האתר עוסק בשאלות של אמונה מול כפירה, ומיועד לעוסקים בנושא.
למדיניות האתר לחץ כאן

Kal-sites – בניית אתרים
רוצה לדעת כמה עולה לבנות אתר ? לחץ כאן

נושאים באתר

תפילין בפשט ובתושבע”פ

צוות האתר

צוות האתר

image_printלחץ לגירסת הדפסה

מצוות תפילין, מהווה דוגמא לסוג יחודי של פער בין פשט לדרש, טכנית אפשר לפרש את פשט הדברים שבתורה בנוגע לאות על היד ועל הראש, כמליצה, וכך מפרשים השומרונים.

אמנם פשט זה אינו סותר את הדרש, אינו טוען שבהכרח מדובר רק במליצה, אלא שייתכן שמדובר במליצה. ולכן במקרה שישנה מסורת הלכתית שיש לקיים דברים כפשטן, אין לבעל פשט זה טענת ודאי אלא טענת ספק. כל זאת במישור ההיסטורי, שכן להלכה תמיד הסמכות נתונה ביד ההיררכיה ההלכתית.

נראה שבדוגמא כזו צדקו אלו שחיברו את הפשט עם הדרש, כשדייקו בלשון התורה להוכיח שהפירוש של הדרש, גם אם אינו מוכרח בקריאה ראשונה, הוא הפירוש היותר נכון בכוונת הדברים.

בתורה נאמר: “והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה’ בפיך כי ביד חזקה הוצאך ה’ ממצרים… והיה לאות על ידכה ולטוטפת בין עיניך כי בחזק יד הוציאנו ה’ ממצרים” (שמות יב ט-טז). וכן: “וקשרתם לאות על ידיך והיו לטוטפות בין עיניך, וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך” (דברים ו ח).

הסמיכות לחוק המזוזות מוכיחה שאין מדובר במליצה, א”א לייחס משמעות סמלית למשפט כדוגמת: “וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך”, מדובר בחוק מעשי מפורט של כתיבה על השער, שאינו סובל שום משמעות מליצית (ואף השומרונים כותבים על המזוזה ממש, אלא שזה מצריך סוג של מזוזה הראויה לכתיבה, ולפי ההלכה של חכמינו, הצמדת הכתב למזוזה נחשבת ככתיבה עליה, ואף משתמרת יותר. מקבילה לתפילין שהנושא שלהם הוא “והיו הדברים”, מונחים במקום הזכרון ולא חקוקים עליו).

ה’אות’ הבא בשמות הוא דבר ממשי בעל ערך סמלי וסגולי, ובא בהקבלה ל’אות’ שעשו ע”י הדם בפתח הבית. “אות” בכל מקום בתורה, הוא חפץ ספציפי שמהווה אות (הקשת מהווה אות, בראשית ט יג. המילה, בראשית יז יא. ריקועי הפחים של עדת קרח, במדבר יז ג. מטה אהרן, במדבר יז כה. בדברים כח מו נחשבות הקללות הבאות כאות, אך גם הם מציאות פיזית. וכך המזבח המהווה אות בישעיה יט כ. גם מעשה מצוה מהווה אות, כמו השבת, להלן לד כ. אך בשום מקום בתורה לא נאמר שיהיו דברים או דבר “לאות” מבלי שום השלכה פיזית אלא רק כמליצה[1]). ואף מצוות האות שבאה בפרשתינו, יכולה להתפרש כהתויית אות כפשוטה, אות מן האותיות. כעין התו על מצחו של קין (בראשית ד טו. ועל מצח האנשים ביחזקאל ט). אין דרך התורה בקעקוע, ואכן בהמשך התורה נתפרש, שמדובר כאן בחפץ שנקשר על ידי רצועה, וסביר שעל החפץ טבועה אות. ונהגו מאז ומעולם להתוות את האות ש, שהיא ראשונה משמו הקדום של ה: שדי, ובקשירת הרצועות (בצורת ד’ וי’) השלימו את ה’אות’ שהיא שמו של ה’.[2]

