1

ג עדויות להימצאות ישראל בארץ

העדות המפורסמת ביותר להימצאות ישראל בארצו, היא מצבת מרנפתח מן המאה היג', במסגרת מסע מלחמה בא"י מספר מרנפתח "ישראל אבד אין לו זרע".. כאן לא מדובר בשחזור או בהשערה, אלא בעובדה מדינית, שמלך האימפריה המצרית מספר לנו. (קויפמן משער שכוונת מרנתפתח להתנגשות עם מצריים המוזכרת בשופטים י' יא' וכן ו' ט').

אך עוד קודם לכן המלכים המצרים מעידים על בני ישראל בארצם. סתי הא' בסוף המאה היד' לפנה"ס מספר על משלחת עונשין לירמות (בנחלת יששכר) ומוזכרים בה שמות המתאימים למשפחות אשר וכן יהודה והשם 'אשר', קשה שלא לראות בזה עדות לכיבוש כבר בתקופה זו (הארכיאולוג פרופ' שמואל ייבין, אנצ"מ, כיבוש הארץ).

פפירוס אנסטאזי מראשית המאה היג' מזכיר דרך אגב את נשיא שבט 'אשר' בארץ כנען, וכן עוד מקורות (הארכיאולוג בנימין מזר, אנצ"מ ערך א"י עמ' 695. שמואל ייבין אנצ"מ ערך אשר עמ' 783).

בכתובת אמנחותפ השלישי (מלך במאה היד' לפנה"ס) מוזכרת 'ארץ יהו' בה יושבים 'שסו' (שודדים), וכן ברשימה מימי רעמסס השני (המאה היב') מוזכרים 'שסו של יהו', ומכאן למדים על עבודת ה' בשמו המפורש כבר בתקופה זו.

על האישוש הארכיאולוגי להתיישבות בני ישראל בעבר הירדן כמתואר בספר דברים, ראה כאן.

יהושע בן נון

מלבד השם 'ישוא' באגרות אל עמרנא, ישנה עדות ישירה ליהושע בן נון עצמו, זו היתה ידועה בעולם העתיק, ההיסטוריון יוחנן מאנטיוכיה, סוידאס, וההסטוריון הביזנטי פרוקופיוס, שלש מקורות בלתי תלויים שלא היו מודעים זה לזה, מעידים על כתובת פיניקית שנמצאה בצפון אפריקה 'אנו הכנענים שרדף אחריהם יהושע הלסטים', לפי האגדה הגרגשי המוזכר לפני הכיבוש אך לא בעת הכיבוש 'ברח לאפריקה'. (יוחנן לוי עולמות נפגשים ביאליק תשכט' עמ' 60).

השלכות מקיומו של יהושע, שנקרא מתחילה הושע כמסופר בתורה, אפשר לראות בעובדה שהשם הושע נמצא במקומות רבים בחפירות, והוא שכיח בעיקר בין בני אפרים (יעקב ליוור, אנצ"מ ערך הושע).

דיווח אחר מתאר את גילוי קברו של יהושע, בעת מסעו של הארכיאולוג הצרפתי פליסיאן דה סוסי לישראל בשנת 1863, בעת שחפר באיזור יהודה, קיבל מידע על חוקר אחר בשם גאהרין שחפר בחורבת תבנה, שיש המזהים אותה כתמנה, ב31 באוגוסט 1863 גילה גאהרין מצבה בנויה בסגנון פניקי עתיק ביותר, הכוללת משקעים לאין ספור בשביל מנורות קטנות, בתוך חדרי הקברים ולפניהם נמצאת כמות גדולה של סכיני אבן צור, כמו שנמצאו בבקעת הירדן מסביב לגלגל. גאהרין ודה סוסי קישרו את הדבר במסורת על קבורת יהושע בתמנת סרח (יהושע כד' ל'), ועמו נקברו חרבות הצורים הם שם עד היום הזה (תרגום השבעים יהושע כד ל). דיווח על המקרה בא בעיתוני התקופה (וכן בספר 'ברזילי' מאהרן מרקוס עמ' 178). מדע הארכיאולוגיה לא היה מפותח באותו הזמן, ולא התנהלו חפירות מסודרות, כך שממצא זה לא נבדק ולא אושר מעולם. ארץ ישראל היתה נתונה לשוד עתיקות במשך מאות רבות של שנים, ויש להניח שממצאים רבים נוספים שהיו יכולים לשפוך אור על ההיסטוריה שלנו, אבדו או הושחתו לנצח. כך למשל תוצאות החפירות בשכם ע"י המשלחת של זלין ואטצינגר, שגילו שני לוחות כתובים, הושמדו בהפצצה על ברלין ב1943..

