורבא פרח הזה שאינו כי אם צחוק לילדים נכתב בדיו שחור על גבי ניר לבן… המזבח יוכל להיקרא בדרך מליצה גם השלחן אשר לפני ה', כי ממנו זוכים הכהנים אשר משלחן גבוה קא אכלי… אבל לא ימצא בשום מקום שהשלחן יקרא בשם מזבח",

באחד הויכוחים בין משכילים נאורים ומתקדמים, לבין שמרנים, שהתנהל בין דפי ירחון חצי משכילי בשלהי המאה היט', התפייט המשכילון הנאור וכתב לעמיתו: "אתה דבק במסורת, יהי לך אשר לך, אולם אנו, מדע יש לנו, מקצוע נקי ושמו פילולוגיה, והוא קובע"…

אותו נאור האמין בתמימות שכל מחקרי הפרוטסטנטים, הם סוג של מדע, פילולוגיה, בעוד הדברים יותר נראים כמו אידיאולוגיה מאשר פילולוגיה… (ראה כאן).

נבחון נא את האבחנות הנקיות והפילולוגיות, על פיהן חלקו החוקרים את התורה, למקורות שונים, ולתעודות שונות.

כיצד מבחינים בין התעודה J לתעודה P?

אחד הסימנים הוא כיצד מתארים את הלידה, 'יָלַד' הוא אפייני לJ ו"הוליד" האפייני לP. והנה מלבד שאבחנה זו כחברותיה הינה טאוטולוגית, מכיון שהחוקרים מייחסים קטעים או שברי פסוקים לJ לפי שיש בהם את המלה 'ילד' ומתוך כך שבים ומוכיחים כי 'ילד' אופייני לJ. הנה גם במקורות שאינם שייכים לJ אנו מוצאים לפתע 'יָלַד' (הושע ה ז, דברים לב יח, תהלים ב ז, משלי יז כא, כג כב. את זאת העיר כבר קאסוטו, ועדיין סימן זה משמש כביכול עד ימינו לאבחנה בסגנון כהני ומובא בספרות הרלבנטית, ראה למשל אלכסנדר רופא, מבוא לספרות המקרא עמ' 191 המאפיין את מגילת רות ככהנית בגלל הביטוי 'הוליד').

אך מה שיותר חשוב: האם ילד והוליד הן מלים נרדפות? לא ולא, הן מתאימות כל אחת בשימוש שונה, בשימוש עתידי אפשר לומר "ותלד" אך לא "וילד", "ותלד" הוא עתיד מתמשך שעדיין מתקבל ע"י ו' ההיפוך, משא"כ "וילד". כן השימוש "אחרי לדתה" הינו ממשי ויכול להתייחס רק לאם, על אב לעולם לא ייאמר "אחרי לדתו", שהרי אינו יולד בפועל. רק "אחרי הולידו" מתקבל כאן. (זאת מלבד הגיחוך האנכרוניסטי, במחשבה כי היתה מחלוקת בין 'אסכולות' האם להתבטא בצורה כזו מבחינה דקדוקית, או בצורה אחרת, וזה היה למאפיין שלהן במשך דורות….

לפי תורת התעודות, ת"כ מתבטא תמיד ב'הקמת ברית', וס"י תמיד ב'כריתת ברית'. אך לכל קורא עברית ברור, כי כריתת ברית הינה יצירת הברית, והקמת ברית הוא קיום הברית, ואין אלו מושגים מקבילים. כך גם ההבדל כביכול, בין 'להעלות ממצרים' לבין 'להוציא ממצרים'? הלא הוצאה ממצרים הינה הוצאה אל המדבר, והעלאה הינה העלאה אל ארץ ישראל. כיצד ניתן ליחס שני מושגים שונים שאינם יכולים להתחלף וכל אחד משמש לתכלית אחת, לשתי תעודות? ראה רד"צ על יא מה, (ואף ברוך יעקב שוורץ, במאמרו 'התורה: חמשת חומשיה וארבע תעודותיה', (בתוך: צפורה טלשיר עורכת, ספרות המקרא, כרך ראשון, ירושלים תשע"א, עמ' 165) כותב: "לא תמיד הבחינו החוקרים בין השימושים השונים של מונח זה (-ברית), ולא תמיד היו מודעים לכך שהמילה יכולה להופיע במקרא גם לא ככינוי לכלל מערכת היחסים בין ה' לישראל, נוסחה ותנאיה ולציין 'חובה' או 'התחייבות' ספציפית").

מה ההבדל בין "טרם" ובין "בטרם"? מלבד חילוף תעודות, איך אפשר להתעלם מכך שאין אלו בטויים מקבילים: טרם פירושו 'עוד לא', ובטרם פירושו 'לפני ש', וההבדל הוא חותך ובלתי ניתן להתחלפות, אי אפשר לומר: "הבטרם תדע כי אבדה מצרים", שמשמעותו תהיה 'לפני שתדע כי אבדה מצרים'. ואי אפשר לומר 'בעבור תברכך נפשי טרם אמות' שפרושו 'עדיין לא מתי'.

גרינץ האריך להראות כיצד כל ה'חילופים' האלו הינם שרשרת של טעויות וחוסר הבנה, (יחודו וקדמותו של ספר בראשית, י-ם תשמ"ג, "בקורת תורת התעודות").

 

אי הכרת רוח הכתיבה העברית וסגנונה

בשביל להבין את הטקסט, לא מספיק להכיר את השפה, צריכים להכיר גם את צורת הכתיבה, שקשורה לרוח הדברים. כך למשל טענת חילופי הגוף המספר, באה רבות כטיעון לאי אחידות הטקסט, עד ימינו. אבל באמת חילופים אלו הם חלק מהשפה העברית המקראית, וע"ע אופנהיימר (הנבואה הקדומה בישראל, עמ' 78): "החוזים החתיים מכילים את הדגם הקדום… ברצף הדברים יש שהגופים מתחלפים והכותב גולש לגוף שלישי וחוזר לגוף ראשון או לגוף שני ממש כפי שמנוסחים רוב חוקי התורה. לעתים אף מצטטים מלה במלה שיחות קודמות", (קויפמן, בתולדות האמונה הישראלית ח"א עמ' 120 כותב: "ההפרדה על פי חילופי המְסַפֵּר אינה אלא הפרדה מלאכותית… באמת אין חילוף המספר מצד עצמו דבר מתמיה הדורש פתרון, כי בס' דברים וכן גם בס' הברית משה מדבר אל העם. ומה טבעי בעברית יותר מחלוף המספר שאנו מוצאים בשני אלה? ובכגון זה אתה מוצא במקומות אחרים יחיד ורבים בכתוב אחד, למשל: שופטים כ כב כג, כא ב ד, ש"ב יט מג, כ ב"),

א. טוייג כותב:

"מעבר מעין זה מצוי אף במקומות אחרים בחוקת המקרא, בקללות שבמשנה תורה, אשר משה מפי עצמו אמרן, מופיע ה' באופן פתאומי בשני מקומות בתורת הגוף המדבר, גם עיקרו של ספר דברים הוא נאום מפי משה, ובכל זאת אנו מוצאים במפתיע צורות כגון ונתתי, מצוותי, החוזרות על כרחנו אל ה' ולא אל משה, עירוב תחומים מעין זה מוכר לנו בספרות הנבואה כגון בהושע ט. האל כגוף המדבר בספרות הנבואה ובנאומו של משה כרוך במהות החויה הנבואית. נראה שאפשר ללמוד מזה על מעברים דומים בחוקי התורה עצמם. לאמור, מאחורי דרך ההטפה של התורה לעם, על הפאתוס הדתי פולחני והמוסרי שבה, מצויה אף חוייה נבואית. חויה זו נרמזת בניסוחם של חוקים אחדים", (מתן תורה בסיני, הוצ' מאגנס תשל"ז, עמ' 99).

