האתר עוסק בשאלות של אמונה מול כפירה, ומיועד לעוסקים בנושא.
למדיניות האתר לחץ כאן

Kal-sites – בניית אתרים
רוצה לדעת כמה עולה לבנות אתר ? לחץ כאן

נושאים באתר

"רציו" רוצה לגדול... רוצים לתרום?

תקבלו מייד
אישור מס הכנסה לעניין תרומות לפי סעיף 46 לפקודת מס הכנסה

10 ₪
20 ₪
100 ₪
200 ₪
500 ₪
1000 ₪
סכום אחר
הפוך את תרומתך לחודשית (ללא לקיחת מסגרת)
כן!, אני אתכם
לא! רוצה תרומה חד פעמית

בשביל מה צריך טקסים ומצוות?

צוות האתר

צוות האתר

image_printלחץ לגירסת הדפסה

בשביל מה צריך טקסים ומצוות?

 

הטקסים והמצוות שבתורה, זוכים לשיפוט מיוחד ביותר מצד תרבותינו המערבית, הם "פשוט לא מתאימים לזמננו". אין צורך לנמק קביעה זו, אם על מציאות האל או על התרחשות נסים אנו צריכים לשמוע הסבר מלומד על מיסטיקה ועל אמונות לעומת רציונליות ושכלתנות וכו', הרי שהטקסים והמצוות, הם פשוט לא רלבנטיים, חסרי משמעות בזמננו. מצחיק יהיה לדמיין את נשיא המדינה למשל מקריב קרבן, הלא כן?

למרבה הצער, הקביעה הזו אכן נכונה, הטקסים שבתורה אינם מתאימים לזמננו. אלא שהאשמה היא בזמננו ובמחנכים שלנו, ולא בתורה ובמצוותיה. החינוך המערבי מושתת על אקסיומות שונות, המובילות את האדם כמעט מבלי רצון להשקפה הזו, כי טקסים דתיים עבר זמנם והם חסרי משמעות ומגוחכים בזמננו.

 

מטרת הטקסים שבתורה

האם הקרבת קרבן היא מעשה טראגי-קומי? האם נענוע לולב הוא ענין מגוחך? מה ענינו של ניסוך היין? כיצד עלינו להתייחס לברכת כהנים? פדיון פטר חמור, ברכת הלבנה, ואכילת מרור?

חז"ל לא שאלו את השאלות האלו בשום מקום בצורה מפורשת, אף שעסקו רבות בטעמי המצוות, מכיון שבימיהם רווחה עדיין אותה תפיסת העולם, שהטקסים הם חלק בלתי נפרד ממנה. האמת ניתנת להיאמר כי בכל מקום ובכל זמן תופסים הטקסים מקום כל שהוא בחיי האדם, גם כיום אנו עורכים לוייה בטקס ממלכתי, טקסי קבלת פנים נעשים לפי כללים מדוקדקים, טקסים צבאיים, טקסי זכרון, דקה דומיה, וכיוצא בהם, אך משום מה אין אנו רואים טעם בהרחבת שיטת הטקסים להמחשת שאר דעותינו ורגשותינו. להבדיל מן היפנים למשל הרגילים לקוד קידות מתוך נימוס, אנו מבטאים את הנימוס שלנו בדרכים מופשטות יותר, כגון במילות נימוס.

הוגה הדעות הראשון הנדרש לענין הטקסים שמצווה התורה הוא הרמב"ם, המקדיש בחיבורו מורה נבוכים חלק שלישי כעשרים פרקים להסברת טעמי המצוות. הרמב"ם אמנם לא מתקשה בפירוש בשאלה "בשביל מה צריך טקסים", אך ההתלבטות שלו בטעמי מצוות רבות ובפרט מצוות הקרבנות, מלמדת כי הוא לא הסתפק בראיית הקרבנות כטקס עבודת ה' גרידא. הרמב"ם כותב כי הקרבנות באים להוציא מדרכי עבודת האלילים שהיו מקובלות אצל המצרים והכשדים, מהם באו אבותינו. פירוש זה יכול להיות נוח אולי למי שרוצה להעמיד את התורה בצורה רציונלית, אלא שהוא מוריד מאד את ערך המצוות אצל מי שרוצה לראותם תקפות לנצח כפי שמפורש בתורה, מה היא המשמעות בימינו לעקירת דעות של כשדים ומצרים? (הקרבנות אינם נוהגים אמנם בימינו, אבל איסורי כלאיים או בשר בחלב שגם הם באים להוציא מדרכי ע"ז לדעת הרמב"ם, נוהגים בימינו).

הרמב"ן השיג על הרמב"ם בחריפות, וכתב:

"אמר הרב במורה הנבוכים (ג מו) כי טעם הקרבנות, בעבור שהמצרים והכשדים, אשר היו ישראל גרים ותושבים בארצם מעולם, היו עובדים לבקר ולצאן.. והנה הם דברי הבאי, ירפאו שבר גדול וקושיא רבה על נקלה, יעשו שולחן ה' מגואל שאיננו רק להוציא מלבן של רשעים וטפשי עולם, והכתוב אמר כי הם לחם אשה לריח ניחוח.. והנה נח בצאתו מן התיבה עם שלשת בניו אין בעולם כשדי או מצרי הקריב קרבן וייטב בעיני ה'.. והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן.. ויותר ראוי לשמוע הטעם שאומרים בהם.. כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה כי חטא לאלהיו בגופו ובנפשו, וראוי לו שישפך דמו וישרף גופו לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה.. ועוד יש בהם סוד.. ניחוח מן נחה רוח אליהו על אלישע (מ"ב ב טו), ותנח עליהם הרוח (במדבר יא כו), וכל קרבן לשון קריבה ואחדות", (רמב"ן ויקרא א ט).

