האתר עוסק בשאלות של אמונה מול כפירה, ומיועד לעוסקים בנושא.
למדיניות האתר לחץ כאן

Kal-sites – בניית אתרים
רוצה לדעת כמה עולה לבנות אתר ? לחץ כאן

נושאים באתר

"רציו" רוצה לגדול... רוצים לתרום?

תקבלו מייד
אישור מס הכנסה לעניין תרומות לפי סעיף 46 לפקודת מס הכנסה

10 ₪
20 ₪
100 ₪
200 ₪
500 ₪
1000 ₪
סכום אחר
הפוך את תרומתך לחודשית (ללא לקיחת מסגרת)
כן!, אני אתכם
לא! רוצה תרומה חד פעמית

אמונה? במאה? העשרים? ואחת?

צוות האתר

צוות האתר

image_printלחץ לגירסת הדפסה

 

הכותרת מהווה דיאגרמה משקפת, ליחס המושכל והאינטלקטואלי בזמננו לאמונה.

רק מה, בעיה, איך אפשר לצאת מהנחה שאמונה לא מתאימה למאה העשרים ואחת, אם עדיין, גם בזמננו הכל כך מתקדם, האתאיסטים מתחרים על משהו כמו 10% מאוכלוסיית העולם. התאמה לזמן אמורה להיות ענין עובדתי, כולנו משתמשים בטכנולוגיה, וכולנו יודעים שהתבונה הגיעה לירח. אז איך זה שיש אמונה במאה העשרים ואחת, למרות שזה לא מתאים?

אנחנו יודעים שלא באמת דאגתם, למדע יש פתרון לכל בעיה, גם לבעיה הזו.

אבל המדע, מכיון שהוא שואף לאמת, הוא לא מקשה אחת, יש בו כל מיני דרכים תבוניות לפתירת בעיות. וכל הדרכים פורסמו בירחונים נחשבים שעברו ביקורת עמיתים.

שיטה אחת היא להשתמש בסקרים המראים שאמנם רוב האנשים, וגם רוב אנשי המדע, מאמינים, אבל הם לא פודמנטליסטים כמו נטורי קרתא, וכששואלים אותם על אבולוציה הם בוחרים באפשרות שהבורא השתמש באבולוציה במדה מסויימת והמעורבות שלו לא עלתה על 33%, וגם לגבי התוספות של הרבנים והכמרים על ציויי האל, יש מורת רוח מאד גדולה אצל רוב מוחלט של מורי הרוח, ועוד המון מחקרים שפשוט מראים מה זו תבונה.

הבעיה, שאמונה זו אמונה, (זו בעיה כללית עם אמונה), ברגע שהאדם מאמין באלהים שברא את העולם ושיש לו רצון מהברואים שלו, אז איבדתם אותו. אתם יכולים לדבר בשמו ככל שתרצו, לשלוח פקידות שישאלו אותו סקרים מפולפלים על נושאים שאין לו באמת מושג בהם (על סמך מה בדיוק ניסח האמריקאי הממוצע את הדעה שלו על אחוזי המעורבות של האל באבולוציה?), בדרך כלל תשובתו מבטאת את הנסיון להרשים את עורכת הסקר ותו לא…

וכאן באה השיטה השניה, שמבדילה בין מדע לאמונה: מדע הוא אובייקטיבי, ואמונה זה ענין אישי, ולכן דוקא להיפך, יש לנו הרבה כבוד לאמונה, ואפילו לדת, או לכל הפחות לסוג מסויים ומותאם אישית של דתיים, אבל זה לא קשור למדע. כלומר כל אנשי המדע והמדע בכלל כאשר הוא פורס את כנפי תבונתו על אנשים, הם בעצם אתאיסטים. וכאן בא הענין האישי, כמו שנאמר למשל, אדם חובש כובע, אז הוא מאמין, אבל מתחת לענין האישי של האמונה, חזרנו לתבונה, למאה ה21 בה ברור שאין מקום לאמונה.

ובקצרה: כמו שלכל אדם יש קרחת מתחת לשער, אם רק נוריד אותו, כך לכל מאמין יש אתאיזם מתחת לאמונה שלו שהיא רק ענין אישי.

ואחרי שהבהרנו את מצבינו, נשאל שוב בעדינות, איך הגענו לזה? במאמר הקודם עסקנו ב'בטוח' של הכחשת המקרא, אבל זו תוצאה קטנה. היהודים תמיד חושבים שכל העולם מסתובב סביבם והכל בגלל 'אנטישמיות'. אבל משהו יותר גדול התרחש במאה הקודמת וזאת שלפניה.

את זאת מסביר לנו מבקר הדתות המדופלם תומר פרסיקו, בספרו 'אדם בצלם אלהים', פרסיקו בטובו מפרסם חלקים מעובדים מספרו, למשל כאן,[1] ובדבריו הוא עוקב אחרי ההשתלשלות של הפיכתו של האתאיזם מסיווג של מסוכן לחברה, לברירת מחדל שמגדירה את המהות של המדע וההשכלה, גם כאשר היא לא מייצגת אותם כלל.