על התפילין כאות מוחשי מעידים מקורות רבים ומקבילים מימי הבית השני, תרגום השבעים, איגרת אריסטיאס, אונגליון מתי כג ה, תפילין ממדבר יהודה (ואף מקומראן, שהיתה כת פורשת). ועוד. הגיוון של המקורות מוכיח שהמצוה פשטה בכל חוגי היהדות עוד מימי קדם. גם הצדוקים והכתות הפורשות לא הכחישו את מצוות התפלין (ובמשנה נזכרו סוגי תפילין של המינים והפורשים, כגון עגולות, מצופות זהב), ולו היה זה חדוש של ימי הבית השני, ברור הדבר שהיו מכחישים אותה בשמחה.

הלשון בספר שמות: על ידך – המיעוט של יד אחת, במקום ‘ידיך’ הכללי שננקט בכל מקום (נקי כפיים, כוננו ידיך, מעשה ידיך, תרף ידיך, תחזקנה ידיך, שלח ידיך), מלמד שמדובר בענין מוחשי, שניתן על יד אחת בלבד מסיבות פרקטיות. במליצה נאמר: “על כפים חקתיך” (ישעי’ מט טז). “קשרם על אצבעותיך” (משלי ז ג). שהרי למליצה אין מגבלות פרקטיות. הכתיב העתיק שבהמשך: “ידכה”, מטשטש את המשמעות שניתן היה לייחס למונח ‘יד’, שכן סתם ‘יד’ היא ימין, אך בכתיב זה אין הדגשה לתחילת המלה.[3] אף ההגיון הפרקטי מחייב שהאות יונח על היד הכהה, שאין עושים בה את המלאכה.

הטוטפת בלשון המשנה הוא תכשיט הניתן למעלה מן העיניים (שבת ו א), ויש גוזרים אותו גם מלשון מצרית.[4] ייתכן שתכשיט זה במקורו היה כמין מטבע התלויה בחוט, ולכן אפשר לגזרו גם מעברית כ’נוטף’ (כמו בלשון חכמים: ‘ציצית הנוטפת על הקרן’ מנחות מב.), וכאלו תכשיטים אנו רואים אצל הבדואים ושבטים אפריקניים, כצורת מטבעות התלויות בחוט, יש מהן שאף נוטפות על המצח ומסתירות אותו. והם ה’סהרונים והנטיפות’ (שופטים ח כו. שלל המדיינים והישמעאלים, המודגש שם כאותנטי להם. וכן בישעיה ג יט: ‘הנטיפות והשירות והרעלות’). התורה תיקנה טוטפות שיהיה כעין קמיע המכיל אות או כתב, אך השאירה עליו את השם החביב והעממי.[5] ביחזקאל כד יז מתרגם יונתן ‘פארך חבוש’: טוטפתך, וכן מתרגם ‘אצעדה אשר על זרועו’ (ש”ב א י) טיטפתא דעל דרעיה.

הטוטפות במקור אינן קמיע, אלא קישוט. ולכן נשללת האפשרות של מליצה. שכן המליצה יסודה בקשירת קמיע או אות זכרון, ולכך אפשר להמשיל את זכירת הדברים שבעל פה. אבל אין להמשיל זכירת דברים ואות זכרון, לקישוט.[6] אם לא שמדובר להפיכתו בפועל לכעין קמיע.

המיקום “בין העיניים”,[7] מתייחס למקום המתאים לנתינת תכשיט, על המצח מול הריוח שבין העיניים (כשהכוונה היא להדגיש שהזכרון יהיה ‘לנגד עינינו’, ואולי גם הקרחה בין העיניים, דברים יד א, היתה סוג של זכרון הצער והאבל). וכן בדניאל ח ה מתואר חד קרן “קרן חזות בין עיניו”, כשהכוונה כנראה בקדמת הראש.

