נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

תקיעת שופר ועבודת היום בראש השנה

השבוע התפרסם מחקר של פרופ' פוסטק, הבודק כיצד מגיבה נפש האדם לקול השופר. המחקר גילה כי  "למרות ששלוש התקיעות מאוד דומות במאפיינים האקוסטיים שלהם וההבדל הוא רק המהירות, קיבלנו מילות רגש שונות לכל תקיעה".

המשותף הוא תחושה של עירנות שחשו השומעים ועם זאת תקיעה (צליל ארוך) מעוררת התרגשות, פחד, חרדה, כבדות בלב, ציפייה ויראה, שברים (בעלת שלושה צלילים מקוטעים) מעוררת פחד, חרדה וכבדות בלב ותרועה (סדרת צלילים קצרים) מעוררת התרגשות, התלהבות, חוסר מנוחה, ציפייה, שמחה והתפעמות.

במקביל כדאי לנסות להעמיק יותר במחשבת ישראל, מה מסמלת מצוות השופר ומה ההקשר שלה לעבודת ראש השנה לפני ה'.

מצוות תקיעת שופר בראש השנה, מוגדרת בתורה כ"זכרון תרועה", לפי פסוקים אחרים המשמעות היא "להיזכר לפני ה'". בתורה שבעל פה קשורה תקיעת שופר בעקדת יצחק.

התיאור הכללי של שופר ותרועה בתורה ובנביאים, ענינו כנראה קריאת עצרה, המלכה של המלך, וכיוצא בזה.  הענין הזה צריך ביאור, מכיון שאם השופר הוא רק קריאה להתאסף או יוצר פחד, הוא לא מהות הדבר, הוא רק ענין טכני צדדי.

גם עקדת יצחק בכלל צריכה הסבר. כי מה הטעם לצוות על דבר שאסור ונמאס בעיני ה'?

ויש לשים לב שבראש השנה תוקעים, ואילו ביום הכיפורים ישנו ריבוי עבודה של קרבנות. ולכאורה היה מתאים להיות הפוך, השופר מתאים עם פרישות ועם יראה, והקרבנות מתאימים עם אכילה ועם סעודות.

והעיקר: לכאורה הסדר הפוך, היינו מצפים לראות קודם את החרטה והסליחה והכיפור, ואח"כ את השמחה וההמלכה.

ובאמת תקיעת חצוצרות יותר מלכותית ויותר  מכובדת, ואילו בשופר הצריכו כל מיני קולות, (נכון שחלק זה מספק, אבל היו בזה הרבה מנהגים והרבה סוגים, ולא הסתפקו בתקיעה פשוטה). ונראה מזה שבאמת ראו חשיבות בקול של בעל חיים, ולכן שופר של פרה פסול, רק קול מסויים של שופר מסויים.

חוקי התורה באים לקבע את המציאות, האדם חווה את העולם לפי קטגוריות שהחשיבה האנושית יוצרת, כל אוסף של פרטים מיד ממויין. התורה בעצם קובעת לנו איך למיין, היא מבדילה בין טמא לטהור, בין מקום קדוש ללא קדוש, בין זמן קדוש ללא קדוש. מטרת המצוות היא בין השאר, שהחלוקה הזו תעמוד לנגד עינינו לא פחות מהחלוקות האחרות של: נחשק לא נחשק, שלי לא שלי, קל לי קשה לי, וכדו'. המיון טמא טהור הוא לא רק כשבאים לאכול, הוא הופך לחלוקה בחשיבה, לענין סטרוקטורלי.

נוצר כאן גם היזון חוזר כפי שנתבאר בתושבע"פ כאשר הגדרת המציאות לענין הלכתי נגזרת גם היא מענינים אחרים, מה נקרא משקה, מה נקרא מים, מה נקרא עפר, מה נקרא מקום רחב, וכו'.

