לחץ לגירסת הדפסה

רחל ורות בפרספקטיבה היסטורית – ע"פ ר' צדוק הכהן מלובלין

רחל – אימה של מלכות אפרים, ורות – אימה של מלכות יהודה, מתוארות לנו בפסוקים ובמדרשי חז"ל.

יש נשים שגדולתן באה להן בשל המקום שהציבה אותן ההיסטוריה, נשים שעשו מעשה גבר וישועה באה על ידם, כך יעל אשת חבר הקיני, אסתר המלכה, יהודית, דבורה. היו אלו מושיעות ומצביאות, מנהיגות שאינן טפלות לבעליהן או לאדם אחר, אלא להיפך: הגבר טפל אליהן ויכול לפעמים רק להשלים את פעולתן. לא כאלו היו רחל אמנו ורות המואביה, גדולתן באה להן מתוך פעולתן הנשית, תוך שהיו טפלות לאחרים. הן לא עסקו בפעילות הירואית, ולא הושיעו את ישראל מיד לוחצו. הן לא הנהיגו ולא הלכו בגדולות, ולמרות זאת דמותן מאפילה על כל שאר דמויות האשה שבמקרא, ובלי ספק בצדק.

בבית לחם נפגשות שתי הדמויות הגדולות האלו, כאשר אצל מצבת קבורת רחל, בבית לחם כברת דרך לבא אפרתה, נושאת רות את בעז, וכל העם אשר בשער מברכים: "יתן ה' את האשה הבאה אל ביתך כרחל וכלאה אשר בנו שתיהם את בית ישראל, ועשו חיל באפרתה וקרא שם בבית לחם". רחל היתה האשה האהובה בחייה, אך עם הכניסה לארץ נגזר עליה למות, לדורה לא היה ממנה אלא זכרונות והתרפקות, לעתיד לבא תבכה רחל על בניה כי איננו, ולנו היא מקור ערגה וכיסופים, כי באחרית הימים ישובו בני רחל לקדמותם. ואילו רות לשבט יהודה הצטרפה, דחויה היתה בחייה, ורק אחריתה תשגה מאד כאמה של מלכות.

יוסף הוא בבואה של אמו, כאשר היה אהוב לאביו, אך עם כניסתו לחיים נגזר עליו גלות וניתוק, ממנה לא שב עוד לעולם, ולפי האגדה גם אחרי שוב יעקב למצרים לא התיחד עמו יותר יוסף, מחמת טינת המכירה. דוד כבבואה של אמו הגדולה רות, שנוא ודחוי, נלקח ממכלאות צאן אל המלכות, שבע רדיפות ורוגז, ורק באחרית ימיו זכה להשלים את יעודו.

היסוד של רחל וביתה הוא רוחני נשגב, למן הרגע בו ראה אותה יעקב הכיר בכך, ושבע שנים עברו עליו בכיסופים להגיע למדרגתה. אך הרוחני הזה נעלה היה מדי בשביל חיי המעשה, ויעקב בעצמו שפט כי מי שגנב את התרפים "לא יחיה". כך בדיוק גם יוסף, שאביו אהבו, לא התאים לחיים בין אחיו, כי דרש מהם מעלות רוחניות גבוהות, הוא מצדו סבר כי מכיון שאין הם במדרגתו הרי זו דבה רעה, והם סברו כי אין דרישותיו אלא צורה של התנשאות. לעומתם ניצבות בנות יהודה, תמר, רות, – כמו גם דוד, שמתחילתם נראו כאנשי העולם הזה. יהודה לא העלה בדעתו כי תמר בעלת מדרגה היא, כמו שדוד נחשב לרועה צאן פסול מן היוחסין. מחלון התחייב מיתה על הנישואין לרות, ואין פלא שפלוני הגואל לא חשב על האפשרות להתקרב אליה. רק לזמן קצר ביותר זכתה להינשא לבועז (ולפי האגדה ליום אחד בלבד), ומכח הזמן הקצר הזה נולד העתיד הארוך והמבטיח של מלכות בית דוד.

