חוט מקשר עובר בין הספר הראשון בתנ"ך ספר בראשית, ובין האחרון – מגילת אסתר. נפתולי הגלות הראשונה, שקדמה למתן תורה, נוגעים בתסבוכת הגלות השניה, גלות בבל. יוסף, הגולה הראשון המקיים בעצמו את גזירת שיעבוד מצרים, מוצא לעצמו את הפדות ומכין רווחה לכל אחיו שעתידים לגלות. ואסתר, עומדת לעמה למצוא לו פדות מגלותו. שתי המעשים האלו הם מעשים טבעיים, מלאי מתח וחרדות, ללא נסים וללא מופתים, אך תוצאותיהם כה בלתי טבעיות, שצירופם יחד בספר אחד הוא בעצם מעשה נסים.
שני המעשים האלו מלמדים אותנו את הכלל הגדול של חוקי ההיסטוריה: כל האירועים המתרחשים בעולם, יש להם תכלית וכוונה. לא רק תחת השראת השכינה במקומה ובמקדשה על ידי נביאים אותות ומופתים , אלא גם בגלות, גם כאשר האדם עומד בודד מול עמים כבירים ומלכי מלכים חושבים אותו לאבק, יד נעלמת מכוונת את כל פרטי המאורעות. אירוע שנראה בלתי חשוב בסצינה הראשונה, יורה בסצינה השניה, אין התרחשות לחינם.
אין ספק כי מחבר מגלת אסתר הרגיש כך ואף כיוון כך את כל סיפור המגילה, בכדי ללמדנו כיצד אותם חוקים פועלים על יוסף ועל אסתר. שני הימיניים – מרדכי ואסתר, יוצרים בניגודיהם הטבעיים את הדמות השלמה של הדוד הגדול יוסף. למרדכי אין את נשיאת החן של יוסף, ולאסתר אין את כח ההתגברות של יוסף, אך שניהם משלימים זה את זו בכדי להחזיר את עטרת ישראל לישנה.
ראשית המעשים היא הטרגדיה: "גנב גנבתי מארץ העברים" – "ותלקח אסתר", וגם מרדכי הוא "איש ימיני אשר הגלה מירושלים". בצד הטרגדיה ישנה נשיאת החן: "ויהי יוסף יפה תאר ויפה מראה", "והנערה יפת תאר וטובת מראה", יפי התואר והמראה אינו סתם יופי גשמי, הוא ביטוי של חן רוחני החופף את דמותם של בני רחל:[1]"ויתן חנו בעיני שר בית הסהר", "ותיטב הנערה בעיניו ותשא חסד לפניו", וכבר אמרו חכמים: אסתר ירקרוקת היתה אלא שחוט של חסד משוך עליה. ההשראה הרוחנית של יוסף ושל אסתר היא בסופו של דבר גרעין ההצלה, הבטחון בה' וההישענות עליו מתחלה, מולידים את הישועה בסוף.
זרע הישועה של יוסף נעוץ בתומתו, כאשר עשה חסד עם שר המשקים, ושל מרדכי כאשר הסגיר את בגתן ותרש. "ויקצף פרעה על שני סריסיו" נפגש עם "קצף בגתן ותרש שני סריסי המלך", קצף של נכרים, משתכך על ידי מפענח הצפונות, יוסף המפענח את שפת החלומות (שהתגשמותן הולכת אחר הפתרון), ומרדכי המפענח את השפה הטרסית ואת חלומותיהם של בגתן ותרש.
לאחר המעשה התמים, עומד היושר של בני רחל למבחן: "ויהי כדברה אל יוסף יום ויום ולא שמע אליה..ותאמר.. הביא לנו איש עברי.. ולא שמע לשכב.. ותקרא לאנשי ביתה ותאמר להם", וכך בדיוק מרדכי: "ויהי כאמרם אליו יום ויום ולא שמע אליהם.. כי הגיד להם אשר הוא יהודי.. ולא ישתחוה.. ויבא אל ביתו.. ויספר להם". לפתע פתאום מגלים השונאים כי "הוא יהודי", החימה גוברת והכל מטכסים עצה נגד העברי העיקש המסרב לכרוע לאליל ולעשתורת – המן ואשת פוטיפר.