לפי הרמב"ן עושה הרמב"ם בהסבריו את שלחן ה' מגואל, ולכן נותן הרמב"ן שני טעמים אחרים: הראשון הוא שיחשוב האדם כי הוא היה ראוי להישרף, והבהמה מכפרת במקומו. והשני הוא שפעולת ההקרבה מקרבת את נפשו של האדם לה'. מבחינה היסטורית אנו מכירים את ההסבר הזה שמביא הרמב"ן "הטעם שאומרים בהם", וכך היו מתפללים הבבלים בעת ההקרבה: "השה הוא תמורת האדם, הוא מגיש את השה תמורת חייו, הוא מגיש את ראש השה תמורת ראש האדם הוא מגיש את צואר השה תמורת צואר האדם", (מתוך אנצ"ע ערך בבל).[1]

אך אין אנו יכולים לזלזל בדברי הרמב"ם, ולא דבר ריק הוא ממנו. כבר העיר הריטב"א ב'ספר הזכרון' שלו על רבו הרמב"ן:

"רבים בחסרון דעתם בספריו (של הרמב"ם) היו כמורדי אור.. והרב ז"ל (הרמב"ן) נראה לי בעניותי כי במקומות רבים דלג על ספרו ולא רצה לדקדק במשכיות דברתו (של הרמב"ם) ולכן לפעמים לא מצא חידתו ותפש עליו שלא כשורה וחפץ נמרץ שהיה לו בקבלתו הביאו לספר עליו בלשון גנאי ולא חס על כבודו (של הרמב"ם) שפשטה בישראל תורתו ובמחילה מרבינו הגדול האחרון (הרמב"ן) חשתי למצוא דברי חפץ".

אין אנו יכולים לבטל את הדעה הזו,[2] שכן חכמינו מביעים אותה במפורש בשתי מקומות:

"לפי שהיו ישראל להוטין אחר עכו"ם במצרים והיו מביאים קרבניהם לשעירים דכתיב ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים ואין שעירים אלו אלא שדים שנאמר ויזבחו לשדים אמר הקב"ה יהיו מקריבין לפני בכל עת קרבנותיהם באהל מועד והם נפרשים מעבודת כוכבים והם ניצולים הה"ד איש איש מבית ישראל אשר ישחט שור או כשב", (במדב"ר כב' ח').

"כל ענין המנורה והשלחן והמזבח והקרשים והאהל והיריעות וכל כלי המשכן מפני מה, אמרו ישראל לפני הקב"ה רבונו של עולם מלכי הגוים יש להם אהל ושלחן ומנורה ומקטר קטורת, וכן הוא תכסיסי המלוכה, כי כל מלך צריך לכך, ואתה הוא מלכנו גואלינו מושיענו לא יהיה לפניך תכסיסי המלוכה, עד שיודע לכל באי העולם כי אתה הוא המלך?.. אמר להם הקב"ה אם כן עשו מה שאתם חפצים, אלא עשו אותם כאשר אני מצווה אתכם", (מדרש אגדה, בובר, שמות פרק כז).

דומה שהפסיכולוגיה המודרנית מביאה אותנו להבנה של דברי חז"ל ודברי הרמב"ם בנושא. המחקרים הראו כי בניגוד לדימוי של המאה ה19 לפיו הטקסים הם תוצאה של חשיבה פרימיטיבית, הרי שהמציאות היא שהטקסים הם מטבעו של האדם, ממבנה הנפש. אופי האדם נמשך כמעט בצורה בלתי נשלטת למעשי טקס וסמליות סביב ערך כל שהוא. וכבר עמד על כך באריכות קארל גוסטב יונג בתורת הפסיכולוגיה האנאליטית שפיתח, יונג גם הראה כי יש משמעות ארוכת טווח לסמלים אלו, ואותם סמלים מסמלים תחושות שוות בהפרשי מקום תרבות וזמן אדירים בעולם. וכך הוא כותב:

"פיל הוא אמיתי מפני שהוא קיים, הפיל אינו מסקנה לוגית ואינו טענה, הוא גם אינו שיפוט סובייקטיבי של בורא כלשהו. הוא פשוט תופעה. אבל אנחנו כל כך מורגלים לדעה שאירועים נפשיים הם תוצרים שרירותיים של שיקול הדעת החופשי, ממש המצאות של הבורא האנושי, עד אשר אנו בקושי יכולים להשתחרר מהדעה הקדומה שלפיה הנפש ותכניה אינם אלא ההמצאה השרירותית של עצמו או תוצר משלה פחות או יותר של הנחות ושיפוטים. העובדה היא שרעיונות מסויימים מופיעים כמעט בכל מקום ובכל זמן, והם יכולים להיווצר אפילו בספונטניות, לגמרי בלתי תלויים בהגירה ובמסורת. הם אינם נעשים על ידי האינדיבידואל אלא הם קורים לו, ממש כופים עצמם על התודעה האישית. זו אינה פילוסופיה אפלטונית אלא תודעה אמפירית", (ק.ג. יונג, פסיכולוגיה ודת, הוצ' רסלינג 2005, עמ' 35).

הקרבנות, אם כן, הם חלק מן התמונה הנפשית האנושית, כפי שהיא קיימת באדם מעצם בריאתו. אין המדובר בחשש מפני איזו תופעה היסטורית נשכחת של אלילות, אלא בהטייה של כחות סימבוליים קיימים למכשירים של רצון ה'. הקרבן מבטא דחפים נפשיים עמוקים, שעובדי האלילים היטו כלפי פולחנם ההרסני, ובני ישראל היטו כלפי התקרבותם אל ה'. הרמב"ן בודאי צודק בשני הסבריו שהם אחד: הקרבן ביטא אצל מקריביו את הכפרה ברמה הבסיסית, ואת ההתקרבות לאל ברמה העמוקה, ודוקא משום שמציאות זו קיימת בטבע, לא יכל המחוקק להתעלם ממנה, ולומר: עבדו את ה' והיו נאמנים לו בלבכם, התקרבו אליו על ידי דבקות וכיסופין – אלא, באותן דרכים נפשיות עצמן, שהן חלק בלתי נפרד מטבע האדם, ציווה אותנו לעבדו. זה הוא אותו הרעיון עליו מדבר גם הרמב"ם.[3]

לפיכך אין להתפלא שמקורות רבים ושונים מדברים על כך, רבי עובדיה ספורנו למשל כותב:

"כי אמנם קודם לחטא העגל תיכף אחר מתן תורה, לא היו ישראל צריכין לכל אלה.. ולא נצטוו על עשיית משכן וכליו וכהניו ומשרתיו ולא על שום קרבן לחובת צבור או יחיד כלל זולתי אחר מעשה העגל. כאמרו יתברך כי לא דברתי את אבותיכם ולא צותים ביום הוציאי אותם בארץ מצרים על דברי עולה וזבח", (ספורנו, הקדמה לויקרא).