המהלכים המובילים את חייהן של שתי הנשים הללו, הפוכים בתכלית. רחל כאילו מופשטת מן הגשמיות, כולה ויתור ונתינה. מתחילה היא מוותרת ללאה על יעקב, בהמשך היא מוותרת שוב על יעקב תמורת הדודאים, וזה בעצם משמעות שמה, כפי שמתבטא ישעיהו (נג ז) "כרחל לפני גוזזיה נאלמה לא יפתח פיו". רות אינה מוותרת בשום אופן, היא מתעקשת לשוב עם נעמי, מתעקשת להתקרב לבועז בצורה הדומה לחוצפה, ובזכות זאת נעשית אמה של מלכות.

רחל בזכות ויתורה, זוכה להיות אמו של "הבן יקיר לי אפרים", אותו בן שלא זכינו להכירו. הכח הרוחני של בני אפרים היה עצום ורב, במקום בו צמחו הנביאים הגדולים: אחיה השילוני, אליהו ואלישע, הושע ונחום, ועוד רבים וגדולים, הרבה לפני שעמדו נביאים ליהודה. בארץ בה התנבאו בני הנביאים חבורות חבורות (שמואל א' י', מלכים ב' ב'), ובימי הגזירה הסתתרו מאות מהם במערות. דוקא משום עדיפותם הרוחנית חשבו בני אפרים להציב להם יד לעצמם, ולא להשתתף עם מלכות יהודה. ולמן ירבעם בן נבט והלאה כאילו נכרת אפרים מעל יהודה, ואנו בני יהודה לא נמצא בכתבי הקדש את המשך קורות שבט אפרים.  (שמואל היה שופט לכל ישראל מדן ועד באר שבע (ש"א ג' כ') ובניו היו שופטים בבאר שבע (ח' ב'), אך מן הצד השני: "וישפט שמואל את ישראל כל ימי חייו והלך מדי שנה בשנה וסבב בית אל והגלגל והמצפה ושפט את ישראל את כל המקומות האלה" (ז' טו'). והנה גם דבורה הנביאה "יושבת תחת תמר דבורה בין הרמה ובין בית אל בהר אפרים" (שופטים ד' ה'). אע"פ ששפטה את כל ישראל, וקראה לברק בן אבינועם מקדש נפתלי. ללמדך שהר אפרים וגבול בנימין היו המרכז הרוחני כל הימים ההם).

אף שבלי ספק עמדו להם נביאים כפליים כיוצאי מצרים, ושיח ושיג היה להם בדעת אלהים, ואפשר שגם כתבי קודש היו להם שלא באו לידינו (שאולי זכר להם ב'רחותא' ו'פנותא' של השומרונים). חטאו בני אפרים בזה שלא קבלו את הצורך בבית דוד, שהיה נראה להם גשמי מדי. ולכן נותרו מאחור, כשרק התורה וספר יהושע בידם (כמאמר חכמים אלמלא חטאו ישראל לא ניתנה להם אלא התורה וספר יהושע בלבד), כמו שאנו רואים את הכותים תלמידי תלמידיהם המחזיקים רק בתורה וביהושע. וגם ספר שופטים לא נתקדש אצלם, ככל הנראה משום שנכתב על ידי שמואל וכל ענינו הוא להראות כיצד בימים ההם איש הישר בעיניו יעשה, ואת הצורך במלכות בית דוד. ואילו לדעתם של בני אפרים עדיין שלטת מלכות האלהים, עדיין אפשר להקריב בבמות, כי ממתינים הם למשיח בן יוסף, שהוא הוא האיש אשר יבחר ה'. אך לפי חכמינו גם משיח בן יוסף עצמו ימות במלחמה, כרחל אמו, יביא את כח קדושתו לעולם, אבל לא יוכל לסבול את כל הענין הגשמי של השלטת המלכות, ואת זה יותיר למשיח בן דוד.

באמת ירבעם היה איש רוח יותר מרחבעם בן שלמה, וגם אחיה השילוני הכיר בכך, וכפי שספרו חכמינו שהיה ראוי לטייל בג"ע עם הקב"ה. אלא שכבני רחל, דבוק היה ברוחניות יותר מדי, וכאשר הוצרך להנהיג מדינה ולרדת לחיי המעשה, מיד נפל ממדרגתו והתיר לעצמו לעשות עגלי זהב ולשבש את החודשים, ומכאן רק הלך וירד עוד ועוד. בכך חזר ירבעם על הנהגתו של שאול, למראה העין היה הפילוג על דבר קטן, רחבעם הרודה בעם ה' במסים וארנוניות שונות על לא דבר, בזה היה כדי "דבה רעה" בעיני בני אפרים, אך בלי ספק ירבעם ראה בעין רעה את כל הנשים הנכריות שלקח לו שלמה, כדרך שהתנגדו אבותיו לרות המואביה וצאצאיה (וכן הנשים הנכריות שלקח דוד הביאו מכשלות, כאמנון ותמר, אבשלום, מה שלא נעלם מעיני חסידי אפרים). אלא שללא הציות לסמכות של בני יהודה, אין קיום לרוחניותם של בני רחל.