בנוגע לעבודת הדוקטורט של יהודה כהן, הטוען כי התפילין הומצאו בתקופה ההלניסטית, אני מצרף כאן את ביקורתו של ד”ר יונתן אדלר, מתוך ציון שנה ג’ חוברת עו’, Review_of_Yehudah_B._Cohn_Tangled_up_in

אדלר כותב שם בין השאר:

“לא השתכנעתי מההיפותזה העיקרית של הספר, שהריטואל של התפילין היה ‘מסורת שהומצאה’ בתקופה ההלניסטית, בהשפעת קמעות יווניים, כדי למלא תפקיד אפוטרופאי. באשר לשאלה הכרונולוגית נראה שאין בידינו מספיק נתונים כדי למקם את ראשיתו של הריטואל בתקופה ההלניסטית… הראיות שמביא המחבר כדי לתמוך בהיפותזה שלו הן נסיבתיות למדי… המחבר חיפש ראיות לאופיין המאגי של התפילין בכל מקום אפשרי ולעתים קרובות המאמץ נראה מאולץ… כהן מודה שהמקורות התנאים אינם מתייחסים באופן גלוי לתקיד המגי של התפילין… לטענתו יש לראות בשתיקה זו השתקה מכוונת”.

למעשה מראה אדלר כי המקורות של כהן לרעיונותיו הם אך ורק מקומראן, שהיתה כת פורשת ואין ללמוד מהשקפתה על התפיסה המסורתית הכללית של התפילין, אך הוא מתעקש שאין מאפיינים כיתתיים מיוחדים בתפילין מקומראן, עוד הוא מפרט על הראיות שאינן באמת בסיס מוצק להיפותזה.

הערות:

[1] מה שמכריח את דילמן ‘לפרש’: “הנוהג הקדוש ישמש לבני ישראל לאות על היד ועל הראש”..

גם הפסוק: “קשרם על לבך תמיד ענדם על גרגרתך” (משלי ו כא), לא נולד אלא מחמת המנהג לקשור דברים על הלב, ולענוד על הצואר קמיעות ודברים שנחשבו כחשובים מאד. שיר השירים אומר (ח ו): ‘שימני כחותם על לבך’, אבל לא ‘לחותם על לבך’, וההבדל ברור. וכמובן שגם אין להשוות שירות ומשלים, לפרשה ברורה של חוקים פשוטים, הנאמרת בחברה בה היו משתמשים בחותמות וקמיעות על הזרוע והראש, וראה ירמיהו כב כד “כי אם יהיה כניהו… חותם על יד ימיני כי משם אתקנך”.

[2] השימוש בשם שדי הוא בעיקר בתורה, (לאבות התגלה ה’: “אני אל שדי” בראשית יז א, כח ג, לה יא, מג יד, מח ג, מט כה, שמות ו ג, במדבר כד ד, כד טז, רק בתורה אנו מוצאים שמות בשלוב “שדי” כדוגמת: “צורישדי” במדבר ב יב, שדיאור, שם). מה שמוכיח את קדמות התפילין וקביעת אופיים בתקופת התורה. (הרצועות המשתלשלות מתפילין של ראש, באו כנראה כדי שלא יסיח דעתו מהם).

