האתר עוסק בשאלות של אמונה מול כפירה, ומיועד לעוסקים בנושא.
למדיניות האתר לחץ כאן

Kal-sites – בניית אתרים
רוצה לדעת כמה עולה לבנות אתר ? לחץ כאן

נושאים באתר

"רציו" רוצה לגדול... רוצים לתרום?

תקבלו מייד
אישור מס הכנסה לעניין תרומות לפי סעיף 46 לפקודת מס הכנסה

10 ₪
20 ₪
100 ₪
200 ₪
500 ₪
1000 ₪
סכום אחר
הפוך את תרומתך לחודשית (ללא לקיחת מסגרת)
כן!, אני אתכם
לא! רוצה תרומה חד פעמית

אתרוגים בקמפוס

צוות האתר

צוות האתר

אין שם קולע יותר, היכול לתאר את תמונת המצב העגומה של הפוליטיקל קורקט השליט באקדמיות בנות זמננו. כפי שמשתקפים בנתונים המובאים במאמרם של גרג לוקיאנוף וג'ונתן היידט. גרג לוקיאנוף הוא נשיא ומנכ"ל הקרן לזכויות הפרט בחינוך
image_printלחץ לגירסת הדפסה

 

אתרוגים בקמפוס

בעקבות "שיח הנרטיבים", אין שם קולע יותר, היכול לתאר את תמונת המצב העגומה של הפוליטיקל קורקט השליט באקדמיות בנות זמננו. כפי שמשתקפים בנתונים המובאים במאמרם של גרג לוקיאנוף וג'ונתן היידט. גרג לוקיאנוף הוא נשיא ומנכ"ל הקרן לזכויות הפרט בחינוך, ומחבר הספר "Unlearning Liberty"; ג'ונתן היידט הוא פסיכולוג חברתי ומרצה למנהיגות אתית בבית הספר למנהל עסקים ע"ש סטרן ב-NYU. ספרו האחרון הוא " The Righteous Mind: Why Good People Are Divided by Politics and Religion". מאמרם 'אתרוגים בקמפוס' התפרסם ב'אלכסון' ספטטמבר 2015.

המאמר מלא וגדוש בתהליך של רדיפה ומלחמת חרמה, המנוהלים כנגד ביטויים, צורות חיים וסגנון, ועוד התנהגויות טריויאליות שאף אדם שפוי לא היה מייחס להם חשיבות. לא נוכל להביא כאן אלא דוגמאות מועטות ממנו (דילוגים סומנו ב…). ההצצה הזו תסייע לנו גם להבין את הגישה המגוחכת והבלתי ריאלית של האקדמיות האירופיות למתרחש במזרח התיכון.

שני מונחים חדשים צצו בעגת הקמפוס.
"מיקרו-אגרסיות" (microaggressions) הן פעולות קטנות או בחירות מילים שלכאורה אין מאחוריהן כוונת זדון ובכל זאת הן נחשבות לסוג של אלימות. לדוגמה, לפי הנחיות החלות בקמפוסים מסוימים, אם אדם שואל סטודנט ממוצא אסייתי-אמריקאי או לטינו-אמריקאי "איפה נולדת?", זו מיקרו-אגרסיה, כיוון שעצם השאלה מרמז שהוא אינו אמריקאי אמיתי. "אזהרות טריגר" (trigger warnings) הן התראות שהמרצים אמורים לתת אם הקורס עלול לגרום תגובה רגשית חזקה. לדוגמה, סטודנטים מסוימים דרשו אזהרות טריגר על כך ש"מפולת באומואופיה" מאת צ'ינואה אצ'בה כולל תיאורים של אלימות גזענית וש"גטסבי הגדול" של פ' סקוט פיצג'רלד כולל תיאורים של מיזוגיניה והתעללות פיזית, כדי שסטודנטים שספגו בעבר יחס גזעני או חוו אלימות בבית יוכלו להימנע מקריאת היצירות האלה, שעלולות להוות "טריגר" להישנות הטראומה…

