האתר עוסק בשאלות של אמונה מול כפירה, ומיועד לעוסקים בנושא.
למדיניות האתר לחץ כאן

Kal-sites – בניית אתרים
רוצה לדעת כמה עולה לבנות אתר ? לחץ כאן

נושאים באתר

"רציו" רוצה לגדול... רוצים לתרום?

תקבלו מייד
אישור מס הכנסה לעניין תרומות לפי סעיף 46 לפקודת מס הכנסה

10 ₪
20 ₪
100 ₪
200 ₪
500 ₪
1000 ₪
סכום אחר
הפוך את תרומתך לחודשית (ללא לקיחת מסגרת)
כן!, אני אתכם
לא! רוצה תרומה חד פעמית

על הספר "לא היה ולא נברא", דן בונה – מאת: מאפיהו

צוות האתר

צוות האתר

את היכרותי עם ספרו של הפרופ' דן בונה "לא היה ולא נברא" אני חב לחיבתי היתרה לתכנית הטלוויזיה של ירון לונדון ומוטי קירשנבאום.
image_printלחץ לגירסת הדפסה

 

דן בונה "לא היה ולא נברא" – מאת: מאפיהו

הבלוגר "מאפיהו" על ספרו של דן בונה

את היכרותי עם ספרו של הפרופ' דן בונה "לא היה ולא נברא" אני חב לחיבתי היתרה לתכנית הטלוויזיה של ירון לונדון ומוטי קירשנבאום.  לונדון אוהב יציאות כאלה. אין לך דבר החביב עליו יותר מבעיטות בקרסוליהן של פרות קדושות. לדעתי הפסיד עולם הכדורגל חלוץ מרכזי גדול משעה שכשרונו הבעיטתי של לונדון התנקז לכיוון הפה ולא לכיוון הטלפיים התחתונות. אז אם יש מי שמוכן להביא ללונדון לאולפן  כדור משחק חדש שריחו כדפוס הטרי, ואפשר להקפיץ את הכדור הזה ולבעוט בו  לאנשהו – לא איש כלונדון יוותר. וזה בשבילכם בונה והספר שלו.

ראיתי את בונה מופיע אצל לונ-באום לפני כעשרה ימים, והתעוררה סקרנותי. הבעל-מחבר נראה כה בוטח ובטוח במשנתו, שאמרתי לעצמי – אולי יש בו משהו? כי זאת לדעת, שיש רק מעט דברים החביבים עלי כמו שינוי דעתי. בכל פעם שאני משנה את דעתי אני רואה בזה התקדמות רבה וחשובה, שכן מדובר בזניחתה של טעות כלשהי, ובהתקרבות אל אמת חדשה, נוצצת, טריה ובלתי משומשת (מבחינתי), ולכן גם מגרה ומעוררת תיאבון.

 

דן בונה: לא היה ולא נברא

לדוגמא, לפני כעשרים שנה קרה הדבר, שקפצתי אל מעיין האמונה באחד אלוהינו. אלא שבדרך כלל לא ראיתי בכך סיבה (וכך עד היום) לשנות את רוב הרגלי (חוץ ממה שמתחייב, כמו שמירת שבת, כשרות וכו')  או לערוך רביזיה בחוג מכרי וחברי, שכמעט כולם חילוניים (ואלה המעטים שלא, עשו לפני או אחרי מסלול דומה לזה שלי, בלי קשר אלי) או לשנות  את תעסוקתי, ולהטיל ספק בתובנותי משכבר הימים בתחומי מדעי הטבע או החברה  או להמיר את דיעותי הפוליטיות.

וכך גם לא היתה לי שום בעיה להיות, במשך שנים רבות,  לצד אמונתי ביושב במרומים, גם מאמין די מסור בקוסמולוגיות המקובלות, מסוג אלה של  אלברט אינשטיין, האבל או הוקינג ודומיהם, וכמו כן דארוויניסט  די מושבע. עד כדי כך שראיתי בעצמי, ובמין האדם בכלל, מין קופים מתקדמים-מפגרים, שחבל מאוד שוויתרו על חלק גדול מדי מקופיותם לטובת מה שנקרא תרבות אנושית (ומן הדיעה הזאת לא נפטרתי לגמרי עד היום). לא נראה לי אז שיש סתירה מובנית בין האמונה והמדע המקובל, ועד היום אני יכול להבין אנשי מדע ומלומדים  וגם סתם אנשים המסתדרים יפה עם שני צידי המשוואה.