להלן קטעים מפרסיקו:

…קשה לנו להבין היום עד כמה הכחשת קיומו של האל היתה לא רק דבר נדיר, אלא דבר מפחיד עבור אבותינו לפני כמה מאות שנים. מבחינתם, אתאיסטים היו מה שפדופילים הם בשבילנו: לא רק אנשים דוחים, אלא באופן עמוק בלתי מובנים. איך אפשר בכלל להכחיש את קיום האל? איך ניתן לשלול את מה שמובן מאליו, את מה שהכרחי על מנת שהחיים כפי שאנחנו מכירים אותם יתאפשרו? ואיך אפשר לחיות חיים תקינים, שלא לומר ראויים, ללא אלוהים? האתאיסט איים לא רק על האמונה, אלא על כל המסגרת התרבותית. האימה שהוא עורר לא נבעה מחשש לעתיד הדת, אלא מחרדה לאמות המידה המוסריות, לסדר החברתי עצמו.

במשך דורות על גבי דורות, אתאיזם עורר באנשי אירופה פלצות. כיצד אפוא הגענו למציאות שבה האתאיזם נתפס כעמדה לגיטימית, ולדעתם של לא מעט אנשים גם כעמדה המציאותית, התבונית והמכובדת היחידה?

ראשית פרסיקו מתזכר בקצרה את הסיפור השטחי שהתועמלנים מספרים לעצמם:

… על פי הסיפור הזה, עידן הנאורות למעשה מסמן את תהליך התבגרותה של האנושות, יציאתה מכבלי המיתולוגיה ואגדות הילדים, והפיכתה לתבונית. לכאורה, אחרי שבמאמרו הידוע "מהי נאורות?" קרא קאנט לבני האדם: "העזו לדעת!", נענו אלו לאתגר ובאמת העזו לדעת. הם צברו ידע, וידע זה בתורו הוציא אותם "ממצב חוסר הבגרות" (כלשונו של קאנט) שהביאו על עצמם, והפך אותם לחילונים. הידענים ביותר שבהם הפכו כמובן לאתאיסטים.

הסיפור הזה, שאינו יותר מאשר מיתוס ההתגלות של הנאורות ("היינו משועבדים עד שהמדע הוציא אותנו לחירות ברציונליות חזקה ובאמפיריות נטויה"), אינו יכול להסביר עד הסוף את תהליך החילון, גם לא מדוע התפיסה בדבר הכרחיות האל לצורך חיים תבוניים ומוסריים מתפוגגת. למעשה, העמדה שלפיה ידע הוא שמבטל אמונה היא שטחית אפילו על פי הנחות המוצא של מקדמיה, שהרי המציגים אותה יהיו הראשונים להודות שבני אדם מסוגלים להאמין בכל שטות שהיא, ולא משנה מה הם יודעים או לא יודעים. אם פרטי מידע חדשים היו משבשים את אמונותינו הוותיקות, היינו מחליפים תפיסות עולם באופן תדיר.

לא יעזור גם אם נניח שרק ידע מאושר ומוסמך ישנה את עמדותינו ביחס לעולם, שהרי ידע כזה כבר הוצע לאנושות פעמים רבות. תמונות העולם האריסטוטלית, הקבלית או הבודהיסטית הציגו ידע "רשמי" על כל העולם כולו, אולם מיותר לציין שלא כל אדם שנתקל באלה השתכנע ואימץ אותן. דרוש דבר מה נוסף כדי לשנות את ההנחות הקבועות שלנו ביחס למציאות, דרושה סיבה טובה להיפרד מהנחות ישנות ולאמץ הנחות חדשות, וסיבה זו לא יכולה להגיע מטעם ההנחות החדשות עצמן.

פרסיקו מראה, שדבר כזה חייב להתבצע בשיטת הסלאמי, לא במהפכה של שלב אחד, דבר ראשון יש לתת מקום מרכזי לתבונה:

כשהתבונה הופכת למקור סמכות ניתן לערער על המסורת, ולאחר שהתבונה אומצה כמקור סמכות ניתן גם לערער על קיומו של האל. אולם חשוב להבין: שלב נוסף זה אינו מהלך "טבעי", עוד צעד בשביל שעליו צועדים כל הנאמנים לתבונה. הרי עבור דאיסטים כטינדל או וולטיר התבונה דווקא הצביעה באופן ודאי על קיומו של האל. "ברור לחלוטין לשכלי שקיימת ישות אינטליגנטית, עליונה, נצחית ומחוייבת המציאות", פסק וולטיר. "אין זה עניין של אמונה, אלא של תבונה". פשוט, לא?

כדי לעבור מוודאות בקיומו של האל לכפירה בקיומו אנחנו זקוקים לצעד נוסף, שבו התבונה מופנית כנגד האל. השאלה היא, מה מניע את התבונה להתכחש לקיום האל? התשובה לשאלה זו אינה נמצאת במישור העובדתי, אלא בזה הנורמטיבי.

בהמשך מראה פרסיקו כיצד מתבצע הצעד הנוסף:

כאן מגיעה התמורה המשמעותית: תפיסתו של האדם את עצמו כמנותק מסביבתו וכאוטונומי מביאה להטענת האוטונומיה עצמה במטען מוסרי. התבונה אינה רק כלי יעיל, אלא ערך. היכולת לחשוב לבד, באופן מדויק, ברור וחסר פניות היא כעת מידה טובה, היא סגולה שיש לשמור עליה ולטפח אותה. האוטונומיה התבונית שלנו הופכת לאידיאל. במילים פשוטות: חשיבה אוטונומית היא כעת פעולה מוסרית.

העתקתי כאן רק את ההכרזה, אבל פרסיקו מראה את זה בפירוט ובדוגמאות, כיצד זה התבצע בפועל לאורך ההיסטוריה.