בתפילין שלנו נמצא מצדם האחד ש’ סטנדרטי, ומצדם האחר ש’ בעל ארבעה ראשים, דורשי רשומות ביארו בו מה שביארו, ולפי הפשט נראה שבימי עזרא כשנקבע הכתב האשורי ככתב בלעדי, לא רצה עזרא לבטל לגמרי את הצורה המסורתית של התפילין שהיו חפץ קדושה עתיק יומין. ולכן השאיר בה גם ש’ עתיקה שהיתה נהוגה, בצד הש’ התקנית האשורית (בכתובות העבריות המועטות מימי הבית הראשון, אין אסמכתא לשין בעלת ארבעה ראשים, אך הצורה הקדומה של ש’ ביטאה שיניים ונעשתה בערך כך: W לכן יש הרשות להניח שהיו גם תיאורי שיניים ארוכים יותר אגב הכתיבה והיתה נהוגה בכתיבת היד גם ש’ של ארבעה ראשים. ואפשר ללמוד על כך מהאות מ’ שביסודה נראתה בערך כך: M ותיארה את גלי המים, שמצאנו אותה גם במ’ של ארבעה קוים, כגון בלוח גזר. ואולי בכוונה ציירו ש’ של ארבעה ראשים כנגד ארבעה פרשיות, וגם כשנתקבע הכתב בצורה אחידה, שיירו את הש’ המסורתית הזו).

[3] זו צורה אחת של הכלל ‘אין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט’, כאשר מיטשטשת ומתעמעמת ההדגשה, אין סיבה לרבות ולהרחיב את הדין בפרטים נוספים. כך למשל על הפסוק ‘וערלתם ערלתו’ אמרו שמדובר בריבוי אחר ריבוי, ואין להשתמש בו כריבוי וכמחייב היצמדות לצליל.

[4] משה וידנפלד, במאמרו ‘פירושה של קריאת שמע המקראית’, גוזר את המלה מ ddf.t המצרית, שנראית בציורים מצריים על המצח, כנגד בין העיניים. ויש קשר אולי גם לציץ של הכהן.

[5] ולכן ההלכה לא קיבלה את השם ‘טוטפת’ ככינוי לחפץ הדתי, שכן זה הוא שם כללי הכולל בעיקר תכשיטים של גברים ונשים. אך אין להתעלם מן הצליל הדומה של ‘תפילין’ ו’טוטפת’, הסיומת ‘ין’ היא משנאית ובאה לציין רבים, כך שהכינוי תפלין בנוי בעצם על ת’פ’ל’, ואפשר שההמרה מט’ לת’ נעשתה רק ע”י הסופרים, שראו קשר אסוציאטיבי לתפילה (הנחתם בזמן התפילה). המסורת הצביעה על קשר אטימולוגי בין כינוי התפילין ובין המספר 2, מה שנתפרש אצלה כ2 + 2 דהיינו ארבע פרשיות שבתפלין (רבי עקיבא אמר: “טט בכתפי 2 פת באפריקי 2″, כתפי דומה בצלילו ל’קופטי’ – מצרי). ואכן הספרה 2 מצויינת בהרבה שפות ע”י האות T ובחלק מהשפות מצורף לו גם היגוי הקרוב לV/F. ואולי יש קשר ל’זוג’, מכיון שהאותות הן 2, על היד, והטוטפת, נתכנו כ”זוג”, כשם שהבקר החורש נקרא “צמד” או המספריים המורכבות מ2 חלקים נקראות “זוג”.

[6] למרות שאולי ניתן להמשיל לקישוט את דמות האוהב או האוהבת, ואולי אפילו יופי, או התנהגות יפה. אבל לא חוקים, או זכרון היסטורי. אי אפשר לומר “יציאת מצרים תהיה לך לקישוט”, או “חוק הבכור יהיה לך כטבעת על ידך”.

[7] וכך הוראת הביטויים המקבילים באוגרית ובסורית (קאסוטו).