כך עומדת רחל המוותרת, מול רות הבלתי מוותרת. רחל המוותרת על העולם הזה, רחל שראשה נתון בדרגתה הגבוהה, וגם הצורה בה עזבה את העולם, נראית כויתור, כחוסר יכולת להתמודד עם הקושי הגשמי של הלידה, מול המיילדת האומרת "אל תיראי", מפטירה רחל "בן אוני", ועוזבת לעולם הרוחני שכולו טוב. מול רות שמוצאה בין עניני העולם הזה, בתו של מלך מואב, ורעייתו של עסקן שירד מארצו. אך היא אינה מוותרת על הדרגות הרוחניות שיכולה היא להגיע אליהן, בכל כחותיה היא מתאמצת ונדבקת במי שראוי להידבק (בדומה מאד לתמר כלת יהודה, ולא בכדי הוסיפו המברכים: "יהי ביתך כבית פרץ אשר ילדה תמר ליהודה"). ושתיהן צריכות זו לזו, שהרי יהודה לבדו גם הוא לא שרד על אדמתו, מבלי הכח המייצב של אפרים, הרוח היהודית, רוח הרחמים וההתעלות שמסורת היא לנו מאבותינו. ביהודה נוצרה מערכת סמכות וציות, כאשר הכוונות היו בד"כ טובות, אך העם והמערכת המפעילה אותו חסרו את אנשי אפרים, חסרו את הכח היהודי, את מסירות הנפש לשמוע דברי הנביא, את הקנאות הנצרכת בכדי לשבור את הצלמים ואת הבמות העתיקות שאי אלו אומללים התגודדו סביבם, את הכח להתמודד מול המלך המרשיע ברית ולהורידו מכסאו.

רחל ורות שתיהן עבריות היו, מבתים גדולים ומיוחסים, רחל נכדתו של נחור שהיה אב גדול לכל בני עבר ובתו של לבן שנגלה אליו האל בלילה, ורות בת מלך מואב שבודאי נכבד אצל כל העברים וקרוב גם הוא לצאצאי נחור. דבריה של רות "עמך עמי ואלהייך אלהי" בלשון עבר נאמרים, זה מכבר עמי הוא עמך, בדומה לדברי רחל ולאה "הלא נכריות נחשבנו לו". הויתור הזה של רחל ולאה (גם בסיפור הדברים בבראשית לא' מוקדמת רחל ללאה בתשובה הזו) הוא באמת ענין גדול מאד, שהרי יעקב לא היה יוצא נגד רצונן, ולולי הסכמתן הרי שהיה שבט יעקב שב להיות משפחה בארם, המעורב בבני לבן ומשפחתו המורחבת. דומה הוא מאד לויתור של רות, שעזבה בית מלוכה.

