כשגידל אברהם את יצחק בנו, חינך הוא בעצם את כל צאצאיו לעתיד. כל השלשלת שמאברהם ועד ימינו, ראשה תלוי ביצחק, החוליה השניה בשלשלת. דרכו עברה האמונה החיה מאב לבן. דרכו עברו דברי בראשית, המסורת האנושית היחידה על דברי ימי קדם שראשיתה מאז ומעולם, והיא עדיין חיה.
כסיבת הבחירה באברהם, מציינת התורה: 'כי ידעתיו למען אשר יצוה את זרעו ואת בניו צדקה ומשפט'. זו באמת הנקודה המרכזית של מתן התורה, היכולת להעבירה מדור לדור על ידי חינוך הילדים. ובכך אין ספק שאברהם הצליח הצלחה מרובה, ואין עוד איש מאותם הימים ששמו נישא על השפתיים ומעשיו נלמדים בהערצה על ידי חלק גדול מהאנושות, והעיקר: תורתו מתקיימת ורבת השפעה. לא מעשי הגבורה הגדולים שנעשו בהתאמצות של רגע, אלא מעשיו הקטנים שנעשו בהמון עמל. שהעמידו אותו בעבר אחד מול כל העולם. והמעשים שיכל לעשות ולא עשה.
אמנם כאשר נתבונן בתורה, נגלה למרבה ההפתעה כי אין אנו מוצאים בשום מקום את הדברים שאברהם מצוה לבניו. אין אנו רואים שום דיבור שלו עם יצחק, בעוד אצל יצחק ויעקב אנו מוצאים אותם מצוים את בניהם דברים שונים. אצל אברהם אין אלא שתיקה, אף שהשתיקה הזו מלווה מעשים רבים: עבור יצחק גירש אברהם בצעירותו את הגר ואת ישמעאל המדברה עם חמת מים, ובזקנותו שילח את בני הפילגשים קדמה ומתנות בידם. עבורו שלח את העבד עם כמות עושר עצומה לארץ מרחקים להביא לו אשה, כל אלו היו חלק מהציווי לבנו. אבל את הדברים עצמם אין אנו שומעים. ובשום מקום אין אפילו דיבור אחד של ציווי ביניהם. ואפילו במעשה העקדה, בו הניף אברהם על בנו את המאכלת, אין אנו מוצאים אלא שתיקה, 'אלהים יראה לו' ותו לא.
ואם נמשיך ונבדוק עד כמה היה יצחק ממשיך את מעשי אברהם, נראה גם כאן שלכאורה אין שום המשכיות. כלפי חוץ יצחק נראה כאברהם, הוא איש מקנה הנודד בבאר שבע ובגרר, ועובד את ה', יורד עם אשתו לגרר ואומר 'אחותי היא'. אבל אין זה אלא מראה חיצוני, כפי שאמרו באגדה שקלסתר פניו של יצחק היה כשל אברהם. אך כל מעשיו הגדולים של אברהם כאילו נפסקו, כל המלחמות הגדולות והקריאה בשם, כל קניית ובניית הארץ והשבט. אברהם כבר בחרן משך את משפחתו לאירועים שונים, שהתורה שותקת בהם בכוונה, אבל מדבריה אפשר להבין שכחו היה גדול כבר שם ובני משפחתו נמשכו אחריו. ובהמשך הוא הולך לארץ וקורא בשם ה', 'עושה נפשות' יוצר קשרים עם מלכים ושרים כמו מלך שלם, נחשב נשיא אלהים בארץ, כורת ברית עם מלך פלשתים, נלחם יחד עם בעלי בריתו מקרית ארבע במלכים גדולים ועצומים, נושא ונותן בכדי לקנות קרקע. פועל גבורות ועושה ישועות. כשהוא יורד למצרים, נעשו עבורו נגעים אצל פרעה ואצל אבימלך. ואילו יצחק, הוא אומר 'אחותי היא' כמעשה אביו, אבל באמת אשתו אינה נלקחת, וגם לא קורה שום נס, אבימלך רואהו מהחלון ומשלחו. והעיסוק היחידי שלו בעניני העולם הזה הוא הנסיון להחזיק בבארות שחפר אביו וסתמום פלשתים.