אני מניח שזה קל במיוחד ליהודים, שאינם מחוייבים למסורות האריסטוטליות של הכנסיה הקתולית, וכל מה שיש להם בתור קוסמולוגיה ויסודות מדע הטבע, הוא הפרק הראשון של ספר "בראשית",שניתן לפירושים רבים, כולל חלק ניכר מאלה המדעיים למשעי מתוצרת כנסיית השכל של ימינו.

אלא שלפני שנים אחדות, למשך תקופה מסויימת, מצאתי את עצמי מזדמן לוויכוחים ולדיונים  בענייני מדעי הטבע עם חברים מהאגף הדוסי שתקפו את דיעותי הדארווינסטיות  במידה שהותירה אותי נטול תשובות מחוסר תחמושת. האבחנה שלי היתה שאינני יודע מספיק, ואחרי שהתייעצתי עם חברים רכשתי לפני כחמש שנים  כמה ספרים, שהמרשים ביניהם היה הספר "כמעט כמו לוויתן" של הגנטיקאי-ביולוג סטיב ג'ונס.  המחבר עוקב בספר הזה, פרק אחרי פרק, אחרי הפרקים המקבילים בספרו הקלאסי של דארווין "מוצא המינים", ויתרונו בכך שהוא מעדכן את הקורא בחידושי המדע וגילוייו מאז הפליג דארווין על סיפונה של אניית הוד מלכותה ה"ביגל" ועד היום.

וכך, בעודי קורא את הספר באוריינטציה אנטי-אורתודוקסית, בבחינת "דע מה שתשיב" לידידי הדוסים, הגעתי לפרק השישי  בספר, ואחר כך לפרק התשיעי –  ונעשה לי מהפך תודעתי. כי לראשונה הבנתי שהדארוויניזם בצורתו המקובלת נשען על כרעי תרנגולת, במקרה הטוב. כלומר,שמדובר בתיאוריה שהיא למעשה חסרת  ביסוס עובדתי!

סטיב ג'ונס בא להוכיח  דבר אחד – ואילו לי הוא הצליח להוכיח בדיוק את ההיפך!

התברר לי שהאיור המפורסם שבו רואים באחד הצדדים קוף הולך על ארבע, ההולך ומתגבה ומזדקף ולבסוף פוסע על שתיים  בתור הומו ארקטוס בצד השני – אינו אלא איור שאין לו שום אחיזה בשום מציאות מחקרית שהיא, כמו גם רוב הציורים המרהיבים בספרי הטבע שבהם הופיעו כל מיני חיות משוערות.

התברר לי שאפילו הדמויות הידועות של הדינוזאורים, אינם יותר מהשערה רבע-מלומדת, ואין זה וודאי כלל וכלל שנראו כפי שהם מצויירים ומפוסלים בספרים  לנוער ובסרטים של שפילברג. אפילו אין זה וודאי שהיו בעלי עור מקושקש, ולא בעלי פרווה שעירה, נניח. סתם ציורים.

בקצרה: התברר לי שהדארוויניזם הוא הרבה יותר דמיון מודרך מאשר מציאות מחקרית. ולדעתי, כל מדען אמין וראוי לשמו שפרנסתו אינה תלויה בתועמלנותו, ייאשר לכם את ההנחה הזאת בלי היסוס.

ואגב: אם יקרה משהו מהפכני בתחום התגליות המחקריות והאבולוציוניזם הדארוויניסטי יהיה ניתן לאישוש אמיתי – אני חוזר אליו מיד בלי שום היסוס.

אבל עד אז – אם תסלחו לי, אני בהמתנה.  אם כי ברור שבתקופת ההמתנה הזאת לא עולה על דעתי לקנות כל מיני סיפורי בריאתנים מפוקפקים לא פחות מן הדארוויניזם, על הצורה שבה התפתחו החיים על פני הכדור.