לפי ספורנו, הקב"ה ניסה לתת לבני ישראל הזדמנות להחזיק באמונתו ועבודתו על ידי 'אהבה אפלטונית', אלא שחטא העגל לימד אותנו שללא הדבקות על ידי העבודה, עלולים בני ישראל להידבק בצורה מוחשית כזו דוקא בעבודת הפסילים. כך אפשר להסביר את המדרשים שהקרבנות בטלים לעתיד לבא (ויק"ר טז, רד"ק יחזקאל מו' יג', רבי יהונתן איבשיץ בספר אהבת יהונתן סוף פרשת החודש[4]). והחזון איש טוען גם לגבי זמן הגלות: "אפשר דבזמן גלות בטלה מצוות תמידין לא מחמת אונס אלא בכלל גזרת הגלות כדכתיב ולא אריח בריח ניחוחכם", (חזו"א מנחות סי' לה').

ברוח דברי החזון איש אפשר לומר כי באמת יהיה זה מגוחך אם יקריב נשיא המדינה קרבן, שכן אין שום משמעות להקרבת קרבן בלא ההרגשה הנפשית המתלווה אליו. סתם רצח של בעל חי ולכלוך של הקרקע, אינו מביא שום תועלת. וכבר הנביאים הזהירו כי אם אין לב המקריב שלם אין תועלת בקרבנות, וקל וחומר כשהלב אטום לנושא ואין לו שום מושג מה המשמעות של מעשיו.

הנהגה שיש בה בכדי לקרבנו אל התהליך הנפשי של הקרבן אנו מוצאים אצל המזרחיים במאות האחרונות, ושיירים שלה אפשר למצוא עד ימינו. בהילולת רשב"י שבמירון היה מנהג בני המזרח להתאסף סביב חבית שמן ענקית בוערת, וכל אחד היה משליך לתוכה בגדים יקרים וצעיפי משי רבי ערך. החתם סופר (בשו"ת חלק או"ח) מוקיע את המנהג הזה כדומה לעבודה זרה וממליץ לבטל את כל ההילולה הזו. היסוד הנפשי שבויתור על חפצים אישיים והעלאתם במקום קדוש, בוקע כאן, אם כי בצורה פסולה,[5] שכן רשב"י אינו אלוה, ואין תוכן דתי בשריפה גרידא. מנהג נוסף, עדין יותר, היה לקשור צעיף או פריט לבוש בעץ הקרוב לציון שהיה מקובל כקדוש (כיום, בעידן התעשייתי, משאירים אפילו חתיכת ניילון, וזה כמובן 'צחוק מהעבודה'), בציורים עתיקים נראים עצים שמעל לציוני קדושים עמוסים במטפחות קשורות אליהם. וכבר האריכו המפרשים שהתורה באמרה "אדם כי יקריב", מתייחסת אל האדם הרוצה להקריב, ועליו היא מצווה לציית בדיוק לפרטים, אין זו חכמה להשאיר פריט שהוא מיותר עבורך, אם ברצונך לתת – תן ממבחר נכסיך, וגם לעני יש מתכונת קבועה של קרבן, מתחשבת אמנם מבחינה כלכלית, אך מדוייקת ומפורטת.

לפיכך אין מקום לשאלה הנשמעת לעתים: חומש שלם מן התורה אינו רלבנטי, הוא עוסק בפרטים ובפרטי פרטים של מציאות חולפת. זו טעות, כי חומש זה מלמדנו שאין די לעשות את הישר והטוב ואת עשרת הדברות, אלא יש להתקרב לה' בצורה קבועה ומסודרת ע"י חוייה נפשית-דתית מדוקדקת. ולכן תיקנו חכמים תפילות במקום תמידים. התפילה שהיתה עד לתקנה זו רק ביטוי של רגשות בעת הצורך, נקבעה על ידי חכמינו לחובה קבועה של "תמידים כסדרם ומוספים כהלכתן", בהשראתו של חומש ויקרא, החלק המשמעותי הזה מן התורה העוסק ביצירת חוייה רגשית-דתית בצורה קבועה ומסודרת, לפי כללים מפורטים.

על קרבנות ראה עוד: ראה עוד: רד"צ הופמן: הצורך בעבודת ה' – א: הקרבנות, פרופ' מילגרום: תכליתם של הקרבנות, קרבנות כרלבנטיים בזמננו?

האם יש בריחה מטקסים?

הקרבנות היו דוגמא טובה לפתוח בה את הדיון במשמעות ובצורך של הטקסים בימינו. התרבות המערבית היא דוקא הקרובה אל היהדות מכל התרבויות השונות על פני האדמה. קרובה בערכי היסוד שלה, אך הרחוקה ביותר מכל התרבויות באשר לדרכי הישום של ערכי היסוד.

רק היהדות והתרבות המערבית מכירות באמת בזכות היסודית של כל אדם לחיים, לכבוד, ולחופש. רק היהדות והתרבות המערבית מכירות באמת בנזק הנפשי העצום של האלילות וספיחיה. רק היהדות והתרבות המערבית מכירות באמת בשליליות של כל סוגי האלימות הפיזית והמילולית. רק היהדות והתרבות המערבית מכירות באמת בערך של שמירת ערכי המשפחה. אך מה רחוקה הדרך בה מיישמות שתי תרבויות אלו את ערכיהן! בהבדלים האלו נעסוק להלן, אך ענין הטקסים תלוי בצורה הדוקה מאד בנושא הזה.

לפי היהדות אין בריחה מטקסים, אדם שלא יערוך את הטקסים אותם מצווה התורה, יערוך לו בהכרח טקסים אחרים, מזיקים ומתועבים. לפי התרבות המערבית, אפשר בהחלט להאמין בערכי היסוד, לכבד אותם בלב, ולהיות נאמן להם מבלי לקיים שום טקס הקשור בהם. באמת, מכירה הפסיכולוגיה המודרנית בתופעה הנפשית הזו, קארל יאספרס אמר: "מי שאינו מאמין (בדת), מסוגל על פי רוב להאמין בכל מיני אמונות תפלות",[6] ופרנץ רוזנצוייג כותב: "ככל שמרחיק האדם מעליו את האלקים, כן הוא נוטל לעצמו רשות לאכלס את החלל שבין האלקים לבינו המלא זרמי כח אלהיים, אלים למחצה לשליש ולרביע" (נהריים עמ' 38). האמונה ממלאת חלל, אותו יכולים לתפוס ענינים אחרים, ואף פרויד (בספרו 'טוטם וטאבו') כתב כי הדת פוטרת את האדם, ברוב המקרים, מלפתח נברוזה אישית.

