לחץ לגירסת הדפסה

עלייתו ונפילתו של סטיבן הוקינג, נותנות מבט כל שהוא על עולם המדע של ימינו.

הוקינג לא היה באמת איש המדע הגדול של זמננו, פרופ' דן שכטמן כותב:

"הוקינג היה מדען חשוב באסטרופיזיקה, אבל לא הכי חשוב. יש אסטרופיזיקאים טובים ממנו. הוא תיאורטיקן, וחקר חורים שחורים  ונושאים אחרים – והוא מפורסם בעיקר בגלל נכותו… יש הרבה מדענים ישראלים שתרמו יותר לאסטרופיזיקה… בחלק גדול מהתיאוריות שלו קשה להכריע. הוא אמר  דברים נכונים, אבל גם התנצל כשאמר שהוא טעה… הבריטים הפכו אותו לגיבור לאומי מדעי, כי בגלל הנכות שלו היה קל לשווק אותו".

הוא בהחלט הבין שכדי להיות IN מוטל עליו גם כן להצטרף לחרם על ישראל, לבטל ביקורים בה, וכל המסתעף.

להוקינג היה כושר הסברה יוצא מן הכלל, שהתבטא לראשונה בספרו המפורסם "קיצור תולדות הזמן", המנגיש את הפיסיקה המודרנית לכל קורא, מה שהביא אותו להיות "הפנים של המדע" בתכניות פופולאריות ובבמות שונות. הוקינג לא זכה בפרס נובל, למרות שנחשב כממשיך דרכו של איינשטיין, ולמרות שהוא תופס את אותה הקתדרה שהחזיק בה המדען המפורסם אייזיק ניוטון באוניברסיטת אוקספורד. מכיון שהוקינג היה פיסיקאי תיאורטי, תחום עיסוקו היה פחות בפיסיקה המעשית, ויותר בפיסיקה העיונית, מה שמתחבר לתחום של הסברה, הפשטה, וחתירה לתיאוריות חדשות. בין השאר התפרסם בזכות חתירתו הבלתי נלאית למצוא את "התיאוריה של הכל", שאיפה שמקננת בלב אנשי מדע מאז איינשטיין, למצוא נוסחה שתאחד בין כל הכחות הבסיסיים בטבע.

דוקא בעטיה של יכולת ההסברה וההפשטה שלו, הביא הוקינג לפתחו של הקורא הפשוט את השאלות הפילוסופיות המהותיות, הוא לא השאיר את ההרגשה העממית ש"בודאי למדע יש הסבר", אלא הציג את הדברים באופן פשוט ונכון, למשל: "למעשה, הגדרנו מחדש את משימת המדע כגילוי החוקים שיאפשרו לנו לנבא ארועים… אולם בעינה נותרה השאלה: כיצד ומדוע נבחרו החוקים ומצבו ההתחלי של היקום… עד עכשיו, רוב המדענים היו עסוקים בפיתוחן של תיאוריות שיסבירו את המה של היקום, מכדי שישאלו את השאלה מדוע" (קיצור תולדות הזמן עמ' 162-4).

אך האמת היא, שהנכות של הוקינג לא היתה רק פיזית… היא פער אדיר בין הידע שלו כפיסיקאי, ובין תפיסת העולם הפילוסופית שלו. ברגע שהוא חרג מהמשוואות ומההסברים העובדתיים, הוא פשוט דיבר בצורה שטחית ונבובה, עד שאנשי מדע אחרים התפלאו איך זה קורה לו.