כל מה שאני יודע הוא,  שאין שום ראיה לכך שהמוני מיני החיים על פני הכדור התפתחו מתוך מין אחד או מינים אחדים, ושדרך התפתחותם ניתנת להסבר על פי התיאוריה המפוצלחת   של "הברירה הטבעית" או "הישרדות המתאימים" ושאר מיני בולשיט מתוצרת כנסיית השכל.

יש לי כל מיני השערות, אך הן נמצאות בשלבים מוקדמים  מאוד של התגבשותן, ובינתיים אני מתבוסס באי-הידיעה וחי איתה בשלום, בהמתנה לתיאוריה חדשה  – או אפילו ישנה – או לגילויים חדשים בשטח שייאפשרו איזו תיאוריה, שתאיר את עיני.

אז זה מה שקרה לי עם "כמעט כמו לוויתן". דבר שונה לגמרי קרה לי עם "יש אלוהים?" מאת ריצ'רד דוקינס, ביולוג גם הוא כמו סטיב ג'ונס.

אלא שלהבדיל מג'ונס, שעסק בספרו בתחום המתמחותו המדעית, עם קצת קפיצות ראש (שהוא ממש לא יצא מהן בשלום) לתחומים כמו הפילוסופיה של המדע ותיאוריות מדעיות בכלל,  חרג דוקינס בהרבה מתחומו שלו, ופנה לתחום המצוי באופן מובהק בין הפילוסופיה והתיאולוגיה, ונפל קשה מאוד.

כמי שזכה בהשכלה פילוסופית אקדמאית במשך כחמש שנים,  ובתור מי שסתם אוהב לקרוא, קשה לי לתאר לכם את העינוי שעבר עלי כשקראתי (אם אפשר לקרוא דבר כזה ) את ספרו של  דוקינס.

יתכן ששמות כמו  סוקרטס או אפלטון, דיקארט, יום, הובס, שפינוזה, לייבניץ, קאנט או הגל ועוד כמה אחרים אינם אומרים הרבה לקוראים רבים, אבל קחו את זה כנתון: האנשים  האלה היו פילוסופים מקצועיים. הם ידעו מהו טיעון. הם ידעו לכתוב. היה להם מוח שיטתי ועמדה לרשותם מחשבה בהירה ושיטתית. כשהם רצו להוכיח משהו, הם הגדירו את נקודת המוצא שלהם, הגדירו את המטרה שלהם, הגדירו את דרך הוויכוח או הטיעון ותיארו ביושר ובדייקנות את הדיעה שהם מבקשים להפריך. הם  היו עקביים ושיטתיים בהרצאת הדברים, לא התעלמו משום קשיים בדרך, לא עסקו בתעמולה זולה, לא השתמשו בחרפות וגידופים, נמנעו מהתפארויות יתרות, נהגו כבוד (מוצדק בדרך כלל) באלה שחלקו עליהם,  או בעוקצנות מבודחת אך לא מעליבה מדי, נמנעו מחזרות מיותרות (לא כל חזרה היא מיותרת וכל מי שכותב יודע שחובה לחזור כמעט על כל טיעון, בטח טיעון מסובך, בלי קשר לז'אנר, לפחות פעמיים שלוש, אם כי , רצוי לא תמיד באותן המילים), ובקיצור: התפלספו במובן הנכון והטוב של המילה.

ואילו דוקינס, צר לי לומר, התברר לי כהיפוכם הגמור של כל אלה. הוא טרחן בלתי נלאה, חוזר לעייפה, הרבה הרבה יותר מפעמיים שלוש  על כל שטות ועל כל דבר חוכמה שעולים על דעתו.  ומתחפר עמוקות בכל טעות, מחרף ומגדף, חסר כל שיטה וכל שיטתיות , טופח לעצמו בעידוד וללא הרף על השכם, מתנשא על כל יריב אידיאולוגי ומתחנף לעצמו בצורה מעוררת בחילה. הוא חושב בטעות שאנקדוטות הן הוכחות, מקשקש בקומקום, לא מבין כלל מהו טיעון פילוסופי, מהי הוכחה, מהי לוגיקה, ובקיצור: לא שווה קריאה. סתם ברברת חסרת טעם וריח.