כבר שנים רבות, שידועים לנו כתבי חכמה וכתבי קדש של עמים קדומים רבים, ומהם אנחנו יכולים ללמוד על סגנון הכתיבה המקובל, שלא בהכרח דומה לסגנון הכתיבה שציפו החוקרים הגרמנים למצוא.

קאסוטו כותב:

"ממנהגם של שירי העלילה הבבליים והאוגריתיים שלאחר שהם מוסרים פקודה על מעשה מסויים מסופר על קיומו של אותו מעשה ממש כלשון הפקודה מלה במלה בפרטות… מכאן נמצאנו למדים שיש להיזהר ולא למהר ולנתח את הכתובים על סמך איזה פרט שלכאורה אינו מתקבל על דעתו של הקורא בן דורינו, ועוד סיבות אחרות יכלו להיות בגורמי החזרות וההכפלות", (אנצ"מ ערך ויקרא עמ' 880).

כל פרשות הברית בתורה, על צורתם וניסוחם, על כל חלקיהן וסדרן, וגם מונחים ספציפיים כמו: "עם סגולה", "ממלכת כהנים", "לא יחמוד איש את ארצך", "ראיית פנים", ועוד רבים, שנותחו על ידי המבקרים למקורות רבים בזמנים שונים. הם כולם חלק אורגני של צורת עריכת חוזה משפטי באלף השני לפני הספירה, כולל חילופי הסגנון בין גוף ראשון לשלישי, ועוד. ולכן כל החלוקות האלו מופרכות! (ב. אופנהיימר, הנבואה הקדומה בישראל עמ' 71 -88), בסיום דבריו הוא כותב: "אם לא די בנימוקים אלה, כדי להפריך את השגרה המדעית, האומרת כי שמות יט ג היא תוספת מאוחרת, תבא הלשון הפיוטית שעיקרה תקבולת צלעות ותעיד על קדמותה של פסקה זו… "ואיבתי את איבך וצרתי את צורריך" בלשון זו ממש מגדיר מלך חת את יחסו לואסאלים שלו", (שם, עמ' 87).

הצורה בה הציעו החוקרים 'לתקן' את המקרא, היתה כמובן גם בהתאם לראייתם הבלתי היסטורית: "אין כאן אלא שבוש ענינים ישראליים במושגים יונים שאינם מתאימים להם כלל", (קויפמן ח"א עמ' 173). "כל ההצעות מוזרות ומתנגדות, כמו שהוכחתי בפרטות, לרוח הלשון העברית ולדרכי הסגנון המזרחי בכלל והמקראי בפרט", (קאסוטו בראשית עמ' 63).

הרטום כותב:

"חוקרים אחדים שיערו שלפי המקורות העתיקים לא היה אהרן אחיו של משה. הם מביאים ראיה לדבריהם שמרים נקראה פעם אחות אהרן ולא אחות משה. ואולם המחקרים של הזמן האחרון על שיטת הפטריארכארט הוכיחו שבמזרח הקדמון היה רווח המנהג לכנות את בני האדם וביחוד את הנשים על שם אחיהם הגדול", (אנצ"מ ערך אהרן).

מתתיהו צבת כותב: חנה מנמקת את קריאת שם שמואל "אנכי השאלתיהו לה'" (ש"א א כח), ומכאן הסיקו המבקרים כי במקור היה נימוק זה שייך לשמו של שאול. אבל פירוש זה הולם גם את שמו של שמואל כפי שמתברר מתוך צורות השם באמורית, (אנצ"מ ערך שמואל עמ' 70).

"יש לשונות שאין להם זמנים סובייקטיביים, זמנים מנקודת מבטו של המדבר כלל… לאור דברים אלו עלינו לבחון את צורת הפועל המקראי… אין הבלבול בטקסט המקראי עצמו אלא בנו קוראיה המודרניים של העברית המקראית, בהחילינו את חוקי לשוננו אנו על לשון שלא ידעה חוקים אלו… אם נאמץ את הגישה שצורות הפועל המקראי מביעות אספקטים ולא זמנים בניגוד גמור ללשוננו אנו יתיישבו לנו הרבה משפטים הנראים לנו מנקודת מבטנו זרויות", (א. רובינשטיין, העברית שלנו והעברית הקדומה, הוצ' אוניב' משודרת עמ' 16).

"התפישה לפיה יכולה הצורה הספרותית לשמש אמת מדה לקביעת קדום ומאוחר בספרות החכמה העברית איבדה את מאחזה עם גילוי הוראת אמנמאפאת, ממסמך זה עולה כי שלשה דגמי החכמה: הפתגם הפרוזאי, הפתגם הבנוי בתקבולת, והנאום הזעיר, התקיימו זה לצד זה לפחות שלש מאות שנה לפני התגבשותה של ספרות חכמה בישראל", (זאב וייסמן, מבוא למקרא, יחידה 11.5.2.1. וכן: גרינץ, ספר משלי – פרקי מבוא, ירושלים תשכ"ח, פרק שביעי).

"כבר עוררו עליה (על שיטת הבקורת) כמה וכמה מבקרים שבעלי השיטה הכניסו את מושגיהם המערביים החדשים לתוך חקירותיהם בחיבור התורה, וייחסו למחברים הישראלים הקדמונים את דרכי החיבור והעבודה הספרותיות הנהוגות בין מחברי ספרים במערב החדש של היום", (מ.צ. סגל, מסורת ובקורת עמ' 18).

והדברים הגיעו עד כדי גיחוך: "הרבה טרחו החוקרים היהודים והנוצרים לברר ולמצוא את המקצב ואת המשקל בשירת התנ"ך. על הרוב רצו למצוא בה דמיון למקצב הקלאסי של השירה היונית והרומאית… ומכיון שאין המקצב התנכ"י בנוי לפי שיטה זו ניסו לשנות ו"לתקן" את הנוסח של הפסוקים כדי להתאים את המבנה של הפסוק לפי השיטה שקבעו. זוהי לכל הדעות דרך פסולה מעיקרה שהרי אין להתאים את הכתוב לשיטה, אלא להפך – את השיטה לכתוב", (שאול ברקלי מבוא כללי לתנ"ך, עמ' 75).

