בתקופה בה היה יצחק אבינו נודד על גבול ממלכת פלשתים שבדרום מערב ארץ כנען, נולד לו בכורו עשיו. עשיו איש השדה בלי ספק רעה גם בשדות שכניו הפלשתים בעלי ברית אביו, והכיר את תרבותם ואת ארחותם. ברבות הימים עמדו בני עשיו ממזרח ובני הפלשתים ממערב מאיימים על ישראל כמלחציים, במלחמה על התרבות וצורת החיים, ולא רק על טריטוריה.
כל העמים בעולם לא נוצרו אלא למטרה אחת: למלא את תפקידם בהשפעה על מהלך ההיסטוריה לקראת תיקון העולם במלכות ה'. אלו שזמנם היה קצר – אות הוא שתפקידם היה קצר. עשיו ופלשתים שני נציגים הם למשפחת 'שכני ישראל', העמים עמם התמודדו בני ישראל במלחמות קשות משך כל ימי המלוכה, אשר אבדו ונכרתו כולם: עמון, מואב, עמלק, מדיין, ארם, צור, שקעו בתהום הנשיה, יחד עם פלשתים ובני אדום. תפקיד כל אלו היה חשוב מאד, אך הסתיים. מכל העמים האלו בולטים ביחודם עשיו ופלשתים, המייצגים שני כחות, שני ערוצי חיים שונים ומנוגדים. וכפי דברי ר' צדוק שהובאו לעיל: "הנביאים היו מייללים על אבדן האומות שכל אומה הוא כח מיוחד ואבדן אומה פרטית הוא אבדן כח פרטי", (רבי צדוק הכהן מלובלין, צדקת הצדיק כט').
כבר עמדו החוקרים על כך שבכל עם מתגלים אותם כחות נפש בצורות שונות, החל מיונג שהוכיח שצורת החשיבה והסמלים של האדם במשך כל ההיסטוריה היא סוג של גילוי מציאות בהוייה האנושית, הצץ ועולה במקביל בהרבה מקומות בלתי תלויים. ועד המשיגים עליו שהראו כי החברה והעם משפיעים על הגילויים האלו:
"כאן מתגלית אחת הסתירות העמוקות בתורתו של יונג, הסתירה בין הטענה שישותו של האדם באה לידי ביטוי כלל אנושי אוניברסלי ביצירות התרבות בגילוייה הסימבוליים לבין הטענה שבכל עם מתגבשים היסודות הכלל אנושיים, הארכיטיפים האלה בצורה יחודית לאומית או גזעית (דבר המסביר את הניגודים ואת המתיחויות בין העמים). סתירה זו בתורתו של יונג נובעת מכפילות תפיסתו את מהות הארכיטיפוסים, כתוצר הנסיון החוזר ונשנה באלפי דורות קיומו של האדם, או כקטגוריות של הנסיון האנושי", (אנצ"ע ערך יונג).
האמת היא שזו תורת הנביאים היא, אף שיסוד הגילויים הנפשיים הם באמת ממהות ההוייה, בכל זאת לכל אומה יש כח רוחני משלה והגילויים אצלה אחרים. אופיים של שני העמים שאנו עוסקים בהם די גלוי: עשיו דורש בכח את הצדק כפי ראות עיניו, והפלשתים הולכים בעקלקלות ובתחבולות להשליט את רצונם ושאיפתם. בזמן שעשיו דורש את בכורתו ואת ברכתו, הפלשתים מנסים לחמוס את אמו, ולנכס לעצמם בארות לא להם. עשיו מחזיק עמו ארבע מאות שולפי חרב, והפלשתים הביאו עמם תחבולות מלחמה שלא היו ידועות בארץ כדוגמת הקשת (ש"א לג'. בזמן שבני בנימין קולעים באבן אל השערה – שופטים כ, ודוד משתמש בחלוקי אבנים – ש"א יז). הפלשתים מעולם לא נימקו את מעשיהם בצדק, ועשיו מעולם לא ניסה לחבל תחבולות בכדי לחמוס.