ד'הולבך דוחה את קיומו של האל לא מפני שיש לו הוכחות לכך שאינו קיים, אלא מפני שעבורו האמונה בקיום האל היא פגיעה בכבודו של האדם. האמונה באל, או בכל דוגמה דתית, פירושה ויתור על ממד מהותי במה שהופך אותנו לאנושיים, במה שמעניק לנו כבוד עצמי ומאפשר לנו לקבל הכרעות מוסריות. על פי ד'הולבך, ועל פי יותר ויותר מאנשי האליטה האינטלקטואלית של המאה ה–18, אנשים מאמינים מוותרים על תבונתם ועל בחירתם החופשית. יותר מכל גילוי מדעי ספציפי, עמדה זו היא שערערה בצורה היסודית ביותר את האמונה הדתית.

לזכור ולשמור את הפיסקה הזו, כל מלה כאן זהב. כי זו  ליבת הויכוח.

האדם מחפש משמעות וטוב, והוא עבר לאתאיזם (כלומר תועמלני המדענות וקודקדי הפרוגרסיביות עברו לשם) מתוך מחשבה שהאתאיזם מייצג מוסריות ומשמעות, ערכים שהדרך הטובה והנוחה להגיע אליהם, לפי התפיסה המודרנית, היא דרך אינדבידואליות, לא דרך תורה פלקטית שמונחתת עליך אי שם בתקופת הברונזה.

זו הנקודה המרכזית שהשכיל פרסיקו ללמדנו, האתאיזם הוא לא סתם ספקנות, הוא אמונה שהטוב והמוסר והמשמעות וגם האמת, באים דרך ההכרה העצמית האישית. השמרנות או המסורת מאמינים במערכות מידע וחשיבה מוסכמות קיימות ומחייבות.

כלומר, יש כאן פרדוקס עצום, המטריאליזם והרדוקציוניזם שמטיף למערכות אחידות ואובייקטיביות כדי להכיר את הטבע וגם לנהל את החברה. כשהוא מגיע לשאלות של ערכים – הוא מאמין באמונה עזה שהם יכולים לנבוע רק מהאינדבידואליות והסובייקטיביות, ואחרי שהוא מצהיר זאת, הוא מודיע שלדעתו ניתן גם לכפות את הסובייקטיביות הזו על חברה שלמה באמצעים משפטיים, פקידותיים, רצח אופי תקשורתיים, מניפולציות של פייסבוק ויוטיוב, וכו'.

וכאן מראה פרסיקו, כי נציגי המטריאליזם עצמם, לפעמים אינם מודעים למשמעות הויכוח, הם בתמימותם סבורים, כי מה שחסר למאמינים הוא רק הידע המוצק שכל אחד יכול למצוא בויקיפדיה, מסכנים לא סיפרו להם עדיין:

ממשיכיהם בישראל הם פובליציסטים כאורי משגב, שסבור שהבעיה היא חוסר ידע, ולכן כתב כי "רבים מהישראלים מאמינים שיש אלוהים כי אף אחד לא הציע להם אלטרנטיבה — שאין אלוהים"; או רוגל אלפר, שמעלה על נס את הישירות והדבקות באמת כשהוא כותב כי האמונה באל "היא משגה כה נבער, עד שיש בו מן הטמטום ומן המופרעות הנפשית…. יש לומר אמת, ולהפסיק לנסות להתחנף. אין אלוהים ולהאמין בו זה טמטום."

ודוק: גם באתאיסטים חלה ירידת הדורות. ד'הולבק וקאמי עדיין מעלים על נס את האתוס של האתאיזם, את הצורך בהתעלות עצמית ונאמנות מוסרית, בראיה צלולה ובכבוד עצמי. ממשיכיהם בני זמננו רחוקים כל כך מנקודת העיבור של המסורת האתאיסטית עד שהם שוגים לחשוב שהבעיה עם המאמינים היא רק חוסר ידע או חוסר חכמה. הם שכחו את עיקרי אי-האמונה. אם ראשונים כמתריסים כלפי שמיים, הם כסוחרים.

אולם יש גבול לאפקטיביות שבכינוי אנשים דתיים בורים או מטומטמים. מה שאתאיסטים כאלפר לא מבינים הוא שלא ידע הוא שחסר למי שמאמין באל, ולא "מופרעות נפשית" עומדת בבסיס הדת. הצבת האל מעל האדם מספקת כיוון ומשמעות, יסודות שהאדם זקוק להם הרבה יותר מידע. רק כאשר בשלו התנאים להפקת כיוון ומשמעות אלטרנטיבים יכול היה האתאיזם לפרוץ למעגלים רחבים. רק כאשר אותו כיוון ואתה משמעות חייבה את דחיית האל יכול היה האתאיזם להפוך לשם נרדף לאומץ וכבוד עצמי. ורק אם כיום יסופקו כיוון ומשמעות יוכל האתאיזם להמשיך לעשות נפשות. רידוד האתאיזם לכדי לעג על המאמינים מחמיץ את מהותו ומקטין את המהפכה שהוא חולל.

פרסיקו לא מתעכב עוד על השלב הרביעי של המטריאליזם, (אני בכוונה לא מתייחס לאתאיזם, כי חלק גדול מהפרוגרסיבים לא מגדירים את עצמם כאתאיסטים, הם רק חלק מהזרם הרעיוני המטריאליסטי, שלא אכפת לו שיהיה אל אי שם, העיקר שלא יפגע באינדבידואליות שלנו). אבל השבוע הזדמן לנו לקרוא על השוואה תרבותית מעניינת:

פליטה מקוריאה הצפונית שלמדה במכללה אמריקנית מתארת מצב בלתי נסבל שלדבריה מוביל לכך ש"עתידה של ארצות הברית יהיה שחור כמו זה של קוריאה הצפונית".

