נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

"תרבות המדע השתלטה על חיינו"

"תרבות המדע השתלטה על חיינו", מתלוננת ארנה קזין, במאמרה שפורסם באודיסאה, להלן חלק ממאמרה:

תרבות המדע השתלטה על חיינו: מה שלא ניתן להגדרה בנוסחה מתמטית – לא נחשב. בקרב הארוך בין מדע שיטתי לסיפור אנושי מנצחת השיטה המדעית. ארנה קזין מציעה לאנשי הרוח להיפטר מרגשי הנחיתות ולהתחיל לספר סיפור

אקדים ואבהיר: אין תוקף מדעי לטענה שאפרוש ברשימה זו. אין דרך להפריכה, וממילא אין דרך להוכיח אותה. ובכל זאת, אזמין את הקוראים לשקול אותה – כביכול היתה טענתי, לכל הפחות, סיפור טוב. והנה היא בתמצית: בימים אלה אנחנו עדים למתקפה חזיתית של תרבות המדע על תרבות הסיפור. "המדע" מאיים להשתיק את "הסיפור" ולהדיח אותו ממקומו המרכזי בחיי הרוח והחברה. יותר מכך: ככל שתרבות המדע מצליחה לרכוש לבבות – ומוחות רבים יותר בציבור הרחב – כך הולכת ומידלדלת הרוח האנושית ומתקלקלים היחסים בין בני האדם.

במושג "תרבות המדע" כוונתי בעיקר לתוצרי השיח הפופולריים של מדע המוח, הגנטיקה, ההורמונים; לדפוסי השיח שמתפתחים בכלי התקשורת, בציבור, על אודות הדרכים המדעיות, דרכי המחקר האובייקטיביות, להכרת האדם ופועלו.

במידה רבה, הולמת תרבות המדע של ימינו את תרבות השוק וההפרטה. בעיני ציבור ההדיוטות הרחב, מפרקים המדענים את האובייקט האנושי למרכיביו – זהו הגן שצובע את העיניים, זה ההורמון שמייצר את רגש האהבה – מבודדים אותם, מפרידים, מתייגים ומשווקים.

חברה שמאמצת כך את תרבות המדע מפנימה עיקרון מכריע: האדם אינו מעניין כישות כוללנית, רבת סתירות וחידתית, שמתקיימת ומתפתחת בתוך קשרים חברתיים, וגם משפיעה עליהם, ולעולם עשויה להפתיע. בתרבות המדע, האדם מעניין רק כישות מפורטת, מושפעת מתוך עצמה ומפוענחת.

מול "תרבות המדע" אני מציעה להעמיד את "תרבות הסיפור": והכוונה היא לא רק למה שמייצרים סופרים ועיתונאים – מחברי הרומנים והנובלות, הידיעות והכתבות והסיפורים הקצרים – אלא לעולמם של טווי עלילות ובעלי דמיונות באשר הם: אנשי האמנויות, הפילוסופיה, הפסיכולוגיה, הדת, הביקורת החברתית והמוסר; מה שנוהגים באקדמיה לכנס תחת שם האב: "מדעי הרוח".

תרבות "הסיפור" היא העולם שבו הרוח האנושית מבקשת להבין ולתאר, להתבונן ולבאר – בדומה לתרבות המדע – אלא שהיא אינה יכולה להסתפק בכך. בתרבות הסיפור, הרוח האנושית אינה מתבוננת במה שכביכול קיים בעולם כאובייקט לחקירתה. בתרבות הסיפור, הרוח שואפת ליצור, להמציא, לדמיין, לנער ולאתגר.

תרבות הסיפור היא תרבות המעמידה במרכז את היכולת האנושית להעניק משמעות. תרבות הסיפור היא תרבות של שיחה ושל דיבור. של יחסי גומלין ושל שחרור. ולא פחות חשוב: בתרבות הסיפור נשמר מקום של כבוד למה שמפתיע ולמה שאינו ידוע…

 להעמיד הכל על עיקרון אחד

ברב-המכר "נפש ערומה – מסע מדעי אישי אל נפש האדם" (ידיעות אחרונות – ספרי חמד, 2007) כותבת עדה למפרט: "חקר המוח, האבולוציה והגנטיקה הם שלוש הדרכים שמציע המדע בימינו להבנת האדם".