אני זוכר כמה כעסתי אז, בשעת הקריאה,   על כל  ממליציו, שגרמו לי לאיבוד זמן לבטלה.  כל הסופרים, המדענים, המבקרים והעיתונאים. כמעט שאיבדתי את כל הכבוד שרחשתי לסופרים כמו איאן מקיואן ("ספר חשוב מאוד במיוחד בימינו אלה… מרהיב צלול וחכם, באמת ספר מפואר"), או ג'וליאן ברנס ("מאתיאיסט עד נזיר,כל אחד חייב לקרוא את  'יש אלוהים?' אם הרציונליות חסרת הרחמים שלו לא מוציאה אתכם מדעתכם אתם כנראה לא חיים").

איך אנשים שאמור להיות להם כבוד למילים, כמו סופרים, יכולים לחנטרש בצורה כזאת?

אגב, בהכירי קצת מספריהם של שני הסופרים האלה, אני מאוד מתקשה להאמין שהם קראו את ספרו של דוקינס. נראה לי ששניהם פשוט נבונים מכדי לבזבז את זמנם על זבל שכזה, אבל בתור אזרחי האיים הבריטיים,  הם בוודאי אמונים על שימוש במנות לא קטנות  של צביעות.

ברבות הימים הבנתי שמדובר פשוט  בקליקה של כנסיית השכל, שכמוה ככל קליקה אחרת: יד רוחצת יד, לשון מלקקת אחוריים, בורות מתחרה בצביעות  ואינטרס חבוי מאחורי כל אינטרס גלוי. ומכיוון שחלק גדול של האקדמיה,  התקשורת והעולם הספרותי-מו"לי  שייכים  לכנסיית השכל, הרי שכל  כתבן  שיצא נגד אלוהים ונגד האמונה בו, בלי קשר לטיב היציאה ואיכות ההוצאה , מובטחת לו תקשורת אוהדת ביותר בעיתונות הממוסדת.

צריך פשוט להתרגל לזה.  לראות את זה כנתון.

מה שחימם את לבי באותה התקופה היתה העובדה, שלא מצאתי רבים מתחום הפילוסופיה שנטלו חלק במושב הליצים הדוקינסי הזה. לפחות הם לא איבדו (ברובם) את הבושה, וחלק אף הטעימו את דוקינס בביקורתם בקצת מכפי שוויו.

באמת תת-רמה הספר הזה.

ובכן, הנה החדשות הטובות:

בהשוואה לספר של דוקינס, הספר של דן בונה שלנו הוא יצירת מופת.

הרבה יותר שיטתי וממוקד. הרבה פחות חזרות מיותרות. לא מתחנף לעצמו, לא מחרף ומגדף בחוסר טעם למעלה מן המידה הרגילה והנהוגה אצל כוהני כנסיית השכל.  הוא אפילו משקר במידה, עוסק בתעמולה ריקה בצורה לא מתלהמת מהרגיל  ומעוות את המציאות  רק כשאין לו ברירה. בסך הכל, מוכרחים לנקוט בשיטות האלה כשמגינים על טיעון שאין לו שחר.

אבל כמה חבל שמבחינה פילוסופית, שהיא בכל זאת העיקר פה,  הספר של בונה לא טוב יותר מהספר של דוקינס. אולי קצת יותר מסודר, אבל הסדר, במקרה הזה, רק מבליט עוד יותר את חולשתם של הטיעונים.

בונה הוא אומנם לא ביולוג כמו דוקינס, אבל גם הוא אינו בעל השכלה פילוסופית או תיאולוגית. הוא אנתרופולוג.  אני תוהה מה היה בונה אומר, אילו בא איזה פילוסוף שאין לו מושג באנתרופולוגיה, ואחרי קצת התעניינות דיליטנטית בתחום, היה מציע תיאוריה מרחיקת לכת הטוענת  שההבדלים בין התרבות של בני המאיה במכסיקו והתרבות של הבדואים היושבים בנגב (אחד מתחומי מחקריו של בונה),  הם חסרי משמעות מהבחינה האנתרופולוגית.