יחסי יעקב ועשיו הם המהותיים ביותר מבחינת היותם מראה ליחס ישראל לעמים בכל הדורות, כפי שהארכנו ב'הנבואה' פרק ג', ולא לחינם קבעו חכמינו את הכלל 'הלכה בידוע עשיו שונא ליעקב'[1]. גרמה טינתו של עשיו שיעקב אבינו יתלבש בשתי דמויות: יעקב וישראל, לעתים שמו יעקב, ואז עשיו שונא ליעקב. ולפעמים שמו ישראל, ואז הוא יכול לעשיו ולאום מלאום יאמץ. יחסי פלשתים וישראל גם הם נוקבים ואכזריים: כל שנות הראשית של העם, בהם היה אמור להתבסס מבחינה רוחנית, בוזבזו על מלחמה עקובה מדם, ללא שום התקדמות, מול הפלשתים. מלחמה אכזרית ומתישה עד דכדוכה של נפש, ועד דכדוכו של עם. מלחמה שהסתיימה במות המלך הראשון לבני ישראל בשדה הקרב.
והנה יש לשים לב כי גם בתוך עם ישראל התחלקו גילויי הכחות בין התקופות והמקומות. המלחמה מול הפלשתים היתה של עשרת השבטים דוקא, הלחץ הפלשתי הגיע עד שבט דן וסביבותיו אך לא מעבר לזה, גיבורי אפרים הם הלוחמים העיקריים בפלשתים, ושאול הימיני נפל בקרב מולם. אך ראה זה פלא, דוד הסתדר עמם מעצם הוייתו, תמיד היה יוצא ובא ביניהם, גם בזמן ששאול נלחם עמם! (ש"א כח'-כט') ועם עלותו למלוכה הפלשתים הכרתים והפלתים הצטרפו לגדודיו, ולא נשמעה עוד שום רעה מכיוונם מאז ועד עולם. האדומים לעומת זאת משום מה התחככו דוקא עם שבט יהודה (במשך כל ימי השופטים לא מוזכרת שום מלחמה עמם), דוד הכניעם במלחמה גדולה ועצומה בגיא המלח, ובהמשך פשעה אדום ביהודה. בחורבן ישראל לא שמענו שום התערבות מצד אדום, אבל בחורבן יהודה היתה אדום שותפה פעילה (תהלים קלז' חבקוק א' ועוד), ולא זו בלבד אלא שהאדומים התישבו דוקא בממלכת יהודה ועד אחרי ימי הבית השני היתה ממלכה אדומית (אדומיאה) בלב מדינת יהודה. כך שהיהדות הקדמונית של נביאים ראשונים התמודדה מול פלשתים, והיהדות ההיסטורית של שבט יהודה התמודדה מול עשיו. הבדל זה קבע את הגלות האחרונה כגלות אדום.
בדור הכיבוש עדיין לא התחילו לחצי העמים האלו, לא היה אלא: "נבהלו אלופי אדום, נמוגו כל יושבי פלשת", ובספר יהושע אין זכר לאדום ולא לפלשתים. אך בדור הגיבוש, בדור הראשון לאחר יהושע והזקנים התקוממו הפלשתים, וניסו בכל דרך ואפשרות לקחת ארץ לא להם, שהרי הכנענים ישבו בה מאות רבות של שנים, ומעולם לא שמענו שהפלשתים נלחמו עם הכנענים, ממלכת גרר הפלשתית היתה קיימת כבר בימי אברהם, בימי הכיבוש לא נלחמו כלל ישראל עם פלשתים, שישבו להם ברצועת החוף ולא התערבו, כראוי לאורחים בארץ לא להם. ההתעוררות הפלשתית היתה רק לאחר שהבינו את המטרה של ישראל בארצו, לא עוד כובש טריטוריה, אלא עם שבא ליצור ממלכת כהנים וגוי קדוש, מה שעמד בסתירה לתרבות הפלשתית, כמו שיתבאר.
