האתר עוסק בשאלות של אמונה מול כפירה, ומיועד לעוסקים בנושא.
למדיניות האתר לחץ כאן

Kal-sites – בניית אתרים
רוצה לדעת כמה עולה לבנות אתר ? לחץ כאן

נושאים באתר

"רציו" רוצה לגדול... רוצים לתרום?

תקבלו מייד
אישור מס הכנסה לעניין תרומות לפי סעיף 46 לפקודת מס הכנסה

10 ₪
20 ₪
100 ₪
200 ₪
500 ₪
1000 ₪
סכום אחר
הפוך את תרומתך לחודשית (ללא לקיחת מסגרת)
כן!, אני אתכם
לא! רוצה תרומה חד פעמית

את מי מעניין מה באמת היה בעבר?

צוות האתר

צוות האתר

image_printלחץ לגירסת הדפסה

כל כך הרבה פעמים אני נתקל בשאלה, הלכאורה הגיונית: אתה רוצה לומר לי שכל מה שמספרים חוקרי מקרא על ההיסטוריה שלנו, זה סתם סיפור? זו פרשנות תלויית אג'נדה גרידא? אבל הם לומדים את זה בהיסטוריה? עזוב את זה שאתה מתווכח עם הוכחה של פלוני, איך הם רואים את זה? הם לא מאמינים שהמחקר שלהם מתאר היסטוריה?

עד שנתקלתי לאחרונה בספרו של ההיסטוריון פרופ' צבי יעבץ על יוליוס קיסר (צבי יעבץ: 'יוליוס קיסר', הוצ' דביר 1992), ספר שפותח בסקירת ספרות על הגישות ההיסטוריות השונות לתיאור פעולתו ומהלך חייו של יוליוס קיסר.  אישיות שהיתה נערצת בגרמניה, ולפעמים להיפך, בהתאם לחליפות השלטון והנסיון המר הקשור במלוכה, דיקטטורה, מהפכות, מלחמות, וכו'.

הסקירה הזו, הייתי אומר 'ממש בלי בושה', מחברת באופן גלוי בין המצב הפוליטי, ההשקפות והאידיאולוגיות, ששררו סביב כל היסטוריון, ובין התיאור ההיסטורי שלו. אחד אחרי השני, אנשים תיארו את העבר לפי ההשקפה והאידיאולוגיה שלהם, וקראו לזה היסטוריה. אם לא קראתי לא הייתי מאמין שזה כל כך פשוט ושקוף, הנה לפניכם מספר קטעים:

בשנת 1953 היכה הרמן שטראסבורגר בתדהמה קבוצה של מורים גרמנים אשר נתכנסו לשמוע תורה מפיו. שטראסבורגר טען כי לפופולאריות לה זכה קיסר בגרמניה המודרנית אין אחיזה במקורות העתיקים…

שטראסבורגר, אשר סולק מן ההוראה האוניברסיטאית בימי הנאצים, ואשר חזר ללמד אחרי מלחמת העולם השנייה בפראנקפורט ובפרייבורג… לא התפעל מפועלו ומאישיותו של קיסר. לדעתו, לא היה קיסר אלא סנאטור רומי רגיל בתחילת הקריירה שלו וספק אם היה מסוגל לתכנן כבר אז את דרכו למלוכה. לפיכך חייבים הסטוריונים בני זמננו לדחות את קביעתו של סווטוניוס, המובאת בשמו של קיקרו, לפיה: ״קיסר בהיותו קונסול, חיזק בידו את הטיראניה עליה חשב עוד בהיותו אידיל״. דעה זו נראית פשטנית מכדי להיות הסטורית….. מטרות המלחמה של קיסר: ״שלווה לאיטליה, שלום לפרובינציות וביטחון לאימפריה״ נתפסות על־ידי שטראסבורגר כסיסמה תעמולתית גרידא… לרוצחיו לא היו תוכניות חלופיות כלשהן, הם פשוט רצו להיפטר מדיקטאטור שנוא ותו לא; אמנם אחדים מחוקיו נשארו בתוקפם לאחר מותו, אך הסיבה לכך היא בנחיצותן המעשית של אחדות מתקנותיו; לאמיתו של דבר, איש לא הצטער על מותו…