"לשוא הרבו החדשים לקצץ בנוסחת המסורה למחוק ולהוסיף כדי להכניס את כל הטורים והחרוזים לתוך התחומים הצרים של מקצב אחד. הסדירות והקביעות המלאכותית של השירה הלועזים ואפילו של השירה העברית הבינאית היא זרה לגמרי לרוח החפשית של השירה המקראית", (מ.צ. סגל "מבוא המקרא", המליצה של המקרא).

"על בסיס הבחנה פורמלית בנסוח החוקים קובע יירקו עשרה מקורות שונים לחוקי התורה, הוא מונה בתורה עשרה נסוחים שונים (נסוח התנאי, הצווי, אתה, אתם, הוא, וכו') המעורבים יחד. מתוך ההנחה שכל ספר חוקים משתמש תמיד רק בנסוח אחד, הוא מסיק שבתורה עלו חוקים מעשרה מקורות… (אך) אין חוקי התורה דומים בכלל לחוקים שבספרי המשפט של שאר העמים ספרות החוקים הישראלית היא ספרות משפטית דתית מוסרית שרבוי הסגנונים טבעי לה מלכתחלה", (קויפמן ח"א עמ' 77, בניגוד לדבריו, יש דוגמאות רבות גם מספרות חוקים קדומה, ור' למשל אופנהיימר, הנבואה הקדומה בישראל, עמ' 78: "נחשבו רובם של עשרת הדברות ליצירת המדבר, אלא שבקשו לדון את משפטי ההנמקה שלהם כתוספות מאוחרות, אולם הנחה זו בטעות יסודה, כי מצוות ואיסורים אפודיקטיים מצויים לרוב בחוזי המדינה החיתיים בצד מצוות ואיסורים אשר נימוקם בצידם").

"החדשים סוברים שהדעות המתנגדות (בקהלת) הן מידי סופרים מתנגדים… האמת היא שהחוקרים הללו טועים בגישתם אל מגילתינו… הם מבקשים בה עקביות קפדנית לפי ההגיון הלועזי, אולם עקביות קפדנית זו היא זרה לסובייקטיביות של הישראלי בכלל ושל מחברנו בפרט", (מ"צ סגל, מבוא המקרא עמ' 708, ור' אנצ"מ ערך קהלת שזיגפריד מצא תשעה מחברים לקהלת ע"פ דגמי ניסוח… ודברי מאיר פארן שם בדחיית דבריו, רנאן מצא במגילת אסתר טקסט דרמתי שיועד לעשרה שחקנים שונים ושתי מקהלות…).

מאיר וייס מתאר:

"לא פעם, כאמור, היתה הנטייה לסכימאטיות אבן נגף למחקר המקרא. נטייה זו מתבטאת גם בגישה למבנה הפסוק, המשפט, הפיסקה. היא גרמה לגישה תחבירית שאינה מתחשבת באופיה המיוחד, החד פעמי של השירה. ונטייה לסכימאטיות היא שגרמה לכל מיני תפיסות נוקשות של מקצב ומשקל מקראי. במקום לשחות עם זרמו ולהינשא על־פני גליו, עמדו החוקרים מולו במקומם, שבו העמידתם הסכימה, עמידה כבדה, בלי לזוז ממנה, ומכאן גם נובע שלא תמיד הבינו את האמצעי האופייני ביותר של השירה המקראית והנמצא גם בשירה האכדית, המצרית, הכנענית הפיניקית, את התקבולת, בכל רבגוניותה, בכל תעלוליה ומשחקיה, בכל סטיותיה ופרצותיה, אלא דרשו ממנה חוק וסדר קפדני, שריר וקיים, בלתי משתנה, אחיד, כלומר, שמירה על הסכימה שנקבעה לה מראש קביעה עולמית. לעתים קרובות התייחס החוקר אל דברי השירה העתיקים והנשגבים כמורה תיכוני בן דור עבר, המתקן בעיפרון אדום את תרגילי הדקדוק של תלמידיו, ובנעימה של בוגר יודע הכל כלפי טירון המנסה את כוחו לראשונה דיבר החוקר עם הטכסטים ולימדם הלכות איסור והיתר בדקדוק, בסגנון, באסתטיקה", (המקרא כדמותו עמ' 231).

מאיר וייס, ב'המקרא כדמותו' (הוצ' מוסד ביאליק, תשמ"ז, עמ' 232): "בערות באשר לתופעות סגנוניות במקרא אף היא הביאה חוקרים שיטילו לפעמים ספק במהימנותו של הטכסט. לדוגמה י. אבישור, בעקבות ש.א. ליונשטם, קובע שמבנים קשורים של צמדי מלים נרדפות משמשים תכופות במקרא לשם יצירת רושם של הפלגה פיוטית, ובכל זאת ׳פרשנים וחוקרים שנתקלו באקראי בדוגמאות בודדות של תופעה זו… העריכו אותן כשיבושי מסרנים, תיקוני מעתיקים וצירופי עורכים׳ (סמיכויות הנרדפים במליצה המקראית, ירושלים תשל״ז, עמ׳ 7). כבר בודה קבל על כך: 'ההנחות המטריות הקבועות מראש, שבהן אנו ניגשים אל הטכסטים הנערצים האלה, הביאו את טובי חוקרינו לידי עשיית שמות בטכסטים׳, (K. Budde, Zu Text 47 .und Auslegung des Buches Amos, JBL 43 [1924], p). ועתה גורדון הוא המתריס כנגד שיטה זו של עבודה מדעית: ׳באוגרית מופיעים רבות באותו שיר טורים ובתים בעלי מבנה שונה זה מזה. אולי ההכרה החשובה ביותר בחקר השירה היא, שמשוררי המזרח הקרוב (כלומר האכדית, האוגריתית, העברית, המצרית) לא ידעו מקצב חמור וקבוע. לכן כל תיקון ״מטעמים מטריים״ (metri causa) שרירותי הוא לחלוטין. ועד כמה הוזנחה הכרה זו יוכיח מבט חטוף על שפע התיקונים (m(etri) c(ausa בתנ״ך שבהוצאת קיטל…[5] כל מה שאנו מבקשים מבעלי התורות המטריות הוא, שיראו מהי הנוסחה המטרית שלהם ושיוכיחו שהיא באמת הולמת את הטכסטים. ותחת זה הם מתקנים את הטכסט עד שיהא הולם את ההשערה המטרית שלהם. והרי זו ראיה גמורה לטעות מדעית, אם יש צורך לגבב היפותיזה על גבי היפותיזה׳ (,C.H. Gordon 1 .Ugaritic Manual, I, Roma 1955, p. 108, n)". ור' הע' 172, 457.