הפלשתים פעלו תמיד במניפולציות, והצריכו את ישראל לעמוד מולם באותה הדרך. פלשתים התחכמו למנוע מישראל לוטש ברזל (ש"א יג'), ושמשון התחכם לעומתם בקשירת זנבות שועלים ועקירת שערי העיר. היהודים היו שפיפון עלי אורח הנושך עקבי סוס, והפלשתים היו כסוס מתגנב מבלי דעת ומבלי תכלית ברורה, במשך כל ימי השופטים לא היו מלחמות עם הפלשתים, אלא התנגשויות מסובכות. שמשון הסתובב ברחובות עזה כאילו אין המדובר בארץ אויב, אבל כאשר הסתבך המצב הובערה אש המלחמה. הדרך של הפלשתים לנצח את גיבור ישראל היתה בנכלי דלילה הזונה הערמומית. ויונתן בן שאול הכניע את המחנה הפלשתי על ידי טיפוס עם נערו על הצוק, כאשר שבירת כדים לאחר חלום של פלישתי אחד על צליל לחם שעורים, מספיקה לפזר את הפלישתים לכל רוח. דברים כאלו לא היו קורים בשום אופן במאבק מול עשיו.
דוד בן ישי, איש הכח, נעמד בלי חת מול הגיבור הפלשתי ששאול מלך ישראל רעד מפניו, וחיסלו במכת אבן אחת. דוד שהכיר את הפלשתים מקרוב לא הלך עמם סחור סחור, והכניעם במלחמת מחץ. כי מול הכח של ישראל לא עמדו הפלשתים מעולם. כאשר עמד מולם איש ארגון המעורה בעולם הזה קרסה כל הקונספציה הפלשתית, מה שהנביא לא טורח אפילו להסביר, כיצד כל האיום הפלשתי בן מאות השנים התאדה עם עליית דוד למלוכה. על מלחמת דוד באדום לעומת זאת טורח הנביא לפרט בארוכה במספר מקומות, מלחמה גדולה ועצומה מלחמת כח בכח. אדום היתה בת הפלוגתא האמיתית של יהודה, היא זו ש"פשעה ביהודה", ומולה היתה ההתמודדות האמתית – בחלק השני של שנות הגיבוש, בהם היה עדיין חינוך העם על ידי שכני ישראל.
בשנים הראשונות לקיומו של עם ישראל, כאשר מרכזו היה שילה ומנהיגיו היו אפרתיים, תפקידו של העם היה להיות מעל הטבע, המושג "מלך ככל הגויים" היה כדברי כפירה. לא מלך, לא מפקדים, ולא מסדרים. ה' ימלוך על העם, אין מדינה בעולם היכולה להתקיים תחת משטר של 'איש הישר בעיניו יעשה', אם לא שכל בניה אחוזים בדרגות רוחניות, וסך הכל של הישר בעיני כולם מאפשר חיים של עם בארצו. במלחמות שאול אנו מוצאים את המלחמה כענין רוחני, הכל ממתינים עד להקרבת הקרבן, ועיקר הנשק הוא החרם אם יטעמו עד הנצחון, בכל גבול ישראל לא נמצאה חרב, והפצירה היתה "לפים למחרשות ולאתים ולשלש קלשון" (ש"א יג'). שמואל, הנביא האפרתי קידש את חייו להנהגת העם למלחמה בפלשתים, ובאופן סמלי גם אחרי מותו הוא מוביל את שאול למלחמה – שהסתיימה בכישלון. כי הדרך הזו, בה משלחים הביתה את כל מי שכורע ולוקק, וכל הירא ורך הלבב יצפור מהר הגלעד, מתאימה רק למי שאחוז למעלה למעלה. אותו עם שיוצא ברבבותיו להילחם בקבוצת פרחחים שעברו על חוקי הקדושה, אבל מול חומסי אדמותיו כמעט ואינו מתגונן, הוא היכול להתקיים בצורה כזו, אבל רק כשהוא עדיין קרוב לשלמות. כאשר עברו הדורות הראשונים, והעם החל לשכוח את דרגת דור המדבר אוכלי המן, שוב לא התאימה דרך זו. ולמן הרגע שסיימו הפלשתים את תפקידם, ירדו הם מעל במת ההיסטוריה, והפכו לגורם שולי שנטמע בכלל האנושות (לא מוזכר מהם דבר בשנות המלוכה, למרות שהיו קיימים, והאשה השונמית למשל הלכה לגור בארץ פלשתים, מ"ב ח').