מורו בתי הספר כגרמניה נדהמו. נדמה היה להם כי שטראסבורגר ניפץ את תדמיתו של גיבור גדול. אחדים אף שאלו את עצמם אם רשאים הם להמשיך וללמד אח כתבי קיסר בבתי הספר. צריך היה לקבל את אישורו של מלומד גדול, כמו מאתיאס גלצר כדי לחדש את אמונם של המורים בהשקפה כי הקיסר אכן היה מדינאי גדול…

 בשנת 1942 הדגיש גלצר יותר את כוחו האישי של קיסר, מאשר את כוונותיו הפוליטיות,, אז גרס גלצר, אשר שיכל בן בחזית הרוסית, כי ״מכיוון שאנו חיים בתקופה בה הסדר הפוליטי במדינה נמצא במצב של אבולוציה, יכולים אנו להבין טוב יותר היבטים שוניים של קיסר מאשר הדורות הקודמים… קיסר יסד את הקיסרות הרומית. אשר נשאה את שמו״ במהדורה השישית של ספרו על קיסר (1960) היה גלצר ספקני יותר באשר למטרותיו של הדיקטאטור הרומי. נדמה שהמחקר האנגלי השפיע הן על שטראסבורגר והן על גלצר, שהרי אין להתעלם מהעובדה כי הסטוריונים שחיו בתקופת היטלר, וחשו על גבם דיקטאטורה מהי, התקשו לשבח בלב שלם שלטון יחיד.

ואכן, ב׳1960 עלה מכתבי גלצר קיסר שונה במקצת. הוא הודה כי לנגד עיניו של קיסר לא עמר שום מצע פוליטי, כי היה מדינאי פראגמאטי לאורך כל הדרך וכי התייחס לכל מצע חדש לגופו ולא על־פי תוכנית ערוכה מראש…

מדוע שינה גלצר את עמדתו? יתכן שמחקריו של סיים קירבוהו להשקפותיו של שטראסבורג, יתכן גם שחוויותיו של גלצר, המלומד שלא התעלם אף לא ממקור אחד. תחת משטר הדיקטאטורה במלחמת העולם השנייה, גרמו לו להתייחס ביתר כובד ראש לשיפוטו של קיקרו, אשר העיר לאחר רצח קיסר: ״כה גדולה היתה תאוותו למעשים רעים, שעצם עשייתם גרמה לו הנאה גם כשלא היה לכך מניע כלשהו״…

הימנעותו של גלצר מהערכה טוטאלית את דמותו של קיסר בוקרה קשות על ידי אוטו זייל, שהצטער על שגלצר גילה איפוק קיצוני בתארו את קיסר… ניתן להכין את סלידתו של זייל מן ההסטוריונים המפגינים בספריהם חוכמה של שוויון נפש, ספקנות אירונית והשלמה סובלנית; הוא התגעגע לימיו של מומסן בהם מקובל היה לתאר את דמותו של קיסר מתוך תפיסה שטחית יותר או עמוקה יותר…

הסטוריונים וחכמי מדע־המדינה שפעלו במאה ה־19 השתמשו במונח קיסריזם אשר הוכנס לשימוש לראשונה בצרפת בשנת 1850 על־ידי פראנסואה אוגוסט רומיו  שהיה תומך נלהב של הבונאפארטיזם,  לעיתים קרובות יותר מאשר עמיתיהם במאה ה־20.