5 1 vote
Article Rating

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות

Subscribe
Notify of
guest
47 Comments
Inline Feedbacks
View all comments
פלוני
פלוני
8 months ago

שאלה בהבנת הפסוק כתוב: “וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם, עַל לְבָבֶךָ. וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ, וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ. וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ, וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ.  וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזֹת בֵּיתֶךָ ובשעריך” מצד אחד, לכאורה מפשט הפסוקים נראה שמדובר על כל התורה שהקב”ה צווה כי כתוב שנלמד אותה את בנינו ובלכתך בדרך וכו’ שזה מה שתמיד אומרים על כל לימוד תורה בדרכים ולא רק על פסוק מסויים… ואז כתוב שאת התורה הזו נקשור על ידינו ושיהיו לתכשיט בין עינינו וכו’ אז מה הביאור הנכון לפסוקים? שהרי מצד אחד לא מדובר על כל התורה לשים בין עינינו ומצד שני כן מדובר על כל התורה שנלמד בלכתך בדרך וכו’.. אז איך… Read more »

פלוני
פלוני
8 months ago

חזק וברוך!
תודה רבה על המענה (מחילה על האיחור בתגובתי)

Ban
Ban
9 months ago

שלום קראתי עכשיו המאמר והתגובות, ורציתי להעיר עליה לדעתי על דרך הפשט אין לפרש הפסוק אלא כמטפורה וכדעת הרשב”ם, שהרי על דרך הפשט “והיו הדברים האלה” קאי על דברי תורה בכללות ולא על פרשה זו ספציפית, כמו ושננתם לבניך ודברת בם שבוודאי קאי על דברי תורה בכללות, וגם בשבתך בביתך וכו’ יש דיעה חזקה בחז”ל דקאי על דברי תורה בכללות וקריאת שמע היא מדרבנן, ודבר זה מצאתי במאמר זה אמנם אני נבוך אם דבר זה יביא למסקנא שהתפלין נתחדש במשך הדורות כדי ליצמד לפירוש המלילי (כמו קריאת שמע), או שאפשר לומר שיש מצווה שעל דרך הפשט אינו נכתב כלל בתורה,… Read more »

Ban
Ban
9 months ago

הלינק טמון במילה “זה”, וזהו http://www.yahadut.org.il/maamarim/kriat-shma.pdf

אין כוונתי ל”ספר” תורה שהרי אין כוונתי לדבר ממשי, אלא שדברי תורה שמסר משה רבינו לישראל יהיו על פיך ותדבר בהם תמיד כאילו קשורים לאות על ידך

שאלתי הי’, אם נניח כדעת הרשב”ם שב”פשט” הכוונה למשל, האם נוכל לומר שעכ”ז ניתנה תפילין כצורתה מסיני הגם שב”פשט” לא נזכר בתורה, או שכמו בקריאת שמע אחר שאומרים “ההוא בדברי תורה כתיב” המסקנא מזה היא שקריאת שמע היא מדרבנן?

Ban
Ban
9 months ago

דיברת על ‘דברי תורה בכללות’, אבל עדיין, כשנאמרה פרשת והיה כי יביאך, לא היתה שום תורה, נאמר חוק אחד, לא הוזכר שום רעיון של תורה, ולכן אי אפשר להכניס במלים האלו כוונה כללית לדבר שלא קיים ואף לא ידוע שיהיה קיים.ולכן סביר מאד שהפשט הפשוט הוא לעשות מהמצווה הזו טוטפות, דבר שהיה ידוע ומוכר לדור אליו נאמרו הדברים. אכן שם הכוונה לענין יציאת מצרים והקרבת קרבן פסח ופדיון פטר רחם המוזכר בהני פרשיות וגם אם באמור בחומש דברים אין הכרח שהכוונה לפרשה מסויימת, הרי כיון שכבר יש מצווה כזו, הבינו חכמים שבאותו הדור (או שמשה ביאר להם כוונתו) שלכל הפחות… Read more »

Ban
Ban
8 months ago

לפי הנראה לי תירצתי הכל, מזוזה גם כן אפשר לפרש כמטפורה, והציווי הראשוני בפרשת בא מדבר בענינים שמשה ציווה להם באותו זמן דהיינו אכילת מצה ז’ ימים זכר ליציאת מצרים (בפרשת קדש) ופדיון פטר חמור (בפרשת והי’ כי יביאך) ועדיין אין שום הכרח שמדובר בדבר ממשי