הפלשתים גסי הרוח, החריבו את משכן שילה, לא לפני שבמלחמות הקודמות בזזו את ארון ה' והציבוהו מול פסל דגון המגוחך. וכמה מתאים השם שהעניקה כלת פנחס לבנה על שם כל הסיטואציה הזו: "אי כבוד", אכן, במאבק מול הפלשתים גלה כבוד מישראל. הפלשתים הערלים הם סמל לגסות רוח ואטימות, להם יאה לצוד את שמשון, לנקר את עיניו, ולהכריח אותו לרקוד לפניהם בבית דגון. אחת התובנות הגדולות שלהם היא האיסור לדרוך על הסף בבית אלהיהם, ובאמת מתאים להם מאד עונשם: טחורים ועפולים, בדיוק כאבימלך סבם המיתמם, חומס הנשים הסדרתי וגוזל מקורות המים אשר "לא ידעתי מי עשה את הדבר הזה, וגם אתה לא הגדת לי, וגם אנכי לא שמעתי בלתי היום", וכמובן כאורך ההתנצלות כך אורך השקר. האשם מבחינתו הוא כמובן יצחק: "כמעט שכב אחד העם את אשתך והבאת עלינו אשם", כאשר הזעזוע ניכר בקולו המתחסד. כל זה גילויו של הכח הרוחני המנוגד להתהוותו של עם ישראל, ועל הפלשתים לא נצטוו ישראל בהשמדה וחרם, הכנעני אינו אלא בן חם מקולל שאין לו קיום, אין הוא מסמל כלום מלבד שפלות. מה נוכל לחשוב על כנען, שראה במקרה את סביו עירום ומיד רבעו.. אך זה מעשה בהמה. אבל הפלשתים הם הסמל של 'כזה ראה ואל תעשה', אין להתפלא שהשאיפה הישראלית באותם ימים היתה לכרות ולהשמיד מאה ערלות פלשתים. (וכל מעשי השופטים כנגד הפלשתים מכוונים בשיטות כאלו: שילוח שועלים דלוקי זנבות, הפלת הבית עליהם, הפחדתם עם כדים מתנפצים וכדו').
אחרי הפלשתים עובדי דגון, הנמסים מאליהם מול הצבא הסדיר של דוד. קמה וניצבה דמותו של עשיו, עם האלופים שולפי החרב. עשיו היה מהול והאמין בה', בכל אופן לא נזכרים בשום מקום אלהי אדום, ובודאי לא עבד לדגון (איוב ורעיו היו אדומיםבבמדב"ר יד' ה' אמרו שבלעם היה מזרע עשיו, כך כשמזרעו עומדים נביאים ויודעי דעת עליון, מעמידים הפלשתים זונות ששמן הולך לפניהן, וענקים המחרפים את אלהי ישראל). דוד ניצח את אדום ביד חזקה ובזרוע נטויה, במאמץ גדול הרבה יותר מאשר חיסול גלית בחלוק נחל. מיד בדור הבא "ויקם ה' שטן לשלמה את הדד האדמי מזרע המלך הוא באדום" (מ"א יא'. ראה גם לעיל על דוד ושלמה).האדומיים היו מעתה ואילך ברי פלוגתא קשים ומרים, אך שלא כפלשתים, מצוה התורה: לא תתעב אדומי כי אחיך הוא. אפילו על ישמעאל, שלא נלחם עם ישראל בשום תקופה מן התקופות הקדומות, לא נאמר ציווי כזה. הכשלון המוסרי הגדול של דוד אירע גם הוא באמצע המלחמה באדום, והאויב הגדול מכולם של דוד הלא הוא דואג האדומי, שבאופן אירוני הסגיר את דוד על השתמשו בחרב גליית, על כך שהשתמש כמוקד כח בנצחון הגדול שלו על הפלשתים, בזמן ששאול אינו מצליח בשום אופן באותו מקום.
אדום תופסת מקום רב במשאות הנביאים, וזה אות -כדברי ר' צדוק הכהן- כי הכח הרוחני המתגלה באדום הוא בעל משמעות רבה. לא רק לאותם ימים אלא גם לעתיד לבא: ה' עתיד להגיע מאדום חמוץ בגדים בצעדו מהר שעיר תרעש הארץ (דברים לב' שופטים ה ד ישעיהו סג א). הסיבה ששכני ישראל נכחדו, משום שהם שראו את ישראל בניוולו כל השנים, אינם מתאימים להפיץ את בשורת אלהי ישראל לעולם כולו. הבשורה הופצה דוקא על ידי מגע פתאומי עם עמים רחוקים, שראו בבת אחת את התמונה הכוללת של ישראל מיום היותו ועד התקופה ההיסטורית – וההבנה הכוללת הזו פשטה כברק בעולם כולו תוך תקופה לא ארוכה במונחים היסטוריים. השכנים הרכלנים והסכסכניים לא היו יכולים להכיר בכך, ולפיכך הם סיימו את תפקידם.
הפלשתים הם כנודע בני יפת שבאו מאירופה ואיי הים התיכון (עמוס ט ז ועוד), אדום הם בני שם. הפלשתים שהחלו להגיע לארץ כבר בימי אברהם, היו חלק מהגזע האירופי שלפני ההגירה ממזרח, אחיהם של הברברים ושאר השבטים ששכנו באירופה לפני ההשתלטות היוונית וההגירה ההודו איראנית. אדום היו גם הם שריד נדיר של העברים, כאותן משפחות מהן הגיע אברהם אבינו, מאמיני אל אחד ומעורים במסורת בני שם. בתקופת נדידת העמים שלמן סנחריב והלאה נטמעו הגזעים אלו באלו, העמים פרצו זה לתודעתו של זה, ונוצרו מזיגות חדשות. האירופים ספגו את התרבות היוונית, והאדומים נטמעו במזרח הקרוב על גבולות אירופה. כאן הבאנו את האסמכתאות ההיסטוריות להיטמעותם של האדומים בראשיתה של ממלכת רומי שפרצה לפתע לעולם במאות האחרונות שלפני הספירה. וכן את העדויות לקיומם של האדומים כישות מוכרת אחר גלותם מארצם. האגדה היהודית שבימי החשמונאים ספרה שאנשי ספרטה הם מזרע אברהם, וזה מתאים מאד לידוע לנו על עשיו, החי על חרבו.
שם, בחבלי לדתה של רומי הגדולה בעצמת כחה הכביר, נמזג כח הצדק והסדר של עשיו, יחד עם הגאוה של בני יפת, עם ההרגשה הסמויה שלהם שהם אדוני העולם. עם ההכרה שהביאו בני יפת לעולם, כי הטבע הפיזי ניתן לשינוי, אפשר להשתלט על העולם ולשנותו. מבלי לתת חשבון על כך למישהו. זו רומי 'פטיש כל הארץ'.
