הסב והנכד, שני המפורסמים שבמלכי יהודה האחרונים: חזקיהו ויאשיהו, כמה דומים הם ברצונם העז לתקן את הממלכה כולה ברצון ה'. וכמה שונים הם בגורלם: חזקיהו הביא את ירושלים לגאון ולתפארת, ויאשיהו נפל שדוד מול חיילות האויב על אדמת ישראל. חזקיהו נתמך בנביא ישעיהו, אשר נחמותיו החזיקו את ישראל בכל השעות הקשות העתידות, וכמה פרקים בחזון ישעיהו משבחים ומפארים את חזקיהו ומלכותו. ואילו יאשיהו נתמך בירמיהו, אשר קינותיו מבטאות יותר מכל את השבר והחרבן, וגם יאשיהו עצמו נכנס אל הקינות: ויקונן ירמיהו על יאשיהו, רוח אפינו משיח ה' נלכד בשחיתותם.
בתוך שבעת הדורות האחרונים של מלכי יהודה: אחז, חזקיהו, מנשה, אמון, יאשיהו, יהואחז – יהויקים, יכניה – צדקיה. (בשני הדורות האחרונים הועברה המלוכה לאחיו של המלך), מזהירים ככוכבים שני המלכים האלו, מבין שבעת הרשעים שהקיפו אותם. רק חזקיהו ונינו יאשיהו שמעו בקול ה', ומפליא לראות את הניגוד העצום, בעוד המלכים שלפניהם לא צויינו כצדיקים או כרשעים, היו שהקפידו יותר על הבמות כאסא, והיו שפחות הקפידו כיותם, אך מעולם לא הוזכר המלך כמשנה את פני העם לכאן או לכאן. ואילו למן ימי אחז והלאה, הפכה המלוכה לכלי הקובע את גורל העם, המלכים הרשעים הפכו וחיללו את העם ואת קדשיו, ואילו המלכים הצדיקים טיהרו וביערו כל שמץ וסרך רוע. לאחר יותר ממאתיים שנה בהם לא היה המלך לאיש משפיע בחיי הדת בישראל, הפכה המלוכה לקובעת גורל העם – לשבט, למרות נסיונם של חזקיהו ונינו יאשיהו להפוך את הגורל לחסד, כבר הוכרעה הגזירה, ונכרתה מלכות יהודה מעתה ועד לגאולה העתידה.
מפליא עוד יותר לראות כי כל המלכים האלו, מרשיעי הברית ועוכרי עמם, לעומת עבדי ה' ותלמידי הנביאים – שושלת של אב ובן הם. שלא כבממלכת ישראל בהם הועברה המלוכה משושלת רשע לשושלת מחליפה, כאן רשע מוליד צדיק, צדיק מוליד רשע, והרשע מוליד שוב צדיק, הייתכן? מה הם המאורעות הגדולים שהביאו בכנפיהם את המקרים המוזרים האלו, שהרי ברור שבתולדות עם ועם לא נמצא כדבר הזה, וההיסטוריה לא תדע דוגמתו. והנה בדור הזה, דורו של אחז מלך יהודה לערך, צמחה עוד תופעה אשר דלו המלים לתארה: ספרי הנביאים. נביאים כפליים כיוצאי מצרים עמדו בכל דור ודור, אך רק מן הימים האלו זכינו לספריהם ולנבואותיהם, תמיד רגילים היו כותבי דברי הימים ברוח הקודש לספר לנו על הנביאים ועל דבריהם, כמו שאנו מוצאים בספרי נביאים ראשונים, אך רק כאן זכינו לכתיבת ידם של הנביאים עצמם, אשר בצד תפקידם הגדול לעמוד בשער ולהתריע, הפכו גם לסופרים אוחזי עט המשפיעים על עמם באגרות ובכתבים. העולם עדיין לא ידע את הדרך הזו, ולראשונה הגיע דבר ה' אל העם בדרך אשר כזו, הגם שניתנה התורה על ידי משה מפי ה', היתה התורה ספר נצחי ללמוד ממנו תמיד, אך מעולם לא כתב ה' ספרים אל המלכים ואל השרים ואל כל העם היושבים בשער העיר, עד הימים הגדולים האלו. ושוב אנו שואלים מה באמת אירע שם בימים הגדולים ההם לעמנו?