קויפמן, תולדות האמונה, ח"א עמ' 96: "בלי כל הבנה בטיב האמונה המקראית (והדת המזרחית בכלל) אומר אסטרייכר…"). וכבר שנים רבות קודם לכן, התקיף יחזקאל קוטשר את ספרו של ג'ובאנו גרביני ('מחקר השמית צפונית מערבית בימינו', לשוננו כט, תשרי תשכ"ה), ומראה שם כיצד הוא טועה בדברים פשוטים בנסותו לחקור את השפה השמית הקדומה, קוטשר אומר שם: "מחברנו כפי שיווכח הקורא, צייר את תמונתו קודם כל על סמך כלי שני, ולחלוחית של ידיעת המקורות גופם אינם מסגולותיו הבולטות של הספר… דרך זו עשויה להיות מסוכנת ביותר, לא אחת נוכח החוקר לדעת כי ספר הדקדוק הטוב ביותר אינו שקול כנגד ידיעה ראשונית של הלשון המתוארת, והכשלונות בלתי נמנעים הם… קל וחומר אם המשתמש בכלי שני זה בהול במלאכתו…", אי ההבנות שהוא מונה שם מביכות, ונותנות מושג על איך חוקרים מפורסמים מגיעים לתיאוריות מופרכות (בין השאר הוא מראה שם איך התיאוריות של קאלה (Kahle) מיוסדות על טעות, בייחסו ל'בעלי המסורה' תופעות לשוניות שרואים אותן יותר מאלף וחמש מאות שנים קודם לכן, נגד קאלה ראה גם עמנואל טוב, מבוא לבקורת הנוסח, עמ' 165).

 

אה, התכוונתם ברצינות?

קאלה מייצג תופעה, הוא אחד מחוקרי נוסח המקרא המפורסמים, אבל הוא שוגה בעברית שוב ושוב (ראה דוגמא נוספת מטור סיני שהשיג עליו על כך, בראשית מאמר זה), יתירה מכך, הוא פשוט לא מתעניין בידיעות שבמסורת, הוא החליט למשל שהצורה ךָ היא 'המצאה' של המסרנים, אולי בהשפעת הערבית. דעתו זאת היתה נקבעת ל'פילולוגיה נקיה', עד שבמקרה מגילות ים המלח הוכיחו לנו שזו הצורה העברית הקדומה (ראובן גורדיס: 'קדמותה של המסורה לאור ספרות חז"ל ומגילות ים המלח', תרביץ, תמוז תשי"ח. ושם הע' 16, שרוברטס לא הבין את המונח 'סבירין' שבמסורה ופירש אותו בצורה בדויה). קאלה ורוברטס, הם מן השמות הבולטים בחקר הנוסח של המקרא.

בנותן ענין לגישה רשלנית זו, הסברו של ק. מרטי על הפסוק "ונבהלו ½ צירים וחבלים יאחזון" (ישעיה יג ח), כי ה'מפסיק' שבין "ונבהלו" לבין "צירים" (מפסיק – סימון מסורתי בצורת קו אנכי מפסיק בין שתי מלים) בא לסמן חסרון בכתוב, "כמה מלים שהלכו לאיבוד". אלא שנעלם ממרטי הכלל המסורתי, שאחר כל שלשלת שבמקרא ישנו מפסיק, המלה "ונבהלו" בפסוק הנ"ל מוטעמת בשלשלת, (ברויאר, פיסוק טעמים שבמקרא, י-ם תשי"ח, עמ' 149).

מאיר וייס אומר: "לפי ניברג, חוסר ידיעותינו בלשון המקראית בחלקו נובע מתוך קלות הדעת שבה התייחסו חוקרי המקרא לנוסח המסורתי… מכיוון שנהגו להתחמק מטיפול במקומות קשים, בהניחם מיד שהטכסט משובש, לכן הוזנחה העבודה במחקר השפה העברית, חשבו שכבר סיימו את כל הטעון חקר בשאלות התחביר. ולא היא, עדיין רוב השאלות מחכות לפתרונן, ואם רק תתעמק הבנת התחביר, יתבטלו במחי יד מאות ״תיקונים׳״, (המקרא כדמותו עמ' 231).

מייצג מובהק של הרשלנות היא השיטה המעגלית, 'משחזרים' תעודה או מקור, מבלי לשים גבול בין מה שלכאורה מוציאים או מסיקים מן הטקסט, לבין מה שמכניסים לתוכו, וכפי שאומר קויפמן: "חוקר מקרא טפוסי, הוא מתקן ועושה פסוקים במו ידיו, דורשם כמין חומר, וחוזר ומוצא בהם כל מה שהוא מכניס לתוכם… הדרשנות הפרועה המשתוללת בחקר המקרא היא שאפשרה את כל זאת", (תולדות האמונה הישראלית, חלק ח עמ' 253).

כך הרמן גונקל (בספרו לבראשית) 'מוכיח' שהסיפור באליעזר עבד אברהם הוא 'אגדה עצמאית', מכך שהוא מסתיים ב'ויינחם יצחק אחרי אביו' מבלי לפרש אפילו שהמדובר ב'הגהה' שלו במקום הכתוב 'אחרי אמו'. ובמקום אחר הוא מספר על שלשת האנשים שהיו בסדום ורק בסוגרייים מוסיף ("לפי הגירסא המקורית").

כיוצא בו, דוהם מגיה בחבקוק תחת 'כשדים' – 'כתיים', ולאחר מכן טוען שחבקוק נכתב בימי הבית השני, כי הכתיים הם היוונים.

כך נהג גם גרץ, בהביאו ראיה מתוך פסוק, והראיה היא מן הטקסט, רק אחרי שהוא 'מתקן' אותו, וסמולנסקין שואל: "איך ערב לבו להביא לו עד מן פסוק אשר בו לא נכתב כל מאומה, ורק כאשר יעשה בו שגיאה רק אז יהיה לו כעד?", (פרץ סמולנסקין, משפט וצדקה, 1873).

מה קורה בשטח אצל חברינו המינימליסטים?

אחרי שהכרנו 'חוקר מקרא טיפוסי', כהגדרתו של קויפמן, מלפני עשרות שנים, הבה ונשמע מה התקדם אצל מכחישי המקרא במשך השנים?

אלכסנדר רופא, במאמרו 'קאסוטו חוקר המקרא, תכניתו משנת ת"ש' (בית מקרא כרך מז חוברת ד), כותב: "דיינו שנלך לכיתות של אוניברסיטאות בחו"ל, ונשמע כיצד תלמידים קוראים שם עברית – בודאי כפי שאין מתירים להם לקרוא יוונית! – ואז נחוש, איזה מחסום חוצץ בין התלמיד האירופי והאמריקאי לבין האות המרובעת ה'אשורית'… אבל יש במורשתנו משהו שבכל זאת מסייע אותנו כיהודים ללמוד מקרא. זוהי לדעתי, המסורת הפרשנית מאז הפשטנים הגדולים, צרפתים וספרדים, בימי הביניים. מן המסורת הזו צומחת מידה של ספקנות בריאה כלפי האופנות המופיעות חדשות לבקרים במדע המקרא והרצון לעמת אותן בשיקול דעת עם פשוטם של כתובים".