האקלים החדש הזה הולך ומתמסד אט אט, והוא מגביל את הדברים שאפשר לומר בכיתה, אפילו כבסיס לדיון אקדמי. במהלך שנת הלימודים האחרונה, למשל, הדיקנים וראשי החוגים בעשרת המוסדות המשתייכים למערכת של אוניברסיטת קליפורניה השתתפו בהדרכות שבהן הוצגו בפניהם דוגמאות למיקרו-אגרסיות. רשימת ההצהרות הפוגעניות כללה: "אמריקה היא ארץ ההזדמנויות" ו"אני מאמין שהאדם המתאים ביותר למשרה צריך לקבל אותה"…

בקמפוס שממשטר את חופש הדיבור ומעניש דוברים עלולים להיווצר דפוסי חשיבה הדומים להפליא לדפוסים שמומחים לטיפול קוגניטיבי-התנהגותי זיהו כגורמים לדיכאון וחרדה. כלומר, ייתכן שההגנתיות החדשה מלמדת את הסטודנטים לחשוב בצורה פתולוגית…

אחת הדוגמאות הראשונות המפורסמות ביותר היא תקרית ה-Water Buffalo שהתרחשה באוניברסיטת פנסילבניה. ב-1993 האשימה האוניברסיטה סטודנט ישראלי בהטרדה גזענית לאחר שהוא צעק "!Shut up, you water buffalo" לעבר חבורה של סטודנטיות שחורות שהרעישו מחוץ לחלון חדרו. באותו זמן, מומחים רבים לנושא לא הצליחו להבין מדוע המונח water buffalo שימש כעלבון גזעני כלפי שחורים, ולכן הסיפור זכה לסיקור בינלאומי (הסטודנט, עדן יעקובוביץ', ניסה בסך הכול לתרגם את המשפט "סתמו את הפה, בהמות").

הדרישה לא לספוג עלבונות רק הלכה וגברה מאז, והאוניברסיטאות המשיכו להישמע לה. לדוגמה, במקרה שערורייתי במיוחד מ-2008, אוניברסיטת אינדיאנה-פרדו באינדיאנפוליס הרשיעה סטודנט לבן בהטרדה גזענית על שקרא ספר בשם "נוטרדאם נגד הקלאן". הספר עוסק בהתנגדות הסטודנטים לחברי הקו-קלוקס-קלאן שצעדו על אוניברסיטת נוטרדאם ב-1924. תמונת חברי הקו-קלוקס-קלאן על כריכת הספר פגעה לפחות באחד מעמיתיו של הסטודנט, וזה הספיק ללשכת ההעדפה המתקנת כדי להרשיע אותו.

ייתכן שהדוגמאות האלה נראות קיצוניות, אבל הלך הרוח שעומד בבסיסן התפשט בקמפוסים בשנים האחרונות. בשנה שעברה, באוניברסיטת סנט תומס במינסוטה בוטל בפתאומיות אירוע בשם Hump Day ("יום הדבשת") שבו היו יכולים אנשים ללטף גמל. סטודנטים יצרו קבוצת פייסבוק שבה הם מוחים על התאכזרות לחיות, על בזבוז כסף ועל חוסר רגישות לאנשים מהמזרח התיכון. ההשראה לאירוע הגיעה מפרסומת טלוויזיה פופולרית שבה מסתובב גמל במשרד ביום רביעי וחוגג את "יום הדבשת"; לא הייתה בה שום התייחסות לאנשים מהמזרח התיכון. למרות זאת, מארגני האירוע הכריזו בעמוד הפייסבוק שלהם
כי האירוע יבוטל מפני ש"התוכנית מעוררת מחלוקת ועלולה לייצר סביבה בלתי נעימה ואולי אף מסוכנת"…