בצד כל הדרמה והאימה אצל היהודים, המלך העריץ שקוע בתענוגות, "ויהי ביום השלישי יום הולדת את פרעהויעש משתה לכל עבדיו", ואחשורוש: "בשנת שלש למלכו עשה משתה לכל שריו ועבדיו". המלך אינו אלא כלי שרת ביד ההשגחה, אין הוא יודע מה הוא רוצה. הוא מובל באף על ידי רמזים מלמעלה: "ופרעה חולם.. ותפעם רוחו", "בלילה ההוא נדדה שנת המלך". ובני ישראל נאלצים להמתין בחרדה: "בעוד שלשת ימים ישא פרעה את ראשך.. והזכרתני אל פרעה והוצאני מן הבית הזה", "אל תדמי בנפשך להימלט בית המלך.. וצומו עלי.. שלשת ימים". הרעה נשקפת להם: "פן אראה ברע אשר ימצא את אבי", "כי איככה אוכל וראיתי ברעה אשר ימצא את עמי".
אסתר אינה יכולה לרוץ לבד את כל הדרך הזו מבלי תמיכתו של מרדכי, בטחונה אינו מוחלט והיא מרגישה "כאשר אבדתי אבדתי". שניהם יחדיו ממלאים את תפקידו של יוסף, אך גם ביוסף מצאו חכמים פגם כזה, ואת הישענותו על שר המשקים ראו כפגם וחוסר בטחון, כמין "כאשר אבדתי אבדתי". בשעת מעשה אומר מרדכי לאסתר: "מי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות", בדרך שאלה, או אולי בדרך שכנוע. ואילו יוסף, אחרי הסוף הטוב אומר לאחיו: "כי למחיה שלחני אלהים אליכם".
הסוף ידוע ומוכר: "ויסר פרעה את טבעתו.. ויתן אותה ע"י יוסף.. וילבש אותו בגדי שש.. וירכב אותו.. ויקראו לפניו.. וישם אותה יוסף לחוק.. על אדמת מצריים.. לפרעה היתה לחומש.. וירכב אתו במרכבת המשנה.. רק הכסא אגדל ממך". וכך בדיוק במרדכי: "ויסר המלך את טבעתו.. ויתנה למרדכי.. בלבוש מלכות.. ונתון הלבוש והסוס וקראו לפניו.. וישם אחשורוש מס על הארץ.. כי מרדכי היהודי משנה למלך".
החלוקה בין מרדכי לאסתר נשמרת גם לאחר הסוף הטוב, אסתר היא אמנם המלכה, והמלך יעשה למענה עד חצי המלכות, אך בדברי הימים אנו קוראים על "פרשת גדולת מרדכי", הוא המשנה למלך ושותף לכל מעשי אחשורוש, גדול ליהודים ודורש טוב לעמו.
אין ספק שכל הלשונות המקבילות האלו בכוונה תחילה נוצרו,[2] מחבר מגילת אסתר אינו מזכיר את שם ה', אבל כל חיבורו מיוסד על תורת ה'. וכמה אופייני הוא המשפט"מי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות?", שדוקא מנגינתו הספקנית מכריחה אותנו להבין. גם אם תשאל "מי יודע", הלא כאשר אנו רואים את המעשה כולו ברור כי "לעת כזאת הגעת למלכות". המגילה בכלל בנויה בשיטה של "אחר הדברים האלה", ביטוי המראה לעיני הקורא, כי גם ללא הסברים, האירועים שהתרחשו "אחר הדברים האלו" קשורים בהם.[3] גם סבת הקצף על הסריסים אינה מוזכרת בשני המקומות – כאומר "לא משנה מה היה התרוץ, הסבה העיקרית היתה – לישועת ישראל".ההשגחה מובילה את בני ישראל בגלוי ובסתר עד הסוף הטוב "להשמיד להרוג את כל חיל עם ומדינה ושללם לבוז", כיציאת מצרים בה "חיל פרעה" נשמד ובני ישראל "יצאו ברכוש גדול" כשביזת הים בידיהם.