צר לי לומר, אבל הקפיצה של האנתרופולוג בונה למים העמוקים של השאלה הפילוסופית-תיאולוגית על קיומו או אי קיומו של האלוהים לא  יצאה מוצלחת במיוחד. ולא עושה עלי רושם רב העובדה שהוא התחיל לכתוב את הספר, לפי עדותו,  ביום שבו ריסקו מטוסי המתאבדים של בן-לאדן את מגדלי התאומים במנהאטן, לפני כעשר שנים. יתכן  שהיו לו עוד דברים רבים לעסוק בהם במרוצת השנים הללו, ולא היה לו די זמן להתאמן על חוק הסתירה, על חוק ההיקש  ועוד כיוצא באלה עניינים שבלעדיהם טיעון אינו טיעון ודיון אינו דיון.

ולעניין:

המבנה של "לא היה ולא נברא"  מוזר למדי.  את הפרק הראשון  ואת הפרק הרביעי  מקדיש בונה לשאלת הגדרתו של אלוהים ודיעות שונות אודותיו. לא לגמרי ברור לשם מה הוא מקדיש לכך 54 עמודים.

היה לכך טעם, אילו במסגרת נסיונו להפריך את דבר קיומו של האל (שלכאורה היא מטרתו  המהותית של הספר על פי כותרתו: "לא היה ולא נברא") היתה משמעות כלשהי להגדרה המדוייקת, או לדיעותיהם של הוגים שונים או כתות משונות באשר לטיבו המדוייק של אלוהים. אבל לכשנזכה להגיע בפרק החמישי  לאותו שלב  מובטח של  (נסיון) הפרכה,  נווכח לדעת  שלמעשה אין שום חשיבות להגדרות  ולתובנות שבונה מבקש  להגיע אליהן בשני הפרקים האלה.

הרהור: יתכן שבונה מתפתל ומרבה לעסוק בעניין זה של ההגדרה, בעיקר בגלל עניינו הקבוע בספר שכתב, להתווכח בכל הזדמנות ובכל עניין עם עמדתו של האל התנ"כי.

העמדה הזאת, כפי שהיא באה לידי ביטוי בדברי אלוהים, מופיעה כאשר יעקב בן יצחק (בלילה שלפני חציית הירדן כשהוא מקבל את שמו ישראל) ומשה בן עמרם  (במעמד הסנה הבוער) מבקשים מאלוהים הגדרה או לפחות שם.  ליעקב אומר אלוהים "למה זה תשאל לשמי" ולמשה הוא אומר: "אהיה אשר אהיה".

התשובות האלה מובנות על רקע  האמונות המקובלות בימים ההם וגם בזמן הזה. רק 2.5% מהאנושות מגדירים את עצמם בימינו כאתאיסטים, וביחד עם האגנוסטיים, היושבים על הגדר, מספרם מגיע ל-10% בערך מהאנושות. כל השאר מונותיאיסטים או מאמינים אחרים, אינם זקוקים להגדרות מלומדות בדבר טיבו של אלוהים, כפי שאינם זקוקים להגדרות מלומדות של אדם, כדי לראות את עצמם כאדם, של אמונה  כדי להאמין או של אהבה כדי לאהוב.

יעקב ומשה, למודי הפוליתאיזם הכנעני והמצרי בהתאמה, מבקשים בסך הכל לדעת איזה מכל האלים הידועים נגלה אליהם. אך התשובה שהם מקבלים מפתיעה אותם. בניגוד לאלילים למיניהם של סביבתם התרבותית, האל הזה שנגלה אליהם אינו ממהר להגדיר את עצמו בשם או בתכונה, ואפילו בכך הוא מבדיל את עצמו מיושבי הפנתיאונים האליליים הידועים.

אך  הפרופ' בונה, המחבר שלנו אינו מסתפק בכך. הוא מביא שפע של מידע אנקדוטלי על שמו ותכונותיו המשוערות של האל המונותיאיסטי בדתות השונות, וסופו שהוא מגיע להגדרה הבאה:

"אלוהים הוא ישות על-טבעית, רצונית, בורא ומנהל היקום".