כאשר שאלו את הפיזיקאי הישראלי שומר המצוות יעקב בקנשטיין (החזיק בקתדרה לפיזיקה עיונית באוניברסיטה העברית, שזכה בפרסים מכובדים על עבודותיו פורצות הדרך כמייסד התרמודינמיקה של חורים שחורים), שהכריז בריאיון להארץ "אני מסתכל על העולם כתוצר של העבודה של הקדוש ברוך הוא. הוא קבע חוקים מאוד מסוימים ואנחנו נהנים מאוד לגלות אותם בעבודה מדעית – לראות איך הכל משתלב ביחד", כיצד אפשר להבין את דעותיו הכפרניות של עמיתו לעבודה המדעית, הוקינג (שניהם גילו יחדיו את התגלית המכונה בעולם המדע "אנטרופיית בקנשטיין – הוקינג", הדה מרקר מתאר אותו כ"חוקר שסחף את הוקינג"), הסביר בקנשטיין: "ההצהרות של הוקינג פשטניות מדי… יותר אנשים בעולם יסכימו עם הקריאה של הוקינג ליישב את הירח מאשר עם קביעותיו הכפרניות…", (ריאיון לג'רוזלם פוסט).

הפיזיקאי ד"ר מיכאל אברהם מתאר את הדברים בצורה יותר ברורה:

"אחד הביטויים ל'מדענות', הוא הפיכת המדע לסוג של כנסייה, שנושבת בה רוח מיסטית עמוקה ורטט של קדושה…. מאמיניה ניחנו בפנאטיות… וכוהניה נושאים מדברותם תחת כל עץ רענן. כהנים אלו הם כמה מדענים שכל דבריהם נחשבים בעיני המאמינים האדוקים כדברי אלוקים חיים. ציטוטים של דבריהם נחשבים בעיני המאמינים כתחליף לטיעונים, כאילו היו אלו כתבי הקודש. כל ציטוט של סטיבן הוקינג, או ריצ'רד דוקינס, שניהם כנראה אנשי מדע מוכשרים למדיי אך פילוסופים די עלובים, גם אם יש בו דברי הבל, נחשב כטיעון מוחץ… הם עצמם, ועוד יותר מאמיניהם האדוקים, בדרך כלל אפילו אינם שמים לב למעבר הפזיז שלהם בין מדע לפילוסופיה".

הוקינג ראה את העולם רק דרך הנתונים והמדע, בלי לנסות לחשוב בצורה מסודרת על המשמעות של הנתונים, פרופ' מאסימו פיגליוצ'י (פרופ' לפילוסופיה בסיטי קולג'), במאמרו "האם ניתן לבדוק את המדע", כותב: "הדיבור הבוטה והפומבי הזה מאנשי אקדמיה יוקרתיים, הוא מה שקורה כאשר המדענים מנסים לסייע לשיטתם ע"י שהם דוחים ולפעמים באופן גורף מושגים פילוסופיים שבלי ספק לא למדו אותם בצורה מספקת… מספר גדול של מדענים בימינו – ובמיוחד פיסיקאים – לא מתייחסים לפילוסופיה בהערכה רבה במיוחד", ביניהם הוא מונה את הוקינג.

תפקידו של איש המדע להביא את הנתונים, הוקינג עושה זאת מצויין, וממש ממחיש את משמעות האמונה בכח עליון בורא העולם ומקיים את חוקיו, אבל כשהוא צריך להסיק מסקנות, הוא מתפתל בטיעונים מוזרים פילוסופיים כביכול.

כך למשל הוא כותב בספרו:

"במצבו ההתחלי של היקום היתה הטמפרטורה צריכה להיות שוה בדיוק בכל מקום.. מצבו של ההתחלי של היקום היה צריך להיבחר בקפדנות מרובה באמת ובתמים, על מנת שדגם המפץ הגדול הלוהט יהיה נכון לכל אורך הדרך חזרה, עד ראשית הזמן. קשה מאד להסביר מדוע היה היקום צריך להתחיל בדרך זו בדיוק, אלא אם כן היתה זו יד האלוקים שהתכונה לברוא בריות כמונו" (קיצור תולדות הזמן עמ' 123).

