תפילין בפשט ובתושבע"פ

מצוות תפילין, מהווה דוגמא לסוג יחודי של פער בין פשט לדרש, טכנית אפשר לפרש את פשט הדברים שבתורה בנוגע לאות על היד ועל הראש, כמליצה, וכך מפרשים השומרונים.

אמנם פשט זה אינו סותר את הדרש, אינו טוען שבהכרח מדובר רק במליצה, אלא שייתכן שמדובר במליצה. ולכן במקרה שישנה מסורת הלכתית שיש לקיים דברים כפשטן, אין לבעל פשט זה טענת ודאי אלא טענת ספק. כל זאת במישור ההיסטורי, שכן להלכה תמיד הסמכות נתונה ביד ההיררכיה ההלכתית.

נראה שבדוגמא כזו צדקו אלו שחיברו את הפשט עם הדרש, כשדייקו בלשון התורה להוכיח שהפירוש של הדרש, גם אם אינו מוכרח בקריאה ראשונה, הוא הפירוש היותר נכון בכוונת הדברים.

בתורה נאמר: "והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך כי ביד חזקה הוצאך ה' ממצרים… והיה לאות על ידכה ולטוטפת בין עיניך כי בחזק יד הוציאנו ה' ממצרים" (שמות יב ט-טז). וכן: "וקשרתם לאות על ידיך והיו לטוטפות בין עיניך, וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך" (דברים ו ח).

הסמיכות לחוק המזוזות מוכיחה שאין מדובר במליצה, א"א לייחס משמעות סמלית למשפט כדוגמת: "וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך", מדובר בחוק מעשי מפורט של כתיבה על השער, שאינו סובל שום משמעות מליצית (ואף השומרונים כותבים על המזוזה ממש, אלא שזה מצריך סוג של מזוזה הראויה לכתיבה, ולפי ההלכה של חכמינו, הצמדת הכתב למזוזה נחשבת ככתיבה עליה, ואף משתמרת יותר. מקבילה לתפילין שהנושא שלהם הוא "והיו הדברים", מונחים במקום הזכרון ולא חקוקים עליו).

ה'אות' הבא בשמות הוא דבר ממשי בעל ערך סמלי וסגולי, ובא בהקבלה ל'אות' שעשו ע"י הדם בפתח הבית. "אות" בכל מקום בתורה, הוא חפץ ספציפי שמהווה אות (הקשת מהווה אות, בראשית ט יג. המילה, בראשית יז יא. ריקועי הפחים של עדת קרח, במדבר יז ג. מטה אהרן, במדבר יז כה. בדברים כח מו נחשבות הקללות הבאות כאות, אך גם הם מציאות פיזית. וכך המזבח המהווה אות בישעיה יט כ. גם מעשה מצוה מהווה אות, כמו השבת, להלן לד כ. אך בשום מקום בתורה לא נאמר שיהיו דברים או דבר "לאות" מבלי שום השלכה פיזית אלא רק כמליצה[1]). ואף מצוות האות שבאה בפרשתינו, יכולה להתפרש כהתויית אות כפשוטה, אות מן האותיות. כעין התו על מצחו של קין (בראשית ד טו. ועל מצח האנשים ביחזקאל ט). אין דרך התורה בקעקוע, ואכן בהמשך התורה נתפרש, שמדובר כאן בחפץ שנקשר על ידי רצועה, וסביר שעל החפץ טבועה אות. ונהגו מאז ומעולם להתוות את האות ש, שהיא ראשונה משמו הקדום של ה: שדי, ובקשירת הרצועות (בצורת ד' וי') השלימו את ה'אות' שהיא שמו של ה'.[2]

על התפילין כאות מוחשי מעידים מקורות רבים ומקבילים מימי הבית השני, תרגום השבעים, איגרת אריסטיאס, אונגליון מתי כג ה, תפילין ממדבר יהודה (ואף מקומראן, שהיתה כת פורשת). ועוד. הגיוון של המקורות מוכיח שהמצוה פשטה בכל חוגי היהדות עוד מימי קדם. גם הצדוקים והכתות הפורשות לא הכחישו את מצוות התפלין (ובמשנה נזכרו סוגי תפילין של המינים והפורשים, כגון עגולות, מצופות זהב), ולו היה זה חדוש של ימי הבית השני, ברור הדבר שהיו מכחישים אותה בשמחה.