והנה כשמעיינים במציאות שיוצרת דיני התורה, יושם לב שהיחס לבהמה הינו יחודי, הבהמה תופסת מקום מאד מרכזי בתורה, לא בתור מוקד לשאלות הלכתיות, כאשר ברור שהבהמות תפסו בפועל מקום בחיים וממילא גם בשאלות של נזיקין, אכילה, וכדו'. אלא בתור מהות הבהמה עצמה. ברור שכל ספר הלכה בזמננו עוסק הרבה במכשירי חשמל, אבל בשום ספר לא נוכל ללמוד איך להתייחס רגשית למכשירי חשמל, באיזו קטיגוריה למיין אותם בראש. אולי יש מכשירים שקשורים באסוציאציות עם פריצות וכדו', אבל לא מעבר לזה.

כבר עמדו על כך, שהבהמה לא רק שותפה בחיינו מדין 'צער בעלי חיים', היא גם שובתת בשבת, למרות ששבת זו 'מתנה טובה', ולא שבאמת הבהמה צריכה לנפוש, התורה גם מחברת את הבהמות עם האדם ומשפחתו. הדין של אכילת פועל – נאמר ג"כ בבהמה, מכה נפש בהמה ישלמנה נפש תחת נפש, דיני בעלי מום באדם ובבהמה כתובים באותה לשון, דין הבכור הוא "באדם ובבהמה", בכור הבהמה: "שבעת ימים יהיה עם אמו וביום השמיני תתנו לי", בהמה שהורגת או שנרבעת – נהרגת, דנים אותה בפני כג'. גם בדור המבול אף הבהמות חטאו. יש גם דינים מיוחדים לבהמה כמו: אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד, שילוח הקן – לא תקח האם על הבנים.

ביטוי זה מזכיר לנו את דברי יעקב 'פן יבא והכני אם על בנים', כלומר, התורה משוה כאן בעלי חיים לבני אדם, חוקים אלו לא באו בחוקי המלחמה מול בני אדם, למרות שגם שם היה אפשר לצוות שלא להרוג 'אם על בנים' (אם כי בחוקי המשפט ישנו 'לא יומתו אבות על בנים' – הנדרש בעוון בנים).

הדם של הבהמה הוא הנפש, וכמובן הקרבנות, והשעיר לעזאזאל, מערבים חיי אדם בחיי בהמה.

המרכז של כל זה נראה, לראות את חוקי התורה קשורים במציאות הטבע, הבעלי חיים הם כמו האדם קודם החטא, כשאבותינו היו רועים, הם כאילו חזרו לגן עדן, משה רבינו כדי להנהיג את ישראל פירש מהמון הכרך להיות בגן עדן עם בעלי החיים התמימים שלא טעמו טעם חטא. הבהמות הטהורות הן אלו שלא חטאו, לא במבול, וגם לא בקללת גן עדן שיטרפו זה את זה, יש מעלה של צדיק "בהמות הייתי עמך", אם ראשונים כבני אדם אנו כחמורים. האדם והבע"ח נבראו באותו יום. אין לאדם יום בריאה מיוחד, יש לו רק צלם אלהים, וזה תלוי אם ישתמש בו, כי אם לא יהיה רק להרע כמו אכילה מעץ החיים שה'והייתם כאלהים' שבו הוא שלילי. תהיו מעל הבהמות אבל לא תעשו את הטוב.

בעלי חיים, כשמם כן הם, מייצגים את החיים, המופשטים, עצם היכולת לחיות, ובזה הם שותפים לחיים שלנו, הם חלק מאותם חיים, יש בהם נפש. ולכן אסור לשחוט אותו ואת בנו, למרות שבמלחמה א"א לצוות ע"ז, כי אם אב ובן לוחמים מולך, אין מה לעשות אלא להרוג את שניהם (וה"ה בשני בהמות שבאות לנגחך…), אבל חיי בהמה הם החיים המופשטים, לכן לא תבשל גדי בחלב אמו, ברגע שהבהמה שלך, והיא נטפלת אליך, היא חלק מגילוי החיים בעולם. ולכן הנדון הוא רק בבהמות שנטפלות לבני אדם, אותם אוכלים או לא אוכלים, ובהם נאמרים כל הדינים בתורה. הצאן הם ה'עם ישראל' של עולם החי. כבשה בין שבעים זאבים.