עמוד קודם הוא כותב:

 "חוקי המדע כפי שאנו מכירים אותם כיום מכילים מספר גדול של מספרי יסוד. כמו גודל המטען החשמלי של האלקטרון והיחס בין מאסות הפרוטון והאלקטרון.. העובדה המופלאה היא שערכיהם של אותם מספרים נראים כאילו הם מכוונים בדייקנות רבה ליצירת האפשרות להתפתחות החיים. לדוגמא, אילו מטענו החשמלי של האלקטרון שונה אפילו במקצת, לא היו הכוכבים מסוגלים להבעיר מימן והליום, או לא היו מתפוצצים בסופו של תהליך זה.. ברור למדי שישנם תחומי ערכים מצומצמים למדי למספרים אלה, המאפשרים את התפתחותם של חיים תבוניים מכל סוג שהוא. רוב תחומי הערכים יולידו יקומים שאולי יהיו יפים להפליא, אבל לא יכילו מישהו שיוכל להתפעל מיופים. אפשר לקבל זאת הן כהוכחה לקיומה של תכלית אלוקית בבריאה ובבחירת חוקי המדע, והן כתמיכה בעיקרון האנתרופי החזק".

את הדברים האלו כתב בצעירותו (ספרו קיצור תולדות הזמן נכתב כדי לממן את שכר הלימוד של ביתו, לפני ימי התהילה והזוהר שלו), ואילו את ההכרזות שלו ש'אין אלהים', פרסם בהמשך חייו, כשנהפך לאשיית תרבות ומדע מרכזית באנגליה ובארה"ב.

יש בהסברה המדעית שלו פשטות והגיון, שיכולים לגרום לביטול של דעות קדומות, כאילו "המדע הוכיח" "המדע יודע" וכיו"ב. כך למשל בנוגע לדעה המקובלת במדע בזמננו, שכדור הארץ אינו מרכז היקום, כותב הוקינג בפשטות רבה:

"כל הראיות האלה לכך שהיקום נראה זהה בכל כיוון שאליו אנו מסתכלים (נ.ב. – למרות התפשטותו-), עשויות לרמז על כך שיש משהו מיוחד במקומנו שלנו ביקום. אפשר לחשוב שאם אנו רואים את כל שאר הגלקסיות מתרחקות מאתנו והלאה, הרי שאנו נמצאים במרכז היקום. אלא שיש לכך הסבר אחר: היקום עשוי להיראות זהה גם כשצופים בו מגלקסיה אחרת כל שהיא, וזו כפי שראינו היתה הנחתו השניה של פרידמן. אין לנו שום ראיה מדעית בזכות הנחה זו, או נגדה. אנו מאמינים בה רק מטעמי ענווה: יהיה זה מופלא באמת ובתמים אם היקום נראה זהה בכל כיוון סביבינו, אבל לא סביב כל נקודה אחרת ביקום!". (קיצור תולדות הזמן, עמ' 49).

וגם על המדע בכלל הוא כותב:

 "כדי לדון בטיבו של היקום ולעסוק בשאלות כמו האם יש לו התחלה או סוף יש להבהיר תחלה את מהותה של תיאוריה מדעית.. התיאורה היא דגם של היקום.. הדגם קיים אך ורק בשכלינו ואין לו שום ממשות אחרת.. כל תיאוריה פיסיקלית היא ארעית תמיד, במובן זה שהיא רק בגדר השערה: לעולם אי אפשר להוכיח אותה. אין זה משנה כמה פעמים יעלו תוצאות הניסויים בקנה אחד עם איזו תיאוריה, לעולם איננו יכולים להיות בטוחים שתוצאות הניסוי הבא לא יפריכו את התיאוריה", (שם עמ' 18).

"רעיון זה.. הוא רק הצעה אי אפשר להסיק אותו מתוך איזה עיקרון אחר, בדומה לכל תיאוריה מדעית אחרת, הוא עשוי להיות מוצג מלכתחלה מטעמים אסתטיים או מטאפיסיים", (עמ' 132).