כשם שנפתלה רחל נפתולי אלהים עם אחותה, הגדולה ממנה, המעמידה ולדות הרבה, אשר נלוה אישה אליה. כך נפתלה בודאי רות עם גיסתה, לפי האגדה ערפה אשה קשה וגיבורה היתה, ובניה גיבורים ועצומים, (וברות א' ד' מוקדמת ערפה לרות בתיאורם בשדי מואב, אף שמחלון איש רות הוא הקודם), וכשמה כן היא, הפנתה עורף לחמותה וכל הכרוך בה. ומעניין כי דוקא שמה של רות הוא היחידי מכל גיבורי המגילה שאינו סמלי, שהרי נעמי, מחלון, כליון, בועז, וערפה, כולם מוגדרים היטב בשמם. ואילו רות, נשארת בצביונה הטבעי, וכבר נתקשו בזה חכמים ואמרו "מאי רות? שריותהו להקב"ה בשירות ותשבחות" (שיצא ממנה דוד). ובאמת כל שאר הדמויות אינן אלא דמויות משנה, ששמותיהם עוזרים לנו לעמוד על טיבם, כאילו הזכרת השמות "מחלון וכליון" פוטרת את המחבר מלהוסיף עוד על מהותם, ונעמי משתמשת בכך במפורש ואומרת אל תקראנה לי נעמי. אבל רות, שהיא הדמות המרכזית, מאירה את עצמה מתוך התנהגותה, ואינה צריכה שם מיוחד. ויש מפרשים כי רות לשון רעות דהיינו רצון, וזה באמת שם נאה לה. גם רות וגם רחל נבחרות מתוך זוג נשים היו, אלא שרחל נבחרה בשב ואל תעשה, בהוד שהקרינה סביבה, ורות נבחרה במעשה כביר ורב ערך, בהשלכת כל מה שהיה לה והליכה "אל עם אשר לא ידעה". ואין פלא בדבר, כי לאה גם היא היתה בעלת מדרגה גבוהה, ורחל ברוחניותה התנשאה גם מעל לזאת, כיאה לאמו של יוסף ואפרים. אבל אצל רות היה הדבר להיפך, גם היא וגם ערפה הגיעו ממקור לא נודע, ערפה נשארה כאשר היא, בת מואב, ורות היא שפרצה את הדרך בכחה, כיאה לאמה של מלכות.

ויתוריה של רחל נאצלים לאין שיעור היו, אך אפשר שלא היתה חייבת בהם. האידיאל הגדול של העמדת שבטים מיעקב יכול להיות שדוחה ענינים אחרים, ובודאי שלא היתה חייבת לוותר על דבר תמורת הדודאים. אלא שרחל בקומתה הרוחנית לא היתה יכולה לרדת ממדרגתה זו לחיי המעשה, ובחרה בויתור, גם אם הבינה וידעה שאינה חייבת בכך, ומפסידה היא מהצלחתה להגיע לתכליתה בעולם. משל לשאול המלך שבחר למות בשדה הקרב ולהיגאל מיסורי הנפש שהביאו אותו להיקרע בין היותו בחיר העם מסיר האובות ולוחם הקדושה, ובין היותו לא יודע את נפשו עד כדי היצמדות לאותו בעל אוב שהשמיד (אחרי שריחם על צאן ובקר של עמלקים, הרג עיר שלמה של כהנים. ואחר שהיה מופלג בקדושה ובצניעות, נתן את בתו הנשואה, לאיש אחר. וראה תנד"א כט': "שאול מלך ישראל גסות רוח היתה בו.. מה שנצטוה לעשות לא עשה, עתה לך והכית את עמלק, מה שלא נצטווה לעשות עשה, הרג את נוב עיר הכהנים, וזלזל בעריות ונתן את מיכל בתו אשת דוד לפלטי").

ואילו רות, בדיוק להיפך, השתמשה בדרכים שנראות כבלתי ראויות, שכבה למרגלותיו של בועז, כתמר שעשתה עצמה קדשה (ובודאי לא מקרה הוא שרות באה מבת לוט הבכירה, שלא רק שעשתה כמעשיה, עוד החציפה לקראו "מאב", ותמר היתה מזרע כנען שגם הוא חילל כבוד אביו. ובאמת גם דוד חטא בענין שכזה. כי מדת יהודה הפוכה ממדת יוסף, ובכחו של יהודה לתקן גם זאת). כח הרצון (הרעות) להגיע למטרתה לא יכל להיעצר בשום דרך. רות הונעה על ידי כח שגם היא בעצמה לא הבינה, שהרי לא ידעה כלל שיש לאלימלך גואל, ואולי לא ידעה גם את משפט הגאולה, נעמי הבהירה לה בצורה ברורה כי "העוד לי בנים במעי והיו לכם לאנשים?", ורות דבקה בה, מעשה דיבוק, לא מתוך תכנית מסויימת, אלא מתוך כח רצון עצום והבנה שבדרכה של נעמי תוכל להגיע רחוק. ובודאי הכירה רות כי בבית גדול נדבקה, ואלימלך אדם גדול היה, ולא בכדי מסופר שהבנים נשאו מואביות רק אחרי שמת אלימלך. ולכן כאשר שבה נעמי "ותהום כל העיר", ונעמי אומרת "מלאה הלכתי", ואין ספק שלא על כל פליטת רעב היתה העיר הומיה.