בונה מכניס את ההגדרה למרכאות, כי הוא מבסס אותה על מירצ'אה אליאדה, שלו הוא קורא פילוסוף (אליאדה  היה – הוא נפטר ב-1986 – מיסטיקן בנוסח הודי וחוקר דתות רומני, שסולק ממשרתו באוניברסיטת בוקרשט אחרי שהואשם בכתיבת ספרות פורנוגרפית. הוא היה מקורב לתנועה הפשיסטית הרומנית "משמר הברזל" והיה שותף לשלטון הפרו-נאצי בתקופת מלחמת העולם השניה, אף שבאופן אישי היה מעריץ את היהדות ובמיוחד של הקבלה). בונה טוען שסביר שההגדרה הזאת ,  שהוא מאמץ ממירצ'אה, "תהיה מוסכמת על רוב המאמינים, יהודים, נוצרים ומוסלמים ללא הבדל זרם או כת." נניח.

בונה מביא בפרק הזה עוד הגדרות ותובנות, של הפרופסור לפילוסופיה ירמיהו יובל, של "מאמין נוצרי החי בתל אביב," של הרמב"ם וכן הלאה.  הדיון בכל הפרק נושא אופי של זריקת אנקדוטות, בלי שום ניסיון של טיעון שיטתי ומנומק או הצבת הגדרה כוללת וקוהרנטית. יתכן, אגב, שבונה אינו יכול אחרת: הרי ברור לו שאין אלוהים ולא היה ולא נברא, אז למה שישבור את הראש על הגדרתו של מה שאיננו?

כלל לא ברור מדוע מופיעות דיעותיהם של הפרופ' יובל או הרמב"ם בפרק הראשון, בעוד שאת הפרק הרביעי  העוסק באותו נושא עצמו מקדיש בונה לדיעותיהם של טיליך, קאנט, ליבוביץ ואחרים, עד למשיח השקר יעקב פרנק ולכת הסיינטולוגיה.  היה יכול להיות עניין באלה , אילו היה בונה מתאמץ ומשתדל להגיע לתובנות מעמיקות כלשהן בהסתמך על הסקירה הזאת.

אבל זה לא קורה.

את הפרק השני מקדיש המחבר למחירים היקרים שמשלמים בני האדם, כיחידים וכמין, על אמונתם חסרת השחר באלוהים. זהו מיקום מוזר ביותר לטענות האלה – שהרי בונה טרם הוכיח לנו, כפי שמובטח בשמו של הספר, שאין אלוהים. שלא היה ולא נברא, ולכן אך שקר הוא.

את כל אלה הוא מבטיח לעשות רק בפרק החמישי.

אבל הנה, כבר הפרק השני כתוב על סמך ההנחה  שמדובר בשקר, וזהו אף שמו של הפרק: "מחיר השקר". משל למה הדבר  דומה?  לרופא המגיש תרופה לחולה – בטרם ביצע את הדיאגנוזה, ועוד לפני שברור לו שהחולה – אמנם חולה הוא. אבל מה לעשות? כבר אמרתי. לבונה אין מושג אמיתי בפילוסופיה, הוא אינו יודע מהו טיעון, אינו יודע מהי הוכחה, ולכן הוא חש עצמו חופשי מכבלים לוגיים שוליים שכאלה.

ולמרבית הצער, בונה גם אינו חש עצמו כמי שמחוייב לעובדות היסטוריות או אחרות.

הנה כמה דוגמאות: בונה מביא את הפסוק השגור ביהדות "עושה שלום במרומיו", כדי להוכיח שהדת מביאה לפאסיביות. הוא קורא לכך "המחיר הקוגניטיבי", (ההכרתי)  שהרי מכיוון שאלוהים הוא זה שיעשה שלום, במרומיו ועלינו, יכולים אנו, בני האדם, לשבת ולחכות באפס מעשה.

כביכול שכח בונה את "בקש שלום ורדפהו" המכוון אל בני האדם. כביכול אינו יודע ואינו מכיר את כל מצוות "העשה" הדוחפות את בני האדם לפעילות. הוא גם מפרש באופן מעוות את הפסוק "יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל" – כאילו מדובר בשלום רק בתוך עם ישראל ובין שבטיו, ולא שלום בינו ובין העמים. כאילו לא מבקשים  ישראל ונביאיו ("וגר זאב עם כבש") שלום לעולם כולו, ולא לעצמם בלבד, כפי שמאשים בונה, תוך אימוץ מודע או בלתי מודע של המוטיבים האנטישמיים הרגילים הצצים לעתים תכופות אצל כוהני כנסית השכל.