מחקרו של רושר הוא דוגמה טובה לשימוש שנעשה במונח; לנגד עיניו עמדו שני הנפוליאונים, אשר לא נשכחו בקלות, ובתקופתו השתמשו במונח קיסריזם כמילה נרדפת לבונאפארטיזם. מעניין באיזה מונח היה משתמש רוקזר לו היה כותב את ספרו אחרי מלחמת העולם הראשונה, שמא היה עושה שימוש במונח פאשיזם?…

מומסן, בניגוד לרומיו… שנא את הבונפרטיזם… הוא הציג את ההיסטוריה שלו כביקורת חמורה על האוטוקראטיה המודרנית… "נכון כי ההיסטוריה של המאות שעברו צריכה להיות המדריכה של ההווה, אבל לא במשמעות הוולגארית כאילו כל אחד יכול, ע"י דפדוף בעדויות העבר, לגלות את צירופי הנסיבות של ההווה, וללמוד מתוך אותן עדויות את הסימפטומים לצורך דיאגנוזה פוליטית ואת הסמים המיוחדים להכנת המתכון הרפואי… במובן זה ההיסטוריה של קיסר ושל האימפריאליזם הרומי… הוא לאמיתו של דבר הרשעה חריפה יותר של האוטוקראטיה המודרנית… ההיסטוריה גם היא תנ"ך, ואם אין היא יכולה, כמוה כתנ"ך, למנוע בעד כל הדיוט את קוצר הבנתו בה ובעד השטן את הציטוט ממנה, היא בכל זאת מסוגלת להבליג ולהשיב מידה כנגד מידה לשניהם"…

רוברט פון פלמן, אשר תרם תרומה חשובה לחקר ההסטוריה החברתית העתיקה ואשר לא היסס לחבר ספר על תולדות הסוציאליזם והקומוניזם בעולם היווני והרומי, וזאת בלי מרכאות. בספרו ״היווצרות הקיסריזם״ , אשר נתפרסם בשנת 1895, מתח ביקורת על קביעתו של רושר… החירות והשוויון, לפי פלמן, אינם מסוגלים לדור בכפיפה אחת. תאוות האספסוף גדלה מיום ליום והרעיון הקומוניסטי הגורם חלוקת רכוש הופך לפרולטאריון לטבע שני. בתנאים אלה מסתלקים הטובים והמוכשרים מן השירות הציבורי ופוליטיקאים מקצועים תופסים את מקומם של מנהיגים אמיתים…. כמו כן סבר פלמן כי ניתן לגלות תופעות סולטאניות בנוסח העותומאני כבר בשלטונם של אלכסנדר מוקדון ושל יוליוס קיסר…

בספרו ״שקיעת המערב״ קבע שפנגלר כי הקיסריזם יקום מחדש על הריסותיה של הדמוקראטיה המערבית, והניאו־מארקסיסט אנטוניו גראמשי השתמש במונחים כמו קיסריזם פרוגרסיבי וקיסריזם רגרסיבי וטען כי יוליוס קיסר ונפוליאון משמשים דוגמה לקיסריזם פרוגרסיבי משום שתחת שלטונם היסוד המהפכני העמיד בצל את היסוד השמרני…

בשנת 1930 השתמש אורטגה אי גאסט במונח קיסריזם. הוא היה מזועזע משלטונם הפרוע והאכזרי של ההמונים והתגעגע לקיסר חדש אשר יוכל לאחד את אירופה ולהצילה משקיעה. יוליוס קיסר היה לדעתו איש חזון ודמיון, אשר הצליח לראות מעבר לגבולותיה הצרים של עיר־המדינה הקלאסית ושאף להקים אימפריה על בסיס בינלאומי רחב…

לקארל מארקס לא היו כל ספקות בנושא. בחיבורו ״ה־18 בברימר של לואי נפוליאון", תיאר את הקיסריזם בבוז ואת השימוש בו כמעשה אנאלוגיה מתוך ראייה הסטורית שטחית. מאשקין, ההסטוריון הבולט ביותר של התקופה הקלאסית בברית המועצות בשנות הארבעים, הסכים עם מארקס משום שלדעתו אנאלוגיה בין פאשיזם, בונאפארטיזם וחברת עבדים היא חסרת ערך מבחינה הסטורית.  למרות זאת לא יכול היה מאשקין לבטל מכול וכול את שאלת הקיסריזם משום שהמונח ׳קיסריזם רומי׳, יהיה ערכו אשר יהיה, מצוי בכתבי לנין, סמכות שאף הסטוריון סובייטי לא יעז לחלוק עליה, גם לא בימי ה״פתיחות״ של גורבאצ׳וב.