(מחלון מוזכר יחד עם כליון ושמותיהם המפחידים גם הם נראים כמשותפים, אך לפי ר' יוחנן אין הדברים כן, וכך דרש: "ושם שני בניו וגו'. אמר רבי יוחנן צריך אתה לחוש לשם מחלון שהוא לשון מחילה, נזדווגה לו רות המואביה. שהיתה רותחת מן העבירה. כליון שהוא לשון כלייה, נזדווגה לו ערפה שעמד ממנה גלית הפלשתי", (מדרש זוטא, רות א'). אך גם הוא אינו דורש כך אלא בדרך חשש, מחלון לא היה ממש כאחיו כליון, שהרי זיווגיהם מוכיחים עליהם, ולכן שמו הוא דו משמעי ולא רק שלילי. הכינוי "רותחת מן העבירה" משמעותו כמובן סולדת ובורחת מן העברה, ואולי צ"ל "רותתת מן העברה" והוא פירוש ע"ד הפשט לשם רות, לשון רתיתה ותנועה, המשותף לסוף השורש "כרת" ולתחלת השורש "רתת" הוא התנועה והתזוזה, וזה באמת ביטוי לתכונתה של רות).

באמת, במבט רציונלי, אפשר לראות את המעשים האלו כדברים קטנים. אין ספק שהרבה נשים קטנות וחלשות ויתרו על הבעל שיועד להם, מחמת חוסר כח להילחם. וגם הרבה נשים עקשניות וחסרות תכלית נצמדו למישהי גדולה או לאיזה קבוצה, מבלי מחשבה תחילה. ואכן הסיפורים האלו לא באו במקרא אלא להמחיש לנו את מהותן של הגיבורות, אין הכוונה שאנו מוכיחים מכח מעשה אחד, אלא שהדברים נכתבו בכדי לאפיין את כל מהלך חייהן של הנשים האלו ומורשתן. בני רחל ובני רות שיוו לנפשם את דמות אמותיהן הגדולות, והנהגתם מאפיינת את הרוח הזו לאורך כל התקופות.

המתינות והאיפוק של בני רחל בחיי המעשה הם הצד השני של עזותם בחיים הרוחניים, והעזות של בני רות בחיי המעשה היא הצד השני של מתינות בחיים הרוחניים. הרבה אחרי שרחל ובניה כבר אינם עמנו, עדיין רוחה חופפת עלינו, מצבת קבורתה, ודמותו של יוסף היושב בבור בעקבות איפוקו, מנחים אותנו בכל אשר נפנה, בארצנו ובגולה. כאשר כל המעשים הגדולים שעשו בית דוד כבר חרבו, עדיין האור של בני רחל זוהר עלינו ואין לשום כח יכולת להחריבו. מעשי בני רות צריכים הם לפירוש רוחני, ואילו מעשי בני רחל צריכים לפירוש גשמי.

במבט ראשון נראה שכל הדברים הגדולים שעשה העם בארצו, בני יהודה אחראים להם. יהודה הכובש, דוד המקים את ממלכתו, מלכי בית דוד שהצליחו לשרוד אחרי אובדן השבטים, וגם לשוב ולבנות את הבית השני. אבל באמת בית יהודה לא היה ענינם אלא להחזיק את כל המפעלים האלו, ואילו כל שינוי, המהפכות האמיתיות נעשו ברוחם של בני רחל. "ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף ויאמר יעקב אל לבן שלחני", בלי ספק ניהלו את המסע בני לאה החזקים והגדולים, וכך גם עמדו ראשונים במפגש מול עשיו, אך הגורם לשינוי היה לידתו של יוסף. הירידה הגדולה למצרים היתה כולה פרי רוחו של יוסף. יהודה כבש את הארץ, אך בלי רוחו של יהושע בן נון לא היה הכיבוש מכונן את מלכות האלקים, ומתאים מאד שהגורל ע"פ ה' קבע "יהודה יעלה", כי לא בכחו הרב של יהודה נשלח, אלא בשם רוח הקדש. המלוכה לא היתה יכולה לקום אלא כאשר השלימו מתחלה בני רחל למלוכת שאול, ורק כאשר נכשל שאול והיה צורך להעביר את המלוכה, באופן כזה הסכימו בדיעבד לאחר כמה דורות של פקפוקים למלוכת דוד, וגם הסכמה זו התפוגגה במהירות. אכן, בלי רוחם של בני רחל אין קיום עצמאי לבני יהודה. ומעניין לראות כיצד בני לאה נפסלו מן הבכורה בזה אחר זה, יעקב פוסל את ראובן מן הבכורה, ואת שמעון ולוי מסיט בנזיפה. יהודה שהיה גדול האחים בימי יעקב, כבר נדחה בימי משה האומר עליו "שמע ה' קול יהודה ואל עמו תביאנו", וכל ימי המדבר והשופטים אין אנו שומעים את קולו. המסורת שיעקב מינה את יוסף לבכורו היתה למציאות בשטח כל ימי השופטים בה הקול העיקרי הנשמע הוא קולו של אפרים.