החיים של היצורים האלו הם שמביאים את הברכה לאדם, ולכן תמיד ריבוי שלהם הוא סמל הברכה, כי הדברים נחשבים לענין אחד עם בית האדם עצמו, בסופו של דבר גם המזון והבריאות משותפים לכל האדם וקנינו, זו כאילו יחידה אחת.

יש דברים שיותר קל לנו עם בעלי חיים, הרועה מטבעו מרחם על הגדיים, לפעמים יותר ממה שאדם שאחראי על ילדים מרחם עליהם, כי הילדים נתפסים לפעמים כעושים רע, כאחראים לעצמם. ואילו הכבשה כאדם קודם החטא, לכל הבהמות האלו יש צייתנות ונאמנות. וההסתכלות על בעלי חיים היא דרך להסתכל על העולם ועל החיים, ולא רק צניעות וחריצות של אלמלא לא נתנה תורה ע"ד מלפנו מבהמות ארץ, שכל אדם נברא בצלם, בתוך כל אדם יש כבש עם כח חיים עצמאי שלא רוצה לעשות רע. ההריגה של בהמה שנרבעה או שהרגה, היא שלב אחד לפני הקרבנות, היא ההכרה שלחיים בעולם חייבים להיות גבולות, ואי אפשר להניח להם רק בגלל שהם חיים.

ומבואר הדבר בפסקדר"כ כד': טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך וג' (תהלים כה: ח). שאלו לחכמה החוטא מהו עונשו, אמרה להם וחטאים תרדף רעה (משלי יג: כא). שאלו לנבואה החוטא מהו עונשו, אמרה להם הנפש החוטאת היא תמות (יחזקאל יח: ד). שאלו לתורה חוטא מה עונשו, אמרה להם יביא אשם ויתכפר לו. שאלו להקב"ה החוטא מהו עונשו, א' להם יעשה תשובה ויתכפר לו.

דהיינו התורה מתווה דרך של תיקון ע"י הקרבנות, ונראה שהכוונה בזה שהתורה היא גילוי של החיים הנכונים בהתאם לטבע העולם, והחיים האלו הם שיביאו לתיקונו, ותיקון העולם הוא בריבוי החיים ובריבוי מקיימי התורה. ובעלי החיים שברשות האדם הם כמו שמורת טבע של החיים קודם החטא. ובעצם היה ראוי שהחוטא יתכלה, וכך יתקיים העולם, אלא שראו שהעולם אינו מתקיים כלל באופן זה, וכמו במבול שהיה רק נח וגם הוא לא היה מושלם. ואחרי מתן תורה אומר ה' הרף ממני ואשמידם. ולכן מדת הדין לוקה, שהחיים מתנהלים בחסד. ובהקרבת הקרבנות אנו מושכים מדת הדין על החיים הטבעיים, שהדין והחטא בעולם גודעים מהחיים. ואי אפשר בלא זה, כי אנו צריכים לראות בעיניים את הסדר הנכון בעולם.

ולכן אנו מקבלים את עולם החי לשימושינו, וגם מצוות מיוחדות שעל פיהן אנו מסדרים את החיים גם של בעל חי כהמשך של חיי האדם וכסוג חיים משותף, אבל מצד שני האדם שמצווה ועושה יש לו זכות יתרה ולכן הוא שוחט ואוכל, אבל רק בתוך המסגרת שזכותו נותנת לו (היעב"ץ כותב שאין צעב"ח בבהמה טמאה). ורק כך הכל נעשה מתוך רחמים. במערב מקובל הציד, ואפשר שדוקא לכן התורה אסרה את הארנבת, כי היא לא מפריסה פרסה, היא לא מהצועדים, היא מנתרת ובורחת, והציד הוא משחק אכזרי, ובו כביכול הרודף מצדיק את רדיפתו בבריחתו של הנרדף. וגם מהמפריסים צריכים לחלק, שהצד היותר עדין וחיובי הוא המותר והשאר הוא האסור. החמור והגמל הם כבאים מבחוץ, ולא מתערים ב'קהל' הצאן והבקר. הם הולכי חוץ, ולא יושבי פנים. רק החזיר הוא יושב פנים אבל מאוס.