איך אפשר לכנות התעלמות מהסוג הזה?

שכחה? תעמולה? שקר?  סתם אנטישמיות?

ובאשר לפסיביות הוא כותב כך על מה שמצווה כביכול הדת על האדם המאמין: "עזוב! אל תחשוב! תן לאחרים לחשוב במקומך. רבנים,גדולי תורה וכמובן אלוהים – אתה רק שב, תסגוד, תקיים מצוות ותעשה מה שאומרים לך." (עמוד 49)

כל אחד יודע שדיבור כזה הוא עיוות גמור של היהדות ורוחה.  לשם מה מבקש יהודי כל יום בתפילתו מהאל "חננו מאיתך חוכמה בינה ודעת?" כדי לשבת ולא לחשוב? מהם כל  המשנה והגמרא?  מהי כל ההתפלפלות  והלימוד שעוסקים בהן בישיבות?  חוסר מחשבה? האם היהודי המביא שאלה הלכתית לפתחו של רבו, אינו צריך לחשוב ולנסח את שאלתו?

ברור שבונה עוסק כאן בתעמולה לשמה , לא בטיעונים שיש להם בסיס.

בונה מגיע לשיאים של גיחוך כשהוא מאשים את "המחשבה המונותיאיסטית" בכך שהיא ליניארית, קווית, "מתחילה בנקודה מסויימת (בראשית) ומתקדמת אל יעד מסויים (אחרית הימים)… הדפוס הליניארי מתאים למחשבה הדתית  מכיוון שהוא מעניק משמעות לחיי האדם… אבל העולם עגול,  הטבע הוא מחזורי, מעגלי. הליניאריות הדתית היא אשליה…" (עמ' 49 )

מה, באמת? האם יתכן שלא עלה על דעתו של המחבר שבראיית עולם נכונה יש  מקום גם להתפתחות ליניארית (למשל מן הלידה אל המוות) וגם להתפתחות מעגלית (למשל המחזוריות של החגים הבולטת מאוד ביהדות בגלל הקשר של החיים אל הטבע ומחזוריותו)?

האם הוא שכח את המעגליות שבתפיסת העולם של קוהלת – הספר העיוני המובהק ביותר של התנ"ך – "וזרח השמש ובא השמש ואל מקומו שואף זורח הוא שם"? 

פחות מגוחכת היא האמנסיה המתקדמת הקופצת על בונה באשר לליניאריות המובהקת של ההסברים הקוסמולוגיים מתוצרת כנסיית השכל –  כנסייתו האתאיסטית – אודות היקום שתחילתו ב"מפץ הגדול" והמשכו בהתפשטות מואצת שמי ידע את סופה. או הליניאריות  המובהקת  ("הברירה הטבעית") של הדארוויניזם הפיסי והחברתי.

האופי התעמולתי המובהק של הטיעון של בונה והתעלמותו מעובדות היסטוריות,  בולט במיוחד כשהוא עוסק ב"מחיר הפוליטי", של  האמונה, כשהוא מנסה לקשור את אלוהים והאמונה בו להרג וטבח מיותרים. בונה עורך רשימה ארוכה ומפורטת של פשעי מלחמה בשם הדת. החל מפיגוע התאומים, עבור במלחמה הערבית-יהודית, אסון השריפה במכה, ועוד.  הוא גם עוסק בהיסטוריה ומסכם כך:

"למונותיאיזם יש היסטוריה מלחמתית עשירה. אם נספור את כל המלחמות שניהלו בני האדם, ניווכח לדעת שהדתות המונותיאיסטיות אחראיות לרבות מהן: בימי הביניים ניהלו הצלבנים הנוצריים מסעות כיבוש והרג בשם הדת… במאות ה-16 וה-17 התנהלו באירופה מלחמות אכזריות בין הפרוטסטנטים לקתולים – והד לאלה עדיין ממשיך ומבעבע בצפון אירלנד. האיסלאם וההינדואיזם נאבקו וממשיכים להאבק זה מול זה… המוסלמים נלחמים ביהודים המזרח התיכון, נוצרים ומוסלמים הורגים זה את זה בסודן, בניגריה, בקוסובו ובאינדונזיה."(עמ' 72)

