לחץ לגירסת הדפסה

היה לי סבא חורג חביב, שכל פעם שהועלה איזה נושא שקשור לדת, רוחניות, או סתם חגים ומועדים, הוא היה מפטיר: "אף אחד לא חזר משם, כיין?".

לא ממש הייתי בעמדה להתווכח, אבל כמה פעמים אמרתי לו בעדינות, "אתה יודע שיש הרבה אנשים שטוענים שחזרו משם?", ועל זה הוא אמר: "נו, ואתה מאמין להם?"…

כמובן שהוא לא חייב להאמין להם, ואין לי מושג אם אני מאמין להם, אבל אתה לא יכול גם לטעון שאף אחד לא חזר, וכשמישהו אומר לך שהוא חוזר, לטעון שהוא משקר. מה התוקף אם כן של טענת 'אף אחד לא חזר משם'?

למטריאליזם יש  טיעון מעגלי קבוע, שכל מה שלא נמדד בצורה פיזית לא קיים, שכן הוא לא מטריאליסטי. זה בעצם מספיק בכדי להיות פטורים מלהתייחס לסיפורים האלו שלכאורה חזרו משם.

אבל המטריאליסטים בחסדם מוסיפים ומתייחסים גם לסיפורים האלו, ומציעים הסברים חילופיים.

מצד אחד, מסכים שרוב מוחלט של הסיפורים של החוזרים מ'שם' נשמע כמו דמיונות טפשיים, ואפילו אין צורך לפרט. אבל האם זה אומר שהם לא עברו חוייה מוחשית שכן יש בה ממש?

אדם חוטף מכה בראש ומתחיל לדבר שטויות, אז השטויות שטויות, אבל מכה הוא חטף.

התודעה האנושית עוברת תהליך מסויים כאשר הגוף מגיע לחוסר תפקוד מעבר לרמה מסויימת, והתהליך הזה זהה אצל מליוני אנשים בעולם. זו הנקודה שמצריכה הסבר.

העובדה שאנשים יכולים באותו מצב לדמיין, לראות כל מיני דברים משונים, רק מראה שהתודעה לא נעלמת עם הגוף, אלא להיפך, ממשיכה לפרוח ואפילו פורחת יותר בחפשיות כאשר הגוף מפרפר.

הדיווחים על התופעה הזו מגיעים גם מהרבה אנשים שהיו או שעדיין אתאיסטים, רופאים, וכו' (ראה למשל כאן), זה לא מכשיר את עדותם בעיני המטריאליסטים, כי הם מניחים שהאירוע הזה פגע בכושר השיפוט שלהם. כולל יוסי שריד שעבר אירוע כזה…

על התופעה בכלל כתבנו הרבה, וכאן נכתוב רק עוד כמה מלים לעילוי נשמתו של סבא נתן, בעקבות סקירה של ד"ר משה רט בגליון אפוק האחרון.

רט סוקר את ספרו של ברוס גרייסון, פרופ' לפסיכיאטריה ומדעים נוירו-ביהביוריסטים באוניברסיטת וירג'יניה. אדם שהגיע מרקע מאד מטריאליסטי ורציונלי, שהשקפתו השתנתה בעקבות מחקר שערך, לאחר שנחשף למקרה בו מטופלת שהתעוררה מהרדמה סיפרה לו כיצד ראתה אותו אתמול משוחח עם חברתה בחדר אחר בזמן בו היתה חסרת הכרה, והיא אף ציינה את כתם הקטשופ שהיה על עניבתו, עליו לא יכלה לדעת בשום אופן.

מקרים כאלו מתועדים כבר שנים רבות, על אנשים בחויית סף מוות הרואים את הכל מלמעלה ורואים פרטים שאין דרך לראות אותם בעיניים הפיזיות המכוסות בתחבושות ועצומות, ובודאי לא במבט מלמעלה. ההבדל הוא שגרייסון נחשף לזה באופן אישי לראשונה, וכנראה נמאס לו מהמעגליות של המטריאליזם המניחה שזה לא יתכן ולכן לא קרה. הוא החליט פשוט לבדוק, אם מישהו חזר משם, אפשר לבדוק אם הוא אכן היה במצב שונה, של תודעה משוחררת מהגוף.

מאז אותו מקרה עברו 45 שנים בהם בדק גרייסון באופן אישי כ1000 מקרים, ופרסם ספרים ומאמרים רבים בנושא, האחרון הוא ספרו After שיצא ממש לאחרונה, בספר הוא מראה כיצד הסיפור והחויה לא נובעים מהדעות הקדומות של האדם, גם אתאיסטים או ילדים קטנים שלא היה להם מושג על חויות סף מוות של אחרים, ראו תמונה דומה בקוים כלליים.

ישנם מספר הסברים פיזיולוגיים לפעילות מח מוגברת במקרה של העדר חמצן למשל, אבל כפי שמראה גרייסון פעילות מח מוגברת כזו לא יכולה להסביר את המצב התודעתי של חויית סף מוות. ד"ר מייקל סאבום ערך מחקר על אנשים שעברו חויית סף מוות, מול קבוצת ביקורת של אנשים שעברו את אותו ההליך הרפואי אך ללא חויית סף מוות, התברר שהאנשים שלא חוו חס"מ תיארו את ההליך הרפואי שעברו מתוך ניחוש ולכן לא יכלו לדייק, ואילו אלו שעברו חס"מ תיארו את מה שראו במבט על ולכן דייקו בפרטים.

גרייסון מסיק, שהתודעה היא לא סך של פעילות מח, אלא ישות נפרדת שהמח הוא כלי התקשורת שלה, ואילו כשהיא נפרדת אפילו באופן לא סופי מכללי התקשורת שלה, היא מגיעה ליכולות גבוהות בהרבה. יש מקרים של אנשים שסבלו מדמנציה, שלפני מותם נזכרו וזיהו בצלילות.

עוד פרטים מעניינים תמצאו בסקירה של רט עצמה.

העובדה שאנשים יכולים לדמיין בזמן החויה הזו, רק מלמדת שתהליך ההיפרדות של התודעה מהגוף הוא מאד הדרגתי, בודאי במקרים אלו שבהם ההיפרדות לא היתה סופית. בצורה שבה עיצב האדם את נפשו, כך היא נשארת, שקרן נשאר שקרן, נקמן נשאר נקמן, וכנראה שמורמוני נשאר מורמוני, וגם שיעי נשאר שיעי, בינתיים… זה חלק מהרעיונות שיש להם ביטוי גם במסורות חכמים, וגם בקבלה מדובר על 'הבלא דגרמי', חלק מהתודעה של האדם שאינו מסוגל להיפרד מהגוף מיד ושורה עליו בזמן שאחרי המוות. אם יש הישארות הנפש, יש גם פסיכולוגיה של הישארות הנפש.

העולם הזה הוא עולם השקר, הוא מורכב ממראה עיניים שמטעה אותנו, והסרה של הקליפות האלו תוך הכרה במציאות האמיתית, הוא תהליך מורכב המהווה חלק מהמטרה הסופית של נפש האדם.