(התורה התירה לאכול גם חיות, ואותן צריכים לצוד, והוא משום שא"א להתיר רק חיות בית שלא לכל אדם יש נכסים ואין הכוונה שימותו ברעב. וכן לגבי הציפורים, ולכן הארבה מותר. אבל בעולם החוקים והקרבנות נמצאים רק הבהמות ועופות הבית המבויתים. ולא יתכן קשר בין הקרבנות לבין ציד).

וזה ענין גיד הנשה, בשלב שבו הוחלף הגורל הראוי לאנשים – למקנה ולבהמתם, יעקב נאבק עם המלאך, הסיבה שאנחנו לא צריכים להיאבק עם מלאכים, כי אנחנו קונים מקומינו בחסד בזכות התורה, לא כיעקב שנאבק על כך בדין – וניצח, ואמנם יעקב לא ניצח לגמרי, ולכן תמיד אנו זוכרים שהזכות שלנו על הבהמה לא מושלמת לגמרי, הכל בזכות האבות, ומה שהורישו לנו. ולכן גיד הנשה שונה משאר איסורים בבהמה, הוא איסור ראשוני, הגיד לא אכיל בכלל, הוא זניח, אבל הוא הסימן לאי השלמות שבזכותינו על הבהמה, זה 'צולע' כמו שיעקב היה צולע.

וזה ביאור עקדת יצחק, שעד מתן תורה היה הרעיון באמת שהחוטאים צריכים למות, ומי שצדיק לקח אותו אלהים, והעולם הזדעזע מתערובת טוב ורע, ולא היה מסלול מסודר לטוב. ואברהם אבינו היה כבר זרע מתן תורה, שהתחיל לצוות, וזה שנאמר לו הוא שעד עכשיו היה באמת כל אדם לעצמו, ויכול אדם להקריב את בנו ברצון הבן ויהיה זו מסירות גדולה לקידוש ה' (למרות שכמובן גם קודם ה' לא ציוה), אבל מעתה ואילך, התפקיד הוא הקיום וההמשכיות, ואת הסדר בעולם יש לראות דרך עולם החי. ומאותו זמן ברכת עולם החי היתה סימן לאבות שיתרבו, וכשיעקב התרבה בצאנו, הבין שיתרבו גם ילדיו.

מכיון שהתורה קשורה לטבע, תמיד היא תפרוץ שוב מתוך כללי וסדרי הטבע, ובזמננו היא פורצת מתוך הכרת הטבע המופשטת שהתגבשה במשך הזמן. שאין החכמה ע"י רעיונות שכליים בלבד, אלא ע"י שמשתמשים ובודקים באופן קבוע, הרי הטבע מביא ומוליד כללים ורעיונות מופשטים שהם מציאות ה' ויד ה'. והרעיון שהתנהגות האדם משפיעה על העולם ויכולה להחריבו ולקלקול הסדר של יחידים יש השפעה על אומות ולאומות על כלל האנושות, הוא מוכר במציאות. וזה קרוב ליסוד הקרבנות. שאין החטא משהו שהיה ונעלם, אלא שכל חטא מצטרף להשפעה על המציאות.

דוקא לנו השופר מסמל את הקשר לטבע, כי אנחנו רחוקים מלהשתמש בשופר. אף שיש עדיין מקומות בעולם שתוקעים בקרן ורואים בזה דבר סמלי. ולכן אין הכוונה שבאמת נרגיש כאילו מדובר בשופר אזעקה של חיי היום יום או מלחמות היום יום, אלא להיפך, (גם בימי חז"ל היו תוקעים בחצוצרות לפני שבת וכדו', ולנידוי היו תוקעים בשופר), הברית של עקדת יצחק, שהאדם מקבל שליטה על הבהמה, זה התחיל בבהמה אחת שהסתבכה, כמו שלאברהם היה בן אחד, והמשיך בברכה גדולה של ריבוי גם בבנים וגם במקנה גדול עצום ורב.