אכן, בזמן ההוא, נפל דבר בישראל, ממלכת ישראל, בני אפרים זרע בירך ה', נפלו שדודים לפני תגלת פלאסר מלך אשור, והמלכים שאחריו שלמנאסר וסנחריב השלימו את מלאכת ההרס וההכחדה. במשך כמה דורות כמעט ולא נותר זכר לממלכת ישראל הגדולה, הר אפרים שעמד כשבע מאות שנה כסמל לחוסנו של עם ישראל, כחו הרב וברכתו ככוכבים וכחול הים, נותר שומם כסוכה בכרם וכמלונה במקשה.
מול התהפוכות האלו נותרה ממלכת יהודה רועדת ומזועזעת, אם עד היום חשבו כי בחר ה' בעמו ואיוה למושב לו את ארץ ישראל עד עולם, הרי שכל השקפת העולם של בני יהודה התערערה. יודעים אנו כי הדברים מפורשים בתורה, אך האמנם עובדת היות פרטי אימי השואה מתוארים בתורה, חסכה את הזעזוע הגדול מן העם בשנות הזעם? בני הנביאים ומורי התורה ידעו בודאי כי לא המצב המדיני גורם כי אם החטא גורם, אך המוני העם בודאי אבדו עצות לאור המאורעות האלו, עשתונותיהם התבלבלו, והשעה היתה כשרה להשתמש ברצון העז לעשות דבר ובכח העם לפעול.
אלא שכאן באו שתי גישות מנוגדות, שתי תפיסות עולם מהותיות, שכל אחת מנתבת דחפים עצומים ואוצרת בקרבה לחץ בלתי נתפס ללכת לאורה. העם כולו נקרע בין שתי הגישות האלו, בדומה מאד למתרחש בימינו, כחיקוי עלוב להתמודדות האמיתית שאירעה אז. הימין מול השמאל, השמרנים מול הדמוקרטים, המאמינים מול הריאליים, ועוד שמות רבים ושונים הניתנים לשני הפלגים האלו. אין אלו סתם דעות והשקפות הנידונות בטרקלינים, אלא כיווני מילוט אליהם נוטל המנהיג את עמו, בהם הוא מוצא מפלט מן הלחצים המדיניים העצומים, ודרכם הוא מנווט בין התגוששויות המעצמות האדירות.
אחז מלך יהודה שפיקח היה, נטל לעצמו את הדרך הליברלית, הדרך המתמקדת בכאן ועכשיו, כאשר קרסה ממלכת ישראל מול מלך אשור, "ויקח אחז את הכסף ואת הזהב הנמצא בית ה' ובאצרות בית המלך וישלח למלך אשור שחד" (מ"ב טז'). אין ספק כי פיקוח נפש דוחה את איסור מעילה בהקדש, ואכן: "וישמע אליו מלך אשור", אך שלא במפתיע:"וילך המלך אחז לקראת תגלת פלאסר מלך אשור דמשק, וירא את המזבח אשר בדמשק, וישלח המלך אחז אל אוריה הכהן את דמות המזבח ואת תבניתו לכל מעשהו, ויבן אוריה הכהן את המזבח (בבית המקדש)". הברית עם מלך אשור הביאה למעשה 'ריאלי' נוסף, אחז לא עבד כאן עבודה זרה, אלא רק חיקה את צורת המזבח הארמי. אלא שלא לחינם מספר לנו הנביא מעשה זה, שכן מעשה זה מלמדנו שאחז נטול היה את הרגש הלאומי הקדוש, לא היה ביכלתו להאמין בהישרדותה של ממלכת יהודה מכח דבקותה בה'. באמת שרדה ממלכת יהודה בימיו, כי היה מצבה הרוחני יותר טוב משל אחותה ישראל, אלא שאחז לא יכל להתיחס לשיקול הזה, אף כי בודאי יכל להבין זאת. אין אנשים מסוגו יכולים 'לבנות' על שיקול שכזה, הענינים הרוחניים חשובים ומעניינים, אך אי אפשר לבסס עליהם את ההתנהלות המעשית, 'כך לא בונים מדינה'. השיטה הזו אינה כופרת דוקא בעיקר, היא רק נוטלת ממנו את נשמתו, את הלהט הדתי ואת האמונה, מחליפה השיטה הזו בהכפפת ההנהגה לריאליות. פיקוח נפש דוחה את כל הקדוש והיקר, אך לא רק בהתנגשות מקומית, אלא גם בחשיבה המערכתית. נקל להבין כי אנשים כאחז לא החזירו מעורכי המלחמה את השחים בין תפילין של יד לשל ראש, כי הרי אין הדין הזה דוחה פיקוח נפש, ו"את ניהול המלחמה יש להשאיר בידי גנרלים". גדעון, שלא היה מיוחס לבית דוד, וגם לא היה מגדולי הדור כנראה, הבין כי "האיש הירא ורך הלבב יצפור וישוב מהר הגלעד" (שופטים ז'), שכן הוא הגיע מדור של מסירות נפש, מדור שראה בעיניו את נפלאות ה'.