מכיון שערכי היסוד של היהדות והתרבות המערבית קרובים, קל לנו להבין את את הגרעין של הטקסים שמצווה עליהם התורה. בחיי כל אדם מגיע שלב משבר כל שהוא בו הוא זועק "אלהים עזור לי", חומרת המשבר הנדרש תלויה באישיותו, יש מי שיגיע לכך מתוך כל קושי או איום, ויש מי שלא יבא לידי זעקה כזו עד שלא יעמוד מול איום ממשי על חייו. אך מכאן ועד להפוך זעקה זו לטקס מסודר שלש פעמים ביום רחוקה הדרך בתרבות שלנו.

התפילה אינה המצאה, אלא פעולה נדרשת בכדי לנתב את הדחפים והרגשות הקיימים, אל הנתיב הנכון. כפי שכותב פראנקל בעקבות יונג: "קיימות אם כן צורות דתיות אלו או אחרות, והן ממתינות לאדם שיטמיען בו בדרך אקזיסטנציאלית, כלומר שיעשה אותן שלו. מה שמסייע למטרה זו אינם הארכיטיפוסים אלא התפילות דוקא, הטקסים הנערכים בכנסיות ובבתי הכנסת", (האל הלא מודע עמ' 69).

גם התפלה היומיומית משמשת מפלט לרגשות, שהיעדר התפלה מפנה אותם לאפיקים אחרים. למזלינו חשיבתינו המציאותית היא רציונלית, ודבר זה מסייע אותנו מאד בחיי היום יום, אלא שלרוע מזלינו אנו מתרגמים גם ענינים בלתי רציונליים לשפה הרציונלית. מה עושה אדם כאשר הוא נתקל בקושי מסויים? מנסה לחשוב על דרכים הגיוניות לפתרון, ומה אם אין דרך הגיונית? האדם עדיין מנסה לעשות כל מה שתואם עם צורת החשיבה גם אם המעשה הוא חסר סיכוי. שאל אותי פעם אדם המתהדר בשכלתנותו: 'אם יארע לך מקרה רע, בו יהיה בנך בסכנת חיים, ולפניך יעמדו אחת משתי אפשרויות: לנסות תרופה שהסיכוי שלה לעזור במקרה זה הוא אחד למליון, או לומר פרק תהלים. במה היית בוחר?' השאלה נועדה להקניט, להראות לי שגם אני מבין שהסיכוי שתפלה תעזור הוא פחות מאחד למליון. אבל באמת, מגלה השאלה את ערוותה של החשיבה הרציונלית שלנו. מדוע ולמה אנו מנסים בכלל להעלות על דעתנו להשתמש בתרופה כזו שסיכויה כה מעטים? האם אין זה מפלט אל הרציונל המדומה? ההרגשה המרגיעה כי אנו "עושים משהו". ברור כי השימוש בתרופה זו בסיטואציה המדוברת הוא בזבוז של חומר, מעשה פרדוקסלי – בריחה בלתי רציונלית אל הרציונל.

אמברוז בירס (המילון של השטן) כותב: "להתפלל, לבקש שחוקי היקום יתבטלו למען פונה יחיד, המודה שאינו ראוי". (וכבר במאה ה2 חיבר מכסימוס איש צור קונטרס ושמו "האם מותר להתפלל"). האם התפילה היא מעשה רציונלי? ברור שלא, אך היא מעשה ערכי, היא בחירה של האדם, לעסוק ברגעים המכריעיים בחייו, לא באיזה נסיון נואל לגרד כרטיס פיס של הצלחות, אלא בהכרה מי הוא באמת הקובע ומנווט את המתרחש בעולם. כאשר האדם יישאל את השאלה הקלאסית 'איפה היית כשקרה מקרה טראגי פלוני?', הוא יוכל לענות אחת מן השתיים: שמתי כוסות רוח למת, או: התחברתי לרגשותי בהקשר לכח האמיתי המנווט את העולם.

  • "אם אכן האופי האי רציונלי של הפעילות האנושית כה נפוץ וכה חיוני, מדוע אנו מייחסים חשיבות כה רבה לרציונליות? דומני שאחת הסיבות לכך היא תחושת אי הבטחון הבסיסי המלוה אותנו כל חיינו. בכל מצב אנו מחפשים את המקלט הרציונלי להגנה מפני מצבים ותהליכים בלתי צפויים. במקלט רציונלי כזה אנו מוצרים קשרים ברורים בין מצבים, תופעות, מחשבות, התנהגות ופעילות", (יקיר שושני מחשבות על התבונה אוניב' משודרת עמ' 88).

בודאי נכון הדבר שהרציונל משמש לנו מקלט פסיכולוגי, האם אין אנו מרגישים רגועים כאשר יקירינו החולה נמצא בבית החולים, בידי הרופאים? אנו בטוחים שהם עושים את 'מה שצריך', למרות שבהרבה פעמים הטיפול המונוטוני של בית החולים אינו כה יעיל. גם אם יוכיחו לאדם שהשהיה בבית החולים במקרים מסויימים מביאה רק נזק, כדוגמת זיהומים, טעויות אנוש מצויות, (בפרט בגיל מבוגר, גם הייחס וההשקעה מצד הצוות שונים, והסיכונים גדולים בהרבה – ישנו גיל מסויים, שתוצאות האשפוז הברורות שלו הן: קריסת שרשרת שסופה מוות) הוא לא יעלה על דעתו שלא לדבוק במקלט הרציונלי הזה. מחקרים מראים כי רמת הקרינה אליה נחשפים בהרבה מצילומי הרנטגן שאנו עושים מסוכנת הרבה יותר מהסיכויים של הצילום להביא תועלת, אך הדחף של האדם לבדוק ולדעת חזק מהחשיבה הרציונלית באמת.