והמשמעות של המקנה הזה הוא שהאדם שולט על הטבע, והוא צריך ללמוד מן הטבע. כי התורה היא המסקנה מן הטבע, שאסתכל באוריתא וברא עלמא. הסיבוך הזה בין האדם לבעל חי היה ע"י קרניו (וכך הדרך לאחוז שור בקרניו), וזה היה 'אלהים יראה לו השה לעולה' (והרי אברהם לא היה מביא עולות ולא מוזכר בשום מקום), ה' רואה את הדבקות שלנו בו ואת הנכונות שלנו לוותר על הטבע כדי להחזיר את העולם לתיקונו לפי מצוותו, והוא מסתפק ברצון. בעצם כל יהודי כשהוא רואה שחוטא, היה צ"ל לה' סיימתי תפקידי וקח את נפשי, כמו יונה הנביא, אבל ה' מזמן לנו את "שאלו לתורה", שהוא יותר טוב מלאבד את החוטא, כי הוא מתקן את העולם עצמו, ככל שאדם מקריב קרבן אינו מפסיד אלא מתרבית אצלו הברכה כי בזה מתקן את החטא (כמו שסברו עובדי המולך שאם יתן בן אחד יקבל רבים, ולכן המקריב כולם לא עשה כלום). חכמים התייחסו לקרן כאילו זה קול הבהמה אחר מיתה, עי' מתני' סוף קנים "כשהוא מת קולו שבעה", אחרי הקרבת האיל הוא עדיין צועק גונח ומילל, אבל הקול הזה ניתן לנו, וזו השליטה שיש לנו על הבעלי חיים, שמביאה לנו ברכה רק אם משליטים את סדר התורה על החיים האלו. ולכן דוקא קרן שנתפסת כהוד והדר, כעין קרני ראם, שעל ידי הקרן נזכרת הבהמה, ולא קרני שור שהם רק טפלים לכחו הגדול. זה שאין הם כפופות ואין חלולות זה מראה שהם רק עצם בולטת, ולא יצירה לעצמה. וגם יש בשור בחינת היפך ה'צאן', ויותר מתאים לדבר האיל, ואילו השור אינו הולך כמו גדי ושה.

ותקיעת שופר יש בה משהו פראי, כאילו איחוד של האדם עם כח החיה, בהמות הייתי עמך, שהרי גנוחי גנח וילולי יליל הם תכונות של בעל חי ולא של אדם. וגם כשתוקעים בשופר במלחמה הוא כמו פעולת עדר, היתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו אריה שאג מי לא יירא, כי שופר מקטין את כח הדיבור וכאומר 'שתקו' ובטלו את עצמאותכם, ובאמת הוא ההיפך מויעבירו קול במחנה שהיא תקשורת של בני אדם נורמלים שאומרים זל"ז, ושאגת השופר היא ביטול האנושיות כשאין תנאים נורמלים. ולכן כל בירור פרטי התקיעות, הם באמת חיבור שלנו לפרימיטיביות, שחזור הזעקה הפראית, והשלת הקליפות של המקום והזמן, את זה גופא אנחנו רוצים לזרוק.

וזה ביאור ד' רבא כח. ז"א התוקע לשיר יצא, דאמנם למדו ממנו דמצוות אצ"כ, אבל בא לומר יותר מזה, וכדמוכח לשונו 'התוקע לשיר' וכבר דקדק בזה הפנ"י (וגם את"ל שלא היה הכלל עדיין עכ"פ הל"ל התוקע להתלמד), אלא שכ' דלשיר היינו שמכוין שלא לצאת, וזה תמוה מן הסוברים לא כן, אלא הכוונה לעצם הקול, דהרי לצאת צריך שיהיה גנוחי גנח או כהלכתו, ולזה עצמו מכוין שרוצה לגנוח, ויצא משום שזו מהות התקיעה (ולפ"ז יש ליישב הרמב"ם שפוסק בשופר ב' ג' דמצוות צריכות כוונה, וי"ל דסובר דאין תוקע לשיר שייך לזה ובכל דוכתא פוסק דמצ"כ כמו בק"ש ב' א' במגלה ג' ה', ותוקע לשיר הוא נמי בכיוון לצאת אלא שכיוון לשיר, ובמצה ו' ג' סובר דיצא שכן נהנה, ומזה למד רבא דתוקע לשיר יצא שהוא בחינת נהנה, וכמו שביארו שהוא לאפוקי זכרון תרועה). ושנת היובל היא כביכול כל השנה תחת קריאת שופר, וכולנו כצאן אשר אין להם רועה, ובטלים כל הקנינים ההלואות העבדות המכירות העבודות, כולנו מלקטים מזון משולחנו של מקום. וכך בר"ה מתבטלים הדינים עלינו ותכלה שנה וקללותיה. וזה הוא ערבוב השטן. שהשטן יש לו שליטה רק כשאנחנו מתעלים ממדרגת  צאן. וכך במלחמה מפני הצר תוקעים בחצוצרה 'ונזכרתם לפני ה' (במדבר י ט), עי"ז נעשים צאנו של מקום, והוא זכרון תרועה. ששבים להיות כצאן ישראל במדבר. ולכן התרגש איתן האזרחי ואמר 'אשרי העם יודעי תרועה' (פט טז), שנתבעים ונותנים ונהפכים לעדר וצאן ה'. ואמירת הפסוקים האלו של מלכויות זכרונות ושופרות מולידה את ההכנעה בלי שום תכניות, התחלה חדשה שקופצים למים שהכין הקב"ה בבריכה התחתונה לשפע.

והנראה במהות ההעברה, שהוא באמת התעסקות בני האדם עם השופר, דאף שלא קבעה התורה שצריך לאחוז בידו, אלא אפשר שאדם יאחז לחברו וכדו', מ"מ המינימום הוא שלא תהיה חציצה בין פיו לשופר, כי התקיעה היא כעבודה והשופר הוא כבהמה. ונפסל אפי' בנסדק רובו ועתיד ליסדק כמו טריפה. שכביכול אין לו חיי שופר. ובתורה לא מצינו העברה אלא והעברת כל פטר רחם לה' (שמות יג), שמזכיר קצת ההעברה למולך, אלא שבמולך ביארו שיש העברה ממש, ובבהמות העברה הוא כבני מרון, שמוציא מעדרו הבכורות, והוא העברת רשות. וגם העברת השופר הוא כמו קריאת הצאן לצאת ממקומותיהם כבני מרון ולהתכנס. העברת השופר מעבירה את בני האדם. תקעו שופר קדשו צום קראו עצרה, הוא ע"י הקריאה.

ולכן שופר סדוק וקטן וכו' הם פסולים כי התקיעה כמו קרבן קטן, וכמדומני שזו כוונת הרא"ש שלא יאמרו בתוך ידו הוא תוקע, ואין זו גזרה דרבנן אלא מהות השופר הוא שניכר כשופר, אבר של בהמה, ובודאי שייך בזה כתותי מיכתת, כי אין כאן רק כלי שימושי, אלא ענין בעצם החפץ, וכמו שבקרבן שייך בעיקרון כתותי מיכתת, כי אינו בהמה אם הוא עומד לשריפה. כתותי מיכתת הוא לא סתירה למציאותו, אלא למהותו ולשמו, אם הוא של ערלה ועומד לשריפה אינו אתרוג, וממילא גם אין בו שיעור אתרוג (ולכן אין זה משום דעומד לישרף דהרי בערלה יש שמתירין להרקיבה אם לא אספה, אלא שדינו בשריפה אם בא לידך, ולא כהחת"ס שכ' דאם מותר שלכדה"נ לא יהיה כתותי מכתת, ולכן ל"ק קו' שעה"מ גירושין ד' ב' למה לא תלי בדין עומד לישרף כשרוף, דאין זה משום כשרוף אלא משום שראוי לישרף ולא בא לידך בתורת מה שהוא). ולכן הדין הוא שיהיה ניכר שופר, ולא אכפת לן שבאדם גדול צריך יותר, דהוא כמו עבודה שאדם אוחז באבר של בהמה ותוקע, וכך צורתה. ולכן שיייך בו כתותי מיכתת.