ישעיהו הנביא ניסה בדבר ה' לחזק את רוחו של בן דודו המלך אחז, באמרו אליו "הישמר והשקט אל תירא ולבך אל ירך משני האודים העשנים האלו" (ישעיה ז), כי לבו של אחז לא שלם היה, לא דבוק בלהיטות באמונה, וישעיהו בבואו לחזקו אומר "אם לא תאמינו כי לא תאמנו.. שאל לך אות מעם ה' העמק שאלה או הגבה למעלה", ואילו אחז משיב: "לא אשאל ולא אנסה את ה'", אין הוא צריך לאותות, אמונתו 'יבשה' היא, יודע הוא כי ה' קיים, ואין לו צורך לנסות אותו ולבחון אותו. אין פלא שבהמשך הוא מקצץ את המסגרות ואת הכיור ואת מוסך השבת מפני מלך אשור (מ"ב טז'), שהרי בדרך הטבע צריך להמשיך ולשחד את מלך אשור עד אין קץ.
חזקיהו בנו, מוּנָע מאותם כחות אדירים, לחץ המעצמות באיזור, נשמתם המעונה של בני יהודה הנתונים במצור, הנביאים וכחותיהםהעצומים,לעומת עובדי האלילים והשפעתם המאיימת. אלא שהוא נשען בשני ידיו על ישעיה הנביא, הוא בז ולועג לסנחריב, מכיון שהוא יודע שתיקן את כל שביכלתו לתקן, חזקיה הבין שליהודה זכות קיום בירושלים, ומכח הזכות הזו ינוצח סנחריב, וחכמים השלימו את התמונה באמרם כי גם ההשתדלויות שעשה חזקיה כדוגמת קיצוץ הדלתות וסתימת המעיין היו שלא ברצון חכמים (בביאור מקור אגדות חכמים בזה הארכנו בביאור למסכת ברכות י:).
אין הכוונה כי המאמין האמיתי צריך תמיד להיות לא ריאלי, שהרי בעימות בין צדקיהו וירמיהו, היתה הנבואה בצד השני. ירמיה הטיף השכם והערב להיכנע לעול מלך בבל, כמו גם רבן יוחנן בן זכאי שביקש להשלים עם הרומיים. שכן דרך הימין נאה היא לימות הגאולה כאשר דבר ה' נפרץ בינותינו, ודרך השמאל נאה היא לימי הגלות, בימי צדקיה כבר נגזרה הגזרה, ה' הסתיר פניו, ומי שרוצה לשרוד צריך להיות ריאלי, כך בדיוק גם בימי חרבן הבית כאשר נגזרה כבר הגזרה, לא היה טעם לחזור על התנהגותם של החשמונאים. ירמיהו הנביא נהג בתבוסנות משום שהעם ביהודה כבר הגיע למצב של תבוסה, כאשר נבואת המלכים הליברלים הגשימה את עצמה. בימי אחז ניתן עדיין היה לעשות את יהודה לממלכת כהנים וגוי קדוש שיש לה קיום בזכות עצמה, מספיק נס אחד משמים בכדי להראות לעמים כי ה' רוצה בקיום עמו. אותם הנכרים שצרו על צדקיה, פיארו את שמו של חזקיה לאחר שראו את האות שעשה בשבילו ה'. חזקיהו עמד עדיין על הגבול הזה, שבין עם הזכאי ללכת בכח אמונתו נגד הטבע, ובין עם המסור לגורל הריאלי, אם חזקיה היה עושה את מלאכתו באופן מושלם הרי שהיה הופך למשיח כפי שאמרו חכמים, אלא שבפועל כמה טעויות קטנות של חזקיה לא קבעו את המצב הזה.