היא מתארת את הטירוף הפרוגרסיבי לו היא הייתה עדה בהגיעה ללמוד באוניברסיטת קולומביה.

"ציפיתי שאני משלמת את ההון הזה כל הזמן והאנרגיה האלו כדי ללמוד איך לחשוב. אבל הם מכריחים אותך לחשוב כמו שהם רוצים שתחשוב", אומרת הסטודנטית יהונמי פארק שעברה חיים קשים בקוריאה הצפונית. "קלטתי שוואו, זה מטורף. חשבתי שאמריקה שונה אבל ראיתי כל כך הרבה קווי דמיון למה שראיתי בקוריאה הצפונית שהתחלתי לדאוג."

קווי דמיון אלה כוללים סנטימנטים אנטי-מערבייים, תחושת אשמה קולקטיבית ותקינות פוליטית חונקת.

כשהיא הביעה חיבה לספרי הסופרת האנגלייה המפורסמת ג'יין אוסטן, היא קיבלה מקלחת צוננים על ראשה. "האם ידעת שלמחברים האלו הייתה חשיבה קולוניאלית? הם היו גזענים וקנאים והם שוטפים את מוחך מבלי שתהיי מודעת לכך", נאמר לה על ידי מישהו מהצוות באוניברסיטה.

פארק שנמלטה בגיל 13 יחד עם אמה לסין, שם נמכרה לעבדות תמורת 300 דולר, הצליחה להימלט לבסוף לחופש במונגוליה ומשם לקוריאה הדרומית, בעזרת מיסיונרים נוצריים. בגיל 16 היא הגיעה לארה"ב במיזם חילופי סטודנטים, ובהמשך השתקעה במדינה.

אך לדבריה, היא חשה בכל שיעור ושיעור בו למדה – הכל מלא עם תעמולה אנטי-אמריקנית, דומה לתעמולה אותה התרגלה לספוג בגילה הצעיר בבתי הספר של קוריאה הצפונית.

" זה הרגיש כנסיגה של הציוויליזציה", העידה על לימודיה באוניברסיטה האמריקנית. לדבריה, בכל כיתה חדשה, התלמידים התבקשו לבחור באיזה מגדר לפנות אליהם. התואר חסר המגדר "הם" (they) הפך לחובה במקום "הוא" או "היא".

"אפילו קוריאה הצפונית אינה משוגעת כל כך", היא מכריזה, "קוריאה הצפונית די מטורפת, אבל לא עד כדי כך מטורפת", היא מסבירה.

לאחר שנקלעה למספר ויכוחים עם מרצים וסטודנטים – פארק אומרת שהיא למדה לסתום את הפה, כדי לשמור על הסיכוי לקבל את התואר.

בקוריאה הצפונית פארק למדה שהמנהיג קים גווע מרעב. היא לעולם לא עצרה לחשוב איך זה ייתכן שהוא האדם השמן במדינה, בעוד כולם רזים. עד שמישהו הצביע על תמונתו ואמר לי: "תראי, הוא האדם השמן ביותר שראינו, כולם מסביבנו רזים, איך זה ייתכן שהוא היחיד שפשוט גווע מרעב?!"

פארק מתארת שהיא הייתה בהלם שלא חשבה על זה עד אז, והסיבה לדבריה היא כי במדינה המסוגרת בה היא נולדה וממנה נמלטה – חשיבה ביקורתית דוכאה עד להשחית. הן למדו לא לחשוב בצורה ביקורתית.

וכעת, היא אומרת, נעשה אותו דבר בהשכלה הגבוהה בארה"ב, ארץ החופש, מושא חלומותיה. מדכאים כל חשיבה ביקורתית. משתיקים וסותמים ושוטפים את המוח, כי כולם צריכים לחשוב כמו שהם רוצים שיחשבו.

עד כאן מצפון קוריאה, אחת התגובות שלחה אותנו לאתנחתא קומית:

והתמונה העצובה בארה"ב:

את השתלשלות המאבק בשנים האחרונות, מתאר יובל בלומברג במאמרו: 'התנגשות התת ציביליזציות':

המאמר מעניין משום שהוא מדגיש את מרכזיותה של ישראל במאבק בין שני הכחות העצומים של השמרנות והפרוגרסיביות, ומזכיר לנו שוב, את הסיפור של כל יהודי, זה שמתחיל באברהם אבינו, הלך בודד ותועה במדבריות המזרח התיכון, אי שם לפני כ4000 שנה, – באותו זמן בו האנושות היתה תהו ובהו של קבוצות חסרות צלם אלהים, שחיו במציאות נצחית של אפליה ודיכוי תמידיים בתוך העם, מול רצח והשמדה תמידיים כלפי עמים אחרים, ללא שום תהליך של התקדמות-  שקיבל מסר אלהי, אשר הציב אותו במרכז העולם, ואת צאצאיו ותורתו כציר של האנושות, ציר של התקדמות, ציר של מלחמה בשקר, מלחמה שמתמשכת עד לרגע זה, ואנחנו, בניו, באותה ארץ שהובטחה לו, הבטחה שלוותה בספוילר על מלחמה תמידית על הארץ, מלחמה שהיא רק סמל לקרב על הרעיונות, סמל של שנאת עולם  לעם עולם, הרוע והסטרא אחרא לא מוותרים בקלות. אבל הם ינוצחו, כי הם השקר בהתגלמותו. אי אפשר לנצח ע"י הטלאת שקר על שקר, זה נוגד את חוק שימור האנרגיה. ולכן זה לא יקרה, או כמו שאומר עמית סגל 'אין תסריט כזה'.