הלשון בספר שמות: על ידך – המיעוט של יד אחת, במקום 'ידיך' הכללי שננקט בכל מקום (נקי כפיים, כוננו ידיך, מעשה ידיך, תרף ידיך, תחזקנה ידיך, שלח ידיך), מלמד שמדובר בענין מוחשי, שניתן על יד אחת בלבד מסיבות פרקטיות. במליצה נאמר: "על כפים חקתיך" (ישעי' מט טז). "קשרם על אצבעותיך" (משלי ז ג). שהרי למליצה אין מגבלות פרקטיות. הכתיב העתיק שבהמשך: "ידכה", מטשטש את המשמעות שניתן היה לייחס למונח 'יד', שכן סתם 'יד' היא ימין, אך בכתיב זה אין הדגשה לתחילת המלה.[3] אף ההגיון הפרקטי מחייב שהאות יונח על היד הכהה, שאין עושים בה את המלאכה.

הטוטפת בלשון המשנה הוא תכשיט הניתן למעלה מן העיניים (שבת ו א), ויש גוזרים אותו גם מלשון מצרית.[4] ייתכן שתכשיט זה במקורו היה כמין מטבע התלויה בחוט, ולכן אפשר לגזרו גם מעברית כ'נוטף' (כמו בלשון חכמים: 'ציצית הנוטפת על הקרן' מנחות מב.), וכאלו תכשיטים אנו רואים אצל הבדואים ושבטים אפריקניים, כצורת מטבעות התלויות בחוט, יש מהן שאף נוטפות על המצח ומסתירות אותו. והם ה'סהרונים והנטיפות' (שופטים ח כו. שלל המדיינים והישמעאלים, המודגש שם כאותנטי להם. וכן בישעיה ג יט: 'הנטיפות והשירות והרעלות'). התורה תיקנה טוטפות שיהיה כעין קמיע המכיל אות או כתב, אך השאירה עליו את השם החביב והעממי.[5] ביחזקאל כד יז מתרגם יונתן 'פארך חבוש': טוטפתך, וכן מתרגם 'אצעדה אשר על זרועו' (ש"ב א י) טיטפתא דעל דרעיה.

הטוטפות במקור אינן קמיע, אלא קישוט. ולכן נשללת האפשרות של מליצה. שכן המליצה יסודה בקשירת קמיע או אות זכרון, ולכך אפשר להמשיל את זכירת הדברים שבעל פה. אבל אין להמשיל זכירת דברים ואות זכרון, לקישוט.[6] אם לא שמדובר להפיכתו בפועל לכעין קמיע.

המיקום "בין העיניים",[7] מתייחס למקום המתאים לנתינת תכשיט, על המצח מול הריוח שבין העיניים (כשהכוונה היא להדגיש שהזכרון יהיה 'לנגד עינינו', ואולי גם הקרחה בין העיניים, דברים יד א, היתה סוג של זכרון הצער והאבל). וכן בדניאל ח ה מתואר חד קרן "קרן חזות בין עיניו", כשהכוונה כנראה בקדמת הראש.

בנוגע לעבודת הדוקטורט של יהודה כהן, הטוען כי התפילין הומצאו בתקופה ההלניסטית, אני מצרף כאן את ביקורתו של ד"ר יונתן אדלר, מתוך ציון שנה ג' חוברת עו', Review_of_Yehudah_B._Cohn_Tangled_up_in

אדלר כותב שם בין השאר:

"לא השתכנעתי מההיפותזה העיקרית של הספר, שהריטואל של התפילין היה 'מסורת שהומצאה' בתקופה ההלניסטית, בהשפעת קמעות יווניים, כדי למלא תפקיד אפוטרופאי. באשר לשאלה הכרונולוגית נראה שאין בידינו מספיק נתונים כדי למקם את ראשיתו של הריטואל בתקופה ההלניסטית… הראיות שמביא המחבר כדי לתמוך בהיפותזה שלו הן נסיבתיות למדי… המחבר חיפש ראיות לאופיין המאגי של התפילין בכל מקום אפשרי ולעתים קרובות המאמץ נראה מאולץ… כהן מודה שהמקורות התנאים אינם מתייחסים באופן גלוי לתקיד המגי של התפילין… לטענתו יש לראות בשתיקה זו השתקה מכוונת".

למעשה מראה אדלר כי המקורות של כהן לרעיונותיו הם אך ורק מקומראן, שהיתה כת פורשת ואין ללמוד מהשקפתה על התפיסה המסורתית הכללית של התפילין, אך הוא מתעקש שאין מאפיינים כיתתיים מיוחדים בתפילין מקומראן, עוד הוא מפרט על הראיות שאינן באמת בסיס מוצק להיפותזה.

הערות:

[1] מה שמכריח את דילמן 'לפרש': "הנוהג הקדוש ישמש לבני ישראל לאות על היד ועל הראש"..

גם הפסוק: "קשרם על לבך תמיד ענדם על גרגרתך" (משלי ו כא), לא נולד אלא מחמת המנהג לקשור דברים על הלב, ולענוד על הצואר קמיעות ודברים שנחשבו כחשובים מאד. שיר השירים אומר (ח ו): 'שימני כחותם על לבך', אבל לא 'לחותם על לבך', וההבדל ברור. וכמובן שגם אין להשוות שירות ומשלים, לפרשה ברורה של חוקים פשוטים, הנאמרת בחברה בה היו משתמשים בחותמות וקמיעות על הזרוע והראש, וראה ירמיהו כב כד "כי אם יהיה כניהו… חותם על יד ימיני כי משם אתקנך".