את חטאו של חזקיהו מחמתו נגזר עליו למות לא פירש הכתוב, וחכמים ביארו כי היה זה הימנעותו מהבאת ילדים לעולם. וכבר ביארנו בפירוש למסכת ברכות י: מקור הדבר מן המקראות, אמנם החטא הזה נתכפר לו, אך בהמשך מזמין הוא את שרי מלך בבל ומראם את בית נכתה, ועל זאת אומר ישעיה: "הנה ימים באים ונשא כל אשר בביתך ואשר אצרו אבתיך עד היום הזה בבל לא יותר דבר אמר ה' ומבניך אשר יצאו ממך אשר תוליד יקחו והיו סריסים בהיכל מלך בבל", (ישעיה לט). וכאן שוב נכשל חזקיה בחטא השמאלנות, בחנופה לבעלי הכח במקום שהיה לו לסמוך על צדקתו וזכותו מאת ה' ולא מהם. בדומה למה שאומר הנביא לאחאב המשלח את בן הדד: "כה אמר ה' יען שלחת את איש חרמי מיד והיתה נפשך תחת נפשו ועמך תחת עמו", (מ"א כ').
בספר דברי הימים כתוב: "ולא כגמל עליו השיב יחזקיהו כי גבה לבו ויהי עליו קצף ועל יהודה וירושלםויכנע יחזקיהו בגבה לבו הוא וישבי ירושלם ולא בא עליהם קצף ה' בימי יחזקיהו", (ב' לב'). מבלי ה'ציונים' האלו שמעניק דה"י לחזקיה ולעמו, לא היינו מעלים על דעתנו מכח הידיעות ההיסטוריות הבאות כאן, כי גבה לבו של חזקיה, וכי היה קצף על כל העם. אלא נראים הדברים כי מעשי חזקיה מבטאים תהפוכות נפש גדולות הנוגעות בנשמת העם, ישעיהו ניסה בכל יכלתו להדביק את העם באמונה כי זכות העם תחזיק אותו על אדמתו ככתוב בתורה, וחזקיה פעל כפי רוחו הגדולה של הנביא, אך ברגעים בהם חזקיה היה לבדו ללא עצת הנביא, שוב ושוב נמשך חזקיה אל ה'ריאליות', לבקש דרכי מילוט והיסמכות בין המעצמות הגדולות שהתחככו ביהודה הקטנה מכל צדדיה כלוחות טקטוניים אדירים. חזקיה לא פעל לבדו כי העם כולו געש ורעש מול השאננות של אנשי האמונה. האמנם תשב לה ממלכה קטנה בצל מלכי מלכים בעלי רבבות חיילים ותעסוק בהריסת במות לפרנסתה? חזקיה ראה את רוח העם ובפרט שרי המלוכה, והבין כי כאשר יפנה את מקומו, הבא אחריו יושפע מהר מאד מן הלחץ המדיני של 'מה שרואים משם' וינהג כאביו אחז, ירצה את כל הצדדים, כפי שאירע באמת. אפשר שחזקיה ציפה לכך שעם הארץ בראותו שאין נצר לבית דוד ימליך מינוי חיצוני ברצון הנביאים, כעין הכתוב באמציה: "ומעת אשר סר אמציהו מאחרי ה' ויקשרו עליו קשר בירושלם וינס לכישה וישלחו אחריו לכישה וימיתהו שם", (דה"ב כה'). ובתקופה מאוחרת יותר באמון: "ויעזב את ה' אלהי אבתיו ולא הלך בדרך ה' ויקשרו עבדי אמון עליו וימיתו את המלך בביתו ויך עם הארץ את כל הקשרים על המלך אמון וימליכו עם הארץ את יאשיהו בנו תחתיו", (מ"ב כא'). הקשר אינו מנומק דוקא בעזיבתו את דרך ה', אך למן הרגע בו המלך דואג לעצמו ולאינטרסים זרים לעם, ממילא נפתח פתח לקשר. אולי רצה חזקיה לנווט את כחו העצום של העם לשינוי במלוכה המקובעת בתוך המוני השרים והיועצים שמגמתם מקצועית וענינית מדי. אך ישעיה הורהו שגם זו טעות, אין זו סבה להכרית את מלכות בית דוד ולבטל את מצוותו.