אמנם זו בחינת קרבן עליונה יותר, שמתחברים לשורש אברהם אבינו שלא עסק בקרבנות. ובזה צופים אל העתיד, שיתקע בשופר גדול, ועצם זה שר"ה אינו תלוי בקרבנות, מלמד שהוא יותר רחב מיוהכ"פ. זה כביכול לפני מתן תורה, כשהמלך מתקרב, מיד אחרי שמסתיימת ההתחלה החדשה, חוזרים להכנה לעבודת יוהכ"פ.

ואילו יוהכ"פ להיפך, כולו עבודה, אלא שאין הוא עבודה של שלמים ושל חיבור הרבדים הבינוניים, אלא של מציאת הצדדים הגבוהים בלבד, כשפרושים מכל תענוג גוף, ולכן כל העבודה הוא של הכהן הגדול, שהוא הצד הגבוה. והחלוקה לה' ולעזאזאל מסמלת את השניות שיש בעולם הטבע האמיתי, שבין הכחות החיים יש רע וטוב, וצריכים לשעבד את הטוב לה' ואת הרע להרחיק. וזו מהות יוהכ"פ שיש איש שוגה ופתי שטימא את המקדש, ואנשים גבוהים ממנו יתקנו ויכפרו. שני השעירים שוים לגמרי, ולכן צריכים גורל, כי גם מה שנראה שוה, תמיד יש חלק שילך לכאן וחלק שילך לכאן. ה' יראה ללבב. וגם אחר יוהכ"פ שזה השיא שיכולים ישראל להתקרב לאביהם שבשמים, נחתכים הדברים חלק לכאן וחלק לכאן. והעזאזאל הוא הטבע עצמו.

בר"ה אנחנו הצאן של ה',  וביוהכ"פ אנחנו לוקחים אחריות על הצאן דהיינו על העולם, כי אסור לנו להיצמד לסינר של מלכות ה' תמיד. ולכן המסרים שלהם הפוכים לגמרי, בר"ה אנחנו שמחים כי אנחנו בסה"כ צאן, אנחנו עושים את שלנו. אבל ביוהכ"פ אנחנו לא מסיחים דעת מהחטא ומתוודים שוב ושוב, כי אנחנו צריכים לעשות את המקסימום. אנחנו רועי צאן ורועי העולם ואנחנו לא יכולים לשמוח בחלקינו. אבל בסופו של דבר ר"ה מנצח, כי יוהכ"פ לפניו שמחה ואחריו שמחה. אנחנו באמת רק צאן. ולכן בשיבת ציון שהיתה נטית האנשים להתמקד ביוהכ"פ וכבר בר"ה היו עצובים ורצו לקחת אחריות, השיבם הנביא ששיבת ציון היא למעלה מיכולת אנוש, והיינו כחולמים, וכולה בחינת ר"ה, ולכן לא מוזכר כלל יוהכ"פ, כי לא היה תפקידם עדיין לקחת אחריות, אלא להיות כצאן ה' המתכנס לביתו לאט לאט. וכן מצינו בשלמה המלך שכשחנך את בית המקדש לא עשו יוהכ"פ כי היה עת כנס, ויוהכ"פ בחינת ונושנתם. (אגב גם בהיסטוריה שלנו, מלחמת יוהכ"פ נתפסה כאירוע שמאז הוחל לקחת אחריות ולנהל את הדברים באופן שיתמידו, ולא רק לסמוך על המזל ועל ההתלהבות שתוקעים בשופר וכל בחורינו רצים ואיכשהו זה מסתדר, ואז הובן שאנו יכולים להיות בבחינת 'ונושנתם').