האדם החי בחברה מתירנית אתאיסטית נאלץ להפוך את צרכיו לערכים ולפתח סביבם טקסים, רק בדרך זו הוא מצליח להגשים את תכונות הנפש היסודיות. פרופ' קליפורד גירץ מאוניברסיטת פרינסון אומר:

"כפי הידוע לי אין בממצאים הארכיאולוגיים שום דבר שירמז כי פעם היינו כולנו בריות סמליות ואחר כך הלכנו ונעשינו שכלתניים והצד הסמלי הושמט. בנפש האדם מוטבעת מדה הכרחית של פעילות פולחנית סמלית שהיא חלק בלתי נפרד ממנו ממש כאותה שכלתנות, שעליה גאוותנו. בלי קשר לתחכומנו ובלי קשר למגוון הדעות החלופיות ולטכניקות של השכלה מיכשור אלקטרוני וכן הלאה, יישאר בנו תמיד, ככל שנעשה מתורבתים אותו יסוד של סמליות פולחן מגננה אמונה תפלה..

יש המון טקסים הקשורים ברפואה, למשל, טקסים שסוציולוגים ואנתרופולוגים אכן חקרו אותם, כשהם מנתחים את התנהגותם של רופאים אחיות וחולים בבתי חולים רגילים ובבתי חולים לחולי נפש, ומדגישים מה רבים שם הדברים שנועדו לקיים תפיסה מסויימת של המתחולל במקום, בלי קשר למה שנעשה בגוף או בנפש מן הבחינה הרפואית. הנה כי כן, יש תחומים מיוחדים, ואפילו תפקידים, שבהם ניתן להיות שכלתני במחשבה ובפעילות. אך גם זה מצוי במקצת הודות לכך שאו מוקפים בהקשר בלתי שכלתני (אי רציונלי) או על שכלתני או פולחני או סמלי או אקספרסיבי המקיים שכלתנות זו ומאפשר אותה", (מחשבות על מחשבות, עמ' 237-9).

אין המדובר רק בגילויים של טקסיות, אלא בעיוות מוחלט של תפיסת העולם. פראנקל כותב: "במאה שלנו התבונה שעברה האלהה והטכנולוגיה המגלומנית הן המבנים המדחיקים שהרגשות הדתיים הם קורבנותיהם", (האל הלא מודע). זוהי ראשיתה של האלהת האדם שהחלה עוד במאה ה19, כאשר המדע הפך לכל יכול בעיני מאמיניו, מה שמוגדר היום כ'מדעולוגיה', חובבנות הנובעת מחוסר הבנה אמיתית של המדע. המדע נתפס כערך עליון, ולא כצורך שימושי, כאשר אדם חושב שחפירה ארכיאולוגית עדיפה מהימנעות מפגיעה ברגשות של בני אדם, הרי שהוא רואה את המדע כערך. כאשר בני אדם עד ימינו חושבים שאם פרופסור מביע דעה בנושא מוסרי, הרי שיש לו סמכות יותר מסנדלר פשוט, אין זו אלא תוצאה של האלהת המדע.

  • "אני בא מישיבה. חיפשתי את האלוהים ולא מצאתי אותו. גיליתי שהמדע הוא תחליף לדת והלכתי למדע. עד מהרה גיליתי שגם זאת שטות, ועם זאת מצאתי משהו והוא, שבאמצעות המדע מחפש האדם את מקומו בעולם, ועל כן המדע מהווה, למרות הכל, במובן הפונקציונלי, תחליף לדת. הרעיון הזה שלמדע יש פונקציה דתית אינו חדש, כבר אמרו את זה ראסל והייזנברג, אלא שאני מסיק משהו נוסף והוא, שלמדע יש קומפוננט מיטאפיסי, הנעוץ בעצם ניסיונו להשתלב בתוך תמונת העולם.", (שיחה עם פרופ' אגסי יוסף, מתוך "מחשבות" IBM אוגדן 4 ע' 8).

  • אינשטיין: "החיים היו נדמים לי ריקים בהחלט בלי הרדיפה אחרי המטרה, שלעולם אין להשיגה, בתחומי האמנות והמחקר המדעי." ( EINSTEIN, COMMENT JE VOIS LE MOND, P. 9.(

בהמשך לא היה צורך בתבונה בכדי לפתח האלהה, וכבר התרגלנו להערצה של זמרים ספורטאים ואמנים, הערצה שיש בה הרבה מן הלא ראציונלי. הערצה של קבוצות ספורט, ההופכת את הפעילות הגופנית או הכשרון המוטורי מענין חביב -לראש מעיינו של אדם, לקשר רגשי עמוק. קשר זה מביא אותו ליסוע לכל רחבי העולם בעקבות קבוצה מסויימת, לשאוג ולהתפרץ בצורות שונות, לשנוא את הקבוצה ה'יריבה' ואוהדיה, ולהיות כרוך אחר כל הטקסים הקשורים במשחקי הספורט. אין ספק כי ה"שריקה" וה"מחצית" וכל שאר המושגים המדוקדקים של הספורט גם הם סוג של טקס, הנובע מצורך נפשי, לראות את הדברים נעשים בצורה מקובעת כל שהיא.

  • "שתי קבוצות בנות 11 שחקנים כל אחת. מתחרות על מגרש מלבני שארכו 90-120 מטרים ורחבו 45-90 מטרים. בשני הקצוות הצרים מותקן, באמצע, שער ברוחב של 7.32 מטר ובגובה של 2.44 מטר. לפני השער נמצאים "תחום השער" (5.5) מטר, ותחום הענשין (16.5 מטר) וממולו ברוחק 11 מ' ממנו נמצאת נקודת הענשין. הכדור הקיפו 68-71 ס"מ, ומשקלו 396-453 גרם", (תקנות הכדורגל).