ולא עוד אלא שחוסר העשייה לכאורה של יצחק מעורר תמיהה, חכמים אמרו שיעקב ביקש לישב בשלוה אלא שקפץ עליו רוגזו של עשיו. אבל כל הרוגז הזה לא בא אלא מחמת שיצחק לא התערב כלל בנעשה ביניהם, לו היה יצחק מתערב בענין הבכורה, או שם לבו בענין הברכות וכל הכרוך בו. לא היה הרוגז מתחולל, ובדרכי שלום היה מפעיל את כחו לחלק את התביעות בין הבנים, יעקב לא היה נאלץ לברוח, יצחק היה משיאו אשה בכבוד, וכו'.
ואמנם מצוי שאנשים סבורים שהם מחנכים את צאצאיהם, ובעצם אינם אלא מונעים משאיפה אגואיסטית שבניהם ייראו כמותם. מצוי הדבר במשפחות שמרניות נוצריות שמכנים את הבן בשמו של האב, הוא "פלוני ג'וניור". במקרה הטוב הורים אלו רק מפעילים לחץ על בניהם שייראו כמותם, ובמקרה הפחות טוב הם מנסים למנוע מהם לעשות טעויות מסויימות שעשו ההורים בחייהם, בזמן שלא ברור כלל שלגבי הילדים מדובר בטעות. ייתכן שבזמן בו סדרי התרבות והעולם קבועים ולא משתנים, עיקרון החיקוי יכול להביא תועלת מסויימת במדה ומחקים דמות חיובית. אבל במקום של זמנים משתנים, החיקוי מביא לאסון. כאותם אנשים ששורפים פחי זבל משום שסב סבם השתתף בהפגנות.
אברהם אבינו בחכמתו הרבה לא ניסה ליצור 'אברהם ג'וניור', אין ספק שהוא לימד את יצחק מתורתו והירבה עליו צדקה ומשפט. אבל התורה לא כתבה זאת, כי לא בהכרח שמחמת הדברים שנאמרו ליצחק הוא נעשה אבי האומה השני. יצחק היה הגל השני שהונע מכח המעשים הגדולים של אביו, אבל בברית בין הבתרים נתבשר אברהם שהתרבותו לעם בן בריתו של ה' לא תהיה בדרך הטבעית של התבססות גשמית בארץ, התרבות וחינוך רוחני. אלא בדרך מאורעות גדולים שלא יהיו בשליטתו. כל המעשים הגדולים של אברהם היתה תועלתם רק כדי ליצור מסה קריטית של התחלה, של קבוצה שתהיה לעם ישראל. אבל לא היה טעם וצורך עוד להשפיע על הכנענים לקרוא בשם ה', כי גורלם כבר נחתם לכיוון אחר לגמרי. מעשים גדולים רבים עוד עמדו בפני צאצאי אברהם, אבל הם המתינו לדור אחר. חכמתו הגדולה של אברהם היתה להעביר לבניו את החכמה הזו בפוטנציאל בלבד. כמה קל היה ליצחק לחקות את אביו, לחדד לו חרב, לנסות לשבור את פסליהם של הכנענים, לרצות לעקוד את בנו, להילחם ולהיות גיבור גדול גואל ומושיע. היתה לו כל ההצדקה לכך. אך נראה כאילו אברהם חינך את בנו 'אל תהיה כמוני'. כמה נעים היה יכול להיות לו ללמד את יצחק לשאת ולתת או להתווכח בלשון לימודים, לצאת ולבא בין שועי ארץ וכל גדולי הדור שישבו במשתה היגמלו, לאחוז חרב ולכרות בריתות. אך התוצאה מלמדת אותנו שאברהם לא עשה זאת.[1]
יצחק שהיה עולה תמימה וקודש קדשים המשיך את מסורת אברהם, אך המשיכה דרך לימוד התורה. אותה התורה שאנו לומדים, הפרשיות הראשונות של חומש בראשית, היתה התורה הגדולה שלמד יצחק, את התגלות ה' אל אברהם ואת מעשי אברהם הגדולים. אך לא בדרך של סיפור וחיקוי, אלא בדרך של ידיעה. כחם הגדול של היהודים בכל הדורות התגלה לפעמים באופן פתאומי, כחות שהיו אצורים במשך שנים רבות התגלו בשעת הצורך, ולא ידע איש מהיכן הגיעו. זה סודה של התורה, שמעניקה כח פוטנציאלי. כאותן תכונות תורשתיות הטרוגניות, המתעוררות בדור השלישי. השכיל יצחק להעמיד את יעקב בדרך אברהם. (ולכן לא ניתנה תורה לאבות, כי היו צריכים הם להשריש את החינוך שאין בו שום מעשה של חיקוי, שום דבר קבוע ומוכתב מראש, אלא לעשות את הכליות כספרי תורה וכמעיין נובע).
