לחץ לגירסת הדפסה

טענה זו חוזרת ונשמעת מפי אנשים, בנוגע לאירועים שהתרחשו לפני אלפי שנים.

טענה זו נובעת מבורות על מקצוע הארכיאולוגיה, המחשבה לפיה הארכיאולוגיה יודעת את ההיסטוריה מתוך הממצאים, או אפילו חלק קטנטן ממנה, היא שגיאה נפוצה. האמת היא שהארכיאולוגיה יכולה לפענח על סמך פרשנויות שונות, שבריר קטן ביותר מההיסטוריה. גם במקרה ויש ממצאים ושברי כלים ואבנים מכל אומה או תקופה, אין להם ערך ארכיאולוגי בלי שתהיה הוכחה שהם שייכים לאומה זו. כלומר, ייתכן שהארכיאולוגים מחזיקים את הנעליים של אברהם אבינו, את הכיסא שלו, וגם את עצמות החמור שלו. אבל הם לא יודעים זאת, ואיך הם יכולים לדעת?

את זה כבר הארכנו להראות ב"איך עובדת הארכיאולוגיה", עובדה היא שרוב הידיעות ההיסטוריות אין להן זכר בארכיאולוגיה ולא היינו יכולים לדעת אותם על סמך חפירות. הטענה למה לא מוזכר במצרים לפני 4000 שנה משהו, מגוחכת, כמו שהראינו ב"האמנם אנחנו יודעים הכל על מצרים", אחוז המידע המפוענח שבידינו הוא שבריר קטנטן, החיים בימי קדם לא היו כמו בעידן המודרני שכל חיפוש גוגל משאיר עקבות וכל כניסה לאתר משאירה קוקיס, וכל פעולה קטנה מתועדת במסמכים. וגם המסמכים שהיו רוב רובם המכריע לא שרד, יש לנו שברירון אחוז, שכל ערכו הוא ביחס לקונספט ההיסטורי שאנחנו מחזיקים בו. כשאין היסטוריה, גם הארכיאולוגיה לא חייבת לדעת: עד ראשית המאה העשרים איש לא ידע על האימפריה החיתית הגדולה. עד תחילת המאה התשע עשרה איש לא ידע על העם השומרי.

לאחרונה כתב על הנושא חגי משגב, להלן חלק מדבריו:

מכיון ששאלת העדר העדויות החיצוניות ליציאת מצרים עולה מדי שנה לפחות פעמיים – בקריאת סיפורי ספר שמות ולקראת פסח – אתרום כאן את תרומתי לנושא .

בעולם העתיק לא כתבו היסטוריה. למעשה, הראשונים שסיפרו על עצמם סיפור ראשית, השתלשלות קורותיהם ואיך הפכו לעם ומה קרה להם כעם, הם אנחנו. לפנינו עמים סיפרו הרבה סיפורים; אבל אלה היו בעיקר סיפורי אלים וגיבורים.

ברור שגם המקרא איננו ספר היסטוריה במובן המודרני. אין לו עניין לתעד הכל ולנתח את כל הגורמים הריאליים שהביאו מצב זה או אחר. המקרא מבקש להעביר מסר, של אלוהים ואדם ויחסיהם בעולם, ולצורך זה הוא משתמש בחומרים היסטוריים וטווה מהם סיפור רציף. מחקר מדוייק יכול שימצא שאנחנו היינו מדגישים אלמנטים אחרים או מסדרים את הסיפור אחרת, אבל כאמור המסר הוא העיקר והכל משועבד לו.

אבל בעמים כל זה איננו. מלכים תיעדו את קורותיהם, לעתים שנה אחר שנה, כדי לפאר את שמם. חכמים כתבו סיפורי מעשה. פקידים ולבלרים כתבו פרוטוקולים. אפשר מכל זה לשחזר סיפור היסטורי רציף ולהציא מידע רב ערך, אבל אין כאן כוונה ללמד קורות תקופה או עם או רעיון.

וכך, לעתים, ההיסטוריה איננה מספרת או מפני שאין לה מה לספר, אבל גם מפני שלא נתנו לה לספר.

**

אתן דוגמה, שאולי מוכרת.