דוגמא נוספת לשאלה טובה ותשובה גרועה, היא טיפולו באחת הטענות השוללות את הכפירה במעשה בראשית. טענת ההיסטוריה הצעירה, – ההיסטוריה מתעדת את העולם כ"עולם קטן", לפני חמשת אלפים שנה העולם היה כפר גלובלי, המין האנושי היה צעיר וחסר נסיון.  ההיסטוריות המגיעות לאחור כחמשת אלפים שנה מספרות אך ורק על עולם שהוא כמעט כפר גלובאלי, לא עולם שנוצר ע"י בני אדם שהתפתחו לדרגתם הנוכחית ע"י עשרות ומאות אלפי שנות הסתגלות והתפתחות במחוזות שונים ובתנאים שונים במרחקים של עשרות אלפי קילומטרים והבדלים של אלפי מונים ברמת התרבות כיד המקרה והתנאים, האדם מן התקופה ההיסטורית מתגלה תמיד כבן תרבות מקבילה פחות או יותר לעולם כולו, לרוב הלשונות יש קשרים חזקים וברורים בעבר, וכן לרוב שלבי התרבות, מן ההיסטוריה הברורה אנו רואים התפתחות תרבותית בצעדים כאלו המייצגים התפתחות של כמה אלפי שנים. כל פעולותיו המשמעותיות של המין האנושי שאנו יודעים עליהם בבירור, נעשו באלפי השנים האחרונות בלבד. המצאת הגלגל והמצאת הכתב אירעו באלפי השנים האחרונות, ואפילו לעם האינקה עדיין לא הגיעו, גם הגאלים לא הכירו את הכתב עד התפשטות הרומאים. אנו יודעים מתי ואיפה בויתו בהמות הבית, הגפן, והחיטה, מתי הוחל להשתמש בנחושת – ברונזה, ברזל, מתי הומצא המטבע, מתי נבנתה העיר הראשונה – לפי כל הדעות בתחום האלפים האחרונים. כמו להכעיס התקופה בה נבנתה העיר הראשונה חלה באלף הרביעי לפנה"ס בו נאמר "ויהי בונה עיר" (בראשית ד יז). ללשונות ישנם מוצאים משותפים, וגם התרבויות כוללות נקודות מגע רבות בין כל העמים, איזור הנהרות פרת וחידקל מסתמן כערש התרבות האנושית, וכולם יודעים על המבול ועל שאר ספורי בראשית. עצם ההשוואה של סיפור המבול מכל קצווי העולם, מעידים על מוצא אחד בתקופה ההיסטורית לכל המין האנושי.

מה משיב על כך הוקינג?

"הקדמונים כבר שקלו את הטיעון בדבר הקידמה שהוצג לעיל והשיבו עליו בטענה שהיו מפעם לפעם מבולים ואסונות אחרים, ואלה החזירו את האנושות שוב ושוב לנקודת ראשית התרבות", (עמ' 17).

זו כבר לא בורות בפילוסופיה, אלא בכל תחום מתחומי המדע העוסק בעבר, היסטוריה, ארכיאולוגיה, וכו'. הקדמונים יכלו אולי לחשוב כך, אבל בזמננו ברור שלא היו שום תרבויות קדומות מתקדמות יותר, וההתפתחות של האנושות בששת אלפי השנים האחרונות היא הראשונה והיחידה שהיתה.

מה שמעניין הוא, שעם כל החתירה של הוקינג להתעלם מקיומו של הבורא, הוא הקדיש אנרגיה מרובה לחיפוש יצורים מכוכבים אחרים וליצירת כללים לדו שיח עימם… בשנת תש"ע יצא הוקינג בהכרזה ציבורית שנתפסה כביזארית "חייזרים קיימים כמעט בוודאות… במקרה שחוצנים ינסו ליצור קשר עם יושבי כדור הארץ – יש להימנע מקשר זה"… בתשע"ה עדיין טרח הוקינג לגייס מליוני דולרים בתרומה לפרוייקט חיפוש חייזרים, לקראת הפרוייקט התבטא הוקינג בתקשורת "אין שאלה גדולה מכך"… זה קצת מתקשר עם אמירה אחרת שלו, כי אילו היה צריך לבחור בין פגישה עם ניוטון  או עם מרילין מונרו, היה בוחר בה… נראה שבכל אופן היתה לו משיכה רומנטית ליצורים דמיוניים…

ניר מנוסי כותב:

סטיבן הוקינג היה פרדוקס חי. אדם שגילם את נצחון הרוח על החומר, שגופו היה מקופל בכסא גלגלים בעוד שכלו הקיף את היקום, אך שפעל אולי יותר מכל אדם אחר בתקופתנו להכחיש את קיום הבורא ולהתכחש לכל סוג של מציאות רוחנית. ניתן לומר שהוא היה סוג של מכשף: את עצמו הוא 'כישף' לשרוד הרבה מעבר למה שהקציבו לו הרופאים, וביחס לעולם פעל כ"מכחיש פמליא של מעלה", הפירוש של חז"ל למלה 'מכשף'.