לעומת דרכים אלה של המדע, מעמידה למפרט את הפסיכולוגיה וקובעת כי היא כ"שור מובס… כידון המדע נזרק ביד משכילה, והשור החל להתמוטט אל סופו".

למפרט חורצת שהפסיכולוגיה הקלינית מתיימרת להיות מדע הנפש, אבל "היא דומה יותר לבשורתם של נביאי השקר". לדידה, "קמו בראשית המאה ה-20 זיגמונד פרויד וקרל יונג ותלמידיהם וסחפו אחריהם את המאה כולה, באיצטלה של משיחי הנפש. מתוך הכורסה, מדפדוף בספרים שונים ומשונים, מהתבוננות במטופלים, וכן גם מדיווחי שקר על מטופלים, וגם ממניפולציות של כחש ורמייה וגזל של מטופלים, הם בראו בכתובים ובתורה שבעל-פה מבני קלפים מגוחכים, המסבירים לבורים, לעמי ארצות, לתמימים, לסובלים, למיסטיקנים, נפש מהי".

למפרט כותבת בספרה המצליח שהפסיכולוגיה היא "הבלוף הגדול" של המאה ה-20 ואין ביכולתה להבין את הנפש ולעזור לה במצוקתה. "העזרה הנפשית היעילה ביותר היא זו הבאה מן התרופות של מערכת העצבים המרכזית", היא קובעת. היא מוסיפה שהיא "רדוקציוניסטית גאה" ומעלה בספרה על נס בדיוק את זה: את הנטייה המדעית (כפי שהיא נתפשת בציבור הרחב) לעשות רדוקציה לכל תהליך ולכל מערכת יחסים ומכלול, ולהעניק חשיבות אובייקטיבית כביכול לרדוקציה הזאת.

ברב-מכר אחר, "המוח הנשי" (הוצאת מטר), קובעת לואן בריזנדיין, נוירו-פסיכאטרית, בלי כחל וסרק: "מצאנו שהשפעות ההורמונים על מוח האישה גדולות עד כדי כך, שאפשר לומר שהן יוצרות את המציאות של האישה. ההורמונים יכולים לעצב את הערכים והמאוויים של אשה ולקבוע בעבורה, מדי יום ביומו, מה חשוב".

לפי בריזנדיין, הסיפור הפסיכואנליטי מופרך, וכמוהו מופרכים הסיפורים של הסוציאליזציה, המאבקים הפוליטיים, השינוי החברתי הפמיניסטי, היחסים בין המינים. כל מה שקורה לאישה – וגם לגבר – בעולמם הוא ביטוי של פעילות הורמונלית במוחם.

רבי-המכר "אינטליגנציה רגשית" ו"אינטליגנציה חברתית – המדע החדש של יחסי האנוש", מאת דניאל גולמן, הם דוגמה נוספת לאופן שבו תרבות המדע מופצת ומוטמעת בחברה. בשניהם עוברים הקוראים קורס מזורז במדע המוח כדי להפנים מושגים וליישם אותם באופן שבו הם מתבוננים ביחסים בין בני האדם. גם בספרים האלה הצגת התזה המדעית באה בד-בבד עם ביטול התזות הפסיכולוגיות, הסוציולוגיות, ואלה של ביקורת התרבות.

הספרים הפופולריים שמניתי לעיל מדגימים את השיח החדש שמוטמע בחברה הכללית. זהו השיח של הרדוקציה, הפירוק והתיוג. תרבות המדע שספרים אלה מייצגים, מפיצים ומטמיעים מעריצה את "המחקר" ואת "הגילוי" וסולדת מ"הביקורת", מה"התהליך" ומה"השינוי".