ערוץ אחר שבו יכולים להתפתח רגשות כאלו הוא צבירת ממון. זהו ענף שבהחלט לא חדש, אך גם בימינו יכולים אנו לראותו כהתנהגות בלתי רציונלית שמקורה בצורך נפשי. אדם שכבר מתקרב לסיום חייו, עבד במשך כל שנותיו ללא שום מנוחה בכדי להשיג ממון הרבה יותר ממה שהוא צריך, וגם כעת אין הוא נהנה כלל מממונו, אלא ממשיך להטריד את מוחו בדרכים השונות להגדיל את נכסיו עוד ועוד. אנשים כאלו יכולים להתאמץ כל כך בכדי לחסוך כמה פרוטות, וגם במחיר מניעת צרכים מינימליים כגון אוכל ולבוש מעצמם.

  • "ברגע שמשתלטת על האדם השאיפה לממון, הרדיפה אחר משמעות מפנה מקומה לרדיפה אחר אמצעים. כסף נעשה מטרה במקום אמצעי הוא חדל לשרת תכלית", (ויקטור פראנקל, השאיפה למשמעות, הוצ' דביר 1985, עמ' 113).

החסר באמונה בכח מנחה הקובע את גורל בני האדם לפי מעשיהם או לפי רצונו, מביא את בני התרבות המערבית לאמונות מגוחכות וטפלות הרבה יותר. בכל עיתון שהוא, ללא שום יוצא מן הכלל (הכוונה כמובן לעיתוניים חילוניים בלבד), מפורסם 'הרוסקופ' יומי או שבועי. ברור לכל בר דעת כי המדובר בשטויות רדודות חסרות משמעות, כל אדם יכול לפתוח ולקרוא על 'עצמו' דברים שלא יתכנו ולעולם אינם מתגשמים, כל הרוסקופ סותר את דברי חברו בעיתון המקביל, ואין מושג לאף אדם מי בכלל כותב את דברי ההבל האלו. ואף על פי כן אף עיתון לא חשב מעולם לוותר על העמוד המתורבת הזה. זו בלי ספק תוצאה של חסר עמוק בתחום ההשפעה על העתיד.

שיאו של העיוות הוא בהפיכת הדחפים המיניים למושאי טקסים והאלהה. אם רוצים אנו לראות את מקומם של הדחפים המיניים בטבע יכולים אנו להתבונן בבעלי החיים. בני האדם בתרבות המערבית של ימינו גרועים מהם בהרבה, בתהליך שארך כמה מאות שנים הפכו הדחפים המיניים מיצר טבעי – למין כיבוש, לסמל הצלחה, לסיבה לכבוד, לסיפוק והגשמה עצמית. גם סטיות שהינן זניחות בטבע (למשל אצל בעלי החיים) הפכו אצל בעליהן לאידיאל.[7] כל התזמורת הזו באה בכדי למלא חלל עמוק בנפש.

אין המדובר כלל בפתיחות – שעיקרה הסרת מניעות מיותרות. אלא בשינוי הצרכים האמיתיים של בני האדם, החדרת צרכים דמיוניים באמצעים מלאכותיים, החודרים בקלות כאשר אין שום ערכים אחרים הממלאים את החלל. הערכים המופשטים והריקים שמאמינים בהם כיום אין בהם בכדי למלא את החלל, אין הם יוצרים התנהגויות וטקסים, ולא באים לידי ביטוי בחיי היום יום.

  • "באלילות יש יסוד נרקיסטי חזק האלילות מהוה התעסקות מתמדת במושגים שהוקבעו על ידי יוצריה.. האלילות אינה עוסקת באדם אלא במוצר של בני אדם בפסל או במושג להם מיחסים כח עליון.. החברה המערבית החדישה הפכה את האשה לנושא אלילי. במערכת זו לא אישיותה חשובה אלא היותה סמל המין במקום עשתורת אחת יש לנו מערכת בלתי פוסקת של עשתורת, מהן חיות, מהן על גבי ניר וצלוליד, ואלה מועתקות מאלה", (שדמות, במה לתנועה קיבוצית תשלה' חוברת נז' עמ' 28 והלאה).
  • "בשלהי שנת 1793 בוטלה בצרפת הכנסיה הקתולית ונוסדה במקומה דת התבונה. הקתדראלה של נוטרדאם בפריז הוסבה למקדש התבונה. במקום פסל מריה הוצב פסל החירות, אף הוא בדמות אשה. במקום המזבח הוצב לפיד האמת, ראש העיריה הכריז על חג החירות והתבונה.. הייתה התבונה בלבם של צרפתים לא מעטים בעלת מעמד עליון ואפשר לומר שהשתחוו לה ועבדו אותה. לאמיתו של דבר התבונה אינה דבר מה בעולם.. במרכזה של דת התבונה עמדה תכונה אנושית", (יהדות ואלילות, אסא כשר, בהוצ' אוניב' משודרת תשסד', עמ' 39).

  • היקל, האבולוציניסט הנודע כותב: ".. עולה קדושה ונהדרת השמש החדשה של המוניזם הריאליסטי שלנו, הפותחת לפנינו את ההיכל הנפלא של הטבע בכל גדלו, בפולחן של 'אמת, יופי, טוב' שהא המרכז של הדת המוניסטית החדשה", (Haeckel, Les Enigmes de L ,Univers, P. 435). דת, קדושה, ופולחן..

לא זו בלבד שהטקסים הדתיים הם מחוייבי המציאות מבחינה נפשית, ומבלעדיהן תהפוך הדת לענין זניח ואת מקומה הנפשי יתפסו ענינים אחרים. אלא שגם הישום של ערכי הדת ואמונותיה אינו יכול להתגשם בלא טקסים בחיי היום יום. רגילים אנו לחשוב שערכיו של האדם הם חלק מתבונתו, ההשקפה של האדם ודעתו הם הקובעים את התנהגותו. אלא שהמציאות היא שהתנהגות האדם נקבעת במדה רבה לפי ההתנהגות שלו עצמו לאורך חייו ולפי ההתנהגויות אליהן הוא נחשף. גם אדם המאמין בערכים מסויימים, כאשר יפגש דרך קבע עם פעולות הנוגדות את ערכיו, יתחבר מבחינה רגשית למה שעיניו ראו הרבה יותר מלמה שמבין שכלו. וכך מספר ניצול שואה:

"אני זוכר את אחת ההתרשמויות הראשונות לאחר המלחמה, ראיתי לויה שכללה ארון מתים עצום ומוסיקה, והתחלתי לצחוק: האם הם משוגעים, לעשות מהומה שכזו בגלל גופה אחת? כאשר הלכתי לקונצרט או לתיאטרון הייתי מחשב כמה זמן דרוש כדי להמית בגזים קהל בסדר גודל הזה, כמה בגדים, כמה שיני זהב ישרדו כמה שקי שער יצא מהם", (השאיפה למשמעות עמ' 97).