הכניסה לארץ ישראל

לפי המתואר בתורה וביהושע, בני ישראל נכנסו לארץ ממזרח, נאספו בשכם, ומשם התפשטו לשאר חלקי הארץ. ואכן כך מראה הסקר הארכיאולוגי, שנקודת המוצא של הישובים היא באיזור שכם.

אך בתורה וביהושע מתואר גם טקס כינון של העם, שהתחלק לשני חלקים. ראשית, כפי שמצווה התורה, התכנסו בני ישראל בהר עיבל, הקימו שם מזבח, כתבו את ספר התורה על סיד המזבח. הכריזו באזני העם רשימת מצוות, ביניהם "ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת".

שנית, העם התאספו במקדש שכם, ויהושע כרת להם ברית.

הסיפור על המזבח בהר עיבל הוא סיפור יחודי, אין המדובר באתר שהיה קדוש לעם ישראל באיזה שלב, החל מפרק ח' ביהושע והלאה אין הר עיבל נזכר כלל. לא רק שלא היה קדוש, גם לא היה בו מקום ישוב. הוא היה סתם הר שומם במשך אלפי שנים. אין שום בסיס לפעילות בהר זה, מלבד פעולת טקס הכינון המתוארת ביהושע ומצווה בתורה. והיה אם באמת יהושע הקים מזבח בהר עיבל, הסיבה היחידה היכולה להוביל את המרכז הישראלי בשכם הסמוכה לנטוש את המזבח הזה, היא דין התורה, שיש להקריב רק בשילה, ולא בשום מקום אחר.

אם באמת סיפור זה היה, היינו מצפים למצוא בהר עיבל את שרידי המזבח, כאשר סימני השימוש בו חופפים לדור אחד בלבד, דור יציאת מצרים.

ואכן, בשנות ה80 גילתה המשלחת הארכיאולוגית בראשות פרופ' זרטל אתר כזה על הר עיבל. האתר נחפר במשך שמונה עונות חפירה, ודו"ח החפירה מציב טענות חד משמעיות בנוגע לזהות האתר והשימוש בו. (ראה גם מאמרו של זרטל: האתר הפולחני בהר עיבל).

למה שימש האתר? לא למגורים 'רגילים' קובע זרטל. אין במקום זכר למגוון של בעלי החיים המצויים בסביבה טבעית, אין נקבות, אין בהמות מבוגרות ששימשו לעבודה כרגיל, ואין אלא מינים טהורים. האתר קטן מאד, ואין בו שימוש רב דורי. דור אחד בלבד השתמש בו, אך הוא לא נחרב ולא נכבש, אין שום שכבת חורבן, הוא נגנז, מישהו טרח לכסות אותו בשכבה של אבנים ולגנוז אותו לנצח.

כיצד יודעים שהשימוש היה פולחני? המזבח מולא בכמויות עצומות של שרידי פולחן, אפר ועצמות של בעלי חיים זכרים טהורים בגיל צעיר. שרידים רבים של מנחות שהוגשו למקום נמצאו טמונים באדמה, וכן כלי לקטורת. לעומת זאת אין שום שימוש 'טבעי', בורות מים, כלים שונים. המבנה מכוון לארבע רוחות השמים, כדרך המקדשים הקדומים.

באיזו תקופה קצרה היה האתר פעיל? שתי חרפושיות מצריות נמצאו בו, ושתיהן מתוארכות למאה ה13 לפנה"ס בערך.

האם האתר ישראלי? ובכן, אין שום מקבילה כנענית למזבח כזה, כמובן שאין בו שום צלמיות אלים ושום רמז או זכר לפסל. לעומת זאת, המזבח עונה בצורה ברורה על קריטריונים רבים מאד של מזבח לפי ההלכה. הרב יואל בן נון הקדיש מאמר מיוחד העומד עליהם. ראשית, אבני המזבח לא סותתו בברזל, כפי דין התורה. ובבור גניזה מתחת המתחם נמצאו פטישי אבן צור שכנראה שמשו לסיתות, ונגנזו עקב קדושה שיוחסה להם. למזבח עולים בכבש ולא במדרגות, כדין התורה. סביב המזבח ישנה מרפסת המכונה 'סובב' כמתואר בספר יחזקאל, ואל הסובב עולים שני כבשים קטנים, כמתואר במשנה. המזבח נבנה על סלע האם, מחשש קברים, כמתואר במשנה. בראש המזבח ישנו מרווח שנקרא 'מקום רגלי הכהנים' כמתואר במשנה. המזבח הוא 'מזבח מילוי' כמזבח שמתואר בתורה ע"י דפנות ומילוי.