לא מצינו שהמפרשים “ההיא בדברי תורה כתיב” יאמרו כן על וקשרתם לאות, מיהו כן מוכרח, שהרי הכל מוסב על “והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום” ואין אפשרות לחלק ביניהם

Last edited 8 months ago by Ban
Ban
Ban
8 months ago

-טכנית ניתן לומר על כל דבר שהוא מטאפורה, גם שמירת שבת וגם מצוות סוכה. אבל ברור שלפרש את המצוות האלו או את מצוות מזוזה כמטאפורה – זו האפשרות הפחות מסתברתושנוגדת את כללי הלשון הבסיסיים. כן מסתבר לומר מצד ההמשך, שהרי “והיו הדברים האלו על לבבך” הוא ודאי מטפורה, וזה מוכיח על ההמשך. וכן דעת הרשב”ם -הציווי של תפילין ביצי”מ מוכיח שאן הכוונה ל’כל התורה’, אלא נאמר על כמה דברים ספציפיים. ולכן הציווי השני בדברים מן הסתם ממשיך את אותה נימה. יש לחלק, מיהו באמת אפשר שהציוויים בדברים קאי על דברים ספציפים שבאותו פרשה (וכמטפורה), אלא שכוונתי הי’ להוכיח שלדיעה זו… Read more »

אלי
אלי
1 year ago
יהב נהוראי בגים
יהב נהוראי בגים
9 months ago

אשמח שצוות האתר יפריך הטענה בה סילפו את דברי הרשב”ם (במאמר הנ”ל של המיסיונרים)

הקראי
הקראי
4 years ago

לא נורא שנמחק , לצערי לא שמרתי את התגובה . 1.האם יש לקבוצה הקראית היררכיית פסיקה? גוף שמוסמך לפסוק הלכות ויש חובה לציית לו? כן … זה נקרא בית דין קראי … הבית דין הזה הוא שאחראי על כל הנושא של בית האדם לחברו . אם מישהו גנב הם אלו שדנים ודורשים היטב מה ומה קרה והם אלו שגם מחייבים את הנאשם בעונש . התורה היא לא ספר הלכה על כל פרט ופרט בחיים ! ספר התורה זה בעצם בסיס החיים של עם ישראל ! מה הכוונה ? אם נאמר “לא יהיה לך פסל וכל תמונה ” , אין התורה… Read more »

נפתליקס
נפתליקס
8 months ago
Reply to  הקראי
  1. 9. כנראה 40 יום, לאו דוקא רצופים. “בְּעַשְׁתֵּֽי־עָשָׂ֥ר חֹ֖דֶשׁ בְּאֶחָ֣ד לַחֹ֑דֶשׁ” (כלומר, א’ שבט) התחיל, וסיים כך מסתבר בז’ אדר……
הקראי
הקראי
4 years ago

היי צוות האתר . אחד הדברים שקראיי הדור הזה מאוד סובלים ממנו הוא חוסר הידיעה לגבי הקראות ודעות לא נכונות עליה . אני אישית לא יכול לראות זלזול באמונה הקראית מאדם שלא חווה את האמונה קראית , כנ”ל אני לא מסוגל לראות זלזול באמונה הרבנית מאדם שלא חווה את האמונה הרבנית . אין ספק , אתה לא חווית את האמונה הקראית בשום צורה או דרך … וזו הייתה כוונתי בלשלוח אותך ל”רב קראי” . “רב” במובן של חכם המבין בספרות הקראית ולא במובן הרבני . הקראים מאמינים בפשט המקרא ולכן כל פרשנות הסותרת את פשט המקרא אינה מתקבלת . הקראים… Read more »

יענקי
יענקי
4 years ago

1. אם הכוונה של התפילין שתורת ה’ תהיה בלבנו תמיד (כפי שמשתמע בדברים) אז המושג “למען תהיה תורת ה’ בפיך” היא מאוד מאוד ברורה. אם תורת ה’ בלבנו תמיד אז מובן למה תורת ה’ תהיה תמיד סמוכה לפינו.