אין אנו חושדים את אותו אדם שחי מספר שנים במחנה ריכוז כי ערכיו השתנו, מבחינה שכלית הוא מאמין באותם ערכים בהם אחז מאז ומעולם. אך במציאות מכיון שהוא חווה 'טקסים' של קניבליות מקאברית, מחו המשיך לחשוב בצורה כזו. לאיש במצב איום שכזה לא יעזור דבר מלבד טקסים שישדרו למוחו את ההיפך מכל מה שחווה במחנה הריכוז.

ברגעי מבחן תהיה תלויה הכרעתו של האדם בטקסים אליהם התרגלה נפשו. כאשר האדם יצטרך להכריע בין הדחפים החמריים ובין רצונו של האל, רק מי ש'דיבר' עם האל במשך כל חייו, יוכל להימשך אליו ולהתעלם מהכאב או הסיכון.

יכול אדם מודרני לומר: מה כבר משנה אם עושה אני את הפעולה ביד ימין או שמאל, בשביל מה צריכה ההלכה להכתיב גם פרטים שכאלו? האמת היא שהאדם מייחס חשיבות לפרטים אלו גם אם אינו רוצה, חלקי גוף מעוררים אסוציאציה באופן לא מודע. המשמעות של ההבדל בין ימין ושמאל היא קביעת גבול ברור בין המכובד לשאינו מכובד, את הבלתי מכובד עושים בשמאל ואת המכובד בימין. כך גם בזמננו לא יעלה על דעתו של אדם ללחוץ את יד שמאל של חברו (אצל הערבים, משתמשים תמיד בשמאל לשימושים בלתי נקיים, ולכן אין מגישים או נוגעים באוכל לעולם ביד שמאל).[8] הטקס הזה מונע את ההרגשה המבלבלת שאנו נוגעים בספר התורה באותה היד בה אנו נוגעים בדברים מגונים, זו רק חלק מן התפיסה הכללית המתבטאת בהגדרות קבליות שונות המלמדות כי הרע והטוב אינם נפגשים זה בזה, הרע הקיים בעל כרחנו הוא חלק מצד הרע, והטוב תופס מקום אחר ונפרד. להבדיל מן הנצרות למשל הגורסת כי העולם הזה הוא כולו רע ונשלט על ידי השטן ואין לנו מוצא אלא לברוח ולהתנזר ממנו. בשביל הנצרות לא יעזור שימוש ביד ימין למטרות דתיות, מכיון שגם היא נשלטת על ידי השטן.[9]

להבדיל מהאנתרופולוג הנודע ויקטור טרנר הקובע כי "הטקס היא צורת התנהגות בעלת תכונה של אמונה בישויות בלתי נראות או כחות הנחשבים סיבות ראשונות או אחרונות של כל המסובבים", (From Ritual to Theatre, ניו יורק, 1982 עמ' 79), גורסת היהדות כי הטקסים הם צורת התנהגות אנושית בסיסית שמטרתה להיכרך סביב החשוב והטוב, ולייקר אותם בעיני נושאיהם. התרבות המערבית אינה בורחת לשום מקום מן הטקסיות, אלא משתמשת בטקסיות לעוות מושגים ולהוציאם מן הפרופורציה הנכונה, במקום להשתמש בה בכדי להפנים ולהטמיע את הערכים האמיתיים. (ראה עוד כאן).

התרבות המערבית, להבדיל משאר התרבויות, מציגה את כל התנהגיותיה כרציונליות, והמשתייכים אליה אינם מרגישים כלל כי הם יוצרים טקסים, כי הם מושפעים ממושגים ודגמים אמוציונליים ששרשם באקסיומות שונות.

בכדי להדגים את הדברים, נצטט קטעי עיתונות, המתארים טקסים מסורתיים לעומת קטעים המתארים טקסים מערביים.

בר רפאלי מספרת בריאיון לעיתונות כיצד קבלו את פניה צלמי הפפראצי' בבואה עם ידידה השחקן ליאונרדו דה קפריו לכותל המערבי: "איך מהומת הכותל נראתה מהצד שלכם, מתוך הוואן הסגור?" – נורא. אני פחדתי על החיים שלי התחלתי לבכות בתוך האוטו. הם דפקו לנו על החלונות, טלטלו את האוטו". "הם זה הצלמים?" – הצלמים, היו רק צלמים. הנהג שלנו, האוטו שלו הלך. אין לו אוטו יותר. שרטו לו אותו, בעטו לו בו. אני פשוט הרגשתי שאני בכלוב של גן חיות. קופים מסביב מנסים לקפוץ על האוטו. אח שלי הקטן, בן 10, לא צריך לראות דברים כאלה", (ידיעות אחרונות, 2/4/07). "בואו של הרבי", מאת כתבינו לעניני חרדים: רכב השרד של הרבי מגור החל בנסיעה ברחוב מאה שערים, כשמאות חסידים שמנמנים עטים עליו ומתגודדים סביבו, מרפקים נשלפים, דחיפות ומשיכות, וכל הגוש השמנוני הזה נע לאיטו במורד הרחוב. איזו מצוה בדיוק מקיימים גורי החסידים האלו בהתחככות עם וולבו בעל וילונות אטומים? רק לחסרי התרבות האלו התשובה, (מן העיתונות).

 

"כשאתה עומד מולו, השומר קפוא המבט עם כובע הפרוה השעיר, אתה יכול לקבל מושג של יראת כבוד לאדם שמכבד את מעמדו. נסה לקפוץ מולו, לחרוץ לשון, להתגרות, והוא לא ישנה את הבעתו האטומה. בריטניה היא אחד המקומות האחרונים בעולם בהם אפשר להרגיש ולחוש את הדר המלכות, את הכבוד האחרון שנותר בליבותיהם של בני אדם", (מדריך לונדון). "ושוב הם כובשים את העיר, שחורים, ארוכים, ומעל לכל: שטריימל, כובע מגושם ומיושן שנשלף מעמקי ימי הביניים, מהלכים בצדי הדרכים כשעיניהם כבושות בקרקע, לעולם לא יסתכלו בפניך, ואם תשאל אותם 'מה השעה' לא ברור שתקבל תשובה. פרימיטיביות בהתגלמותה", (טוקבק).