נראה שעשיו לקח לו לדוגמא את אברהם. התורה שלימד יצחק על מעשי אברהם, מצאה חן בעיניו של עשיו. גם הוא אזר כגיבור חלציו להילחם את מלחמות ה' לסוגיהם, גם הוא קרא בשם ה', ולזכותו ייאמר שאף שצאצאי אברהם ירדו לאלילות תוך דורות מעטים, ואנו מוצאים את אלהי מואב אלהי עמון ואלהי מדיין, אין אנו מוצאים בשום מקום את אלהי אדום, כי בני אדום היו מאמינים באל אחד (ואפשר שלכן נאסר על ישראל להילחם עם אדום, שלא להשמיד נכרים המאמינים באל אחד. ונודע שבתקופת המלוכה גם בארם האמינו רבים מהנכרים בה' ואף ממלכיהם נקראו על שמו. ואם יש קשר בין אדום או ארם לרומאים -כפי האגדה הבאה אצלינו ואצלם-, הרי שהרומאים פרצו לעולם בלי שום מיתוס ואלילות משלהם, עד שהוכרחו לאמץ את הפנתיאון היווני בשיבושים קלים). ויצחק שראה את עשיו, המתין לראות מה יעלה בסופו, שהרי יעקב שהיה איש תם יושב אהלים, לא היה נראה כמי שיכול להמשיך את מעשי אברהם במדת הצורך. עשיו היה איש המעשה, גם הרעיון לעשר את המלח ואת התבן, מבטא את המעשיות והחיפוש אחר מצוות חדשות. יעקב היה האיש הסופג השומע והלומד. בשנות צעירותם היה יעקב שומע ושותק, ועשיו שומע ועושה. והרי צריכים להקמת העם גם איש המעשה והחכמה.
רק בהמשך התברר שהחיקוי של עשיו הוא ענין חיצוני, הוא לא נובע ממעיין של כח. וגם גבורתו התבררה כמוטלת בספק, יעקב הצליח להתל בו לאורך כל הדרך, פעם הלך שולל אחרי נזיד עדשים, פעם התעצל יותר מדי בציד, ולבסוף התבלבל מול מעט חנופה וכמה כבשים ועזים. הנה כי כן היה עשיו כדון קישוט החושב שייעשה אביר על ידי סוס ומגן נחושת. הוא לא עשה גדולות ונפלאות מיוחדות, התיישב בשלוה בהר שעיר המדברי. והעמיד צאצאים הרבה שהיו אלופים על עצמם. יעקב שלמד את התורה, קיבל ממנה את הכח לעמוד בכל התלאות שגיבורים גדולים היו מתעייפים מהן. התמודדותו עם נכלי לבן שהחליף נשותיו והתל בו ובעבודתו, התמודדותו עם עשיו, עם איש אלהים מסתורי במעבר יבוק, עם האמורי בחרבו ובקשתו, ועוד רבים. באו מכח תורתו, מידיעתו שיש לו שליחות וכח להמשיך את מעשי אברהם, לעבור את גזרות בין הבתרים ולהגשים את ההבטחה. כל מעשה שלו נבע מפחד אביו יצחק שלימד אותו את מעשי אברהם.
יצחק ידע שהזמנים המשתנים עתידים להביא את צאצאיו למצב בו יידרשו לעשות מעשים גדולים, והוא המתין לראות אם התורה של יעקב תעשה זאת, או המשך מעשי אברהם על ידי עשיו יעשו זאת. לא עמידתו מן הצד של יצחק הביאה את מלחמת יעקב ועשיו, כי כאות משמים כבר 'בבטן עקב את אחיו' (הושע), התרוצצות הבנים היתה ביטוי של המתח וחוסר הוודאות של דרך החיים והפעולה הנדרשת מיצחק ובניו. התורה היא שקבעה את הגורל, כל אחד מן האחים נטל ממנה את החלק שהיה קרוב אליו. עשיו את המעשה, ויעקב את העיון. ובמבחן המעשה גברו המעשים המאוחרים שהיו פרי העיון בתורה, מאשר המעשים שהיו פרי החיקוי של התורה.