לעומת זאת אתה לא מסביר כיצד ע”י אות גשמי, תהיה תורת ה’ בפינו תמיד.

2. הסיום של החוקה אולי הולך על הפסח. אבל הוא סמוך לתפילין. אם כך אמור להיות בייניהם קשר מסויים.

נ.ב
הפירוש שלי ב1, זוקק לתושב”ע שמקשרת את מושג התפילין שבדברים למושג התפילין שמשתמע בשמות (שלכא’ לא קשור זה לזה אם זה מטאפורה) אבל אבקש להתעלם מנק’ זו.

יענקי
יענקי
4 years ago

נאמר בפסוקים בשמות:
ט וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת יְהוָה בְּפִיךָ, כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ יְהֹוָה מִמִּצְרָיִם. י וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַחֻקָּה הַזֹּאת לְמוֹעֲדָהּ מִיָּמִים יָמִימָה. {פ}

אך לא ברור כיצד תפילין עוזרים “לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת יְהוָה בְּפִיךָ”. אם מדובר כמטאפורה זה מובן.
ולא ברור ההמשך פס’ י’ “וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַחֻקָּה הַזֹּאת לְמוֹעֲדָהּ מִיָּמִים יָמִימָה” שסמוך לפסוק ט’ על תפילין.
אם כבר הוא היה אמור להיות לפני פסוק ט’. משתמע מפה שתפילין הוא מטאפורה.

יענקי
יענקי
4 years ago

העניין הוא שבשמות שתי האפשריות לא שוות. הרבה יותר סביר לטעון שמדובר שם כמטאפורה. ולא כפשט הפסוק.
ממילא יבוא שמות וילמד על דברים.
ראה את הרשב”ם אף.

אורי
אורי
4 years ago

היי, הקראי החזיר תשובה: “לצערי הקראי ממש לא עקבי.ואסביר כוונתי. הקראים טוענים כי ההלכה נקבעת לפי פשט המקרא, מה שניתן להוכיח מן הטקסט. בפועל הקראים קבעו הלכות באופן דרשני ומוזר על פי פלפולים ובלי קשר לטקסט, כפי שהראיתי כאן. (בכלל כדאי לעיין בתגיתקראים). כך גם הקראי שלנו.” יכול להיות שאני לא עקבי אני לא באמת יודע … לא קראתי את רוב המאמר שהוא נתן אבל מרפרוף קל ראיתי שהוא אינו מבין בספרות הקראית . כשאני רוצה ללמוד תלמוד אני הולך לרב שמבין בתלמוד ולא סתם מצטט ממנו, וכך אני מצפה שיעשה אדם שרוצה ללמוד ספרות קראית שבמינימום ילך לרב קראי… Read more »

יענקי
יענקי
4 years ago

שלום, רציתי לשאול על תפילין כפשט המקרא. אני מסכים עם המאמר שבמידה והפסוקים היחידים שמדברים בעניין מצוות תפילין היו הפסוקים שבספר דברים אז אכן היה מסתבר לטעון שמצוות תפילין היא כפשוטו. אומנם גם הפסוקים הללו שבספר דברים עדיין יכולים להתפרש כמטאפורה. אבל במבט נקודתי בהם זה נשמעת כאופציה הפחות סבירה. אך צריך לזכור שתפילין מוזכר 4 פעמים בתורה. ומתוכם פעמיים בספר שמות. הפסוקים בספר שמות לחלוטין לא נראים כפשט הפסוקים . ושם לעומת זאת, סביר מאוד להניח שמדובר שם במטאפורה. אם כך, האם לא ראוי לקחת את הפסוקים שבספר שמות וילמדו על הפסוקים בספר דברים-?: מה בספר שמות זה מטאפורה… Read more »