בהקשר של הטקס שנערך במזבח, זרטל עמד גם על הסבירות ההיסטורית של הסיפור, התיאור הטופוגרפי המשאיר מקום לעמידת כל העם, מקום במתחם העליון לזקנים ושופטים, ומתחם קטן ועליון לכהנים ולויים, וכן היעדרה של שכם מן הנוף מביאים למסקנה כי מי שכתב את הטקסט נכח במקום  (עמ' 187). "ביום ללא רוח יכולים העומדים בעמק לשמוע את מי שמדבר בקול רם מעל המזבח" (עמ' 136, זרטל מניח שטקס הברכה והקללה נערך אצל המזבח). "מדרום לצפון  נראה המזבח במרכזם הגיאומטרי של כל הרי מזרח השומרון" (עמ' 137), במתחם בניה באבני ענק שאפיינה את הישראלים הקדומים (עמ' 140).

חלק מהוראות לקיום טקס זה, הוא כתיבת התורה על הסיד שעל האבנים. מעניין שנמצאו שברי טיח בבור גניזה, הטיח ממצא נדיר מאד בתקופה (זרטל עמ' 159).

ראה כאן על המוצא המצרי של המבנה מבחינה אדריכלית. וכאן על הקמיע מהר עיבל שהתפרסם ב2022.

ישנו קשר ארכיאולוגי לאתר קשור, בערבות מואב, חנייתם הקודמת של ישראל, נמצאה קרמיקה דומה להר עיבל (שם 260). וקרוב להר עיבל ניתן לזהות את הגלגל המוזכר ביהושע כתחנה בדרך אליו.

כיצד הגיבו מכחישי המקרא לממצאים כה ברורים? הארכיאולוג אהרן קמפינסקי הביע התנגדות לזיהוי, לדעתו מדובר במגדל שמירה כנעני. את הדברים האלו פרסם קמפינסקי עוד לפני שהתפרסמו והגיעו לידיו דוחות החפירה, שמונה עונות חפירה! לדעתו האפר הוא תוצאה של החורבן, בעוד החפירה קבעה חד משמעית שאין שום שכבת חרבן והאפר הוא צביר מילוי. כמובן שמגדל שמירה בגובה של 4 מטר הוא חסר ערך, אין בכלל שרידי ביצורים ב'מגדל', וכל מגדלי השמירה הכנענים המוכרים הם עגולים ולא מלבניים.

קמפינסקי גם טרח לנמק את התנגדותו: "אין הכוונה בדברים בכלל לג'בל עיבאל, כי אם הוא הר עיבל שעליו דיבר ספר דברים, הרי דברים נכתב במאה השמינית או התשיעית, ומכאן שהיה המקום קדוש בזמנו, ומדוע אין שרידים מזמן זה??" (עם נולד עמ' 200). כלומר: קמפינסקי מניח שהתורה היא מסמך מאוחר, ומכאן שהיא עוסקת באתר מקודש מתקופה מאוחרת, ואילו בהר עיבל אין אתר מאוחר.. וכך מסכם קמפינסקי את דבריו באזהרה: "בלי המידע על התפתחות הכתובים יכולה הארכיאולוגיה המקראית להפוך בקלות לתיאולוגיה"…

אל הדברים החובבניים האלו הצטרפה התקשורת בזמנו, נחום ברנע פרסם ב1986 ב'כותרת ראשית' כתבה על גילוי המזבח, "המזבח של קצובר", זרטל משת"פ של המתנחלים, הם רוצים להקים אתר תיירותי שיהיה הר הבית של השומרון, אלפי תיירים יבואו, מתוכננת מסעדה ואתר תיירות ופיקניקים, כבישים חדשים, וכו' מדובר במזימה לגריפת כסף…

שנים חלפו ועברו, שום "קונספירציה של מתנחלים" לגריפת כסף לא קרמה עור וגידים. אבל שום טיעונים רציניים לא הובעו כנגד העובדות, בשנת 2000 כותב זרטל: שום חוקר לא ערער בכתב על מסקנותינו ואיש לא בא בעקבות קמפינסקי, עמיחי מזר כותב: "כמה חוקרים חשבו שזרטל עורך השוואה נאיבית בין ממצא ארכיאולוגי לטקסט מקראי שתאריכו מאוחר יותר… אפשר שזרטל טועה בפרטים אלו או אחרים אך מפתה לקבל את השקפתו על האופי הפולחני של המקום והקשר שלו למקרא". האמנם כה נאיבי להשוות את התורה לממצא ארכיאולוגי? לא יכול להיות שהדברים אכן היו ונבראו? כל כך הרחיקו לכת בדוגמטיקה של ההכחשה?

