לחץ לגירסת הדפסה

אבותינו

ההתבוננות בדמותם של אבותינו, אינה רק לימוד מוסר או נסיון לתפיסת גדלותם גרידא, היא ענין עיוני עמוק הכרוך ביסודות קיומנו. הרעיון המרכזי בתורה ובנביאים הוא חוקי ההיסטוריה, רעיון זה מלמדנו כי תכלית העולם אינה איזה ענין נפרד ממציאותו, מין מטרה הידועה לחכמים, אלא היא ענין אחד עם מקרי העולם ותהפוכותיו. להתרחשויות ההיסטוריות ישנם כללים רוחניים המנחים אותן, לאנשים, משפחות, ומקומות, ישנה משמעות רוחנית, לא מיסטית בלתי תלויה, אלא משמעות ממשית – השפעה על המאורעות.

התורה והנביאים מספרים במקומות רבים כיצד תהליכים ותופעות חזרו על עצמם שוב ושוב עד אשר נושאיהן לקחו מוסר והבינו את החוק ההיסטורי שטבע הבורא. ועוד הרבה יותר מן המקומות המפורשים, מלמדים אותנו התורה והנביאים ענין זה במרומז. ובאמת אין להתייחס לענינים אלו כרמז, אלא כפשט הכתוב, דוקא מכיון שחוקי ההיסטוריה הם כה פשוטים ומציאותיים אין צורך להסביר את המסתתר מאחורי הביטויים השוים, ההשוואה היא ברורה מאליה. כך הקורא בספר שופטים מבין לבדו שכאשר אנשי גבעת בנימין-

"הנה אנשי העיר אנשי בני בליעל נסבו אתהבית.. ויאמרו אל האיש בעל הבית הזקן לאמר הוצאאת האיש אשר בא אל ביתך ונדענוויצא אליהם האיש.. ויאמר אלהם אל אחי אל תרעו.. הנה בתי הבתולה ופילגשהו אוציאה נא אותם וענו אותם ועשו להם הטוב בעיניכם ולאיש הזה לא תעשו דבר הנבלה הזאת", (שופטים יט)

הרי מצבם הרוחני מקביל ממש למצבם של אנשי סדום, עליהם נאמר:

"והנה אנשי העיר אנשי סדם נסבו על הבית .. ויאמרו לו איה האנשים אשר באו אליךהלילה הוציאם אלינו ונדעה אתםויצא אלהם לוט.. ויאמר אל נא אחי תרעוהנה נא לי שתי בנות אשר לא ידעו איש אוציאה נא אתהןאליכם ועשו להן כטוב בעיניכם רק לאנשים האל אל תעשו דבר",(בראשית יח יט)

כבר בקריאת המעשה יודע הקורא כי דינם של אנשי גבעת בנימין כליה וחורבן. אין ספק כי לפי הנביא שום פרט כאן אינו סתם מקרה, לא לחינם קרה כך דוקא בשבט בנימין, שכאשר הם יורדים מקדושתם יורדים עד לעפר. וגם ענין המלחמה ותוצאותיה, כפופים ומתאימים לחוקי ההיסטוריה אותם אנו מכירים מכל ספרי הנביאים, וגם מן ההיסטוריה שלאחר מכן.

אם נתבונן בפרשה הזו בנביא, נראה כי היא לבדה מלמדת אותנו ברמזים שהם בעצם פשט המקרא על הקשר בין אירוע זה בבנימין בתקופה שאירע, לבין אירועים אחרים בזמנים ומקומות שונים. האיש הזקן בעל הבית שהסכים לארח את הנער ופילגשו:

"סעד לבך פת לחם ואחר תלכו.. "גם תבן גם מספוא יש.. ברחוב אל תלן.. לין פה.. והשכמתם.. לדרככם והלכת.. רק ברחוב אל תלין ויבאהו לביתו וירחצו רגליהם ויאכלו וישתו", (שופטים יט).