מכיוון שבחוגים האקדמיים יש חרם נרחב על "האשמת הקורבן", מקובל לחשוב שאסור להטיל ספק בסבירות (קל וחומר בכנות) של מצבו הרגשי של אדם, במיוחד אם הרגשות האלה מקושרים לזהות הקבוצתית שלו. הטיעון הפשוט "נפגעתי" הופך לקלף מנצח בכל סיטואציה. וכך נוצר מצב שבו קבוצות יריבות משתמשות בהצהרות עלבון ככלי נשק. ורף צורות הביטוי הבלתי מקובלות רק הולך ויורד…

אם האוניברסיטאות האמריקאיות מלמדות את הסטודנטים שרגשותיהם יכולים לשמש ככלי נשק יעילים – או לפחות כראיות בהליכים אדמיניסטרטיביים – אז הם מלמדים אותם, בעצם, לפתח מין רגישות-יתר שתוביל אותם לאינספור עימותים ממושכים באוניברסיטה ובחיים בכלל. יכול להיות שהן מכשירות את הסטודנטים בצורות חשיבה שיפגעו בקריירות שלהם, בחברויות שלהם ובבריאותם הנפשית…

וישנה גם סאגה משפטית בת שמונה שנים באוניברסיטת ואלדוסטה סטייט בג'ורג'יה, שם סטודנט הורחק לאחר שפרסם קולאז' "מאיים" בפייסבוק במחאה על הקמת חניון. הקולאז' הציג את המבנה המיועד כ"אנדרטת זיכרון" – בדיחה המתייחסת לדבריו של נשיא האוניברסיטה, שאמר כי החניון יהיה חלק מהמורשת שלו. הנשיא פירש את הקולאז' כאיום על חייו.

לא מפתיע שגם הסטודנטים מפגינים רגישות דומה. לדוגמה, באוניברסיטת סנטרל פלורידה, הושעה ב-2013 מתרגל לחשבונאות בשם היונג-איל ג'ונג לאחר שסטודנט דיווח על הערה מאיימת במהלך תרגול. ג'ונג הסביר לעיתון ה"אורלנדו סנטינל" שהחומר שהוא סקר היה קשה; כששם לב למבט המיוסר על פניהם של התלמידים, הוא ניסה להתבדח. "נראה שהשאלות האלה חונקות אתכם לאט לאט", הוא אמר, "יכול להיות שמה שאני עושה פה זה טבח המוני?"

אחרי שהסטודנט דיווח על דבריו של ג'ונג, קבוצה של כ-20 סטודנטים נוספים שלחו מייל למנהל האוניברסיטה והסבירו כי אין ספק שהדברים נאמרו בבדיחות הדעת. למרות זאת, האוניברסיטה השעתה את ג'ונג מכל חובותיו האקדמיות ואמרה שלפני שישוב לקמפוס עליו לקבל אישור ממטפל מוסמך המעיד כי הוא "לא מהווה איום [לעצמו] או לקהילת האוניברסיטה"…

סטודנטים ומרצים רבים יישמו את תופעת הסינון השכלי במהלך "עונת ביטול ההזמנות" של 2014. זו תקופה – לרוב בתחילת האביב – שבה האוניברסיטה מודיעה מי יהיו הנואמים האורחים בטקסי הסיום האקדמיים, והסטודנטים והמרצים דורשים לבטל את הזמנתם בגלל דברים שהם אמרו או עשו. לפי נתונים שנאספו על-ידי הקרן לזכויות הפרט בחינוך, מאז שנת 2000 הושקו באוניברסיטאות אמריקאיות לפחות 240 קמפיינים שמטרתם למנוע מדמויות ציבוריות לנאום באירועים אקדמיים; רובם נערכו מאז 2009. הנה, לדוגמה, שני מקרים בולטים מ-2014: קונדוליסה רייס, מזכירת המדינה לשעבר, וכריסטין לגארד, מנהלת קרן המטבע הבינלאומית; לגארד הייתה האישה הראשונה שהפכה לשרת אוצר במדינות ה-G8 והאישה הראשונה שעמדה בראש קרן המטבע הבינלאומית. בשתי הדוברות אפשר לראות מודל לחיקוי לסטודנטיות, וברייס אפשר לראות גם מודל לחיקוי לסטודנטים בני מיעוטים. אבל המבקרים שללו את האפשרות שהנאומים שלהן עשויים להניב תועלת כלשהי…