יואב
יואב
4 years ago

תגובה שקיבלתי מקראי: “”והיה לך לאות על ידך ” מקביל ליד ה’ . ויד ה’ היא ביחיד ולכן לא נאמר והיה לך לאות על ידיך … מהפשט אפשר ללמוד שהיד שמודבר בפסוק היא יד ימין , היד החזקה ! ולא חלילה יד שמאל שהיא היד החלשה כפי שההלכה מחייבת . שים לב שגם בספר שמות וגם בספר דברים מוזכר היד החזקה של ה’ משום שיש קשר בין היד של ה’ לפסוק “וקשרתם לאות על ידך” . המילה טוטפות היא מילה הנתונה לפרשנות , אך לא משנה אם מדובר על תכשיט או מילה נרדפת לזכרון עדיין אין הכוונה שבאמת נצטרך לשים… Read more »

אורי
אורי
4 years ago

באמת? אם כך מדוע השומרונים (שהם קהילה בין העתיקות ביותר לכל הדעות) אינם מחזיקים במצווה זו?
אם זה היתה מצווה אוניברסלית וידועה בזמן המקרא מדוע כל הקהילות העתיקות (יהדות ביתא ישראל, שומרונים וקראים) אינם מחזיקים במצווה הזאתי? קשה לי לקבל את זה שהמצווה מן התורה

שאלתיאל
שאלתיאל
4 years ago

בוודאי שכאשר מדברים על חינוך הילדים, והפסוקים של תפילין שהם נראים כמתאפורה (למשל בספר שמות שבוודאי נראים כמטאפורה אז ניתן משם ללמוד שכך גם פה זהו מטאפורה). ולאחריהם מגיע פסוק על מזוזה. אז ראוי גם להכניס את מזוזה למאטפורה. הטענה שלי היא שבפרשת “והיה אם שמוע” רואים שמצוות תפילין מופרדת ממצות מזוזה. מכאן מוכח שהם שניהם לא קשורות ואתה לא יכול להסיק מאחד על השנייה. ושתיהם נראים כמטאפורה. כי תחילת והיה אם שמוע מדבר על המקרה ש”בדיעבד” אם כבר חטאת. ואז הוא מלמד שצריך להיות דבוק לתורה. ולאחר מכן כשהוא מלמד על חינוך הילדים הוא מזכיר שהבית צריך להיות גם… Read more »

שאלתיאל
שאלתיאל
4 years ago

לפי דעתי, דבריי אלו מכוונים כנגד שתי הטענות שהעלית. כאשר מדובר על (והיו) “דברים” בין מדובר בטקסט כתוב או לא. זה אוט’ מעלה לי נורה אדומה האם אכן הציווי הוא כפשוטו. ולאחר מכן, כשאני רואה שהתוכן של הציווי לא קשור למקום שלו, למשל בפרשת עקב. אז זה מלמד אותי שהכוונה על דברים ו’, היא אכן שלא כפשוטו. אני מסכים שבדברים ו’ יש קצת טיפה מקום לראות אחרת. אך מגיעים הפסוק של “והיה אם שמוע” וספר שמות וטופחות על פניי. למשל “ה …. הַטֹּבָה אֲשֶׁר יְהוָה נֹתֵן לָכֶם. יח וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה עַל לְבַבְכֶם וְעַל נַפְשְׁכֶם וּקְשַׁרְתֶּם אֹתָם לְאוֹת עַל… Read more »

שאלתיאל
שאלתיאל
4 years ago

אינני מבין כיצד ניתן לטעון שמצוות תפילין ומזוזה הם פשט הדברים.
הרי הכוונה לקשרתם/כתבתם וכו’ הם לדברי התורה ככולה. ברור שזהו ציווי מטאפורי, לא משנה איפה אתם, אתם צריכים לזכור את דברי התורה.

47
0
Would love your thoughts, please comment.x
()
x