יוסף פעל בישימון רוחני, נער עברי בודד בלב ממלכת האלמוות המצרית. ומרדכי ואסתר? איש נשוא פנים היושב בשער המלך, מזקני עמו ודובר שלום לזרעו. אך באמת לא היו פני הדברים פשוטים כל כך. מלכות פרס שהאירה פניה לישראל, קירבה אותם יותר מדי. יהודים ופרסים התערבבו זה בזה, לא על ההיתר ההלכתי להשתתף בחנגאות ההוללות של הפרסיים אנו תמהים, כי אם על הגורמים ועל הרצון להיות חלק מכל זה. היהודים ראו את עצמם כחלק מן העם הפרסי, ולכן כמעט ולא עלו עם עזרא לארץ, מקום המזבח נשאר שומם ופרוץ שנים רבות, עד שעלו יהודי הממלכה הפרסית טיפין טיפין. מה שמבליט את הדבר יותר מכל הוא שאיש לא ידע את עמה ומולדתה של אסתר, אף שבודאי ידעו שמבית מרדכי נלקחה והיא מסתודדת עמו תדיר. גם מרדכי עצמו לא היה נראה שונה מן הפרסיים, עד אשר "הגיד להם אשר הוא יהודי". בדומה מאד למצב שאנו מכירים מהדור הקודם באירופה הגדירו עצמם היהודים כ"פרסיים בני דת משה", ולולי האנטישמיות האגגית שאיימה "להשמיד להרוג ולאבד" את הגוף, היו היהודים משמידים ומאבדים את רוחם.
מה שדוקא מיוחד ביוסף הוא הרגשת השייכות שלו, בימיו לא היה עדיין ישראל לעם, ראש משפחה עם שנים עשר בנים די צעירים. נער שנגנב ממשפחתו ונמכר לעבדות בארץ אחרת, ענין רגיל בימים ההם, אינו אמור לחוש שום שייכות לאמונה אחרת, לתרבות אחרת. הוא אמור להתמזג היישר במקום אליו הגיע, שהרי לא עלה על דעתו כי ביום מן הימים יוכל לחזור לכנען. ואילו יוסף זוכר היטב את תפיסת העולם בה גדל, "דמות דיוקנו של אביו נראית לו". הוא אינו נכנע לגבירתו הנכלולית, הוא יודע להגיד לפרעה כי כל פעולה ופעולה פשוטה שלו היא רק ברצון האלהים. והוא בעצם הדוגמה הראשונה למציאותו של עם ישראל, עם בעל דת והשקפה, שגם המתרחק ממנו יכול להיות קשור לרעיונות הרוחניים ולצפות להתאחד עם עמו. גם מאורעות הפורים הם הדוגמא של עם בגלות, עם מאוחד בעל דרך משלו ומהלך חיים משלו, בשונה משאר העמים הגולים המתמזגים ונטמעים, שעליהם לא נאמר "ודתיהם שונו מכל עם". אם אכן יש עם מאוחד בגלות – יוכל להיות גם שוב עם מאוחד בארצו. גם את הלאומיות היהודית "הדור קבלוה בימי אחשורוש".
והנה אם נשים לב, מתחלקת ההיסטוריה לשלש תקופות כפי שכבר חלקוה חכמינו: תהו, תורה, משיח. עד מתן תורה השתרך לו העולם העתיק והמיתולוגי, עולם של תהו שהיה נראה כשמו – חסר תכלית ודרך, חוסר יכולת של האדם להשליט סדר בממלכות האלים הגועשות. למן מתן תורה ניטשה מלחמה סביב הדרכים החדשות שישלטו בעולם, איזו התורה המועילה וטובה לאנושות. ולמן הגלות, החלו תהליכים של שינויים מפליגים בעולם, שסופם הוא ביאת המשיח. בימי 'התהו' שלטו בעולם כחות הרע, בני קין, הנפילים, ולאחר המבול: בני חם, ממלכת האלמות המצרית ששלטה בעולם עד מתן תורה. בימי 'התורה' שלטו בעולם בני שם, מצרים נחלשה, אדום ומואב התחזקו, לאחר מכן אשור ובבל היו המעצמות הגדולות, ולאחריהם פרס, זו בהחלט תקופתם של בני שם, המתמודדים תמיד עם ישראל על השאלה תורתו של מי תוכל לתקן את העולם, מול התורה ניצבו חוקי חמורבי, חוקי אור ואשנונוה, ועוד רבים ועצומים מבני שם קמו וגם ניצבו להתמודד מולה. ולמן הרגע בו פרשו יוון ולאחריהם רומי את כנפיהם על העולם כולו, החלה תקופת הגלות שהיא בעצם ימי 'המשיח', ימי השינויים והתיקונים הגדולים, השייכים כולם ליפת, אשור בבל ופרס נעלמו כלא היו, לא שבו להיות כח משמעותי אפילו לתקופה קצרה, בני שם מעתה משועבדים לכחו ולחכמתו של יפת. המעשים הגדולים של בני יפת הם שיביאו את תיקון העולם, כפי נבואת יחזקאל על 'גוג ומגוג', המתיחסת לראשוני בני יפת גומר ומגוג (בראשית י'), ההתמודדות האמיתית הקובעת והאחרונה תהיה מול בני יפת.