למומיליאנו לא היו עכבות מסוג זה. הוא מתח ביקורת על הסטוריונים בני זמננו המשתמשים במונח קיסריזם וטען כי לאיש העולם העתיק היה מונח זה זר לחלוטין; האדם המודרני, לעומת זאת, משתמש בו באופן בלתי מדוייק. קיסריזם, טען מומיליאנו, הוא מושג טיפוסי של המאה ה־19 שסייע להסברת יסודות אמוציונאליים ודמאגוגיים במשטריהם של שני הנפוליאונים. ואילו במאה ה־20, קיסריזם, ממש כמו פאשיזם, אינו מסוגל לסייע לנו בהבנת קיסר… קיסר היה בראש ובראשונה סנאטור רומי ועל מנת להבינו כהלכה יש להחזירו לסביבתו הטבעית: רומא של המאה הראשונה לפני הספירה. אך קביעה זו אינה מקלה על הבעיה כלל; המיגוון העצום של הדעות וההערכות על קיסר, המצוי בהסטוריוגראפיה המודרנית, מצביע על האמת הטמונה באימרה: ״כל הסטוריה אינה אלא הסטוריה של התקופה בה היא נכתבה״.

גישתו של מומסן, שראה בקיסריזם מניפסט אנטי אוטוקראטי, כבר הוזכרה לעיל. הוא לא הזיל אף דמעה על התמוטטות המשטר הרפובליקאני המושחת שקיבל את ״מכת החסד״ שלו מיד־ קיסר מוומסן. שהיה מהפכן ליבראלי באביב 1848 ואשר התנגד בתקיפות ליונקרים הפרוסים. כתב היסטוריה המהנה את הקורא המשכיל…

ג' פררו… בשעה שגלה מאיטליה הפאשיסטית ולימד באוניברסיטה של ג'נבה… ראה בספרו היסטוריה אנטי פאשיסטית של יוליוס קיסר… הוא מתח ביקורת על ההיסטוריונים של המאה ה19 אשר לא הפסיקו להתפעל מנאפוליון הראשון ואף יצרו לו בהתלהבותם מעין אח בכור בדמותו של יוליוס קיסר, דמות שבני דורו של קיסר לא היו מזהים כלל, היסטוריונים שמרנים השתמשו בדמותו כדי לנגח מגמות ליברליות ודמוקרטיות שכהלכו והתגברו באמצע המאה ה19, היסטוריונים ליברלים לעומת זאת השתמשו בדמותו של קיסר ככלי נשק במאבקם נגד המונרכיה המסורתית… שנאתו של פררו לכל הדיקטטורים מצאה לה תומכים רבים, ב1942 השוותה רוס טילור את קיסר עם מוסוליני וב1948 השווה אותו קאול להיטלר…

יש ביניהם דבר מה מן המשותף. שניהם לא היססו הצהיר בגלוי על דעותיהם הפוליטיות במבוא או בגוף יצירותיהם…. ההיסטוריונים אשר כתבו אחרי מלחמת העולם הראשונה למרות היותם בעלי דעה נחרצת משלהם היו דידקטיים פחות ומאופקים יותר בהבעת דעותיהם, לכן לא ניתן לעמוד בקלות על המניעים הפוליטיים או החברתיים שלהם… קל להסביר את התיאוריות של מומסן ושל פררו על פי רוח הזמן שבו פעלו וכתבו…

התמוטטות גרמניה ב־1918 הניעה מלומדים רבים לזהות את נפילתה עם שקיעתו הכללית של המערב… נדמה לי כי נסיונו של קיסר לאחד את המזרח והמערב, לטשטש גבולות כין מנצח למנוצח ולהקים ברומא משטר חדש, הרשים את מאייר עד מאוד והניעו לקבל עדויות שבנסיבות אחרות היו זוכות לטיפול ביקורתי יותר

