לחץ לגירסת הדפסה

ראה גם סדרת המאמרים: ספר שמות כעובדה היסטורית

ספר שמות הוא בראשית האידיאלי, הוא הגירסה המתוקנת למעשי בראשית. בשמות אנו פוגשים את הברואים, את ישראל המהווה מיקרוקוסמוס, אחרי שאכל מעץ הדעת של תרבות מצרים במקום להיבדל ממנה. יאור מצרים הוא אחד מנהרות גן עדן, והתנין המיתולוגי המצרי פיתה את הדור הראשון. אנו פוגשים את ישראל שורצים ומתרבים כמו בריות בראשית. ושרויים בחשך כמו לפני תקופת האבות. בלי מצוה ובלי ברית. כמו בדור מגדל בבל, הם בונים ערי מסכנות ומלבנים לבנים בשארית כחתיהם כדי לעשות שם לריקנותו של האדם, ששיא שאיפתו היא האבן הגדולה, מגדל וראשו בשמים. ואעפ"כ החכמה העליונה קובעת: אין לדון את כל בני האדם דין אחד. המשעבדים והרשעים דינם לטביעה במבול. ועם אחד הוא בנו בכורו של ה', דינו לצאת ולקבל אור וחיים. התיבה הקטנה של משה, הפכה לתיבת נח לכל עמו

בימי בראשית רק מי שזכותו עמדה לו יצא מן הצרה יחידי (נח, אברהם, לוט), כאן הנסיון וזכות האבות מוציאים גם את מי שאין לו זכות עצמית. בראשית הוא ההצדקה המוסרית של שמות. רצונו העז של אברהם לְזַכּוֹת את הציבור הסדומי בזכות כמה יחידים, בסופו של דבר יצר הצדקה להוציא את ציבור בניו מן הצרה, בזכות אבותיו היחידים, המעידים כי יצאו מהם עוד רבים כאלו.

כאן נברא האור, המפציע בדמותו של משה "וירא אלהים את האור כי טוב". הפעולה החשובה של הנשים בגידול ושמירת הגואל, היא אות להרמוניה שבין הגבר והאשה. לא כבימי בראשית בהם האשה הבליטה את צד הפיתוי, והגבר הבליט את צד הכח. הנשים נטלו חלק בשמירה על העם, בברכה שביציאה ממצרים (ושאלה אשה משכנתה..), בשירה והודאה שלאחר היציאה (שירת מרים), ובהתנדבות לכבוד ה' (הנשים הצובאות על פתח אהל מעד).

משה מגלה את ה' בנדודיו במדבר, כאברהם. הוא גולה הלוך ושוב כיעקב. לוחם צדק כשניהם. הוא הולך אל ההר אשר מראה אותו ה', כאברהם. הוא אב שמנחיל את ברית ה' לעם שלם. וגם הוא מכין את העם לגלות. כמו בברית בין הבתרים כורת אתם משה ברית באש ועשן, ומודיע אותם שגלה יגלו. מעשי האבות מסתיימים בגלות שבסופה מובטחת פקידה. וגם התורה מסתיימת בגלות שבסופה מובטחת פקידה. ויסוד כל התורה הוא המחזוריות, כשכל מחזור כזה מתקן ומשכלל עוד את הבנין הרוחני שיד הגורל האלהי מביאה את בני האדם לבנות.

וזה הטעם שראשית שמות כופל את האמור בסוף בראשית. באמת אין כאן שום כפל, כי החפיפה הזו משמשת לשני מישורים. בבראשית היא סיום הנהגת היחידים וגורלם, היא ירידה לגלות, כשלון ההנהגה הראשונה של הציפיה מיחידים. ובשמות אותם נתונים עצמם הם תחילת הנהגה חדשה, הנהגה של עם המשמש כמיקרוקוסמוס לעולם. ובו יש ציפיה מן היחידים שישפיעו על המרובים.

דימוי התנהגויותיהם של בני אדם, יכול להיות כר לעיון מרתק בהיסטוריה, גם פלוטארכוס עשה כך לגדולי יוון ורומי. אבל כאן לא אנו המדמים, כי אם ספר התורה עצמו הוא הרומז בצורה ברורה שאינה משתמעת לשני פנים, על הקשרים והעבותות האוחזים את מעשי האבות ומעשי הבנים. הדימוי והמחזוריות הם עצם מעצמה של התורה, הם יסוד השקפתה, וכמובן לא מדובר רק בדימוי הספרותי, אלא בדימוי של מסובב הסבות. המחזוריות והסיבתיות הקבועה היא יד האלהים בעולם.[1] לשם כך ניתנה התורה לידינו, כדי שנלמד ממנה זאת. אלא שאין די בדברים המפורשים בפרשיות הברית. כי על ידי ההתבוננות בהיסטוריה של האבות והבנים, נוכל גם להתבונן בהיסטוריה שלנו, של כל הדורות, הנצח כולו יואר לנו באור יקרות, כי למדנו מהתורה כיצד למצוא את יד ה'.