הדרך של יעקב היא הדרך שקיימה את העם היהודי לדורותיו, כאשר מלבד התורה המעשית המקויימת, קיים עולם שלם של תורה תיאורטית, של כחות ודרישות שאנו קוראים עליהם בתורה וחיים אותם בלימודינו. ומדי פעם, נפתחות דלתי הגורל, והעם פורץ ומגשים את התורה הזו במציאות.
התורה היא סוד ההתנתקות מההוה, כל העמים עלי חלד היו נטועים עמוק בהווה, במציאות חייהם העכשוית, ולכן כל סוג של נכס תרבותי או מוסרי עבר טרנספורמציה מהירה, שינויים קלים בלתי מורגשים, פירורים קלים שהפילו גלים תמידיים, נגיסות קטנות של שיני ההווה, יחד עם מאובנים ושכבות שהתערמו בטבעם. ותוך דורות מספר לא נותר שום זכר לרוח המקורית. תורות עוותו, אנשים הוצגו באור שונה לחלוטין מדמותם, והשפה פשטה ולבשה צורות. שום גיבוש רוחני לא הורכב בצורה שתהיה חסינה משיני הזמן. ורק המסורת היהודית, לועגת לזמן ולמקום, כי מראשיתה הורכבה כך, שמלתעות הזמן לא יחרצו לשונם כנגדה, יפגעו רק בשכבות הטפלות, ייפום או ישחיתום. מראשית הימים לקח על שכמו אברהם לא את ההווה או העתיד הקרוב, אלא את העתיד הרחוק, לא הוראות לחיי המעשה שלהם השאיר לבניו אחריו, אלא תורה. חזון לעתיד, חזון שאין דרך לממשו באותו הזמן, ולפיכך הוא מעל ההווה, מעל חיי המעשה, הוא תורה.
ומכאן סודה הגדול של התורה, ככל שהיא כביכול 'לא רלבנטית', גדולה עוד יותר עצמתה. כי בקלות היא יכולה להחזירינו לאחור בצורה אותנטית ומקורית, להושיבינו בחיק אברהם ויצחק, ללמדנו את כל מה שחשוב באמת בדברי ימי העולם. כך דור אחר דור, בזמן שעמים אחרים כבר החליפו צורה לתרבותם מאות פעמים, כמספר הדורות שחלפו עליהם. ידיעתם על ראשית הימים כולה מתוך פרספקטיבה צרה ומצרה של נקודת המבט העכשוית בלבד, כי שקועים הם בהווה, וגם לימוד העבר שלהם הוא מתוך ההווה. יכולים אנו לבוז להווה, לשקוע באהל יד' שנים למען העתיד, שייתכן ולא נזכה לראותו. אבל כאשר הוא יבא, לא יהיה הדבר אלא מכח התורה שלא מתאימה לאותו הזמן.
היהודי המודרני, הנטוע היטב בהווה, אוצר בקרבו כח גדול שלזכותו ייאמר שהוא 'לא רלבנטי'. כח מעל הזמן והמקום. אבל לא בכל דור ודור יש עת מתאימה להוציאו אל הכח. דוקא לימוד התורה כשהוא לא מעשי, כשהוא לא אליבא דהלכתא או על מנת לזכות במשרה יעילה וענינית. הוא הכח הגדול. השזור בין הפרפראות הקטנות הנאמרות בשלחן השבת ועד לנושאים כבדי המשקל העולים במוחו של הקורא בתורה. כל הכח הזה נאגר במשך דורות, עד שיבואו הזמנים המשתנים הקרבים ובאים, שרק כח התורה יוכל להם. אז יהפוך התורה ה'תלושה' כביכול, להויה אינסופית.
הערות:
[1] אברהם ויצחק חיו הרבה שנים יחדיו, אבל לא מוזכר בתורה שפעלו ביחד, ואפשר שהדבר נסתמל בנסיון העקדה שגרם לכך שאברהם הקריב גם את האבהות שלו ואת הקשר הרגיל והטבעי, ויצחק נעשה קנוי לה' באופן נפרד. ומענין לראות שבבא רבקה נאמר 'וינחם יצחק אחרי אמו', והרי בקשר הטבעי אין שייכות בין האם לבין האשה ואין זו באה במקום זו. וחז"ל הרגישו בזה ופירשו על המשכת רוה"ק שהיה ענן מעל האהל וכו' (יש בזה גם ענין טבעי, שמיצל על האהל), אבל כנראה יש בזה גם רובד פשטי שהיה יצחק קשור מאד באמו מכל האנשים על פני האדמה.