 

"ר"ג בנויה בסטנדרטים גבוהים, חדרי אשפה אטומים המונעים נדיפות של ריחות, קירבה של המיכלים אל הבנינים מונעת דליפה בעת ההובלה, פינוי תדיר, כל אלו גורמים לתושב רמת גן לא לדעת בכלל על קיומה של אשפה ברחובות עירו", (מדריך לתושב, רמת גן). העונש הכי גדול בשבילינו זה לטייל בר"ג, אני מעדיף להסתובב בעיר שבה אפשר לראות לפעמים שקית אשפה מחוץ למיכל, מאשר לדרוך בכל פסיעה שניה על גללי כלבים, שלא לדבר על הריח, מי הברברים שמתגוררים בעיר הזו? (מתוך הפורום "בחדרי חרדים").

 

 

הגורם היחידי להבדל בהתיחסות, בין הערכה לבוז, בין סימפטיה לחוסר הבנה – הוא התרבות עליה גדל האדם, מבלי שום קשר לרציונליות.

ראה עוד:

האם יש מקום לטקסים ולשבת בחיי האדם המודרני

טקסי אמנות מודרנית כאלילות

הערות:

[1]אך מה רב ההבדל, בעוד היהדות רואה את הקרבן כמעשה סמלי, במזרח ראו אותו כמעשה מאגי המכריח את האל להתקרב: "תפקידם בפולחנים אלה היה מכריע שכן ההשקפה הוודית סברה כי ביחסי הגומלין שבין מקריב הקרבן ובין האל שלמענו הוקרב הקרבן, שמורה העדיפות למקריב. אם בוצע איפה טקס ההקרבה כהלכה, על כל פרטיו ודקדוקיו המרובים מני ספור ובהתאם למצווה, כפוי היה האל שלמענו הוקרב הקרבן להיענות למשאלתו של המקריב", (פילוסופיה במזרח ופילוסופיה במערב עמ' 115).

[2]כמו שעשה רבי נחמן מברסלב: "והתלוצץ מאד מטעמי המצוות שבספר מורה הנבוכים ואמר איך יעלה על הדעת לומר טעמי הבל כאלו וכו' ח"ו כדבריהם המוטעים וכו' ואיך יבא אחד לומר שטות כזו", ("חיי מוהר"נ ברסלב").

[3]את ההסבר הזה שמעתי לראשונה מפי הרב גדליה נדל זצ"ל, בשיעורו השבועי (בלמדנו מסכת פסחים דף קיט', קיץ תשנו').

[4] הרד"ק מדבר על תמיד של בין הערביים, ומכאן למדנו כי אין מדובר רק בקרבנות יחיד. וכן ר"י איבשיץ. ואף שהרד"ק כתב שיסוד ביטול הקרבנות הוא בהיעלמות החטא, אין הכוונה רק לענין טכני שלא יחטאו וממילא לא יצטרכו קרבנות. שהרי גם תמיד של בין הערביים וכו'. וכך מבואר בשל"ה תולדות אדם בית דוד קמא' בשם תולעת יעקב שהקרבנות היו צריכים בזמן שיש הרחקת הארץ אבל לעתיד לבא 'לא יצטרך לקרבן כי תתעלה מידת דינו ברחמים'. וע"ע בשבלי הלקט ענין שבת סי' עו' ובביאור הגר"א א"ח נא' ט', שמעתיקים המאמר שכל הקרבנות יהיו בטלים לעת"ל חוץ מתודה, ולא מוסיפים הבהרות. וכן מבואר גם ברמב"ן ויקרא כג' יז' ובעקבותיו ריקאנטי שם ותפארת ישראל למהר"ל פרק ל' המבארים יחודו של קרבן תודה שמכיל חמץ ומצה ויש בו סוד מיוחד שמורה על חיבור הכחות וכו' ולכן לא ייבטל, הרי שהוצרכו לטעם שקרבן תודה יישאר, ולא פירשו שרק לא יהיו חטאים.

[5]לפי פרויד קיים יצר ההרס, והמעשים האלו הם סובלימציה שלו. סובלימציה באמת אינה נברוזה אלא מעשה מוסרי, שימוש בכחות בסיסיים היכולים לצאת לרע או לטוב למטרות רוחניות, כפי שאמרו חכמינו על מי שנולד במזל מאדים (שבת קנו.).

[6]ידוע כי לרבים מן האנשים הנערצים בדורינו ישנה איזו אמונה טפלה אישית, כך למשל מספר לוציאנו פאוורוטי (בריאיון לסנדי טייימס מה28 בדצמבר 1980) שאינו מתחיל שום הופעה עד שאינו מוצא מסמר כפוף על הבמה.

[7] על הומוסקסואליות ותורשה ראה כאן.

[8]מעניין שמבחינה נוירולוגית נתגלה הבדל בין שמאל לימין:

"נורמן גשווינד חוקר מח מהרווארד, טוען כי פגיעה במשקוף המח המחבר בין שני הצדדים, גורמת לכך ששני צדי המוח עשויים להתנהג באופנים שונים, ולמעשה מסוגלים הם לנהוג באורח עויין זה כלפי זה. בכל המקרים הידועים לי שבהם נוהגת ידו האחת של חולה פצוע משקוף בדרך מוזרה או בלתי נעימה, יד שמאל היא זו העושה פעולות מוזרות או בלתי רצויות", (מחשבות על מחשבות, עמ' 137).

[9]התיאולוג פורטר במאמר 'על היצר הרע' מסביר כי עבור היהדות גוף ונשמה הם שני צדדים של אותה אחדות, ואילו לנצרות הם שני יסודות מנוגדים. הנצרות עוסקת במלחמה בין הניגודים, בכיבוש הגוף, והיהדות עוסקת בתיעול כל אחד למקום המתאים לו.

0 0 votes
Article Rating

שתף מאמר זה

תגובות ישירות

Subscribe
Notify of
guest
0 Comments
Inline Feedbacks
View all comments
0
Would love your thoughts, please comment.x