ראה גם כאן, בכדי להדגים התעלמות מה היא, נצטט את התיאוריה של יוג'ין אולריך, במאמרו 'היעדר שינויי נוסח כיתתיים ממגילות המקרא מקומראן – כיצד? (בתוך: מגילות, מחקרים במגילות מדבר יהודה, כרך ב' תשס"ד, עמ' 115-135), שהגירסא 'הר עיבל' בדברים וביהושע היא 'הוספה מוזרה' של יהודאים כנגד  השומרונים… כמובן שהוא לא טורח להתייחס אפילו ברמז לכך שהמזבח בהר עיבל נמצא, כך שלכל הפחות אי אפשר להתייחס לרעיון זה כ'מוזר'…

(על הטענה הזו, ובכלל רקע תורני על הר עיבל, ראה כאן, וגם כאן).

עמיחי מזר לעומת זאת, כותב (כאן עמ' 79): "בחפירה התגלו עדויות כי בשלב שקדם להקמת מבנה זה היתה במקום פעילות בעלת אופי פולחני, וזו התרחשה בשלהי המאה ה13 ובראשית המאה ה12 אם כך אפשר כי המסורות על הר עיבל במקרא מקורן במסורת עתיקת יומין על אתר זה".

הטקס השני המתואר ביהושע (כד כו) התרחש במקדש בשכם, ובו "האבן הגדולה". המקדש נמצא בחפירות תל שכם עובי קירותיו 2.5 מטרים, יש דמיון למשכן ולמקדש שבמקרא, בחצרו ניצבת אבן גדולה ולה אבן בסיס המתאים להעמדתה, החופר, ארנסט רייט אומר: "אין בכל הארץ מצבה שמדותיה דומות לזו". כן זוהה בשכם 'בית בעל ברית' המוזכר בשופטים (דו"ח החפירה של ארנסט רייט. על אתר תשסא' א. אליצור. אנצ"מ ערך מקדש עמ' 326).

עם כניסתם לארץ, השכינו בני ישראל את המשכן בשילה (יהושע יח' א'), המשכן חרב בשלהי תקופת השופטים. אך התיאורים שלו בנביא, נמצאו כאותנטיים.

בשמואל (א ג טו)  משכן שילה מתואר כבית אבן, היו חוקרים שפקפקו בתיאור זה והעדיפו את תיאור האהל, אך החפירה הוכיחה כמתואר במקרא, (הארכיאולוגיה של א"י בתקופת השופטים וההתנחלות פינקלשטיין עמ' 214).

שופטים (כא יט) מתאר את  מיקומו המדוייק של חג ה' "תיאור טופוגראפי מאלף ביותר.. בשופטים כא יט הנה חג ה' בשילה… קל להיוכח גם כמה תיאור זה הוא מדוייק" (אהרוני. הארכיאולוגיה של א"י בתקופת המקרא עמ' 62).

עצם העובדה שהמשכן אכן עמד שם, מוכחת ממרכזיות שילה. מספר האתרים באיזורה מתקופת ההתנחלות מרובה פי כמה וכמה מהאתרים בשאר הר אפרים, וכן מוכח מדרך בנייתה. (פינקלשטיין, דרך ארץ, 1996  הארכיאולוגיה של א"י בתקופת ההתנחלות והשופטים, פינקלשטיין 1987). "תוצאות החפירות בשילה עולות בקנה אחד עם התיאור המקראי על תולדות המקום ועל גורלו, כפי שנכתב במסקנות החופרים בדין וחשבון של חפירות אלה" (עמיחי מזרI. Finkelstein, S. Bunimovitz and Z. Lederman, Shiloh: The Archaeology of a Biblical Site, Tel Aviv 1994.עמ' 395 והלאה).

ב2009 נמצאו קרן מזבח בת 3000 שנה וכן חרפושית בת 3000 בשילה.