יוסף התמודד מול בני חם אשר במצרים, והצליח לישאר נאמן למורשתו, ההתמודדות הזו היא תחילת הסוף של ממלכת בני חם ושלטונם בעולם, מכאן ואילך הפכו הם לעבדי עבדים עד עולם, כפי קללת נח. מרדכי ואסתר התמודדו מול בני שם בפרס, והצליחו להישאר נאמנים למורשתם, ההתמודדות הזו היתה תחילת הסוף של ממלכת פרס ושלטונה בעולם, מכאן ואילך הפכו הפרסים בתוך כל שאר בני שם, כטפלים ומשועבדים לבני יפת. ההתמודדות האחרונה מול בני יפת, תהיה של כולנו, אם יוסף התמודד לבדו, ומרדכי ואסתר התמודדו יחד עם יהודי הגולה, נתמודד אנו יחד עם היהודים המפוזרים בהרבה יותר מאשר מאה ועשרים ושבע מדינה. יחד עם כל היהדות ההיסטורית ותורתה, נתמודד מול חכמת יפת המפתה, בכדי לראות האם נישאר נאמנים למורשתינו. ההתמודדות הזו קשה שבעתיים, אולם הניצחון בה יהיה חשוב שבעתיים, יוסף זכה להיות משנה למלך, אסתר זכתה להיות מלכת פרס ומדי, ובני ישראל אשר ינצחו את גוג ראש בני יפת יזכו להיות מלכי העולם כולו.
רדיפת היהודים בכל התקופות האלו הלכה ונהייתה קשה יותר, השנאה ליוסף ממקור נמוך היא באה, מגזע המתעב את הרוחניות. אשת פוטיפר לא יכלה לסבול את הרעיון שיוסף רוחני ממנה, שאינו צריך אותה ואת גופה הנמבזה, שאין הוא בדרגתה השפלה. השנאה המצרית באה מעולם אפל של מאבקי כחות מאגיים, היא לא ירדה כלל למשמעות מורשת העברים השנואים, היא היתה שנאת כל מי שאינו אפל ושחור כמותה. שנאת המן למרדכי עמוקה יותר וגבוהה יותר, שנאה עמלקית היאותה לבני שם, הרצון לגרום למרדכי להשתחוות, הכעס על חוקי היהודים השונים מכל עם. ושנאת בני יפת צאצאי גוג ומגוג עמוקה מכל אלו, מושרשת היא היטב בכל חכמתם של בני יפת, עמוקה כשאול זעקתו של ניטשה על שלטון היהודים ברוח האנושות, בני יפת השכילו לשוות לשנאתם יופי ועמקות מבהילים, כאשר סבלנו מהם לא סבל אף עם בשום תקופה, המצאת האנטישמיות שייכת לבני יפת, וגם הערבים המנסים לחקותם אינם יכולים להגיע לשנאה כזו ולאכזריות כזו, מעשיהם אינם אלא חיקויים עלובים למעשי גוג ומגוג שבכל הדורות.