-אינו סתם איש חסד, אלא הוא כאחד ממשפחת אברהם אבינו, כאן הוא דומה לאברהם שנאמר בו: ורחצו רגליהם.. ואקחה פת לחם וסעדו לבכם אחר תעבורו (בראשית יח ד), מיד אחרי זה לבני משפחת רבקה האומרים: "גם תבן גם מספוא.. גם מקום ללון.. ומים לרחוץ רגליו.. ויושם לפניו לאכול" (בראשית כד), ובהמשך ללוט בן אחי אברם: "ולינו.. והשכמתם והלכתם לדרככם.. ולינו ורחצו רגליכם.. לא כי ברחוב נלין", (בראשית יח').

מה עלה בגורלו של אותו האיש "בעל הבית הזקן"? ההצליח להינצל מגורל עירו כלוט, או שמא "עלה כליל השמימה" (שופטים כ') יחד עם בני גבעת בנימין שלא יצאו במלחמה (רק בין החיילים היו ניצולים, פסוק לז' ומד'). על זאת אנו יכולים לחשוב רק לפי חוקי ההיסטוריה המוכרים לנו, צדיקות מוזרה כזו כדוגמת לוט, המוסר את בתו להתעללות בכדי לשמור על כבוד אורחיו, לא היתה זכאית להצלה מיוחדת. לו היה לוט נשאר בעיר היה נספה בעוון העיר (בראשית יד טו), ומעשיו לאחר מכן הוכיחו כי "אין צדיק בסדום".

אם שואלים אנו את עצמנו, כיצד להתייחס למלחמת ישראל בבנימין, מלחמת אחים אכזרית מדי? או שמא ביעור הרע המוצדק ביותר? בא הנביא ומבאר לנו, ללא שום תיבה מיותרת. מלחמת בנימין היא מלחמת מצוה, החרמת כל ערי בנימין מצוה הם, כהחרמת העי וערי הכנענים. אל מי שקרא את תיאור המלחמה הזו בספר יהושע פרק ח', כותב הנביא (שמואל) בשופטים פרק כ':

יהושע                                      

כל קורא את שני הפרקים האלו זה בצד זה מבין היטב את הכוונה שבהשוואה הזו, היא לא "נעשתה בכוונה", אין היא איזה "רמז", אלא הראייה הפשוטה של הדברים. אין הנביא מספר סתם על מלחמה, אלא על סבות וגורמים, על חוק היסטורי המצווה אותנו לבער את תועבת הכנעני מן הארץ לפני שתקיא אותנו. אין מלים אחרות לתאר מלחמה זו חוץ ממלות הקרב על העי, ובודאי אין כאן דברים לחינם, דוקא העי ולא יריחו או גזר או כל עיר אחרת. שמא לישב על לבנו את התמיהה הגדולה, כיצד נכשלה מתחילה מלחמה על פי ה'? אנשי הגבעה "נבלה עשו בישראל" (שופטים כ י), והנה במלחמת העי דוקא נכשלו ישראל בראשונה במלחמת העי,  בעקבות המועל בחרם "כי עשה נבלה בישראל" (יהושע ז טו). שמא היתה גם בתחילת מלחמת בנימין כוונה של נקמה, של גאולת כבוד האשה בת יהודה? ושמא מלחמה כזו לשם כבוד ואולי אף ביזה, גם היא כמעילה בחרם וכנבלה בישראל?

ההשוואה לעי איננה גמורה כמובן: על העי נאמר "עלה עשן העיר השמימה", אך על גבעת בנימין נאמר "הנה עלה כליל העיר השמימה", שריפתה של הגבעה היא קרבן ציבור, שעלייתו השמימה מכפרת. אין אנו מבערים את בנימין אלא מכפרים עליו, בהעברת התועבה. ואילו שריפת העי היא הפיכתה לעשן, הכל הבל, כלה וחולף, כדרך שנאמר בסדום "עלה קיטור הארץ כקיטור הכבשן".