אין המדובר בתופעות של המאה ה19, ראה למשל קוטשר:

"היום אנו קוראים במבוא לתנ"ך של אייספלד, ויש שם כל הביבליוגרפיה, מבלי שהמחבר יודע עברית… יש כבר מלומדים הבאים לכאן ללמוד עברית. אבל עדיין כפי שהתבטא פרופ' גינזבורג המנוח: Hebraica sunt non legentur – עברית אינה ניתנת לקריאה. ונזכיר שספרו של אייספלד משמש עדיין את כל החוקרים במחקר המדע הזה, וזהו פרצוף המדע כפי שמייצג אותו פרופ' מאומות העולם". (יחזקאל קוטשר, עיונים בספר ישעיהו, הוצ' החברה לחקר המקרא בישראל, 1980).

ומנחם הרן (במאמרו 'המקרא והארכיאולוגיה כעדות לתולדות ישראל', בית מקרא כרך מט חוברת א, תשס"ד) אומר: "לא כל היודע עברית ויכול לקרוא את המקרא במקורו, יודע גם למצות את המשמעות הריאלית ההיסטורית שביסוד הסיפור המקראי… ואם אין לחוקר גישה אל המקרא במקורו העברי ונגזר עליו להסתפק בתרגום, חובה עליו להיזהר שבעתיים במסקנות מקראיות, יש ארכיאולוגים, לא מן השורה הראשונה, המגיעים אל המקרא דרך תרגום בלבד ואינם נמנעים מלקבל החלטות הנוגעות ישירות במקרא… אסתפק באי־אלו דוגמאות… כדי להקיף מספר ניכר של דוגמאות כאלה לא תספיק אפילו שנת לימודים שלמה…", שם הוא נותן דוגמאות שונות (למשל, שממלכת דוד ושלמה, נתפסה אצל החוקרים על פי התרגום הלועזי כ'אימפריה' או כ'רייך', ולכן התקשו לקבל הגדרה כזו בהתאם למסקנות ארכיאולוגיות), ובהערות שוליים הוא מדגים כיצד אצל מינימליסטים יש "מעידות פשוטות של השכל הישר", על אחד מהם הוא אומר:

"תלותו המוחלטת של גיטין בתרגום האנגלי מוכחת על־ידי העובדה שתכופות הוא נסמך על פסוקים שכביכול מדובר בהם (אבל באנגלית) על ׳שריפת קטורת׳ כשבמקור בא הפועל ׳קטר׳, או שהוא משתמש בכינוי ׳מזבח קטורת׳ באנגלית כעובדה נתונה ואינו תופס שזהו מה שצריך להוכיח. מי שנזקק למקרא באמצעות תרגום מוטב לו שיניח לבעיות מקראיות באופיין, או בעיות שפתרונן הוא במקרא".

עוד על ספרות פסבדו מדעית של מינימליסטים, שנתפסת בעיניהם כמחקרים פורצי דרך, ראה בוסתנאי: 'ראשיתו של עם ישראל – מצב המחקר בראשית המאה העשרים ואחת', בית מקרא מט תשרי-כסלו תשס"ד, שם הוא מתאר את 'שיטת' המינימליסטים, ואומר בין השאר: "לשיטתם יש לשלול כבלתי מהימנה עדות חוץ מקראית, בכל מקום שהיא, כביכול, תואמת לאמור במקרא, כי הפרוש שניתן לעדות זו אינו נכון, ואולי אף מדובר במסמך מזוייף… על היסטוריונים כאלה מוסבת האימרה ׳יש לי השערה לשם מה לי עובדות׳". ובמאמר מיוחד שהקדיש לתומפסון (בית מקרא מז, תשרי כסלו תשס"ב, 'עם ישראל בתקופת המקרא – היסטוריה או מיתוס?', מתייחס לספרו של תומפסון מ1999), הוא מראה כיצד תומפסון אינו אלא אפיון המודרני, נעדר נהלים בסיסיים של חקירה ונאמנות למקורות, ומטפח באמצעות שקרים גלויים והתעלמות מנתונים, את הסיפור של עובדי האל 'יהד' בתקופה הפרסית, שבניהם כתבו את המקרא בתקופה ההלניסטית… לפי תומפסון וחבורתו: כתובת השילוח מן התקופה ההלניסטית, כתובת בית דוד מזוייפת אולי, מצבת מרנפתח מכנה את הכנענים משום מה 'ישראל', את כל זאת הוא טוען בעוד אינו יודע אפילו מתי חי הרודוטוס… 'לאמיתו של דבר הספר אינו ראוי להתייחסות', מסיים בוסתנאי.

ציפורה טלשיר, במאמרה מתי נכתב התנ"ך? (בית מקרא קעו, תשרי-כסליו תשס"ד, עמ' 15-30), כותבת: "דיוויס הציע קריאות אלטרנטיביות בלתי אפשריות, שאף חוקר המכבד את עצמו לא היה מעז להעלות על דל שפתיו, למקה, בייאושו, החליט שהכתובת מזויפת. איש בעולם המחקר לא הטיל ספק באמינות הכתובת, בנסיבות גילויה, ובזהותה האפיגראפית. אין כל פסול בכתובת הזאת, למעט היותה מכה אנושה לטענות אפריוריות נגד ההיסטוריות של בית דוד. המסקנה ממחקריו של הורביץ וממחקרים רבים אחרים שקדמו לו מרחיקה לכת הרבה יותר, באשר הראיה מן הלשון אינה נוגעת ללשון בלבד, אלא יש בה להפריך את התיאוריה המינימליסטית מכול וכול". את המינימליסטים תוקפת בחריפות, גם נילי שופק, במאמרה: 'החומר המצרי ככלי לליבון סוגיית ראשית ישראל', (בית מקרא, שם, עמ' 67-68).

תמה ולא נשלמה, מסכת השגיאות הנבערות שיצרו ויוצרות את 'מדע המקרא'.

 

התמונות מויקיפדיה

מצורף המאמר כקובץ PDF

הערות:

[1] להלן לקט מן ה'תיקונים' שלו, בשמות א י נאמר "ונלחם בנו ועלה מן הארץ", טור סיני מגיה: "ועליו מִינוּ הארץ" (בכתיב חסר), למה? סתם ככה.

"כי לא כנשים המצריות העבריות- כי חיות הנה", (שם א יט), לפי טור סיני גורסים: 'כחיות הנה'. התורה משתמשת במליצת רמז, והוא החליט שהדברים היו כתובים דוקא בבוטות, איך יודעים? אין יודעים, כותבים סתם.

"היליכי את הילד"  (שם ב ט), טור סיני גורס "הכילי", מה זה הכילי? "מן הסתם שימש שורש זה לדרך טיפול כל שהיא בתינוק". איך יודעים? למה? אין שום טעם. והרי 'היליכי' נופל על 'היניקי' באותו פסוק.