הרעיון המרכזי של הזרם הרויזיוניסטי שפרח לאחר מלחה"ע ה2… הוא האמין שעל רומא הוטלה השליחות לדכא את המטריאליזם החושני המזרחי ולהחליפו במשטר מערבי בעל אופי וירילי… מה פשר הלהט המערבי הבא לידי ביטוי בזרם הרויזיוניסטי?… נדמה לי כי כשם שתיאוריית המונארכיה ההלניסטית צמחה על רקע האוירה ששרר באירופה בעקבות ספרו של שפנגלר שקיעת המערב, כך צמחה התיאוריה הרויזיוניסטית בתקופת המלחמה הקרה שבין מזרח למערב לאחר מלחמת העולם השניה. נדמה לי כי הגל הרויזיוניסטי דועך בשנים האחרונות, ואפשר כי ההפשרה ביחסים בין המעצמות תורמת אף היא את חלקה לכך

מסתבר שמלחה"ע ה2 השאירה את רישומה גם בחקר ההיסטוריה העתיקה, ההיסטוריונים בגרמניה המערבית החלו מתקרבים יותר ויותר לעמיתיהם האנגלים…

עד כאן יעבץ, ובכן, למסתכל מן החוץ דומה היה שמלמדים שם היסטוריה, שואלים מה התרחש בימיו של יוליוס קיסר, ומנתחים את המקורות ההיסטוריים. אבל להיסטוריון, המכיר את השטח, ידוע יפה שכל זה אין לו שום קשר לבירור מה היה שם בעבר. אלא כלי תעמולה להפצת האידיאולוגיות והדעות של הוגים שונים בדבר עתידה של אירופה והאנושות, תגובות למלחמות השונות, ולצורה בה אירופה אוכלת את יושביה מדי כמה שנים.

כך בדיוק ב'היסטוריה מקראית' של זמננו, כל החוקרים הרדיקליים, לא במקרה, מגיעים מאותה אוניברסיטה שמתעבת את ה'התנחלות' של ימינו, ולכן מכחישה את ה'התנחלות' של אבותינו, והם אף קושרים בין הנושאים בצורה גלויה.

משום מה מי שחי בזמן המאורעות, לא מצליח לראות את ההקשר הפוליטי והאידיאולוגי, כשהוא מתקרב לעבודות המאסטר והדוקטורט וכל הספרים, זה נראה לו כמו טיעונים. למרות האידיאולוגיה הבולטת. ואילו ממרחק של דור, זה כל כך בולט, עד שאי אפשר שלא להבין את ה'היסטוריה' הפוליטית הזו, כמניפסט אידיאולוגי גרידא.

 

0 0 votes
Article Rating

שתף מאמר זה

תגובות ישירות

Subscribe
Notify of
guest
2 Comments
Inline Feedbacks
View all comments
משה רט
3 years ago

אותו דבר בדיוק אפשר לראות ביחסם של ההיסטוריונים אצלנו לדמויות כמו בר כוכבא. שמאלנים מציגים אותו כקנאי שהוביל מרד מצומצם וחסר סיכוי שלא השיג שום דבר, ואילו ימנים מפארים אותו כמנהיג גדול שהצליח לכבוש את ירושלים וכמעט ניצח את הרומאים. וכל זה כמובן אובייקטיבי ומקצועי לגמרי.

בלי שם
בלי שם
3 years ago

ובכל אופן אין בכל האמור שום דבר שפוטר אותנו מלהתיחס אל העובדות שהפרופסורים מציגים ולדון בהם מכל ההיבטים ולהפריד את העובדות מהדעות. ובזה אתר רציו בין היחידים שעושה את העבודה במידה רבה של ההצלחה! ועל כך תודתנו וברכותינו להבא.

2
0
Would love your thoughts, please comment.x