היה במצרים מלך בשם אחנאתון. הוא היה פרעה מצרי שמשל באמצע המאה ה14 לפנה"ס, במשך כעשרים שנה. פרעה זה ביצע מהפכה רבתי בסדרי הממשל והדת של האימפריה הותיקה ביותר בעולם בזמנו, המסודרת ביותר והקשיחה ביותר;  הוא הדיח את האל הקודם והמליך אל חדש, סוג של אל יחיד (טוב, לא בדיוק, אבל לא זה העניין כאן), והסתכסך כמובן עם כל הממסד הישן של ממלכתו. המהפכה היתה עמוקה ויסודית; פולחנים קדומים נאסרו; טכסים חדשים חוברו; אוירה חדשה הופצה ברחבי הממלכה. האמנות השתנתה, החברה השתנתה. מקדשים חדשים נבנו. פולחן חדש נוסד.

והוא לא פעל בחלל הריק. נותרו לנו ממנו מאות התכתבויות עם מלכי האיזור. כולם הכירו אותו, כולם כתבו לו, כולם שיחרו לפתחו, ואין ספק שכולם ידעו גם ידעו מה הוא חולל בארצו. משל למה הדבר דומה, לטראמפ. אין מי שלא יודע על האיש שעלה משולי הפוליטיקה והפך אותה על ראשה – והוא מושל רק שנה!

אבל ראו זה פלא. איש לא ידע על האיש ופעלו עד לפני כמאה שנה כלל, גם אחרי שכל תולדות מצרים כבר נחשפו ופוענחו והובררו כשמלה. מתברר שכהני מצרים עברו לאחר מותו, ובאופן שיטתי פשוט מחקו את שמו ממצבות, עמודים, היכלות ובניינים, ולא נותר זכר. כלום. נאדה. גורנישט. אילולא חשף פיטרי במקרה בסוף המאה התשע עשרה את מה שהסתתר מתחת לכפר פלאחים נידח ועני בשם אל עמארנה, איש מאתנו לא היה יודע על כל הפרשה הזו דבר.

איך זה ייתכן? מלך מאדירי הארץ, עשרים שנה, הפיכה רבתי במצרים – מצרים! – ואיש אינו כותב עליו, איש אינו מתעד, איש אינו רומז לקיומו בממלכות האחרות, שאנו יודעים בבירור שעמדו איתו בקשרים?

ייתכן.

כמובן, יש עוד גורמים שעשויים למנוע תיעוד, מעבר לחוסר עניין או התנגדות: העדר תנאים להשתמרות (הדלתא של הנילוס היא מקום לח), אולי אי זיהוי רמזים מתחת לאפינו, ובכלל, ארכיאולוגיה ללא טקסטים – ואלה נמצאים תמיד רק באקראי – אינה יודעת לספר סיפור או לתעד אירוע, אלא רק עקבות בחומר. לעתים אין באפשרותינו להוכיח דבר מעבר לזיקה לריאליה, ובמקרה של טקסטים – לעולם ספרותי.

—

ונוסיף עוד משהו קטן, אם לא היתה לנו מסורת יהודית על אירועי גזרות אנטיוכוס והמכבים, אלא היינו מנסים ללמוד מן הממצאים והעדויות החיצוניות, הרי שבלי ספק הינו מאמצים את תיאורו של דיודורוס סיקולוס, בן זמן המאורעות, בקירוב:

"אנטיוכוס הקרוי אפיפאנס, נכנס משהביס את היהודים אל קודש הקודשים של בית המקדש של אלוהים, שרק לכוהנים הותר על פי דין להיכנס אליו. במוצאו שם פסל משיש של אדם עבדקן ישוב על גבי חמור וספר בידיו, הוא הניח שלפניו דמות של משה, מייסד ירושלים ומארגן האומה, האיש שבנוסף לכך ציווה על היהודים את מנהגיהם המיזנתרופיים והמופקרים. ומכיוון שאפיפאנס היה מזועזע משנאה שכזאת המופנית נגד כל האנושות, הוא שם לעצמו למטרה לשבור את נוהגיהם המסורתיים. אי לכך, הוא הקריב לפני צלם המייסד (משה) ומזבח האל הפתוח לשמים נקבת חזיר גדולה, ושפך עליהם את דמה. לאחר מכן, משהכין את בשרה, ציווה להתיז ממיצי הבשר על ספרי הקודש שלהם, המכילים את החוקים הקסנופוביים; לכבות את המנורה הקרויה אצלם "תמידית" והדולקת ללא הפסקה בבית המקדש; ולכפות על הכהן הגדול ושאר היהודים לאכול מן הבשר"