גישתו של חזקיה הוגדרה ע"י הנביא כ'גובה לב', משום שלא הלך בדרך הישרה שמובילה האמונה, כנראה שכל המלכים שהוגדרו כ'הישר בעיני ה' נבחנו בזאת, שהרי חלק מהם לא הסירו את הבמות, אך דרכם היתה הדרך הישר: מטרת עם ישראל ויעודו כיוונו אותם במהלכיהם המדיניים, ולא להיפך, לא נקבעה מטרת עם ישראל על פי המצב המדיני. כאשר בא במקומו מנשה, שבוי בעדת יועציו והוא בן שתים עשרה שנה, התגשמה בהחלט תחזיתו של חזקיה, כי הלחצים והדחפים הביאו את החכמים בעיניהם לנקוט בבריתות שלום עם העמים ועם אליליהם יחדיו, את הכח המתנגד בעם סתם מנשה על ידי ש"מילא את ירושלים דם נקי מפה לפה". מנשה לא ישב בחיבוק ידיים אלא פעל להגנת העם מן הצד המדיני, קיבל על עצמו את העובדה שה' הסתיר את פניו וצריך העם לדאוג לעצמו. ובעצם זה שמשך את עם הארץ לפולחנות רבים ושונים, ביטל את המחשבה כי ישראל דבוקים רק בה' ובחטאם הוא יתשם מעל אדמתם. נבואת ישעיה על חרבן הבית בידי הבבלים התקבלה על לבו של מנשה, ולפיכך לא דאג יותר כי אם לעצמו ולדורו, ומפליא כי כבר חזקיה אומר על הנבואה הזו: "טוב דבר ה' אשר דברת אם שלום ואמת יהיה בימי" (מ"ב כ') מה שמלמדנו כי העם השלים עם גזרת הגלות, ראה את עצמו כחלק מממלכת ישראל המידלדלת, והידיעה כי יוליד בנים ותימשך המלכות עוד, היוותה בשורה טובה. לאחר ימי מנשה שוב אין אנו מוצאים את ההרגשה הזו, אלא להיפך, בשורת החרבן נראית מוזרה וגרוטסקית, ולולי שהיו הזקנים נזכרים כי מיכה המורשתי היה ניבא בדומה לנבואת ירמיה, היה דין הנבואה הזו מוות.
גם יאשיהו היה שבוי עד גיל שמונה עשרה בידי יועציו, אף כי מנעוריו דרש את ה', לא היה ביכלתו לעשות שום דבר משמעותי, לולי בא לידו המקרה הגדול של מציאת ספר הברית (כפי שנתבאר כאן שפירוש המלים 'ספר הברית' הוא: הספר המקורי עליו נכרתה ברית בין ה' לישראל, דהיינו החפץ ששימש לברית, ולא רק התוכן של הספר הזה) שהביא את תסיסת העם לכיוון של טיהור הארץ. ובאמת בזמן הזה אנו רואים כי העם לא חשש מן החורבן כפי שהיה בימי חזקיהו, כי חמשים וחמש שנותיו של מנשה היו שנים של חוסן מדיני, סנחריב ושלמנאסר נשכחו ונשטפו באבק הזמן, אך חוסן מדיני הבנוי על תרגילים פוליטיים הוא תמיד זמני וחולף, מה שהבין מנשה בסוף ימיו, לא הבין בנו אמון, והתחושה בימיו היתה כי הפלה ה' בין ממלכת יהודה לממלכת ישראל, כפי שאומר הנביא באותו הזמן: "ויתאנף ה' מאד בישראל ויסרם מעל פניו לא נשאר רק שבט יהודה לבדו", (מ"ב יז'). האמת היתה לא כך, אשור גוועה ואיננה, אך תחתיה קמה בבל וגם ניצבה, והאיום התמידי מצד האימפריות שב והטיל צל על יהודה. בדיוק כמו שגויעת יון הולידה את רומי, שבט זעמו של ה' מתחלף אך לא כלה.