לפיכך, העיון במדותיהם של אבותינו, והיחס ביניהם לאירועים הגדולים שחוללו, וכל המסות הגדולות שזכו הם לקבל את פניהן, בזכות מעשיהם הגדולים והנביאים שהיו ביניהם. הוא הרבה יותר מעיון מוסרי, הוא לימוד הכללים לפיהם מתנהל העולם, ובפרט הכללים לפיהם מתנהלים אנו, גם בזמן הזה, בדורינו דור תהפוכות. מי זה יאמר שהוא ראוי לקבוע ולפסוק את כללי ההיסטוריה, ומן הצד השני מי הוא זה שלא יאמר "תורה היא וללמוד אנו צריכים". אין זו רק זכותינו לעמוד על החוקים האלו, אלא גם חובתינו. משבר וישועה, גלות וגאולה, תלויים בהבנתינו את קומתו הרוחנית של העולם. בימים אלו בהם אנו מתנודדים בין פדות לחרבן עצום, ובין הצלחות כבירות, לבין איומים אשר לא היו מעולם – גדולה חובתינו שבעתיים, לעמוד על דעתנו ועל דעתו של קוננו. וכשם שאדם עומד על דעתו של רבו לאחר ארבעים שנה, כך לאחר ארבעים דור יכולים אנו להיטיב לעמוד על דעתו של קונה הכל, בראותינו את ההיסטוריה פרוסה למרגלותינו, הדברים שהיו צריכים הבהרה בימי קדם, זועקים בפשטותם מן הכתלים. כיום, כל אבן מקיר תזעק את חוקי קיום עם ישראל, וכפיס מעץ יעננה את סוד נצחיותינו.

בימינו אין מדובר עוד על "הבעיה היהודית" של המאה ה19, ולא על "שונאי האל" הנדונים לכליה של ימי הביניים, אין איש יודע על "הסורים המוזרים" שהכירו היוונים, ושוב רבשקה אינו חושב כי לא יגן ה' על ירושלים כי הסיר חזקיהו את במותיו.. הארמים לא יאמרו "אלהי הרים אלהיהם", ויפתח הגלעדי לא יאמר "אשר יורישך כמוש אלהיך אותו תירש". הכל יודעים כי העם היהודי ותורתו הם סוד של נצחיות, הם מתכון קיום לדורות עולם. אין אנו מחדשים דבר בעיונינו, אלא רק מסירים את הכיסויים מעל המאורות הגדולים.

כיום, באחרית הימים, יודעים אנו יפה כי כל העמים והמקומות, המעשים והמצוות, המוזכרים בתורה, אין הם רק נתונים פרטיים, אלא הם מהותם של חלקי העולם. עשיו וישמעאל, ירושלים וצור, קרבנות ושבת, הם כחות פועלים בעולם מעצם בריאתו, מושגים שלא איבדו את משמעותם בכל אלפי השנים שחלפו מאז נכתבו ונטבעו. אנו שבים אל אבותינו, משום שאנו מגלים בהם את עצמנו, אנו מגלים את השרשים הגדולים מהם אנו יונקים, ואת המשמעות של צירוף כל המוני המעשים הקטנים שעברנו בכל השנים האלו. מאבותינו הגדולים באנו ואליהם אנו שבים.

בפרקים הבאים נקטנו את דרך ההשוואה, ההשוואה בין הנפילים המשובצים כל אחד בדורו, התבוננות בחוטים הנעלמים המקשרים בין המעשים הרחוקים כל כך מרחק זמן ומקום, וקרובים כל כך בתכנית ובחוקיות. אין חוק ללא נוסחה, ואין נוסחה ללא מספר משתנים. כל הדברים הנראים לנו משתנים, פנים אחרות של אמת גדולה אחת הם, וכל הנהרות האלו מוליכים אותנו אל הים הגדול, היסוד הרוחני הסובב את כל הקיום בעולמינו. ובאמת, כל כך נוגעים הדברים לחיינו ולדברי ימינו, אלא שאת ההקשרים האלו יעשה הקורא בעצמו.

ועל העיסוק בדמותם ומעשיהם של אבותינו אפשר לאמור: מי שחושב שהוא יכול להבינם לאשורם, אות הוא כי לא הבין. ומי שיודע שאין לו אפשרות להשיגם על בורים, הוא זה שהבין.