איך ניתן להמשיך לפמפם בשלוות נפש על 'כל אזרחיה' או 'ערכי המערב הנאור', כשאנחנו רואים בחוש משהו אחר לגמרי. אנחנו הישראלים, עומדים במרכז, הנשיא של המעצמה הגדולה בעולם, תמיד מוכתר ע"י יהודים, תמיד מוקף ביהודים, תמיד עוסק בשאלה היהודית. בדיוק כמו שהיינו במרכז הבעיות של הכנסיה לפני אלף שנה, ושל הקיסרות הרומאית לפני אלפיים שנה, ושל האשורים לפני שלשת אלפים שנה, נשארנו באותו מוקד, ותמיד נותנים לנו הרגשה כאילו אנחנו איזו נקודה קטנה שממש בקרוב יסיימו איתה ואז יתפנו לדבר האמיתי. בינתיים אנחנו נשארנו הדבר האמיתי, ותורת ישראל וערכיה, הם אלו שעומדים במוקד הויכוחים הדיונים המריבות והמחלוקות של כל ההיסטוריה שאנחנו זוכרים לאחור, וזו שאנו רואים קדימה באופק.

לעומת כל זאת, מעודד לראות, שאנשים בעלי חשיבה עצמאית עדיין קיימים בעולם, לשם כך נכיר לכם היום את לאון קס.

KassPCOB.jpg

פרופסור לאון קס, הוא ביולוג מולקולרי, שביצע מחקרים מפורסמים, זכה בפרסים יוקרתיים, ואף בכבוד של הרצאת ג'פרסון. בשלב מסויים בחייו הוא החל לעסוק באתיקה של מחקרים, ועמד בראש ועדות וגופי מחקר שעסקו בביו-אתיקה (למשל: הנדסה גנטית).

הרקע שלו הוא סוציאליסטי שמאלני, אך במשך הזמן הוא גילה התקרבות לדעות שמרניות יותר, בהרצאת ג'פרסון ב2009 טען קס כי 'המדע מאבד את האנושיות שלו'.

לא נלאה אותכם עוד בתולדותיו, נעבור ישירות לספרו 'ראשית חכמה', ספר המציג את גישתו המוסרית והערכית של ספר בראשית, וכיצד זה רלבנטי לחיינו אנו. לאורך הספר מראה קס כיצד הגישה שנתפסת כיום כברירת מחדל מחקרית, כלל לא עוסקת בשאלה האם התורה רלבנטית, אלא מנתחת כל מיני שאלות היסטוריות צדדיות ומתעלמת מהשאלה הגדולה הזו, או יותר נכון יוצאת מהנחה שאין בתורה שום חכמה ושום רלבנטיות.

הנה תוכן הענינים.

כך כותב עידו חברוני, מתרגם הספר:

הספר ראשית חכמה הוא קריאה דקדקנית ומעמיקה בספר בראשית, המציע עיון מלא בטקסט מתוך ערנות תמידית למכלול ההקשרים מן המסורת המערבית שבהם הוא מתפרש: ביולוגיה, אנתרופולוגיה, מיתולוגיה, היסטוריה, פילוסופיה, פוליטיקה, ספרות קלאסית ותיאולוגיה. וליאון קאס הוא האיש המתאים לקריאה כזאת. כד״ר לרפואה ולביו־כימיה, כמודה ותיק לספרות קלאסית, כמי שנוטל חלק פעיל בחיים הפוליטיים וכיהודי שמבקש בתנ״ך הדרכה לחייו, קאס מפיק מספר כראשית מכלול קוהרנטי של הבנות על טבע האדם והחברה האנושית,

הקריאה הסטנדרטית של מלומדי זמננו בתנ״ך, מתוארת במדוייק ע"׳ חברוני:

גישות עדכניות יותר למקרא נשענות על הנחות ביקורתיות ופוסט מודרניות בגישתן לטקסט. לפי גישות אלו ההתגלות הדתית איננה אלא מסווה לשאיפות השלטון של אליטות, ניתוח המקרא לאורן של גישות אלו יתיימר להסיר את המסכה מעל התשוקות המופיעות בטקסט במסווה של הדרכות תיאולוגיות, פוליטיות ואתיות, המשותף לכל הגישות האלה הוא מחיקת הפער כין הקורא לטקסט לטובת הקורא, הקורא רואה את עצמו במי שבידיו הידע הנכון על העולם והוא מפעיל את המאמץ הפרשני שלו במגמה להוכיח שהטקסט כפוף להשקפותיו על העולם.