יאשיהו, בהיפוך גמור לחזקיהו, מיאן לקבל את בשורת הגלות שנוצרה מתוך העם במשך ימי הריקבון של מנשה, העם לא היה ראוי עוד ללכת בדרך הימנית, כי באמת הסתיר פניו מה' וה' הסתיר ממנו. חולדה הנביאה הבהירה במפורש כי שלום יהיה בימיו וחורבן מיד לאחר ימיו, ואלו יאשיהו עשה עצמו כאינו שומע, ויצא לעצור את פרעה נכה, בסמכו על הברכה שעבר זמנה "וחרב לא תעבור בארצכם", ופרעה במה מתפאר עליו? "חדל לך מאלהים אשר עמי", סתם הנביא ולא פירש, כי יש אומרים שירמיה הזהירו מלצאת נגדו, ויש אומרים כי פרעה באלהיו התפאר, אך שני הדברים אמת ובכוונה סתם הנביא, שהרי בעת גלות יש לפחד ולהתרחק גם מאלהים אחרים, כאשר גֵרים אנו בארץ. כך שנבואתה של חולדה "ונאספת בשלום ולא תראינה עינך בכל הרעה" היא היא שצפתה את מותו ביד פרעה, שהרי כונת הנבואה היתה שאין ליאשיהו אלא מה שבידו, ולא יקבל ישועות ונסים נוספים, הסיכון של נפשו ביציאה בלתי אחראית, היה בעצם סוף הזכות שניתנה לו על מה שיש לו, ונסיון להסתמך על נס חדש, כביכול הוא בנו של יאשיהו, זכות קיום גם לדור אחר במאורעות אחרים, בניגוד לנבואת חולדה. קל וחומר הדבר לבניו ונכדיו של יאשיהו, שבגובה לבם חשבו עצמם ראויים למרוד במלך בבל, ולסמוך על זכות ישראל על ארצו, זכות שאין לה עמידה בממלכה המתנהלת באופן 'ריאלי' שאמונתה הטבעית והלהט להידבק בה' כבר אפסו ממנה. (מענין גם ההבדל בחגיגת הפסח, כאשר חזקיהו נועץ בשריו לדחות את הפסח בחדש אחד, בכדי שיוכלו להיטהר ולהתכונן וכו', אבל יאשיהו עשה את הפסח "בארבעה עשר לחדש הראשון", ואין פלא שעל פסח יאשיהו נאמר שכמוהו לא נעשה מימי שמואל הנביא).
כך יוצא כי חזקיהו נטה לשמאל במקום שהיה לו להיימין, ויאשיהו היימין במקום שהיה לו לנטות לשמאל. ישעיהו נביא הנחמה דרש מן המלכים שבזמנו מלחמה ותקיפות, וירמיהו נביא החרבן דרש מן המלכים שבזמנו שלום וכניעה. הנביאים צופי למרחוק ידעו כי גורל העם מול האימפריות הגדולות תלוי לא במעשים הקטנים הנעשים לפי זמנם ומקומם, אלא בדרך בה הולך העם, דברי רבשקה בשם סנחריב: "עתה המבלעדי ה' עליתי על המקום הזה להשחיתו?ה' אמר אלי עלה על הארץ הזאת והשחיתה", (מ"ב יח'), הם המפתח להצלחת האומות לדרוס את ישראל. על כרחם הם מתחשבים ביחסו של העם לאלקיו, לו היו הבבלים רואים את ישראל כמקום משכן האלקים החפץ בקיומו, הם לא היו נוגעים בו לרעה. וכן להפך, כאשר ראה טיטוס את ירושלים כמערת פריצים, אמנם חכמים ודואגים לעצמם, עצומי כח לעמוד במצור ולהדוף את חילותיו פעם אחר פעם, אך לא נראו כממלכת כהנים וגוי קדוש, אלא כנחש על חבית דבש, לא היסס לחרוש את העיר ואת העם. שלא כמו אלכסנדר מוקדון, אשר ראה את פני הכהן הגדול כראות פני אלקים, וחנן את העיר.
ישעיהו ישב וכתב נחמות, בזמן שהמלכים ראו את עצמם כנופלים לפני אויביהם, וירמיהו כתב קינות בזמן שהמלכים ראו את עצמם כמנצחים וכל יכולים. כשם שקטני אמנה אינם רואים כלל את הנחמות הגדולות מתאימות לדורו של ישעיהו, כך קטני אמנה שמימי יאשיהו והלאה, לא ראו את הקינות הגדולות מתאימות לדורם, כי מה להם ולחרבן?