הזהב תמיד נחשב כפרה על העגל, וגם פר אהרן, כי כשמקריבים קרבנות זה תמיד בחוץ, זו השליטה שלנו על הבעלי חיים, וזה בדיוק ההיפך מחטא העגל, חטא העגל בא במקום של 'פנים' כשהיו עשרת הדברות ולא נצטוו עדיין בקרבנות, היו יחד עם ה' וכביכול צאנו, בתמימות של ר"ה, וכאן בא הסיכון של העגל, שרצו להתמזג עם הבעלי חיים כעגלים בין הבקר, ולכן הכה"ג בפנים לא מזכיר את העגל, כי הכניסה לפנים היא כמו הכנה לכל החיים שצריכים להתמודד עם ה' ועם המציאות בלי הקרבן, והיו"ט בסוף יוהכ"פ הוא על הכניסה לפנים והיציאה. בעצם חטא העגל הוא חטא הבמות שהיו ג"כ עגלים, אלא שהוא נעשה בפנים ולכן קלקל כ"כ. וחטא העגל נסלח ביוהכ"פ.

ובהא דביטלו תקיעה וכן לולב, הוא משום דבאמת יש התנגשות בין שבת ליו"ט, דב' סוגי קדושות הם, וקדושת שבת מנותקת מן הארץ, והיא כגן עדן, ואילו קדושת יו"ט היא כבני ישראל במדבר ששמחים בחלקם. ולכן הולכים לנביא ללמוד בשבת, ואילו ביו"ט שמחים לפני ה' ע"י לולב, או מתכנסים ע"י שופר, וכן יש ריבוי קרבנות, וכביכול עומדים לפני הכהן (וכן ראשית הגז שנותנים לכהן נקראת יום טוב כי ענין המקדש והכהן הוא ושמחת בכל הטוב). ובפני הבית שפיר קיימת ההבחנה לשלב שניהם יחדיו, כהן ונביא במקדש ה'. אבל בגבולין שהדברים מיטשטשים העדיפו חכמים את שבת שחמורה מיו"ט, וביטלו הקשר לארץ, כמו שבטל היתר אוכל נפש, וחזרה שבת להיות כג"ע שאסור לנקוף אצבע אלא רק נהנה ממה שטרח בע"ש. וההליכה לבקי היא רק דוגמא, שהתורה רצתה שיו"ט ייראה בצורה שאפשר ללכת לבקי וללמוד, ומתכנסים בצרכי העולם, וכמה טרחו לבאר דין עשיית פסח בשבת, כי יש סתירה, ורק במקדש יכולים ישראל כבני נביאים לתחוב סכין בצמר הבהמה וכדו'.

ולפ"ז ההעברה היא כענין והעברת כל פטר רחם לה', שהשופר הוא קול שעובר בעם ומעביר אותם כבני מרון שכולם מתאספים כצאן, עוברים לרשות כינוס של ה'. ולכן ההתכנסות לאמירת פסוקי מלכויות וזכרונות הם התוכן של השופר, שמתרגם את התקיעות למלים. חוסים בצל השכינה ומרוחקים מחטא ועוון.

 

 

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות

3
Leave a Reply

avatar
 
smilegrinwinkmrgreenneutraltwistedarrowshockunamusedcooleviloopsrazzrollcryeeklolmadsadexclamationquestionideahmmbegwhewchucklesillyenvyshutmouth
1 Comment threads
2 Thread replies
0 Followers
 
Most reacted comment
Hottest comment thread
2 Comment authors
צוות האתרשופר מהופך Recent comment authors
  Subscribe  
Notify of
שופר מהופך
Guest
Member
שופר מהופך

מדהים.
.. מה פירוש שאין צעב"ח בבהמה טמאה ליעב"ץ?
ומה עניין למסור בנו למולך קודם ציווי? ואולי שיתאבד האדם לכבוד קונו?
המוסר לא מקבל את השייכות של היחיד, אף כלפי אביו באופן מוחלט כ"כ, עד כדי "את שני בני תמית".. וכל עוד שזה נתפס כרע, לא יסייענו גם הציווי!

ומה עניין להרוג בהמה הנרבעת? והרי היא כחש"ו ומטה, הכי יש דין לזה?

אבל בסקירה עליונה מרפרפת, המאמר הזה כמים צוננים ע"נ עייפה ומבולבלה מרוב רשמים וגניחות של שנים איספור בתוך מגידים חמורי סבר, בתוך עלמות תופפות..

שנה טובה.
כתוח"ט.