לעומת זאת הוא מתאר את גישתו של קס:

הגישה של קאס היא שונה. במקום למחוק את הפער שבין עולמו לעולם הטקסט הוא הופך אותו לנקודה ארכימדית שבעזרתה הוא מחדד את רעיונותיו. והפער הראשוני הוא רחב: מצד אחד. שורשיו של קאס נטועים עמוק בעולם המדע והמחשבה המערבי והוא אינו מוכן לוותר עליהם. מצד שני, הוא קורא את הטקסט מתור תשוקה למצוא בו הדרכה רלוונטית לחייו. אל המפגש קורא-טקסט המונח בבסיסה של כל פעולה פרשנית, קאס מביא את ״ארגז הכלים״ המשוכלל שמציעה לו המסורת המערבית. את הטקסט הוא מביא לדיאלוג הזה מתוך עמדה המכבדת את הטקסט כפי שהוא מציג את עצמו – כמכלול שלם, כהדרכה אלוהית שניתנה לבני האדם. העמדה המחויבת של קאס לטקסט מביאה אותו לקראו במלואו ולא להציע תפיסות עולם המבוססת על ציטטות חלקיות. שורשיו המערביים דוחפים אותו לעמת לאורך כל הדרך את עולמו המערבי – המדעי וההגותי ״ עם האמירה המקראית.

את הסתירה הנוצרת לעתים בין התיאור המדעי של היווצרות העולם ובין תיאור הבריאה הוא בוחן ברגישות מתוך הנחה שכל אחד משני התיאורים מנסה לחשוף היבט אחר של המציאות, בעוד המבט המדעי ממוקד בעולם החומר, מבקש המבט המקראי את המשמעות האנושית־מוסרית של הבריאה. כך, למשל, בתיאור הבריאה הראשון, מופיע האור עוד לפני הופעת השמש, דבר הסותר את הניסיון הריאלי והמדעי המקובל.[2] קאס מציע הסבר שלפיו הסיפור המקראי מציע במודע תיאור העומד בסתירה לניסיון האנושי, וזאת מתוך מגמתו להחליש את הנטייה האנושית לסגוד לגרמי השמים ולטבע. לכן הוא מפחית מחשיבותה של השמש, אחד האלים הראשיים בפנתיאונים של המזרח הקדום. בדומה למדע המודרני יודע המקרא שאין שום כוח חיים עצמאי המסתתר מאחורי תנועת השמש ולפיכך הוא מבטל את היותה אובייקט ראוי לסגידה. כהמשך לדיון זה מראה קאס כיצד הנחות היסוד המקראיות אינן סותרות בהכרח את הנחות היסוד המקובלות היום במדע.

אך ישנן נקודות שבהן הידע הכפול של קאס אינו מוביל לזיהוי עימות אלא דווקא ליצירת סינתזה מרתקת, במו כאשר קאס מסביר את קשיי הלידה לא בעונש על החטא, אלא כתוצאה ההכרחית שלו:

נטל ההיריון וכאבי הלידה הם תוצאה פיזיולוגית וסימן היכר לטבענו המוזר והבעייתי. הלידה אצל בני אדם מכאיבה בעיקר בגלל חוסר הפרופורציה שבין ראשו של הילד האנושי ובין תעלת הלידה הצרה יחסית של האם. היכולת האנושית להשיג תבונה וחופש, שאומצה תוך הפרת צווי האדם והביאה לעלייתו של האדם למדרגה אנושית גבוהה יותר, נאה לידי ביטוי בגולגולת מוגדלת. יכולת זו אינה עולה בקנה אחד עם הטבע הקמאי של האדם והאישה משלמת עליה מחיר גופני כבד, שלא אחת מסכן את חייה.

קאס מתאר בהקדמה את תחילת דרכו לחיפוש חכמה בתורה:

בעודי יושב על אדמת האתר הנטוש, מפצח סלעים בחיפושי שווא, גיליתי דבר מה יקר לאין ערוך – ידידי סאקס, שאך זה השליט פירוש שלם על ספר בראשית, עינג אותי בתגליותיו בטקסט המקראי, שנה קודם לכן לימדתי את ספר בראשית במסגרת קורס יחודי שעמיתי ואני גיבשנו באוניברסיטת שיקגו, אך באותה עת הספר לא נראה לי בעל מבנה מוקפד או ראוי ללימוד מעמיק כמו יצירותיהם של הפילוסופים והמשוררים הגדולים: סברתי שספר בראשית הוא ספר מאלף הפונה ללבם של המאמינים בו בלבד, אולם, כאשר האזנתי לסאקס שהצביע על סמיכויות מוזרות בספר ופירש אותן – למשל, מהי תכלית הפרק הארוך והמייגע המפרט את הדורות מארם עד נוח, ומהי זיקתו לאלימות העולמית המתחוללת מיד לאחר מכן? מדוע אומר אלוהים שיצר לב האדם רע מנעוריו מיד לאחר שנוח מקריב את קרבנו? מדוע מופיעים החוקים והברית של נח מיד לאחר הקרבת הקרבן והערתו של אלוהים? – עלה בדעתי כי לא הערכתי נכונה את דקויותיו של הספר, וכי טרם למדתי כיצד ראוי לקרוא בו. שבתי לשיקגו להוט לחזור ולקרוא בספר כראשית…

ההיצמדות למגבלות הללו יצרה קושי: חוקרי המקרא, כפי שלמדתי עד מהרה, טרודים בקביעת מקורותיו של הטקסט או בהשוואתו למסורות אחרות, ורק לעתים רחוקות קוראים או מלמדים את התנ׳״ך ברוח שוחרת חכמה…