אנשים שמפנימים את עקרונות התרבות הזאת מפסיקים להתעניין בתמונה הכללית, ובניסיון לתפוש את מורכבותה ככל האפשר, ומסתפקים בפריזמה הצרה של התיוג, הסיבה והתוצאה. אנשי תרבות המדע חושדים במספרי הסיפורים באשר הם – סופרים, מסאים, מבקרי תרבות, אנשי דת, מיסטיקנים – ומזלזלים בתוצריהם, שאותם אי אפשר לאמוד.

תרבות המדע, שהולכת ומשתרגת אל כל תחומי החברה, מעודדת למשל את האבחון של הממסד הרפואי ואת התרופה של התעשייה ומעדיפה אותם על פני התהליך הנפשי, החיפוש, השיחה, העזרה, הביקורת החברתית.

בתרבות המדע "מתגלה", למשל, בבתי הספר תופעה של "הפרעת קשב וריכוז" ומיוצרת בעבור הלוקים בה תרופה בשם "ריטלין". תרבות הסיפור, במקרה הזה, תעדיף להפנות עין ביקורתית כלפי מערכת החינוך. ללמוד מה בכיתה – בעומס, בכלי ההוראה, בשיטות הלימוד – מקשה על התלמידים להתרכז. מה דרוש להם כדי למצות את הפוטנציאל שלהם. עד כמה נלקחה מהתלמידים האפשרות לנוע במרחב, לגלות את נטיותיהם השונות. עד כמה המערכת מבקשת להשתיק את הפרעת הקשב והריכוז, ככל שהיא קיימת, להשליט סדר, שישרור שקט, ועד כמה הדבר מועיל לילדים ועד כמה הוא פוגע בחירותם.

יותר מכך: בתרבות הסיפור תישאל השאלה עד כמה האבחון "הפרעת קשב וריכוז" הוא ביטוי אידיאולוגי לסיפור-על אחר, המוצנע מהעין, שלפיו דרושה לאדם יכולת גבוהה של קשב וריכוז לטובת תפקוד יעיל, כישות כלכלית בחברה, ולא דרושים לו החופש למרוד, לצאת, לחפש.

קשה להגזים בהשלכות של המגמה הזאת על נפש האדם והחברה האנושית. מגוון אדיר של שאלות וחיפושי דרך מוצא מכלל שימוש בתרבות המדע. מה האדם צריך? מה הוגן ומה מנוול? איזה מין חיים אנחנו רוצים לחיות, אילו מין יחסים עם בני אדם אחרים ועם הסביבה אנחנו רוצים לקיים? מגוון עצום של חוויות ואפשרויות הכרה מתפוגג.

אחרי מאות שנים שבהן שלטו בחברה האנושית סיפורי התנ"ך והברית החדשה, הסיפורים (התיאוריות) של הפסיכולוגיה והמרקסיזם, של הלאומיות והאינדיווידואליזם – הולך ומושתק הקול הסיפורי בחברה האנושית. היכולת לספר סיפור – לחפש עוולות ולתקן אותן, להתענג מהיופי, להעניק משמעות לסבל, לארגן את החברה, להשאיר מרחב להפתעה – הולכת ומאבדת את כבודה ואת מקומה המרכזי בחברה. מה שנשאר הוא תודעה שטוחה ותועלתנית, שקובעת בדמותה את ההוויה.

את הלקח של פרופסור אגסיז – "עובדות הן דבר טפשי, אם אינן מובאות בהקשר של חוק כללי", אציע לנסח מחדש: עובדות הן דבר טפשי (שלא לומר גס לב, אכזרי), אם אינן מובאות בתוך סיפור. עובדות הן לכל היותר כלים ריקים, אם אין מדברים עליהן ושואלים על אודותיהן שאלות ומנסים להעניק להן משמעות, ומתווכחים על המשמעות הזאת ומכירים בחירותו של האדם להשפיע עליה ולעצבה.

 

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות