האתר עוסק בשאלות של אמונה מול כפירה, ומיועד לעוסקים בנושא.
למדיניות האתר לחץ כאן

Kal-sites – בניית אתרים
רוצה לדעת כמה עולה לבנות אתר ? לחץ כאן

נושאים באתר

"רציו" רוצה לגדול... רוצים לתרום?

תקבלו מייד
אישור מס הכנסה לעניין תרומות לפי סעיף 46 לפקודת מס הכנסה

10 ₪
20 ₪
100 ₪
200 ₪
500 ₪
1000 ₪
סכום אחר
הפוך את תרומתך לחודשית (ללא לקיחת מסגרת)
כן!, אני אתכם
לא! רוצה תרומה חד פעמית

אגדות התודעה המלאכותית

צוות האתר

צוות האתר

image_printלחץ לגירסת הדפסה

איש מדעי המח, הנרי מרקהאם, הצהיר בסוף הרצאת טד מפורסמת שלו "אנחנו יכולים לבנות מוח תוך 10 שנים, אם נצליח אנחנו נשלח הולגרמה שתרצה מול פלטפורמה זו, בעוד 10 שנים", ההצהרה ניתנה ביולי 2009.

כותרת ההרצאה היתה: המוח כמחשב-על, האגדה הזו כאילו המח עובד באותה שיטה של מחשב, כבר הופרכה מזמן (ראה בכלל על מח האדם, ונפש האדם), הרעיון "להעלות מח למחשב", מקביל לרעיון להכניס דיסק אונקי לתוך פיה של צינור ולפתוח את הברז. (סטיב פארבר לא התייאש, והוא מנסה).

לרגל התבדות הנבואה, בחלוף עשר שנים, כותב אד יונג באטלנטיק ,סקירה על הנושא.

במקביל עסק וולטר מאיירס, ב'מיינדמטרס',  בספר הקלאסי של דוגלס הופשטטר 'אשר גדל באך', במלאות ארבעים שנה לפרסומו, הופשטטר ניסה להסביר את המח כמורכבות של תכונות פיזיולוגיות שניתן ליצור מתכנת מחשב, הופשטטר השאיר רק חור קטן שהניח שייפתר, אלא שבארבעים השנה שחלפו ההסבר נתקע ולא  התקדם אפי' במילימטר.

יש להם את זה גם בסרט, בהשתתפות ד"ר ג'פרי שוורץ:

מאמיני דת המיחשוב, בטוחים שמחשב מספיק משוכלל יכול ליצור תודעה, ולכן הם שוב ושוב שוגים בשאלת השאלות שלהם: האם יתכן שהיקום הוא סימולציה?

ייתכן? מה פתאום 'יתכן'? כמעט שואל הדוקטור רועי צזנה! "רבים בקהילה המדעית חושדים שכן"!

בכדי שנתייחס בכלל לבדיחה שלו, הוא פותח בשורה של סופרלטיבים על האכסניה שמעלה את הדיון הכל כך נעלה ומרומם הזה:

"הניו יורק טיימס ידוע כאחד העיתונים המכובדים ביותר בעולם. מאמרים המתפרסמים בעיתון זוכים בחשיפה נרחבת, והציבור הרחב – כמו גם ראשי ממשלות ומנהיגים בינלאומיים – קורא אותם בשקיקה. העיתון בוחר בקפידה את המאמרים המתפרסמים בו, כך שכדאי לשים לב למאמר דעה שהתפרסם בשבוע האחרון, ובו נכתב כי –

"ביצוע ניסויים אלו עשוי להיות רעיון רע ברמה קטסטרופלית – מהסוג שיכול לגרום להרס היקום כולו."

מוזר עוד יותר להבין שכותב המאמר אינו פיזיקאי גרעין או מומחה ללוחמה ביולוגית. למעשה, הוא פרופסור לפילוסופיה. והניסוי שהוא מוצא מאיים כל-כך, אינו מערב יצירת אנטי-חלקיקים או חורים שחורים, אלא הוא בעיקר ניסוי מחשבתי המבוסס על ניתוח נתונים, ומטרתו אחת: להוכיח שאנו חיים בסימולציה.

הכותב, פרופסור גרין פרסטון, חושש שאם הניסוי אכן יצליח, הרי שיוצרי הסימולציה יחליטו, במילים פשוטות, להוריד את השאלטר ולכבות את האור לכולנו".

ובכן הפילוסוף הדגול התקדם למדרגת עובדי האלילים מימי חמורבי, הוא מוכן להאמין בקבוצה של יוצרי סימולציה, ובכך שבקריזה שלהם הם ישרפו את העולם, מקביל ממש לפנתיאון האלילי. אבל הוא לא שוקל בכלל שיש לעולם פשוט בורא ומתכנן. זה מסובך מדי. איפה אברהם אבינו שישבור את הפסלים?

ואיך זה מסתדר עם המטריאליזם והאתאיזם, הרי מדברים כאן על בורא, אלא שבמקום לברוא ולפסל בטבע, הוא יצר סימולציית מחשב, וזה 'כשר' להאמין בדבר כזה? הרי זה בדיוק כמו הבורא שיצר חיים במעבדה כימית ושחרר אותם על הכדור שיצר? כנראה שאם יש מחשב בתמונה זה בסדר…

איך זה עובד?

"הפילוסוף ניק בוסטרום מאמין כי צאצאינו הרחוקים יהיו חמושים במחשבים עוצמתיים כל-כך, שיוכלו להריץ סימולציות של ההיסטוריה האנושית ברמת פירוט גבוהה כל-כך, שהדמויות המסומלצות יהיו מסוגלות לחשוב עבור עצמן ולקבל החלטות משלהן. הן יחיו ויעבדו בסימולציות הללו, יתאהבו זו בזו, יתחתנו ואפילו יביאו לעולם ילדים – כלומר, דמויות חדשות בסימולציה. ואת כל זה הן יעשו מבלי שידעו כלל שמדובר בהרצה ממוחשבת של מציאות מן העבר".

כמובן שהפילוסוף הדגול מדלג על 'בעיית' התודעה, כלומר על העובדה שהתודעה האנושית היא חוייה סובייקטיבית שלא יכולה להיווצר על ידי מחשב, מה שמוכיח שהמח עצמו אינו מחשב ולא יכול להיות ממוחשב או מסומלץ. (וכן הוא סותר את עצמו, כשהוא טוען שאנחנו סימולציה, אבל היא נוצרה על ידי 'צאצאינו הרחוקים'…. צאצאים של מי?)

אבל למה להיטפל לקטנות כשאפשר לקפוץ היישר למיתוסים הכי משובבי לב?

עכשיו זה לא רק יכול להיות, זה אפילו מעוגן מדעית סטטיסטית…

"כשאנו רוצים להבין את האקלים טוב יותר, איננו יוצרים מודל ממוחשב אחד בלבד. אנו מריצים עשרות ואפילו אלפי סימולציות של מצבים אקלימיים אפשריים, שבכל אחד מהם אנו משנים פרמטר אחד בלבד: את מהירות הרוח, את הלחות וכן הלאה. גם צאצאינו, כשירצו להבין את העבר, לא ירצו לפתח מודל אחד בלבד. הם יריצו – על מחשביהם המשוכללים לאין ערוך משלנו – מיליארדי סימולציות שונות של העבר. כל אחת מהסימולציות הללו תרוץ ברמת פירוט שלא תאפשר לדמויות המשתתפות בה להבין שמדובר בסימולציה.

מה הסיכוי עכשיו שאתם לא חיים בסימולציה? בערך אחד למיליארד, לפי ההיגיון שתיארנו קודם. אני, רועי צזנה, איני יכול לדעת בוודאות האם אני רועי צזנה המקורי שנולד ב- 1980, או שאני אחת ממיליארדי הדמויות הממוחשבות שנוצרו אלפי שנים לאחר מכן, וכל אחת מהן מאמינה שהיא-היא רועי צזנה היחיד. הסיכוי שאני רועי צזנה המקורי היחיד קטן עד כדי גיחוך. הרבה יותר סביר להניח שאני דמות המשתתפת בסימולציה, מאשר שאני רועי צזנה המקורי"

ויש גם 'הסכמות' מגדולי החכמים והגאונים:

"הרעיון התחיל להכות שורש בלבם של כמה אנשים מרשימים. ניל דה-גראס טייסון, למשל, שהוא כנראה הפרשן המדעי המוערך ביותר באמריקה, כבר הודה כי ההסתברות שאנו חיים בסימולציה "עשויה להיות גבוהה מאד". אילון מאסק הודיע כי "יש סיכוי של אחת למיליארד שאנחנו חיים במציאות הבסיס". ג'ורג' סמוט, פיזיקאי וזוכה פרס נובל, מאמין שהסיכויים קיצוניים עוד יותר, וכי הסיכוי שאני רועי צזנה המקורי הוא רק אחת לטריליון (למרות שלא התייחס ספציפית אליי, אבל אני מניח שזה רק מכיוון שהוא לא מכיר אותי אישית).".

אך אפילו מבחינה סטטיסטית גרידא מדובר בשטות, בסגנון ריבוי יקומים, והמחלוקות בין הפנאטים השונים האם הסיכוי הוא אחד למליארד או אחד לטריליון מזכירות את המחלוקות בין האינקויזיטורים והתיאולוגים בימי הביניים האם על ראש סיכה אחד יכולים לעמוד רבבת מלאכים או אפילו מליון… (אי נמי כהוכחת אנסלם 'הקדוש', שאם אפשר לדמיין משהו יותר טוב בהכרח שהוא גם קיים).

השאלה כאן היא אם העולם קיים או לא קיים, ולכן אין משמעות למליון סימולציות שמדמות מציאות שלא קיימת. העולם יכול להיות רק קיים, או לא קיים. ישנן שתי אפשרויות. לשאלה אם יש קיום לעולם, אין תשובה ממקור סטטיסטי. היא לא נגזרת מסך התפלגויות, היא פשוט עומדת לעצמה. כל המשמעות של הסטטיסטיקה היא לאתר תנועה מתוך סך התפלגויות קיימות ידועות ומוכרות. ולא לענות תשובה לשאלות הקיומיות.

(למעשה ככל שיותר אנשים בימינו יהיו סימולציה, יהיו פחות צאצאים עתידיים שיעשו סימולציות, וכך הסטטיסטיקה הנלעגת הזו קמה על עצמה… אפשר להסתכל גם על סך האנושות כסך של מידע, האם סביר לתלות את המידע כמשהו שנוצר מתוך הפוטנציאל הכללי של המינים בכדוה"א, או שכל פוטנציאל הוא דמיון ואין בכלל שום מקור והסבר למידע? כנראה שבאקדמיה בוחרים באפשרות של בורא… איך בכלל אנשי מדע בונים סטטיסטיקה על בסיס מציאות שאין שום אינדיקציה לקיומה, הרי אין שום מידע או סיבה לחשוב שמישהו יעשה סימולציה כזו, ובטח לא שמליארד אנשים יעשו כך, אז מהיכן נולדה הסטטיסטיקה? ולמה לא מניחים שיהיו אנשים כ"כ מתוחכמים עד שיוכלו לברוא יצורים ובודאי הם יבראו טריליוני יצורים לכן סביר מאד שאנחנו נבראנו ע"י בורא! ולא שנוצרנו ע"י אבולוציה שפעלה רק פעם אחת ורק 5 מליארד שנים).

בשיטה זו נוכל גם להחליט: אין הבדל בין נפש האדם לנפש של בעל חי, כי יש 5 מליארד מינים של בעלי חיים, ומה הסיכוי שבדיוק לאדם יש נפש שונה. אין שום היתכנות סטטיסטית לתיאוריית האבולוציה, כי בהינתן שהאנושות תמשיך לייצר מדע במליון השנים הבאות, הרי יהיו עוד מליון תיאוריות, ומה הסיכוי שדוקא היא נכונה? ובכלל: איך זה שיוצרי הסימולציה נותנים לביבי לנצח שוב ושוב? תיאולוגיה בגרוש, וכדי בזיון וקצף.

מה שלא מפריע לצזנה לסיים במשפט האלמותי הבא:

"אני מאמין שאנו בהחלט צריכים לבחון את היפותזת הסימולציה ברצינות, ומוכן להוסיף סיבה אחת חשובה: אולי עוד נצליח להתמרד כנגד היוצרים".

פשוט לגחך. וכאן יושבים גדולי עולם המדע (בכינוס לע"נ ר' אייזיק אסימוב) ודנים כשעתיים ברצינות מלאה בנושא שהוא לחלוטין מחוץ להישג ידם, אין להוכיח ולא להפריך, אלא רק לקשקש וללהג. ולאחר מכן הם מלגלגים על תיאולוגיה…

(וכצפוי, ארז פירט כבר מאריך לדון בהחלטות מוסריות שיקבלו המחשבים, בעוד אין משמעות להחלטה מוסרית של מחשב, החלטה מוסרית תיתכן רק אצל אדם שקיים אצלו מוסר. מחשב יכול לקבל החלטות בעלות השלכות מוסרית, או שהוא תוכנת על ידי האדם לקבל החלטות על פי אלגוריתמים, בתחומים שצריכים בהם החלטה מוסרית. אין מחשב שמקבל החלטה מוסרית).

על אפסות תיאוריית המח עמד גם פרופ' יוחאי עתריה, בספרו החדש: "לא על המח לבדו", אבל הפתרון שלו רחוק מלפתור את בעיית התחושה הסובייקטיבית:

"בניגוד לגישה המקובלת היום, התזה המרכזית בספר זה גורסת שאנחנו לא סך הפונקציות שהמוח מסוגל לבצע. מטפורת המחשב, שעל פיה המוח אינו אלא מחשב שמריץ פונקציה מסוימת, חסרת כל בסיס. כדי להבין את החוויה הסובייקטיבית יש לחזור לגוף שפועל בעולם ונאחז בו. האדם הוא קודם כול, ולפני הכול, ספוּג בעולם, וכך יש לבחון אותו".

העולם זה אנחנו ואנחנו זה העולם, ועדיין אין מקור לחויית התודעה. (כאן ניתן לקרוא את פרק 3 של הספר, כפי שניתן לראות הספר בנוי במתודה מחקרית לכל דבר, ואינו ספר של להג).

עתריה כמובן עומד על השאלה הזו, הוא לא רק נוירוביולוג, אלא גם פילוסוף של המדע. וזו נקודת זכות חשובה. עם זאת לא ברור בכלל שהוא חותר לתשובה מספקת. (גם פרסיקו מנסה להבין את הספר). בגישה די דומה הולכת גם נגה אריכה, החוקרת את ההיסטוריה של הרעיונות, היא מדברת על לא פחות ממהפכה, במאמרה: The interoceptive turn, (תורגם באלכסון כאן), מה שברור הוא, שהמח לא עובד באופן בו עובד מחשב, ושום סימולציה או בינה מלאכותית לא יהיו מח או משהו מקביל אליו.

המאמינים שעדיין תקועים באגדת המיחשוב, מנסחים זאת בעצמם מעולה:

"יש הסכמה רחבה על כך שהחוויה עולה מתוך בסיס פיזי, אבל אין לנו הסבר טוב מדוע וכיצד היא עולה. מדוע בכלל שעיבוד פיזי יביא לקיומם של חיים פנימיים עשירים? נראה שזה בלתי-סביר באורח אובייקטיבי, ובכל זאת – הדבר קורה".

כך דיויד צ'אלמרס,  בספרו Facing Up to the Problem of Consciousnes.

כלומר, האמונה הזו לא בנויה על הוכחה, אפילו לא על נתונים, אלא על הסכמה (כעין ההכרזות של מסדר הישועים, שלאחר הצבעה התברר שישנה הסכמה רחבה בנוגע לכמות טיפות הדם בלחם הקודש), פשוט הנחה, היודעת שאין שום הסבר טוב, או אפילו רע. לא סביר באורח אובייקטיבי ובכל זאת מאמינים שהדבר קורה.

את הגישה הזו מתאר הסופר הבריטי לוכלן בלום:

"הגישה המצמצמת, הרדוקציוניסטית, שבין התומכים בה מצויים הוגים כמו דניאל דנט (Dennet). לפי הגישה הזאת, הבעיה היא בסך-הכול אשליה – אנחנו אולי מרגישים שיש לנו תודעה, או שהמחשבות שלנו הן יותר מאוסף של תהליכים נוירו-כימיים, אבל אנחנו טועים.

הרדוקציוניסט טוען שהמובן שבו התודעה ראשונית לחוויה שלנו הוא אשליה, ושביסודו של דבר המציאות היחידה היא זאת המתוארת על ידי התהליכים של מדעי המוח.

האופן שבו החוויה המשנית הזאת נוצרת הוא עדיין נושא הנתון בוויכוח, אך באופן כללי או שמכניסים את העניין במאמץ, כמחשבה מאוחרת ברגע האחרון, או שמתרצים את העניין, או שפשוט מבטלים אותו כבלתי ראוי להסבר.

אכן, אנשים יכולים לדבר על כך שיש להם תודעה, הם אפילו עשויים להיראות משוכנעים בכך, או ללהג באוזנינו על חוויה זאת או אחרת, אבל לדבר הרי זה קל. הרדוקציוניסט יאמר שאנשים מדברים על הרבה דברים – כמו אלוהים או דת או הורוסקופים – שאינם מאוששים מנקודת מבט מדעית.

על אף שכל מדען עשוי בעצמו להיות בעל תודעה, אין ניסוי אחד ויחיד שאי-פעם מדד תודעה. שום מכשיר או מנגנון לא איתרו קוונטום של תודעה, ושום מודד לא מדד אותו.

"נעשה ברור יותר ויותר שלא רק ש'תודעה' אינה מונח מועיל מבחינה מדעית, אלא שהוא גם מזיק להתנהלות המדעית. השימוש במושג 'תודעה' מונע את היישום הראוי של שיטות מדעיות סטנדרטיות, פוגם בהיוריסטיקה המחקרית הסטנדרטית, ואינו מאפשר לנסח הכללות ותחזיות, מונע תקשורת בהירה בין קבוצות מחקר ולכן מאלץ את המחקר ללכת בדרכים לא מועילות ומבולבלות",

ובכן, היכן כל המהות שאנחנו מדברים עליה? ממה היא עשויה? מבחינתם של רבים בקהילה המדעית, התשובה היא שאין מהות כזאת, שהיא אינה עשויה מדבר. אם איננו יכולים לאתר אותה, מדוע אם כן שנשער את קיומה"?

אכן לא כלום.

קשה להחליט מה יותר מדהים וסוריאליסטי, העובדה שהרדוקציוניסט פוטר את עצמו מטיעונים ("מבטלים אותו כבלתי ראוי להסבר"), או הצורה בה נראים טיעוניו כשהוא כן מחליט ללכת בכיוון של טיעונים? (1- אנשים יכולים לדבר על כך שיש להם תודעה … אך אנשים מדברים על הרבה דברים.. כמו אלהים" 2- שום מכשיר לא איתר קואנטום של תודעה… 3 – המונח תודעה אינו מועיל מבחינה מדעית… וממילא "מדוע אם כן שנשער את קיומה?").  יכולת אינטלקטואלית כזו לא היתה עוברת במבחן של כיתה ד', אבל באקדמיה זה הופך אותך כנראה לIN…

גם בלום, לא מבין את הבעייתיות הלוגית הנלעגת, הוא רק מציג את הדברים כאיזו תורה אליטיסטית שאנשים לא יאהבו לקבל:

"היא גם מותירה את רוב האנשים במצב של אי-נחת מסוימת. הרעיון לפיו התחושה שלנו שאנחנו חיים ומודעים היא אשליה אינו דבר שקל למכור אותו מחוץ לאולם ההרצאות בחוג לפילוסופיה".

ובכן, הבעיה עם אוסף השגיאות הזה שיש בו אי נחת מסויים, ורק שומעי החוג לפילוסופיה עשויים להבינו…

"ההתנגדות האינסטינקטיבית הזאת, שיש לרוב בני-האדם אם אומרים להם שהתחושה שלהם ביחס לעצמם, ה"אני" המודע שלהם או הרצון החופשי שלהם – הם אשליות, היא יותר ממהמורה קטנה".

הסתירה הפנימית הזו, לפיה אין באמת 'אני' ואין מי שמרגיש, וההרגשה הזו היא 'אשליה', כלומר משהו ש'אני' מרגיש ומדמיין, היא מהמורה עבור האנשים, כי יש רבים שלא ירצו לקבל זאת, כך לפי בלום…

ואת דברי ההבל האלו הוא  מתאר: "למדע יש תשובה שהולכת ומסתמנת כתשובה  חותכת… אין שום מקום מושב לתודעה. התיאור שלנו של המח פועל יפה בהחלט בלי שום צורך… במושב נתון לתודעה".

ויש עוד:

"כיצד להסביר במדויק, במסגרת מדעית, את העובדה שאנשים כה רבים מדווחים שיש להם תודעה או תחושה של "עצמי". כיצד להתאים את החוויה הממשית במסגרת תיאור של העולם שכבר יש לו הסבר טוב בהחלט במונחים של פעולות מכניסטיות?

כשמביטים על הדבר מבעד לעדשה הזאת, "הבעיה" של התודעה אינה כיצד להבין אותה, אלא כיצד להתאים אותה למסגרת המחשבה המדעית, והתשובה הרדוקציוניסטית היא ש"הבעיה" אינה מתאימה – היא עניין חיצוני, שאי-אפשר לקחת אותו בחשבון באורח משמעותי במסגרת הגבולות של ההסבר המדעי.

הרעיון שאומר שבמסגרת המדעית איננו יכולים לשאול שאלות מסוימות באופן שיהיה לו משמעות אינו בלתי-מוכר. אנחנו יודעים כבר שיש גבולות נוקשים למה שהמדע יכול לתאר. המודל המקובל ביותר של מכניקת הקוונטים, פרשנות קופנהגן, דוחה את הרעיון שאנחנו יכולים לשאול טווח שלם של שאלות – כמו מהו מיקומו של חלקיק לפני מדידה – לשאול באורח שיהיה לו משמעותי."

"אנשים רבים מדווחים שיש להם תודעה", נשמע כמו דיווחים על סיאנסים, הרי זו התחושה הבסיסית והיחידה הבלתי אמצעית, ומה ה'הסבר הטוב במונחים של פעולות מכניסטיות' מועיל לנו כאן? הרי הוא מסביר רק איך באופן תיאורטי יכול המח לפעול אבל לא מסביר את החויה המציאותית, את תחושת התודעה, ברור שאת הענין ה'חיצוני' הזה 'אי אפשר לקחת בחשבון במסגרת הגבולות של ההסבר המדעי', כי הוא מוכיח שההסבר המדעי לא מתאר את המציאות כפי שהיא, האם זה באמת קשור לסתירתיות של הקואנטים? זה אומר שנוכל להעלות כל תיאוריה סתירתית ופרדוקסלית, משום שלא פתרנו את התהליכים הקואנטיים?

ואי אפשר בלי הסיום גדוש השמאלץ:

"ה"עצמי" הוא אולי בדיה, אך במקרה כזה עוד יותר חיוני שנאמץ את הבדיה, ומתוך כך שנאמץ את השפה הטבעית, כדי לתקשר זה עם זה ברמה עוד יותר עמוקה".

כמובן, מיטב ה'ליברליות' בת ימינו, דבר והיפוכו, בדיה אבל נצרכת, הכל בשם ה'מדע' וה'נאורות', בעוד מדובר בטיעונים שילד קטן היה מתבייש בהם.

3 2 votes
Article Rating

שתף מאמר זה

תגובות ישירות

Subscribe
Notify of
guest
5 Comments
Inline Feedbacks
View all comments
aetzbar
aetzbar
4 years ago

מחשב זאת מכונה המחליפה בהצלחה את יכולת האדם לספור,, ואת יכולתו לזכור את תוצאת הספירה.
עוד לא הומצאה מכונה , שתחליף את ידיעתו הטבעית של האדם.

ידיעה
כל מה שיש ביקום, ספוג בידיעה.
גם החומר ספוג בידיעה.
האדם הוא יצור פלאי, והוא נולד יודע.

ידיעות טבעיות מושגות בעקבות מעשים ממשיים.
האדם רואה ויודע, שומע ויודע , נוגע ויודע , הולך ויודע , מאזין לפעימות ליבו ויודע , נושם ויודע , מתאמץ ומתעייף ויודע,

האדם יודע שהוא יודע.
מחשב לא יודע, והוא בסך הכל מכונה המסוגלת לספור מהר מאוד.

האדם מתחבר אל המציאות דרך מעשים ממשיים גופניים , ובעקבותיהם הוא משיג ידיעות טבעיות.
המעשים הממשיים מחייבים השתתפות פעילה של גוף האדם, אך האדם יודע ולא גופו.
מוח האדם הוא חלק מגופו, אך האדם יודע ולא מוחו.
ולמרבה הפלא…..האדם יודע כי הוא יודע.

הטכסט הזה חייב להיות בלתי מובן, כי כל צירוף אותיות בשפה האנושית, הוא רק שם.
ידיעתו הטבעית של האדם באה אליו ללא מלים.
המעשה מביא לידיעה.

א.עצבר

מבקש אמונה
מבקש אמונה
4 years ago

אני לא מצליח להבין מה הקטע של כל הפילוסופיות האלו? מה נרוויח מזה שנוכיח שכל התודעה וה'אני' שלנו היא אשליה? לדעתי נוכל גם להתפלסף – כמו שבאמת הרבה עשו – על מטרת החיים ועל האם שווה בכלל לחיות, אולי עדיף שכולנו נתאבד לנגמור אם כל הסבל והאכזבה של החיים….. חוץ מזה – מה נרוויח מזה שנפריך ונסתור את המין האנושי?
הכיוון היחיד שאני רואה שזה מוביל לשם – זו הוכחה למציאות רוחנית-אלוקית-נשמתית. ועל כל זה חבל לדבר וללהג. צריך לעשות ניסי אחד שיוכיח לכאן ולכאן. תיאוריות לא יובילו לשום מקום. למשל, אם יצליחו להשתיל מוחו של ראובן בגולגלתו של שמעון, וכאשר שמעו יקום מהניתוח וישאלו אותו מי אתה? והוא יענה 'שמעון!' – הופרכה כל הטענות החומרניות [לעומת זאת, אם הוא באמת יקום ויגיד 'ראובן', עדיין לא הופרכה תורתנו הקדושה, כי ייתכן שאכן עיקר האדם, כולל הנשמה, נמצאצ במוח..]

משה רט
4 years ago

יישר כוח. יש כל כך הרבה מה להגיב אבל אסתפק בכמה נקודות. דברי ההבל של בלום שהובאו בסוף, כאילו קיומה של התודעה הוא אשליה, הם כמובן מגוחכים ברמה הבסיסית ביותר, שהרי אם התודעה היא אשליה – מי הוא ה"סובל" מאשליה זו? יתרה מזאת: הרי את כל המציאות הפיזית אנו תוספים באמצעות התודעה, ולכן אין אבסורד גדול יותר מאשר לקבוע שהיא האמיתית והתודעה היא אשליה. הרי זה כמו אדם הצופה בטלוויזיה, שיטען שכל מה שרואים בטלוויזיה הוא אמיתי, ואילו הטלוויזיה עצמה היא אשליה, משום שאי אפשר להסביר אותה לפי מה שרואים בה… אם כבר, יש מקום לפקפק בקיומה של המציאות החומרית, שאולי קיימת רק בתוך התודעה. אבל התודעה עצמה היא הדבר הבטוח ביותר, כפי שהראה כבר דקארט.

לגבי תאוריות הסימולציה של צזנה, אכן מגוחך שהוא לוקח אותן כל כך ברצינות בניגוד לקיומו של אלוהים שמבחינתו לא מתחיל בכלל, ועוד יותר מגוחך שהוא חושב "להתמרד" נגד יוצרי המטריקס, כאילו היה איזה מורפיוס או ניאו. אבל נראה לי שיש לכם טעות בהבנת דבריו. שאלתם, "אם אנחנו סימולציה אז איך יש לנו צאצאים", וכן "ככל שיותר אנשים בימינו יהיו סימולציה, יהיו פחות צאצאים עתידיים שיעשו סימולציות". זו אינה שאלה, משום שהרעיון הוא שפעם אכן התקיימו "אנחנו" מקוריים, אנשים זהים לנו בדיוק שהעמידו צאצאים, בעוד שאנחנו היום העתק ממוחשב של אותם אנשים מקוריים. זה כמו שניצור היום למשל העתקים ממוחשבים של אבותינו מלפני כמה מאות או אלפי שנים – הם יחשבו שהם אנשים אמיתיים, אבל באמת הם יהיו הדמיית מחשב.

בכל אופן, ההכרה מצדם של אתאיסטים בכך שהעולם עשוי להיות מתוכנן ולא אקראי, היא כבר צעד חשוב לעבר האמת. עכשיו רק נשאר לדון מיהו אותו מתכנן 🙂

5
0
Would love your thoughts, please comment.x