הקורא יתהה בוודאי, כיצד השפיעו מחקרי אלו על השקפת החיים שלי, המוסרית והדתית. הלוואי שיכולתי להשיב על כך תשובה ברורה, אולם עודני בעיצומו של המסע, יש אמיתות שגיליתי, סבורני, אך ורק בסיועו של התנ״ך, ואני יודע שאהדתי נוטה עתה לעבר הקוטב המקראי במתח עתיק היומץ שבין אתונה לירושלים, אינני בטוח עור שדי בתבונה האנושית כשהיא לעצמה. אני מוצא את רגישויותיה המוסריית ותביעותיה של התורה קרובות ללבי, אף שעליי להודות כי יישומן הלכה למעשה עדיין לוקה אצלי בחסר. כולי השתאות כנה נוכח העובדה שהובלתי אל הנקודה הרוחנית הזאת, ורק אלוהים יודע כיצד…

כשהייתי סטודנט באוניברסיטת שיקנו באמצע שנות החמישים, כשפניי לקריירה בתחומי הרפואה והמדעים, פרסם משכיל יהודי כש□ מוריס סמואל את ספרו 'הפרופסור והמאובן'. סמואל יצא כהגנה נמרצת על היהדות, במטרה להפריך את דברי ההיסטוריון הנודע ארנולד טוינבי, שבפאר יצירתו, מחקר על ההיסטוריה, ראה ביהדות 'דת של מאובנים'. באותה העת. אף שתעוזתו של סמואל הרשימה אותי, לא הייתה לי דעה  בנושא גם לא עניין במחלוקת, נטיתי אז לחשוב שכל הדתות הן מאובנים, שיירים של אמונות טפלות שקדמו לעידן הנאורות. לא העליתי אז בדמיוני כי יום אחד אהיה אני עצמי פרופסור. לא דמיינתי שלימים אגיע להכרה שגישתו של המדע להבנת חיי האדם והפיכתה של הנאורות את העולם אינן מספקות. לא הייתי מסוגל אז להעלות על דעתי שאמצא חכמה משכנעת כל כך דווקא בדת העתיקה ביותר מבין הדתות החיות עדיין, וזאת, דרך אגב, בהשפעת ספר אחר של מוריס סמואל, דמויות מספר הספרים. מי יוכל להפריך אפוא את הטענה כי נסתרות דרכי האל?

ספר זה מציע קריאה פילוסופית של ספר בראשית. בהיותו מיועד למאמינים וללא מאמינים כאחד, הוא עשוי לעורר עניין מיוחד דווקא במי שגדל בביתם של ספקנים, כאלה, שכמו המחבר עצמו, מצאו להם סיבה טובה לרצות להבין וללמוד ממקור ראשון מהו הדבר שהוריהם או הורי הוריהם דחו מעליהם. שכן, אף על פי שאנו מבורכים בידע, בעוצמה ובהזדמנויות שמעבר לחלומות הפרועים ליותר של אבותינו, רבים מאתנו נידפים ברוח מבחינה נפשית, מוסרית ורוחנית. הקדמה זו נועדה להבהיר טיעונים אלו וכן להזמין את הקורא להתנסות בקריאה פילוסופית של התנ״ך….

גישתה של ביקורת המקורות תואמת לחלוטין את הגישה העכשווית של המבקרים הספרותיים, אלה הקוראים את התנ״ך כספרות, או אינם רואים בספרות כלי עזר לקניית חכמה. הם נוטים להתעניין, לדוגמה, במציאת קווי דמיון חוצי תרבויות בהשוואת המיתוסים המקראיים של העברים הקדומים לעלילות גילנמש וליצירות ספרותיות אחרות של תרבויות העולם העתיק, אך רק לעתים רחוקות הם טורחים להרהר בשאלה מי מהם, אם בכלל, קרוב יותר לשורש האמת. ובתקופה האחרונה ממש, חוקרים המצהירים במו פיהם על מעורבותם הפוליטית, מתוך שהם מצרים על סמכותו המתמשכת של הספר בחוגים מסוימים של החברה האמריקנית, אינם מסתפקים עוד בהיסטוריזציה וברלטיביזציה של הטקסט, והם מעדיפים לקרוא אותו בהשפעתן של אידיאולוגיות מרקסיסטיות או פמיניסטיות או סביבתיות…

יותר ויותר אמריקנים מודים שחסר דבר מה בחייהם. רבים מאתנו מחפשים הכוונה והדרכה רוחנית דומה כי אך אתמול הפילה הנאורות את שלטון האורתודוקסיה הדתית והבטיחה לאדם גן עדן ארצי של הגשמה עצמית המושתת בלעדית על התכונה המדעית. ואולם היום, בניהם הנאורים של הספקנים מגלים כעצמם כי האדם אינו חי – או אינו חי היטב. – על הלחם לבדו, אף לא על לחם ושעשועים, וכי הנראטיב המדעי על חיי אנוש ועל העולם לא זו בלבד שאינו הולם את הנושא, הוא גם אינו מספק את כיסופיה של נפש האדם.

המשבר המוסרי שהמחשבה המודרנית נתונה בו והצורך הציבורי והאישי בחכמה דוחקים בנו להעריך מחדש את אמונותינו ודעותינו הנוכחיות ומצדיקים בחינה מחודשת של חלופות שנפסלו ונזנחו. מובן שחלופות אלו תישקלנה מחדש לאור המחשבה המודרנית ואתגריה. ידידיה של החכמה צריכים להיות נכונים לחפש סיוע בכל מקום: כמו כן להירתם במלוא הרצינות לבחינה מחודשת של התנ״ך לאור המדע המודרני. איזה נזק גורם באמת המדע – והמחשבה המודרנית בכלל – להנחיות המקראיות באשר לחיים האנושיים והטוב האנושי? האם גם היום יכול אדם ברדעת לקבל על עצמו את הנחיות המקרא ולחיות לפיהן? התשובות לשאלות אלו תלויות, כמובן, כמובן בעצם הדברים שבמקרא ובכוונתם. בסוגיה משמעותית כל כך לא נעז להסתמך על שמועות. עלינו לקרוא את התנ״ך ולחשוב על הדברים בעצמנו.