וכשם שהשנאה והכוחות המנוגדים לנו מעמיקים ומשתרשים, צריכים אנו להעמיק ולהשריש את כחינו העומד כנגד כל זה. נמצאים אנו עכשיו בכמין הפוגה ביכלתם של בני יפת להרע לנו, תרבותם הכשילה אותם בהקמת כללים המונעים רצח עם. אך אין ספק ששנאתם המתוחכמת ממשיכה לחיות ולהתקיים, בדרכי ערמה אופייניות לא יהססו גוג ומגוג לשסות בנו את הערבים הברברים, כאשר רגילים הם להשתמש בחסרי הבינה האלו בכדי להשיג את מטרותיהם. אין לנו דרך להינצל מן האיומים עלינו אלא אם נוכל לתקן את העולם במלכות ה', כי יכולים הם בני יפת להבין את חכמת ה' ולשכון באהלי שם, ותפקידינו הוא לגרום להם להתקרב אל ה' באמת כפי כוונת התורה האמיתית, וכאשר יתקרבו אל ה', יראו בעצמם כי ישראל הם הם הקרובים לה'. רק אם נסיר את התרמית הגדולה בדמות הנצרות, אשר באמת טבועה היא בתרבות האירופית גם מבלי הצורה של הברית החדשה וכו' אלא בעצם התפיסה של התורה כגילוי השקפות אלהיות ולא כתורת חיים המקדשת את האדם ואת האנושות. יבואו גוג וכל המונו לשמוע תורה, ואז יבינו שהתורה שבעל פה מסטירין של ישראל היא המפתח לתיקון העולם, ואין הם יכולים להסתפק רק בסיפור הבריאה וחטא אדם בגן עדן. שכן עצרו להם בני יפת לאחר הפרק הראשון בתורה, אך ישנו גם ההמשך: כל שאר הפרקים עוסקים הם בדרך היחידה לתקן את החטא הזה, הדרך שאורכת אלפי שנים, אך היא עדיין היחידה.
הספר הראשון בתורה, והמגילה האחרונה בכתובים, שני חלקים הם מתוך שלש, המגילה השלישית העתידה להיכתב היא מגילת הגאולה, בה יכנס משיח בן יוסף לחצרו של מלך בני יפת, יזהיר את כל שריו ועבדיו מפני שנות הרעב הרוחני שהם מביאים על עצמם, יעמוד בכח ובגאון מול כל השרים והיועצים המתחכמים להפילו בפחיהם המתוחכמים, יקרע את מסכת היופי המדומה מאחורי כל תכסיסי גוג ומגוג בתוך כל שאר יועצי התדמית של יפת וגונדא דיליה. וכאשר יזכה לנצח את כל אלו, או אז יהיה בן יוסף, לא משנה למלך, ולא מלכה, אלא המלך בעצמו, מלך בני יפת, המולכים על בני שם, המולכים על בני חם, מלך העולם כולו, כאשר יתוקן העולם במלכות שדי.
לעיון נוסף: משה גן תרביץ תשכב, אסתר ויוסף
הערות:
[1]הביטוי "יפת תואר ויפת מראה" נמצא רק עוד פעם אחת בתנ"ך, אצל אמם המשותפת של יוסף ואסתר: ורחל יפת תואר ויפת מראה (בראשית כט'). על הקשר בן יופי לבין קדושה ראה: "מעשה בר' מתיא בן חרש שהיה יושב בבית המדרש ועוסק בתורה, והיה זיו פניו דומה לחמה וקלסתר פניו דומה למלאכי השרת שמימיו לא נשא עיניו לאשה בעולם", ילקוט שמעוני ויחי קסא'). ולכן אין הכוונה דוקא ליופי טבעי, אלא לזיו והוד בלתי גשמי.
[2] וכן כרך מחבר אסתר, את תחילת דרכה: "כי כן ימלאו ימי מרוקיהן ששה חדשים..", בסוף הדרך במצרים: "ארבעים יום כי כן ימלאו ימי החנוטים" (ביטוי יחיד בתנ"ך).
[3]הביטוי "אחר הדברים האלה" נמצא פעמיים בפרשת יוסף ופעמיים באסתר, מלבד זאת עוד ארבעה פעמים בתנ"ך. הבטוי "ויפקד המלך פקידים בכל מדינות מלכותו" הוא יחיד בתנ"ך במגלת אסתר, ובחומש בראשית "יעשה פרעה ויפקד פקידים על הארץ וחמש את הארץ מצרים". ניתן להצביע גם על העובדה שלבטוי "הגם לכבוש את המלכה עמי בבית" שיצא מפי אחשורוש בתזמון מקרי הנראה כאלו אכן כך אירע, ישנה רק מקבילה אחת בתנ"ך "בא אלי לשכב עמי ואקרא בקול גדול", 'הצגה' זו ערכה כמובן אשת פוטיפר!