""וירא אלהים את בני ישראל, וידע אלהים" (שם ב כה), טור סיני: "ויירא אלהים אל בני ישראל ויוודע אליהם". מי גילה לו רז זה, שהתורה מספרת כאן על התגלות במצרים, שלא תוארה כלל בפרק זה? אף אחד, באותה מדה נוכל לכתוב במקום הכתוב: "ויירה אליהם אבני אש אל יהוידע ואליהו", מה לזה ולפשוטו של מקרא?

"ולא ימות מכל לבני ישראל דבר" (שם ט ד), לפי טור סיני: "לא ימות בַּדֶבֶר", והרי אנו יודעים שהיה שם דבר, התורה כתבה בלשון מליצית נופלת על לשון, וטור סיני כותב מלבו.

"וימש חשך" (שם י כא), טור סיני: "וימש חשך" הוא ראשי תיבות: "וימים שלשה חשך"… ושכח מקרא מלא 'והיית ממשש בצהרים כאשר ימשש העיור באפלה' (דברים כח ט).

"לבני ישראל לא יחרץ כלב לשונו" (שמות יא ז), לפי טור סיני הכוונה: לא נעשה לבני ישראל נזק ואפילו לא נעשה חריץ בלשונו של כלב מכלביהם… "שכן דרכו של הכלב להוציא את לשונו ולהיפגע בה", ולכן מתאים לומר גם על אדם (ביהושע י כא) ש"לא חרץ איש את לשונו"…

"נורא תהלות" (שמות טו יט), טור סיני 'מתקן': "נורא תהלוכות"… (מלומד שוטה אחר, בשם Jouon כתב ש'קשה לצרף נורא עם תהלות', לכן לדעתו יש לתקן 'בורא תהלות').

"ושכלה אתכם… והמעיטה אתכם" (ויקרא כו), לפי טור סיני, יש כאן כפילות, ולכן 'מתקן': 'והמעיטה בתיכם'. אי אפשר לומר על טור סיני שאינו יודע עברית, אבל באמת שהוא אפילו לא מנסה לרדת לרוח הדברים, 'והמעיטה' שבקללות, הוא הקבלה בולטת ל'והפריתי אתכם, והרביתי אתכם', שבברכות. וכן מהווה 'והמעיטה אתכם' הסבר מקדים ל'ונשמו דרכיכם', השמת הדרכים היא תוצאה, שגם מולידה מורך וצער, וגם יש בה קללות חדשות כמו ריבוי שודדים, היעדר עזרה ומסחר ומזון, ועוד.

[2] יעבץ רומז כאן על התיאוריות המוזרות שהפריחו חוקרים על טבע א"י ועל המציאות בה, מבלי להכיר כלום, ראה למשל דברי רד"צ הופמן ב'ראיות מכריעות' עמ' קג, המצטט את נובק שחג האסיף לא היה קבוע, 'ובממלכה הצפונית שאקלימה היה קשה וזועם יותר, היו מאחרים לחוג את חג האסיף'. אך אין שום יסוד לראות את ממלכת השומרון כמקום בעל 'אקלים קשה וזועם' יותר מאשר ירושלים. חוקרים גרמנים התייחסו בכמה מקומות להבדלים בין ה'צפון' ל'דרום', מבלי להכיר מספיק את אקלים הארץ, ולכן הקישו מהצפון והדרום של ארצות אירופה. בארצנו הקטנה אין הבדל מהותי בין צפון לדרום, גם אם במרומי החרמון ישנו שלג בחורף, והקור בראשי ההרים הצפוניים גדול יותר, הרי שברוב השנה, כולל זמני גידול התבואה וקצירתה, אין הבדלים משמעותיים, בעמק הכינרת הצפוני למשל, חם הרבה יותר מאשר ביהודה. עיקרה של ממלכת ישראל היה בשומרון שכיום הוא חלק מ'אזור המרכז' של הארץ, כולל גוש דן ויפו, הרי ירושלים וחברון קרים בחורף יותר מאשר הרי השומרון, והשלג מצוי בהם יותר.

יעקב שלום ליכט, כותב: "רוב החוקרים מאסכולת ולהויזן מפרשים את חג הסכות כחגיגה לסיום זמן הבציר, אך זמנו אינו תואם יפה את הפירוש, שכן בסוכות אין בוצרים אלא עוללות… לפי שיטתם מסמל חג הסוכות גם את חדוש חיי הצמחים בעונת הגשמים… סברא זו אין לה יסוד בכתובים וגם אינה תואמת יפה את מחזור הצמחיה של א"י והארצות הסמוכות שאין בו הפסקה מוחלטת לא בתשרי ולא במועד אחר (אנצ"מ ערך סכות עמ' 1039-40), ובמקום אחר הוא כותב: "מובינקל מערב נושאים מיתולוגיים הרחוקים זה מזה… אף מבוססת שיטתו על טעות בעונותיה של השנה החקלאית בארץ ישראל, שכן אין חדש תשרי עונה חקלאית מתה אלא חודש האסיף. ואף בבבל עצמה לא מצאנו ראיה גמורה להמלכה פולחנית של מרדוך, לביום הקרב המיתולוגי ולמעשים דומים לאלה בפולחן, ואינה אלא השערה של חוקרים", (שם, ערך מלכות ה', עמ' 1127).

כיוצא בדבר כותב פינקלשטיין: "בעלי האסכולה הסוציולוגית ששיערו כי האוכלוסיה הישראלית באה ישירות מן המערך החברתי מדיני של סוף תקופת הברונזה המאוחרת, לקו בהיכרות שטחית עם טבע הארץ, בעיקר עם אזורי הספר וההר, ובכך שהתעלמו מנתונים דמוגרפיים ואנתרופו-ישוביים חשובים מארץ ישראל של הדורות האחרונים", (פינקלשטיין, הארכיאולוגיה של א"י בתקופת ההתנחלות, עמ' 318, ראה שם עמ' 20 בהקשר לתיאוריות ספציפיות שיסודן באי הכרת הארץ ותנאיה הטופוגרפיים).

ע"ע קויפמן בפירושו ליהושע, עמ' 130, המביא את קושיות ו'תיקוני' החוקרים הפרוטסטנטיים, בנוגע לברכה על הר עיבל, וכותב: "הברכה בהר גריזים אינה עושה אותו ל'הר הברכה', והקללה אינה עושה את הר עיבל ל'הר הקללה', מושגים אלה הם שומרוניים, ומהם קבלו אותם סופרים נוצרים המשתמשים בהם ומקשים מתוכם קושיות, לפי הטקס של התורה ושל ס' יהושע אין הברכה והקללה שורות לא על ההרים ולא על השבטים העומדים שם… הכינויים 'הר הברכה' ו'הר הקללה' זרים לגמרי ליהדות, ואין שום מקום לתמיהה מפני מה בונים את המזבח ב'הר הקללה'… מן התפיסה השומרונית נולד גם התיאור הדמיוני של הר עיבל כהר שומם שאין עליו עצים ושיחים, ושל 'הר הברכה' כהר רענן ומבורך בצמחים. באמת שני ההרים חשופים ושוממים". ובאותו חיבור עמ' 171, הוא מראה כיצד קושיות ותיקונים בנוגע לרשימת הגבולות, (מדוע בתוך הארץ התיאור מאד מפורט ומלא בקוים נמתחים מעיר לעיר, ובעבר הירדן מתואר במלים ספורות, לדבריהם היו למחבר 'ליקוי בידיעות גיאוגרפיות והיסטוריות'), בנויים על אי הכרת השטח, עבר הירדן מחולק מבחינה טופוגרפית בצורה מאד בולטת, המישור הגלעד והבשן הם גופים מובחנים בשטח ללא צורך בשום תיאור, וכו'.

מאיר וייס, ב'המקרא כדמותו', מצטט את קייטל, שקבע כי הדימוי המקראי של הצדיק לעץ שתול, מורה בהכרח שנכתב בבבל, שבה יש נהרות, ולא בארץ ישראל שהיא הררית ודלת מים. לעומת זאת ארדמאנס כותב כי ברור שהמשל נכתב במדינה מזרחית כמו ישראל שבה החום מיבש את הכל (עמ' 134-135), כל אלו אמירות של מה בכך, בלי שום היכרות וידע, דאפכי לה והיא מתהפכה.

[3] "רב צעיר", במאמרו על רד"צ הופמן, כותב: "הופמן אינו בא על ולהויזן בהתנפלות ואינו עושה את השערותיו למגוחכות, אפילו במקום שזה טעה 'טעות גוי', אלא הולך ומוכיח לו בנחת מן ההגיון ומן הכתובים עצמם שהנחותיו אין להן יסוד… חוקרי הגויים כמובן אינם מקבלים את חקירותיו של הופמן במקצוע זה למדעיות גמורה, כי כלל הוא אצלם, שכל מי שאינו מודה בתורת בקורת המקרא לפי שיטתם פסול הוא לגבי מדעיות, אבל לא ראיתי במקצוע זה ספר כתוב בהגיון ישר כל כך ובלי משוא פנים כספרו של הופמן", (מאמרו נדפס ב'התקופה' יג (תרצ"ג), עמ' 479-492).

אך באמת הכלל הרבה יותר מקיף ומעמיק, כפי שמנסח אותו הרמן גונקל בספרו 'אגדות בראשית: : "מלומדים יהודים אינם יכולים להיות אובייקטיביים בחקר המקרא, שכן האפולוגטיקה שלהם מונעת מכח החשש שתיגזל מהם הבלעדיות על ההתגלות, ומכח הרצון לבזות את הדתות האחרות, היהדות מוכתמת היא בשנאת עמים אחרים". (נ.ב. על המניעים של החוקרים הנוצרים, ראה: עוד על אי הריאליות של השערת התעודות, בדיות בניחוח נוצרי).

להלן מספר דוגמאות משיקולי המחקר ה'אובייקטייבים' של גונקל:

"קשה שלא להבחין איזה תפקיד נועד למעשי רמאות וערמה בסיפורי האבות וכמה שמחו על כך בני התקופה ובכך גילו לנו את אפיים".

"האגדות העתיקות היו לעתים בוטות למדי, די אם נעיין באגדת הגר, באגדה המתארת כיצד מרמה יעקב את אביו העיוור להנאת המאזינים… כדי שניווכח כי היה זה כנראה עם בריא שמצא הנאה בסיפורים מעין אלו", (מתוך ספרו של גונקל 'אגדות בראשית', הוצ' מוסד ביאליק תשנ"ח).

"התכונות הבאות מיוחדות לעם ישראל ובולטות גם בספרותו, ראשית כל המדה הרבה של סובייקטיביות, זהו הלהט העז הטבוע באופי הישראלי, האיש העברי בשום אופן אינו רגיל להתייחס בקור רוח ובישוב הדעת אל הענינים שנגעו ללבו, אויבו האישי נתפס בעיניו כאוייב האנושות כולה אפילו אויבו של האל עצמו".

"היעדרה של חשיבה הגיונית. מן הלשון נעדרים מושגים מופשטים… הישראלי אינו מוכשר לחשיבה פילוסופית כוללת", (מתוך ספרו: ספרות המקרא, הוצ' מוסד ביאליק תשנ"ח).

תפיסה זו קדמה לגונקל, כפי שכותב השל: "משנתו של מנדלסון הלכה בד בבד עם ההנחה שנתקבלה כמושכל ראשון שאיש המזרח הקדמון לא היה מוכשר לחשוב בדרך ההפשטה וזרים לו עניני העיון, היהדות והתיאולוגיה (נחשבו) שני הפכים בנושא אחד", (י. א. השל, תורה משמים באספקלריה של הדורות, פתיחה, XXXII).

קאסוטו בפירושו לבראשית, במעשה לקיחת שרי לבית אבימלך, אחרי שהוא מציין לדברי החוקר הגרמני הולצינגר, המדבר סרה על אפיו של אברהם אבינו, כותב: "רוב מפרשי זמנינו שניגשו אל השאלות האלה מתוך חוסר אהדה לישראל ולתורתו ונקטו בשיטה שקשה לחשוב אותה לשיטה מדעית טהורה… ברור הדבר שבמפרשים אלו חסר הרגש הנכון של האוביקטיביות המדעית ובמקומו באים בהם משפטים קדומים נגד עם ישראל", (קאסוטו, אברהם וארץ היעוד עמ' 238). ג'וזף בלנקינסופ ייחד מאמר ליסודות האנטישמיות בתורת ולהויזן, בתוך ספרו 'נבואה וקאנון' (J. Blenkinsopp, Prophecy and Canon, A Contribution to the Study of jewish Origins, 1977 19ff). גרינץ, כותב במאמרו 'הרפורמה הראשונה בישראל, (ציון מא, תשל"ו, עמ' 118 הע' 29): 'הדעה המשונה הזו… יכלה דומני להיוולד רק במח אנטישמי חולה'.

ואין המדובר רק במאה ה19, ראה למשל ב"צ לוריא: 'מחקר המקרא בעינינו אנו', (בית מקרא קו, ניסן תשמ"ו), המונה כל מיני דברי 'בקורת' במרכאות, ומסיים: "האם אין בתפיסה זו יחס של זלזול, שנאה וקנאה כלפי עם ישראל וספר הספרים?", גורדיס מדבר על: "יחס הביטול לכל המקובל שהיה בו יותר משמינית שבשמינית של אנטישמיות", (ר, גורדיס, מבוא לספרות החכמה, ספר השנה ליהודי אמריקה, ו' עמ' 118). מנחם הרן, במאמרו: 'המקרא והארכיאולוגיה כעדויות לתולדות ישראל' (בית מקרא קעו, תשרי-כסליו תשס"ד, עמ' 31-46), כותב: "לפעמים זו בורות משתחצת. במקרים מסוימים אין ספק שקיימת גם ׳אהבה׳ המקלקלת את השורה ובמקרים אחרים ניכרים אפילו מניעים פוליטיים גלויים". אלכסנדר רופא: "יש היסטוריונים חדשים וגם ישנים, שמתוך אנטיפתיה ליהדות, וכיום למדינת ישראל, קבעו לוח זמנים משלהם ליצירה המקראית, ויחס ערכי שלילי כלפיה, בידוע הוא שאין מדע אובייקטיבי, לא כל שכן מחקר היסטורי", (מבוא לספרות המקרא  עמ' 16).