אף על פי כן, במהפכה הגדולה ביותר אין אנו רואים את בני רחל: שבי יהודה הבונים את הבית השני, וחותמים על התורה כאמנת המדינה, אנשי כנסת הגדולה שעשו סייג לתורה שבעל פה, אשר נשמרה כצורתה מימיהם. אמנם, בני רחל נמצאים גם נמצאים בבית השני ובבנינו, שהרי אז הגיעו לתכליתם העליונה, עזבו לגמרי את העולם הגשמי ואת חיי המעשה, והם נמצאים עמנו ברוחם ובהאצלתם. כאן הגיעה שעתה הגדולה של רחל אמנו, שגדול כחה במצבת קבורתה מאשר בחייה, בהם נאמר "ותקנא רחל באחותה". הרוח הגדולה של בני רחל, רוח הקדושה והקנאות, היא שהקימה את מלכות האלהים של הבית השני. שוב לא היו בני אפרים יריבים עקשנים מעבר לגבול, הם שילמו במציאותם הפיזית על עזיבתם את מנהיג חיי המעשה – דוד וביתו. אך מציאותם הרוחנית שנותרה ברוח העם, ברוח הנביאים שהפכו את ההיסטוריה של אפרים למקרא קודש, יצרה את ממלכת עזרא הסופר. המקדש לא היה עוד מקדש מלך, והחוקים לא היו עוד מסורים לשרים ולשוטרים, התורה היתה למציאות של איפוק וקדושה, להלכה מפורטת של נגעים אהלות ואכילת חולין בטהרה. סוף סוף כל המציאות עליה אמרו חכמים "הדר קבלוה בימי אחשורוש" היתה תלויה בבני בנימין. המציאות בימי הבית השני היתה קרובה מאד לימי קדם, כאשר חבורות של נביאים היו מתנבאים על כל גבעה רמה, במצפה היו מתאספים לתפלה, וכל הארץ מלאה בתי מדרשות וקהילות של חסידים. אלא ששוב שכחו בני ישראל את התפקיד של מלכות בית דוד, כפי שמבאר הרמב"ן את חטא בני חשמונאי, הישמדותם לא היתה עונש על החטא, אלא תוצאה בלתי נמנעת, כי אין קיום לשלטון הקדושה בלי מלכות דוד. כך הפכו חבורות הנביאים לכתות כתות, וכך הפכה הקנאות של הקדושה, לחוסר אפשרות להתפשר ולקנאות מדומה, קנאות שהפכה את משמידי האובות לדורשים בהם. בני החשמונאים שקינאו לה' הקימו בעצמם את האצטדיונים שהחריבו אבותיהם, בכדי לדרוש שמה בבני הנכר.

דוקא בני בניה של רות המואביה הם שהחזירו את מלכות התורה לישנה, גם בניה הרוחניים, גרי הצדק כדוגמת אונקלוס, ואבותיהם של רבי עקיבא ורבי מאיר, וגם כל פגעי הגלות והמלחמה שהפכו את הפרושים והחסידים בני הנביאים לאנשי המעשה, הביאו את הנשיאים להיות מנהיגי העם. בעוד תחת שלטון החשמונאים יכל העם להיות מפולג לסיעות וכתות רוחניות או מיסטיות, הרי שבתנאי השעבוד לא היתה אפשרות כזו, התאחדו כולם תחת הנשיא זרע דוד המלך, וכך הנהגתו של רבי יהודה הנשיא החזירה את ימי אנשי כנסת הגדולה, ומסרה את התורה לדורות נצח.

כשם שמדובר בספרי הקבלה על "משה שבכל דור", כך ישנה גם "רחל שבכל דור" לעומת "רות שבכל דור". אם ישכילו רחל ורות לשמש יחדיו בחיים חיותם, תחת להתפתל נפתולי אלהים זו עם זו, לא יצטרכו לוותר על מציאותו הפיזית של אחד מהם, ישוב אלינו הגואל האחרון "משה שבכל דור".