ההתמודדות האמיתית של היהדות במשך הגלות היא עם 'מלכות הרשעה' הזו, עם המזיגה הנוקבת הזו של עשיו ופלשתים. מדת הצדק של הגויים מרחפת כצל על היהודים האחוזים ברוחניות תמיד. כבימי ישראל סבא, וכך אמרו חכמים: בזכות כיבוד אב של עשיו, זכה לשלוט עד בא הגואל (אגדה, הביאה הרמב"ם ב'מאמר קידוש ה'). ואין המדובר כאן בתשלום גרידא, כי באמת כיבוד אב של עשיו, שהיה יורד ונוקב עד התהום, קטרג ועדיין מקטרג על יעקב, שעם כל עדינותו וצדקנותו לא הגיע למדרגת היושר של עשיו בכיבוד אביו. ולא רק בנקודה הזו, שהרי אמרו חכמים כי כל גלותינו ביד עשיו היא משום הזעקה הגדולה והמרה שזעק עשיו בעת שנלקחו הברכות ממנו. ואמנם צדקה רבקה בעשותה את המעשה הנכון, אבל צדק הוא צדק, ומעשה חמס היה כאן שעקב יעקב את עשיו פעמיים, והצדק הבסיסי הזה (שעליו מושתתת התרבות המערבית ביסודה) תובע את השלטון בעולם עד זמננו אנו. וראה מדרש תהלים כה': "אם עשיו שונא ליעקב לפי שנטל ממנו הבכורה והדין עמו".ובב"ר (ט יג):"הנה טוב מאד זו מלכות הרומיים וכי ט"מ, אתמהה? אלא שהיא מעמדת".וכן בשבת (י): אין יכולין למדוד חללה של רשות שמטלת מורא על הבריות. ובגיטין (יז.): רחמנא- או בטולך, או בטולא דבר עשיו.("מוסר רב אחד מזקני הדור בשם ר' אלחנן וסרמן שעלילת הדם היא על החטא של טבילת הכתונת בדם", דעת סופרים, מנחמיה ועד ימינו, בפרק ה' 'עלילת הדם'. מעניין כי מכירת יוסף היא ההתנגדות לבני רחל, ומעשה זה, ואופי התנהלותו ברמאות, נתן הצדקה -על פי שמועה זו- לעלילת הדם שיסודה בנצרות האדומית).
הלכה עשיו שונא ליעקב, וגם יעקב יש לו הלכות כיצד לנהוג בעשיו, אמרו חכמים: "באותה שעה שקרא יעקב לעשיו ח' פעמים אדוני, א"ל הקב"ה אתה השפלת עצמך חייך אני מעמיד מבניו ח' מלכים קודם לבניך", (ב"ר עה' ב' עו' א'). כי הנכון ליעקב הוא שלא ירך לבבו מהנהגת עשיו, אלא יציב הנהגה אחרת מתוקנת ורוחנית יותר. בזמננו אנו כבר רואים שהנהגת הצדק הבסיסי וההגיוני מוביל את התרבות המערבית אל פי שחת. אבל הגלות של יעקב היא דוקא משום כך, שלמרות שהוא רואה שהוא נחות מעשיו במדת הצדק, אין הוא מתקן ומסדר חברה כפי הצדק התורני. אלא עסוק בלשרוד. כל זמן שיש לעשיו יתרון על יעקב, ימשיך יעקב להיות נחות ממנו.[2]
כל זמן שעשיו עומד על המעט שיש לו להאמין בו בכל כחו, ישראל מפחד להתקרב אליו, שמא יושפע מקול המונה של רומי. למרות שאנשי האמת אינם מפחדים כלל, כי יודעים הם שכל הגשרים הם בכדי לגבות מסים, וכל השווקים נוצרו בשביל להושיב בהם זונות. כמו גם הגשרים הטכנולוגיים והשווקים הרעיוניים, אין תוכם כברם. כפי שהבחין רבי עקיבא על אשת טורנוסרופוס לפיכך רקק ובכה. והרב הנצי"ב אומר:
"זה הי' שבח האבות שהתנהגו עם אוה"ע אפי' עובדי אלילים מכוערים מ"מ היו עמם באהבה וחשו לטובתם באשר היא קיום הבריאה כמו שאנו רואים כמה השתטח אברהם להציל את סדום.. מ"מ חפץ בקיומה וכן ראינו כמה נח היה יצחק להתפייס ובקצת דברי פיוס מאבימלך נתפייס באופן היותר ממה שבקשו מאתו.. ויעקב אבינו אחר שהיטב חרה לו על לבן.. מ"מ נתפייס עמו מהר וכן הרבה למדנו מהליכות האבות בדרך ארץ מה שצריך לקיום העולם", (הנצי"ב, הקדמה ל'העמק דבר, בראשית).