[4] עוד מפרשנויותיו הנלעגות:

את הפסוק (דה"א ב יח): "וכלב בן חצרון הוליד את עזובה אשה ואת יריעות ואלה בניה… ותמת עזובה ויקח לו כלב את אפרת…", פירש ולהויזן כך: "ארץ מושבו הקדומה של כלב, שעזבה בלכתו בגולה, היתה בת יריעות [אהלים], כלומר ארץ של נדודים. כשחזר כלב מן הגולה התיישב באפרת, הוא איזור בית לחם", (ולהויזן Prolegomana 213). זו פרשנות חסרת כל יסוד, "עזובה" הוא שם אשה גם במקום אחר (מלכים א כב, אם יהושפט). כיוצא בדבר, את הפסוק: "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל"? (דברים לג י), פירש ולהויזן: יריה היא הטלת חצים לשם ניחוש והגדת עתידות, היורה היה גם פוסק ונותן הוראות.

[5] אם יש את נפשך לדעת, מי הוא אותו חוקר מקרא מופלא בשם קיטל, ומה גודל פעלו, הרי לך מה שמסופר עליו בהיסטוריה: "ב־1 ביוני 1933 נשא התיאולוג הפרוטסטנטי וחוקר המקרא החשוב, גרהארד קיטל, הרצאה פומבית בטיבינגן שהוקדשה ל״בעיית היהודים״ (״Die Judenfrage״)… ומה עשוי להיות ה״פתרון״ ל״בעיה היהודית״?… הוא דחה את אפשרות ההשתלבות, מאחר שההשתלבות היא כשלעצמה רעה גדולה הטומנת בחובה את זיהום הגזע. וחשוב מכול, הוא דן במפורש בהשמדה כ״פתרון״ אפשרי: ״אפשר לנסות להכרית [auszurotten] את היהודים [בפוגרומים]״… (דניאל גולדהגן, 'תליינים מרצון בשירות היטלר', הוצ' ידיעות אחרונות 1998, עמ' 93 ועמ' 132).

 

4 4 votes
Article Rating

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות

Subscribe
Notify of
guest
13 Comments
Inline Feedbacks
View all comments
אנונימי
אנונימי
17 days ago

אוסיף דוגמא שאובה מהרצאה של פר׳ תומאס רמר המפורסם: לגבי הפסוק ״… וּמֹשֶׁה לֹא יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו בְּדַבְּרוֹ אִתּוֹ.״, טוען רמר שהירונימוס הקדוש צדק: צמחו קרנים על ראש משה! ראיה ׳מכרעת׳: אין ׳קרן׳ במשמעות של אלומת אור במקרא. הסבר: מבוסס על השוואה עם תאור אלי המדבר והרעם (זכור ׳אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם״ או ׳רְאֵה נְתַתִּיךָ אֱלֹהִים לְפַרְעֹה׳ והכל מסתדר). מחיאות כפיים! [ברצינות, עתה, אני רוצה לשאול: . האם יש שפרשו כמו הירונימוס? (מה עם איכה רבה ב:ג ״גָּדַע בָּחֳרִי אַף כֹּל קֶרֶן יִשְׂרָאֵל – עֶשֶׂר קְרָנוֹת הֵן, קַרְנוֹ שֶׁל אַבְרָהָם, קַרְנוֹ שֶׁל יִצְחָק, קַרְנוֹ שֶׁל יוֹסֵף, קַרְנוֹ שֶׁל משֶׁה…״?) . מה ההופעה… Read more »

אנונימי
אנונימי
16 days ago

תודה על התשובה. אמנם היא אינה משיבה על שום שאלה ששאלתי.
א. אם יש שפרשו כמו הירונימוס
ב. היש מקור חוץ מהפסוק ״… כי קרן עור פניו״? (למשל, מה דעתכם על חבקוק ג:ד?)

אולי תשובתכם מהווה הסבר למדרש הנ״ל. אתם בטוחים שאין שימוש בשורש ק.ר.נ כזה בדברי חכמינו הקדמונים? אם כן זה באמת תמוה.

תודה מראש

אנונימי
אנונימי
16 days ago

תיקון קטן: אין אף אחד חוץ מידידו של פינקלשטיין, דיקן בקולג׳ דה פרנס, תומאס רמר.
ההרצאה בצרפתית: https://www.youtube.com/watch?v=8_z9hTiQg0g
הסיכום באנגלית: https://books.openedition.org/cdf/3048?lang=fr

איש פלוני
איש פלוני
16 days ago

ראה גם כאן.

אריה
אריה
16 days ago
Reply to  אנונימי

וגם- "רַבִּים אֹמְרִים מִי יַרְאֵנוּ טוֹב נְסָה עָלֵינוּ אוֹר פָּנֶיךָ יְהוָה" תהילים ד'7.
אומנם לא משתמש במונח קרן אבל מסביר טוב את שמות ל"ד.

אריה
אריה
16 days ago

יכול להיות שמדובר במושג ממסופוטמיה שנקרא puluhtu. שזה בעצם התוצאה של הזוהר השמיימי שהאלים מקרינים על סביבתם הקרובה.

בחבקוק ג'4 – רשום 'ונגה כאור תהיה קרנים מידו לו ושם חביון עזה' – רש"י כותב שמדובר בקרני אור. יכול להיות ששם זאת ההופעה הראשונה כבר בתוך המקרא של המושג.

ישעיה ב.
ישעיה ב.
7 days ago
Reply to  אריה

וליקובסקי מפרש פסוק שאחרי מלחמת הכוכבים היו לכוכב נוגה קרנים ממש (tails), כמו שיש לשביטים

YAS
YAS
18 days ago

תודה.

האם לנו המדברים מילדות בלשון הקרובה למקרא יש יתרון מסויים בהבנת הדברים?

אריה
אריה
20 days ago

אפרופו קיטל , כשהנאצים העמלקיים השמידו את יהדות וילנה הקדושה אז הם אספו קבוצה של עובדי כפייה יהודים משכילים כדי שיעזרו להם למיין את כתבי הקודש של יהדות ליטא בשביל לשלוח את חלקם למכון לחקר היהדות של הרייך השלישי, ואלו היו תלמידיו והקולגות של קיטל שתפקידם היה לבצע ניתוחים מדעיים של הטקסטים היהודיים עבור השלטון ההיטלריסטי של גרמניה הנאצית. לזכור ולא לשכוח.

13
0
Would love your thoughts, please comment.x
()
x