מקורות בספרי ר' צדוק הכהן:

יוסף ויהודה: נקרא יהוסף, ועדיין חסר לו אות ה' אחרונה (משם הויה) שהיא תיקון מה יעשה מי שעבר וחטא. ויהודה גבר לברר שהחטאים אחר התשובה הם זכויות גדולות ולכן יש בשם יהודה שם הויה מלא. (תה"ש נב).

יהודה הוא המברר שאע"פ שחטא ישראל הוא,(פע"ק יא.)

יוסף הוא ערב שבת ודוד שבת (קה"מ כז.).  עיקר נסיון יוסף לאיתכפיא, ונסיון דוד לאהפכא (תה"ש יג.)

גבורה דיוסף בכבישת היצר שהם כוחות העמים שבלב, וגבורה דיהודה בכבישת החסרונות שיש בכל אחיו. (מח"ח כא.)

דרגא דיהודה מצד קום ועשה, ודרגא דיוסף שב ואל תעשה. (ל"מ עא.) דרגא דיוסף הצדיק הוא לילך בקו ישר בלי נטיה. (מח"ח כב:).

יוסף צדיק גמור בפועל בלא חטא, ויהודה בעל תשובה אחר החטא. (מח"ח נח.)

יהודה התברך בידך בעורף אויביך, ויהושע מיוסף שבחו רק להיות צדיק גמור, ואם חוטא מייד הופכים עורף. (פע"ק יא:).

יוסף נמשל לשור כשור לעול לקבל עול מלכות שמיים בכבישת היצר, אבל יהודה נמשל לאריה מלך בחיות ומלך פורץ גדר. (ל"מ קכ.).

יוסף היה המבשר גאולת מצריים פקוד יפקוד, בהיות שגאולה זו (הראשונה) הייתה במידתו. (פר"צ א' קיט).

השלמות דעוה"ז הוא להיות גדור בפועל בשלמות וזהו דרגא דיוסף הצדיק. (מח"ח כא).

מלכות יוסף היא רק לשעה ובעוה"ז לבד. (מח"ח ו).

מחלוקתם: לעבד נמכר יוסף עי"ז שהוא ביקש לפסול מדרגת אחיו. (יש"ק לה:).

ע"י שהשבטים התחילו לקטרג על יוסף שהוא פגום בגאווה, והוא הביא את דבתם רעה בפגם עריות, על ידי זה גרמו קיטרוג למעלה להצריך ברורים על זה. (מח"ח לה:).

יוסף הוציא דבת השבטים בקלקול מדת היסוד, אבל לא השיג דרגא דתשובה דעיקרו בזרעא דלאה. (מח"ח ח).

מה שיש ליוסף כעס ודבה נגד אחיו, ע"כ שיש איזה דבר שעדין לא תיקן יהודה לגמרי ענין המלוכה שלו. (ד"צ מב).

דוד: מה שלא נכבשה כל ארץ ישראל בימי יהושע עד ימי דוד, היינו שלא נתבררה לגמרי קדושת ישראל על דוד. (תה"ש כב:).

שם דוד ד' תחלה וסוף וו' באמצע, שזהו עיקר מלכותו להיות מכיר דלותו וחסרונו. (תה"ש כב:)

היה ראוי דוד להיות נוצר תאומים עם יעקב, שדוד ג"כ היה אדמוני. (פע"ק י:, תה"ש יט.)

עיקר בניין הקיים לעד זה של דוד. (מח"ח פח:)

דוד הוא התחלת מדרגות התשובה שהיא הרפואה להבא, אבל שלא יהיה לו עוד בושה שיהיה מתוקן גם לשעבר, בזה לא נודע בחייו. (תה"ש ב:)

לאה– קדמה לדבר מצווה שהוא היפך הצניעות רק מכל מקום בעומק היה טוב מאוד. (ד"צ מ.)

בזרעא דלאה גובר כוח התאווה ובזרעא דרחל גובר כוח הכעס. (ל"מ פב.)

אהבתו של יעקב לרחל היינו שהוא אהב דרך זה. (ל"מ ס:).

תמונה ראשית: רות המואביה, יוצר:  Deror avi מתוך ויקיפדיה