הדברים שלו כל כך יפים, שאין מה להוסיף עליהם. פשוט ללכת וללמוד, אפשר גם לקרוא את ספרו (הוצ' שלם 2010).

הערות:

[1] בד"כ פרסיקו הוא מבקר מחמד, ומתאים את עצמו ל'הארץ' באופן מקצועי ההולם את מעמדו, כמו למשל בכתבה הזו על 'אונס', (שם הוא מגדיר את עצמו כ'חוקר היהדות'), משפט הפתיחה הוא: "האם אונס אשה אסור? לא על פי התנ"ך", בכל המאמר לא מוזכרים שלשת מקרי האונס היחידים המוזכרים בתנ"ך: אונס דינה, אונס פילגש בגבעה, ואונס תמר בת דוד. על שלשתם באה תגובה קשה מאד שנזכרה לדורות, אז אולי כדאי לחשוב שנית על הקביעה שעל פי התנ"ך אונס לא אסור. הנסיון להיתלות בדין הקנס, מגלה של'חוקר היהדות' אין מושג ירוק על התנ"ך ועל המשפטים, סכום הקנס לא מהווה את סך התגובה לאונס, אלא רק יכול לתעל הסדר בין שני הצדדים, כי במצב הרגיל הורי הנערה משתוללים ודורשים נקמה משמעותית. בחוקי החתים למשל, יכול אביה של הנערה לאנוס את אשתו של האונס בתור נקמה, ובחוק קדום אחר (המצוטט בספר אנשי שוליים בתקופת המקרא, של נחום אברהם, בפרק על הומוסקסואלים), מציע המחוקק לאדם שנאנס ע"י גבר, לאנוס אותו בחזרה…

ויש עוד: 'המקרא לא משתמש כלל במלה אונס', מרגש לשמוע, המלה אונס היא  מלה ארמית, מופיעה אמנם בדניאל ד ו, ובלשון חז"ל, אבל אין טעם לחפש אותה בתנ"ך.

כשהוא מתחיל להלל את החוק המודרני הנאור (שמשום מה לא מצליח למנוע כל כך הרבה פגיעות מיניות, אולי החוק הזה הוא לא הנקודה?), הוא כותב:

גם כאשר קובע החוק שיחסי מין עם אדם מרומה, קטין, לקוי שכלית או מסומם נחשבים לאונס, החוק קובע זאת לא מפני שהאל או החברה אינם סובלים יחסי מין שכאלה ("תועבה"), אלא מפני שבני אדם כאלה לא נתפסים כמסוגלים להגיע להכרעה רצונית תקפה. כמובן, ייתכן מאוד שהחברה (או אלוהות מסוימת) מגנה יחסי מין עם אנשים מרומים או מסוממים, אולם החוק לא שולל את הדבר מפני שמדובר ברצון ישות אלוהית כלשהי או בנורמה חברתית מסוימת, אלא מפני שאנשים מרומים או מסוממים לא יכולים לתפיסתנו לבחור באופן חופשי ומושכל להיענות ליחסי מין.

תודה על ההסבר הממצה, שכחת שהרעיון הזה מובע בתלמוד כחוק משפטי: 'פיתוי קטנה אונס הוא'.

הערה זו נכתבה לבקשת אחד הגולשים שביקש התייחסות למאמר זה של פרסיקו.

עדכון: כאן הרב אברהם סתיו מתייחס למאמר הנ"ל.

[2] זו שגיאה, אין שום סתירה, האור לא חייב לנבוע דוקא מהשמש, אלא מכל מקור חום ואנרגיה אחרים ביקום. חז"ל מתארים 'אור וחושך מעורבבים', והכוונה שתנועות גרמי השמים לא היו במסלול הנוכחי שאנו מכירים, היוצר לנו יום ולילה, חודש ושנה. מלבד זאת המפץ הגדול עצמו יצר אור עצום, כך שברור שמבחינה מדעית אין השמש שלנו מקור האור היחידי ביקום.

4 6 votes
Article Rating

שתף מאמר זה

תגובות ישירות

Subscribe
Notify of
guest
9 Comments
Inline Feedbacks
View all comments
יחכעה
יחכעה
2 years ago

הכריכה של ליאו קס לא זמינה

ספר הישר
2 years ago

האם יתכן שכל הוויכוחים והדיונים הם תוצאה של ראיית המציאות באופן חלקי, כמו שמסופר במשל על חמישה חכמים עיוורים והפיל?

https://www.seferhayashar.com

Last edited 2 years ago by ספר הישר
ספר הישר
2 years ago

אתה כל כך מלא בעצמך, שאתה בכלל לא שם לב שנכנסתי לכאן רק כדי לשים קישור לאתר שלי.

איש פלוני
איש פלוני
2 years ago

שרשור ויכוח בין תומר פרסיקו להלל גרשוני על אונס נשים.

9
0
Would love your thoughts, please comment.x