האוניברסיטאות צריכות להביע התנגדות רשמית ותקיפה לאזהרות טריגר. עליהן לאמץ את הדו"ח שכתבה התאחדות מרצי האוניברסיטאות האמריקאים לגבי אזהרות אלה, המציין : "ההנחה שיש להגן על הסטודנטים בכיתה במקום לאתגר אותם מייצרת סביבה ילדותית ואנטי-אינטלקטואלית"…

ראה עוד: דני אורבך, "הילד בטראומה"

וראה גלי בת חורין: הדיאלקטיקה של העדר הנאורות: "למרות כל מה שאני כותבת, לא האמנתי באמת שהמצב עד כדי כך גרוע. לא האמנתי שנגיע למצב הזה, ששטופי המוח, האינטלגנטיים מאד בכל תחום שלא נפגע מהאינדוקטרינציה האלימה שעברו במחנה שלהם – ממש יתקפו ישירות ובאופן כל כך לא ראציונלי, לא הגיוני, לא תרבותי והסותר לחלוטין את הטיעון שלהם עצמם.

האוניברסיטה היא המקום שאמור להיות פתוח למאבק חופשי ותרבותי בין דעות שונות, וצריך להיות בו מקום גם למי שסבור באופן "נלוז" – שגיוס אמנות למען שיווק אנטישמיות – זה מעשה שאינו ראוי למימון מכספי המיסים של היהודים…
אני צודקת כאן, לא בגלל שהדעות שלי הן הנכונות אלא- שההגיון לצדי: אין להעלות על הדעת, שמישהו יסתום לאחר את הפה, כאקט כנגד "סתימת פיות"…

(ואם כבר עוסקים בפוליטיקל קורקט, מומלץ לקרוא את המאמר 'האמת המטרידה' העוסק בשאלה המדעית של הבדלים בין גזעים, מה שלא יספרו לכם בשום מקום אחר).

השנה בעקבות תעמולה בוטלה הפתיחה של הכרוז המסורתי ברכבת התחתית בלונדון "גבירותי ורבותי" והיא הוחלפה ב"שלום לכולם", והסאבווי האמריקאי הצטרף גם לחגיגה. גבירות ואדונים אאוט, אנדרוגינוסים מבחירה וקוויר ג'נדר אין. ממליץ על "הומו סאפיינסים יקרים".

לאור כל זאת, קשה שלא להזדהות עם התביעה שהוגשה בבריטניה, לאסור את הפצת סיפור הילדים "היפהפיה הנרדמת", הסיבה: הנסיך מנשק את הנסיכה הישנה, חינוך להטרדה!! (אם אפילו באגדה לא מרשים לנו לחשוב שאפשר להעיר את הנסיכה המעולפת בדרך כל שהיא, מה הפלא שגברים מפחדים לערוך החיאה בנשים המאבדות את הכרתן במקום ציבורי, ולכן הן מתות יותר!).

וכמובן, יש לציין את קביעתה של הכנסיה השבדית בראשות הארכיבישופית אנטיה יאקלן, שמעתה ואילך אין להתייחס לאלהים בלשון זכר, אזהרת טריגר! מעניין איך הגישה הכה שויונית מולידה את הפרדוקס הנורדי?

5 1 vote
Article Rating

שתף מאמר זה

תגובות ישירות

Subscribe
Notify of
guest
1 תגובה
Inline Feedbacks
View all comments
מתעניין
3 years ago

מאמר מאלף!

1
0
Would love your thoughts, please comment.x