[2] השימוש בשם שדי הוא בעיקר בתורה, (לאבות התגלה ה': "אני אל שדי" בראשית יז א, כח ג, לה יא, מג יד, מח ג, מט כה, שמות ו ג, במדבר כד ד, כד טז, רק בתורה אנו מוצאים שמות בשלוב "שדי" כדוגמת: "צורישדי" במדבר ב יב, שדיאור, שם). מה שמוכיח את קדמות התפילין וקביעת אופיים בתקופת התורה. (הרצועות המשתלשלות מתפילין של ראש, באו כנראה כדי שלא יסיח דעתו מהם).

בתפילין שלנו נמצא מצדם האחד ש' סטנדרטי, ומצדם האחר ש' בעל ארבעה ראשים, דורשי רשומות ביארו בו מה שביארו, ולפי הפשט נראה שבימי עזרא כשנקבע הכתב האשורי ככתב בלעדי, לא רצה עזרא לבטל לגמרי את הצורה המסורתית של התפילין שהיו חפץ קדושה עתיק יומין. ולכן השאיר בה גם ש' עתיקה שהיתה נהוגה, בצד הש' התקנית האשורית (בכתובות העבריות המועטות מימי הבית הראשון, אין אסמכתא לשין בעלת ארבעה ראשים, אך הצורה הקדומה של ש' ביטאה שיניים ונעשתה בערך כך: W לכן יש הרשות להניח שהיו גם תיאורי שיניים ארוכים יותר אגב הכתיבה והיתה נהוגה בכתיבת היד גם ש' של ארבעה ראשים. ואפשר ללמוד על כך מהאות מ' שביסודה נראתה בערך כך: M ותיארה את גלי המים, שמצאנו אותה גם במ' של ארבעה קוים, כגון בלוח גזר. ואולי בכוונה ציירו ש' של ארבעה ראשים כנגד ארבעה פרשיות, וגם כשנתקבע הכתב בצורה אחידה, שיירו את הש' המסורתית הזו).

[3] זו צורה אחת של הכלל 'אין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט', כאשר מיטשטשת ומתעמעמת ההדגשה, אין סיבה לרבות ולהרחיב את הדין בפרטים נוספים. כך למשל על הפסוק 'וערלתם ערלתו' אמרו שמדובר בריבוי אחר ריבוי, ואין להשתמש בו כריבוי וכמחייב היצמדות לצליל.

[4] משה וידנפלד, במאמרו 'פירושה של קריאת שמע המקראית', גוזר את המלה מ ddf.t המצרית, שנראית בציורים מצריים על המצח, כנגד בין העיניים. ויש קשר אולי גם לציץ של הכהן.

[5] ולכן ההלכה לא קיבלה את השם 'טוטפת' ככינוי לחפץ הדתי, שכן זה הוא שם כללי הכולל בעיקר תכשיטים של גברים ונשים. אך אין להתעלם מן הצליל הדומה של 'תפילין' ו'טוטפת', הסיומת 'ין' היא משנאית ובאה לציין רבים, כך שהכינוי תפלין בנוי בעצם על ת'פ'ל', ואפשר שההמרה מט' לת' נעשתה רק ע"י הסופרים, שראו קשר אסוציאטיבי לתפילה (הנחתם בזמן התפילה). המסורת הצביעה על קשר אטימולוגי בין כינוי התפילין ובין המספר 2, מה שנתפרש אצלה כ2 + 2 דהיינו ארבע פרשיות שבתפלין (רבי עקיבא אמר: "טט בכתפי 2 פת באפריקי 2", כתפי דומה בצלילו ל'קופטי' – מצרי). ואכן הספרה 2 מצויינת בהרבה שפות ע"י האות T ובחלק מהשפות מצורף לו גם היגוי הקרוב לV/F. ואולי יש קשר ל'זוג', מכיון שהאותות הן 2, על היד, והטוטפת, נתכנו כ"זוג", כשם שהבקר החורש נקרא "צמד" או המספריים המורכבות מ2 חלקים נקראות "זוג".

[6] למרות שאולי ניתן להמשיל לקישוט את דמות האוהב או האוהבת, ואולי אפילו יופי, או התנהגות יפה. אבל לא חוקים, או זכרון היסטורי. אי אפשר לומר "יציאת מצרים תהיה לך לקישוט", או "חוק הבכור יהיה לך כטבעת על ידך".

[7] וכך הוראת הביטויים המקבילים באוגרית ובסורית (קאסוטו).