אחת מאמירותיו הקבועות של הוקינג היתה, שיש לחשוב על היקום כמין כדור ארבע-ממדי (שלושה ממדי מרחב וממד זמן) מוכל בעצמו לחלוטין. אם משווים את היקום לכדור הארץ, הרי שהמפץ הגדול הוא כמו הקוטב הצפוני, התפשטות היקום היא כמו תנועה דרומה לאורך קווי האורך, וההגעה לקו המשווה כמו ההגעה לשיא ההתפשטות (במשתמע, המשך התנועה לקוטב הדרומי הוא התנועה קדימה בזמן אל סופו הבלתי-נמנע של היקום). לשאול "מה קרה לפני המפץ הגדול" זה כמו לשאול "מה נמצא צפונית לקוטב הצפוני", ולשאול "מה נמצא מעבר ליקום" זה כמו לשאול "איפה הקצה של פני כדור הארץ" – שתי שאלות חסרות מובן. מכיוון שאין "לפני" היקום ואין "מעבר" לו, פסק הוקינג, סימן שאין אלוקים.

ה'הפרכה' הזו לקיום הבורא שגויה כמובן. היא מניחה שהבורא נמצא במרחב ובזמן, וממילא, ברגע שנכיר בהם כגבולות ההוויה נוציא אותו ממנה. אך זהו 'אלוהי-קש' שקל לנגח אותו. אמונה בוגרת יותר רואה את ה' כנמצא מעבר למרחב ולזמן גם יחד, וכמחולל את שניהם. גם אם היקום הוא אכן כדור מוכל בעצמו, עצם קיומו נותר חידה פלאית מעוררת השתאות, כמו גם הסדר המופלא והמדויק, עד לחוט-השערה, של חוקיו ומבנה חלקיקיו.

קשה שלא לראות את תמונת העולם של הוקינג כגלגול מודרני של ה"אורובורוס" העתיק, הנחש המעגלי האוחז בזנבו שלו, בה-בעת יולד את עצמו ובולע את עצמו. היום כמו אז מדובר בנסיון לצייר את ההוויה כמעגל סגור שאינו נזקק למשהו מעבר לו. זהו גם סודו של חטא העגל, לשון עיגול (שרקדו סביבו ב"מחולות" מעגליים), התגלמות האלילות במקרא, שבא למשוך את המבט מהבורא הנשגב אל דימוי מוחשי מן הטבע (אכן, הרעיון מסתתר במלה טבע עצמה, לשון טבעת וטביעה, "טבעתי בִּיוֵן מצולה ואין מעמד").

שמו העברי של האורובורוס הוא "לויתן נחש עקלתון" (ישעיהו כז, א), והוא אחד משני "התנינים הגדולים" שנבראו ביום החמישי. בן זוגו הוא "לויתן נחש בריח", שצורתו קו ישר. בעיני, סטיבן הוקינג היה שני הנחשים האלו בו-זמנית: את רוחו שלו הוא זקף בגבורה מדהימה כמו נחש הבריח, ואילו את הטבע כולו הוא צייר כנחש עקלתון. המשותף לשניהם הוא העצמת השכל והרצון האנושיים על חשבון השכל והרצון האלוקיים. הנחשים כמו אומרים יחדיו: אין אלוקים, על כן נהיה אלוקים בעצמנו (כפיתוי קרוב משפחתם הנחש, "והייתם כאלקים").

ואפשר גם לקרוא את ה'הספד' של מאפיהו על הוקינג.