"אף אבות העולם נתנו מקום לשעה והחניפו למי שהשעה עומדת לו.. יצחק החניף לעשו, שנ' ויאהב יצחק את עשו", (ילמדנו, בראשית אות קיז).
הדברים האלו נראים כמתאימים לפני מתן תורה, כאשר עדיין לא נתגלה מי הוא העם הנבחר. אך רבותינו למדו מהם גם לזמננו, כי עם התקרבות התיקון הכללי של הכרת הכל במלכות ה', שוב צריכים אנו לאברהם, ליצחק, וליעקב, שישפיעו על כל העמים כולם, ויבחרו את ההנהגה הנכונה, שתביא לבחירת האנושות כולה לעבדי ה'. ובדברי ר' חיים מוולז'ין מצאנו חידוש באמרו: ראש של עשיו קבור במערת המכפלה, הוא על דרך המליצה כי ראשו אחוז בקדושה דלעתיד! (רוח חיים, ריש אבות. וכבר הגר"א בס"ס סערת אליהו כ': "ואת עשיו שנאתי את הטפל לעשיו אבל עיקרו שהוא ראשו בהדי אבהן דעמא גניז").
בעיני הרומאים היו כל מעשי הדיכוי שלהם מוצדקים, ולכל הכח והלחץ הנוראי שהפעילו היו להם הסברים מלומדים. הגשרים העצומים שעומדים עד ימינו, נבנו על גבם של אומות רצוצות ומשועבדות. והשווקים העשירים שהשפעתם הרעיונית שינתה את העולם נולדו ממזיגה אכזרית של עמים נכחדים לפסיפס אחד גדול שהיווה את האימפריה הרומית. "העילה לדמים והמלחמות.. חלקו מן האומות הוא עשיו" (רמב"ן ויקרא טז'). ועד היום נעשים כל מעשי הלחץ והכפיה בנימוקים הגיוניים. לעומת החופש המדומה במוסר גם הוא כמעט נכפה על כל בני התרבות המערבית. הסדר והחוק הם החרב עליה חיה תרבותינו, ובכח איתנים נלחמת התרבות הזו להיות לגיטימית וטובה בעיני עצמה. הפלשתים לא היו שורדים בדורינו, עבר זמנם של הברברים האירופים נוסח הנאצים (שדמו להפליא ברוחם לפלשתים. למרות שהשתמשו בטכניקות של אדום), כעת עלינו להתמודד עם התחכום המערבי, אשר מה שהוא מציג לנו כצדק אינו אלא עקלקלות.
הערות:
[1]יש גורסים הלא בידוע שעשיו שונא ליעקב, ויש לגירסה זו רגליים. אבל אין נפ"מ.
[2]רבי עובדיה מברטנורה מספר (מסעות הרע"ב פ"ג): טבע היהודים בארץ ישמעאל להראות עצמם עניים והולכים כדלים נבזים וכפופי קומה לפני הישמעאלי ואינם בעלי צדקה ולא גומלי חסדים זה לזה ולא אוהבים זה לזה וכל אחד דורש טוב לעצמו ובזה יפה כת הקראים מכת הרבנים שהקראים גומלים חסד ומתערבים עם הרבנים ומקרבים אותם.