סיפורם של האבות כולל בעצם את כל סיפורם של הבנים:

אברהם עולה מחרן לכנען, מכנען הוא יורד למצרים, ממצרים הוא עולה חזרה לכנען, בה מתגוררים הוא ובניו, עד שיעקב גולה לחרן בחזרה.

יעקב ובניו עולים מחרן לכנען, מכנען הם יורדים למצרים, ממצרים הם עולים חזרה לכנען, בה מתגוררים הם ובניהם, עד שהם גולים חזרה למסופוטומיה.

והעוקב אחרי המתואר כאן, יראה כי הבנים הלוקחים סימן מהאבות, אינם רק בני ישראל יוצאי מצרים, אלא גם אנחנו עצמנו ובשרנו. – וגם אנו שוב לגלות יצאנו, וממנה שבנו, ועדיין לא נגאלנו. והתורה אף טורחת להדגיש זאת בלשונות שוים וחורזים.

הירידה לגלות

קבלת הפנים בגלות

קנאת ושנאת העמים מתעוררת

ה' בוחר את שליחיו

ה' נכבד בגויים

ה' מוציא את עמו

כיבוש הארץ

מעשה בראשית סימן לבנים

מכל זה ברור שספרי בראשית ושמות, כמו שהם לפנינו, הם חיבור אחד מתוכנן מעשה חושב.

(בחלק ב' נעסוק בהקבלות: בין ברית בין הבתרים למתן תורה, בין ברית סיני, ובין ברית אברהם בעקדה, בין גן עדן ובין המשכן, בין המבול ובין קריעת ים סוף).

חיבור זה בא ללמדנו את התפיסה הנכונה למהלך ההיסטוריה, ולהשיב לשאלות הנוקבות ביותר. בזו אחר זו עוברות לפנינו הדמויות, מנקודות היציאה שלהן, ועד גורלן ההיסטורי. זה לעומת זה, על המפריד ועל המשותף. מדוע בחר ה' בישראל? למה דרך רשעים צלחה?

מדוע יש צורך במערכת כה מסובכת של חוקים ומצוות? על כך משיב לנו אדם הראשון, שהיה בגן עדן ללא צורך בשום טורח עבודה וקושי, אך לא היה מסוגל להימנע מאכילת פרי, שנאמר לו שלא לאכול. לא היה לו שום אונס, ולא שום כורח, הוא לא היה קשה יום, ולא רעב או צמא. הוא לא היה אכול ספקות, ולא ספג תעמולה מבלבלת. לא כאב לו הראש, והוא לא מיהר לשום מקום. הוא פשוט לא עמד בנסיון הבסיסי והפשוט ביותר, לציית לחוק. מה שמלמד אותנו שאם האדם רוצה להפוך את עצמו למי שיכול לעמוד בפעולה הפשוטה של "לעשות את מה שטוב לו". הוא צריך ליצור היסטוריה שלמה שתחנך את המין האנושי להיות כזה. כל התהפוכות הגדולות שקידמו את האדם בהרבה, עדיין לא הביאו אותו למצב זה. כל עוד האדם עושה ביודעין ובשיטתיות דברים שהוא יודע שהם רעים לו, כגון: לעשן. בצד כל שאר הדברים הקטנים והגדולים, עדיין חטא אדם הראשון קיים כאן ועלינו לתקנו. התלונה היא רק עלינו.

ומיד אחרי אדם הראשון, ההיסטוריה נחלקת לטובים ולרעים. כל בני האדם שוים בזכויות הבסיסיות שלהם, וכולם נבראו בצלם. אבל הטובים הם מיעוט, אי אפשר לצאת מנקודת הנחה שכולם בוחרים בדרך הטובה, כי לא כך הוא. ההיסטוריה מבררת בירור אחר בירור.

אך האם בשל כך צריך ה' להשמיד את הרעים? מעשה המבול יוכיח, שאין תועלת בכך. היקום כולו הושמד, ומספר דקות לאחר היציאה מן התיבה, שוב נעשו מעשי רשע. הבירור אינו יכול לבא בדרך של השמדה, כי בכל טוב יש רע ובכל רע יש טוב.

הרעים מביאים את ההשמדה וההסתאבות על עצמם, וכך יכולה ללמוד האנושות לקח ומוסר. אך האם ה' יתערב להציל כל מי שאינו רשע עדיין? לוט ילמדנו, ה' טרח להצילו, ומה יצא מהצלה זו? מאומה. לוט לא היה רשע גדול אולי, אבל לא ראה את הצלת ה' מסדום כבסיס להתקדמות וליצירת תיקון. הוא לא ניסה לשוב ולהתחבר לאברהם.