דברי החוזה הגדול ישעיהו חלחלו לאט לאט, וכאשר נקלטו כבר לא היו מתאימים לפני הדור, חזקיהו מעצמו נתגדל, לאט לאט, כאשר ישעיה היה מגדולי בית אביו, הפך חזקיה את הדרך והלך בעקבות ישעיה. אך עד שנקלטה רוח הדבקות הגדולה שהשרה ישעיהו, חלפו עברו ימי האפשרות לתקן של העם, גם כאשר יזם יאשיהו תיקונים וטיהורים גדולים. רקב אחז בכל פינה, והנסיון הנואש של בני ונכדי יאשיהו להיתלות ב'היכל ה' היכל ה' אשר אמורים לנהור אליו כל הגויים, היה מאוחר ומיותר, עליהם אמר ה': כשרציתי לא רציתם, וכשאתם רוצים – איני רוצה (ברכות ז. פסק"ז דברים).
ושוב אנו רואים את ההבדל המהותי בין ממשלת השרים של חזקיהו, ובין ממשלת הכהנים של יאשיהו וזרעו. השרים שציננו את האמונה בעודה לוהטת כלבה זורמת, והכהנים שניסו להיות חשמונאים, בקראם מי לה' אלי, ועַם ה' אין עמם. חזקיהו כל ימיו 'מתיעץ', מתהלך בזהירות יתירה כפוסע על חבל. ואילו מלכי יהודה האחרונים מתפרצים, זה יוצא בחרב, זה משליך ספרים לאש, וזה מורד לו על סמך משענת קנה רצוץ.
על יאשיהו אומר הכתוב: "כמהו לא היה לפניו מלך אשר שב אל ה' בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאדו ככל תורת משה ואחריו לא קם כמהו", (מ"ב כג'), ונאמנים עלינו דברי הנביא שמעשי יאשיהו גדולים משל חזקיהו, אלא שלסמוך על המעשים האלו מן הצד המדיני כבר לא היה מתאים בימיו. ולכן אומר הכתוב על בנו יהואחז "ויעש הרע בעיני ה' ככל אשר עשו אבותיו", בשונה משאר המלכים שכאשר נהגו כשורה נאמר עליהם שהיו כאבותיהם, בימי יהואחז נוצרה הכללה שמעשיו הרעים הם "כמעשי אבותיו", כי אמנם הוא המשיך בדרך אביו, להישען על חסנו גם במקום שאין לו על מה שיסמוך, אלא שאביו נהג כך לפחות מתוך אמונה, ואילו הוא סתם נהג בשחצנות עיוורת.
כך אירע בכל הדורות, שאול דקדק בקטנות כאשר היה לו לסמוך על הנביא ולהקים את המלוכה כרוח סערה על טבעית, ורחבעם איבד את המלוכה, כאשר סמך על כחו וסגולתו כאילו המלוכה מובטחת לו מעל הטבע. יוחנן כהן גדול נענש על הריאליות שגילה, בעת שהיה לו להאמין בחי עולמים ולהמשיך את מלכות הכהנים. ואילו מנהיגי המורדים בימי החרבן נענשו על האמונה היתירה שגילו בסגולתו ובזכותו של העם על הארץ. בבואה דבבואה של מעשים כאלו מוצאים אנו בדורינו, כאשר בעת מלחמת ששת הימים, כאשר באמת עדיין לא הספיקו יושבי הארץ להגיע לכלל 'ונושנתם', ולא חטאו מאומה נגד עמי האיזור, השתמשו בכל מיני פחדים ומוראות גדולים, שלחו את שר החוץ לדבר ולהתחנן, להחניף ולוותר עוד ועוד, במקום להאמין במתנת שמים ולהשתמש בה. וכאשר נוכחו כי ה' נלחם לעמו ונותן לנו את ההזדמנות להגיד שירה על נפלאותיו, ולהפנות את הרגשות הלאומיים ואת האמונה בערכים כלפי דרך ה'. נקטו בדרך ההפוכה, הלכו בשכרון הכח, ובעת מלחמת יום הכיפורים גם כאשר היה בידם להשתמש בכח ולהתגונן, סמכו על כחם הרב ועל הנסים הטמונים בין אצבעותיהם, ועד שנזכרו לסמוך על החוסן הלאומי וכו' וכו' כבר חלפה השעה, ונתפוררה האמונה, הלכו הערכים, ושוב אין העם ראוי לשימוש בכחו אשר אין עמו, הלך ומתפרק מנכסיו, משום שבאמת כך נאה וכך יאה לשחד ולוותר, בעת אשר אין לעם שום זכות קיום בדרך הטבע. וכעת הסהרוריים האמיתיים הם אלו הסומכים על סגולת העם, אשר כבר איננה.
תמונה ראשית: תמר הירדני, ויקיפדיה.