אמור מעתה: מי שמתלונן מדוע אין ה' קוצץ ידיהם של הרשעים, כלום הוא עצמו מעוניין שכאשר הוא יסטה מדבר ה' יקצצו ידיו? וכלום אם היה נענש, לא היה בא בטענות כלפי מעלה, מכח כל הדברים הטובים האחרים שעשה, ומה בכך אם לא תמיד קיים את מצוות ה'? האם משום כך ראוי הוא ליסורים אכזריים? הוא הדין באלו שגורמים לו צער ויסורים, גם הם עשו דברים טובים בחייהם. גם ידיהם אינן מתקצצות כשהם פוגעים בו.

נכון, הנאצים פגעו ביהודים, שכל חטאם היה שלא שמעו בקול ה', ואולי יהודים אלו לא פגעו באחרים. אך כשישראל אינם שומעים בקולו של מקום, הדבר מהוה באמת פגיעה גדולה באחרים וביכולת התיקון של העולם. זה בדיוק מה שבאה ההיסטוריה להמחיש. מי שאינו עושה רצון קונו, אינו יכול לתבוע בעת ובעונה אחת, שהטבע יתעלם מחטאו וימשיך לתמוך בו, אך שלא יתעלם מחטאם של אחרים הפוגעים בו, ולא יתמוך בהם.

ואותו אחד שלא הרשיע כל כך, התמיה מדוע אין ה' מוציאו כלוט מסדום, שוברו בצדו – לא היתה תועלת בהצלת לוט מסדום. אם לא ננסה להיכנס לדברים שהם כבשונו של עולם, כמו תפקידם ההיסטורי של עמון ומואב. הרי שברמה האישית, לוט לא נעשה צדיק יותר מכח הצלתו הלא טבעית. הזכות להינצל מן הרוע, היא רק על ידי הקמת מסגרת שתתקן את העולם. וכן להיפך: הדרך ה'טובה' ביותר להישמד, היא להגיע למצב בו פני החברה הולכים לכיוון אחד בלבד, העומד להיתלש כתלוש דמי. אם ה' היה מתערב ומציל את היהודים מצפרני היטלר, האם היו חוזרים בתשובה? או שמא היו יוצרים עמון ומואב חדשים במעמקי מערת ה'השכלה' וה'התקדמות'? (וניסי מלחמת ששת הימים ילמדו).

הסברת הפנים של הנכרים ליהודים, אינה אלא התלהבות רגעית, סופה תמיד להתחלף בקנאה ושנאה. אנו חיים בעולם מודרני שוחר צדק לכאורה. אך כל השקרים והסילופים נטפלים תמיד דוקא עלינו, בצורה המגוחכת ביותר, שאם לא היתה נוראה ומזויעה, היתה מצחיקה. מאות מליונים שאין להם מושג מה עושים הישראלים והיכן, יודעים להאשימם בכל חטא ורוע. וכשהסורים למשל קוטלים מאות אלפים, אין זה מענינם. כל פעולת הגנה עצמית, אפילו אם תיעשה בהתחשבות עילאית ובויתורים אינסופיים, תיתפס בעולם ה'נאור' כפשעים נוראים.

המציאות הפשוטה הזו, לא גורמת לנו כיהודים להניח את נאורותו של העולם ולגבש דעה עצמאית. שוב ושוב מכרכרים הישראלים המסכנים סביב העולם הנאור לנסות להיאחז בקרנותיו ולהראות שכן ישנה איזו הבנה ואיזו הגינות. אך כל זאת לשוא. אם ישנה סובלנות כלפינו, היא משום שהם צריכים אותנו, מעבר לזה, אל נא נבנה אל טוב לבו של לבן הארמי או של פרעה. כאשר רק יוכלו לשעבדנו ולבוז את רכושינו, הם יעשו זאת בשמחה.

כל עוד איננו יודעים זאת, מה לנו כי נתלונן על אדם הראשון ועל חטאו. או על הגורל האכזר? הלא איננו מוכנם להפנים את העובדה הפשוטה, כי תרבות הרוח המערבית היא תרבות של שקר וצביעות. גם כאשר התרבות הזו יורקת עלינו, האקדמיה האנגלית מחרימה אותנו ומשמיצה אותנו בהשמצות ילדותיות, שהרמה הלוגית והביסוס שלהם מקביל למיתולוגיה הבושמנית. אך בעינינו זה גשמי ברכה. אירוע של קבלת פרס על שם לורד מערבי ריק מתוכן, או טחורי ועפולי זהב לרגל סרט רדוף שנאה עצמית, נחשבים כפסגת התהילה בשביל ישראלי ממוצע. מה הפלא שהתופעה ממשיכה? הרי עדיין לא הבנו את הרמז העבה כחומה הסינית.

עד שלא נרגיש זאת בכל רמח' איברינו, אות הוא שלא הבנו מספיק את ספרי בראשית ושמות. עלינו לגבש דעה עצמאית ובכך נזכה למהלך היסטורי עצמאי.

הערות:

[1] האמת היא להיפך: המציאות ביסודה אחת, הדברים מאוחדים בשרשם, ההבדל בין הזמנים והמקומות הוא לעינינו בלבד. מטרתינו היא לחתור אל האחדות הזו, שהבנתה תביא לגילויה ולאיחוד.