דווקא הפירוט הרב הזה של מלחמות הדת בעבר ובהווה מדגיש את המופרכות שבטיעון של בונה. שהרי במסעי הצלב שאותם מזכיר בונה השתתפו (במצטבר) עשרות אלפים מעטים של צלבנים, ומספר מקביל של חיילים מוסלמים. ועם כל מעשי הטבח באזרחים, בעיקר ביהודים באירופה בדרך לארץ הקודש, המספרים עדיין רחוקים ביותר ממספרי ההרוגים במסעות טבח וביזה ענקיים כגון אלה של ההונים של אטילה או הטטרים של ג'ינגיס חאן. או מעשי הטבח המחרידים שהתבצעו קודם לכן במלחמות הרומאים בשבטים הגרמאניים, בלי שום קשר לדת כלשהי. ומה באשר למעשי הטבח  והרצח שהביאו להם  מלחמות השליטה באירופה בין בתי המלוכה השונים, לפני, במקביל ואחרי מלחמות הדת הקתוליות-פרוטסטנטיות?  או להריגות ההמוניות שביצעו הקולוניאליסטים הספרדים, הצרפתים, האנגלים, ההולנדים והבלגים בקולוניות שלהם? ברור שאלה גבו הרבה יותר קורבנות  – לאין שיעור יותר – מכל מלחמות הדת.

ולשיא  נוסף של רמיה וגיחוך מגיע בונה  בהגזמות באשר לחלקן של מלחמות הדת ב-100 השנים האחרונות. מהו אסון התאומים, על 3,000 ההרוגים שבו, המלחמה היהודית-ערבית על  רבבות קורבנותיה,  בין 80 ל-90 אלף הרוגים, או אפילו מעשי  הטבח בסודן הנמדדים במיליונים – מה  אלה , לעומת  עשרות מיליוני הטבוחים של שתי מלחמות העולם במאה הקודמת?  עשרות המיליונים שטבח האתאיסט סטאלין בגולאגים? מיליוני ההרוגים במלחמות הקפיטליזם נגד הקומוניזם במזרח אסיה ובדרום מזרחה של היבשת, באפריקה ובדרום אמריקה?  מאות אלפי העיראקים ומאות אלפי האיראנים שנהרגו במלחמה פוליטית לגמרי בין שני עמים שבהם יש רוב מוסלמי-שיעי? האם זה לא ברור ששלוש האידיאלוגיות המובילות של כנסיית השכל  האתאיסטית – הקפיטליזם, הנאציזם והקומוניזם, התגלו כרצחניות לאין שיעור יותר מכל הדתות, מונותיאיסטיות ואחרות?

בונה גם עוסק באופן מופגן ובוטה בתעמולה שקרית כשהוא עוסק ב"מחיר האקולוגי":

"הטבע, לכאורה יציר כפיו של האלוהים,נראה קורס לנוכח 6.6 מיליארד בני אדם המשתמשים בו כאוות נפשם.  החור באוזון שנוצר מזיהומים, מאיים בקרינה מסוכנת. מקורות המים באגמים הגדולים של העולם ברובם אינם ראויים לשתיה. חיות הבר הולכות ונכחדות. משאבי הטבע – נפט, מינרלים ודגה בים – הולכים ונעלמים. כורים גרעיניים ופסולת גרעינית מאיימים בקטל נוראי. האנשים מצטופפים בערים הגדולות ומאבדים קשר עם הטבע." (עמ' 84)

ואחרי התיאור המחריד אך המדוייק הזה, מביא לנו הפרופסור את שורת המחץ:

"איפה אלוהים? ובמה עוזרת הדת להתמודד עם בעיות אלה?" (עמ' 85)

לא מצחיק?

המימסדים התעשייתיים והכלכליים, הפוליטיים והצבאיים, המדעיים והתקשורתיים, המשפטיים  והרוחניים, השולטים  בעולם המערבי ובנספחיו הענקיים במזרח – הודו, סין ויפן –  עוסקים באופן פעיל ושיטתי בהרס מזורז של קליפת כדור הארץ ובהשמדת מרחב המחייה האנושי, בשם העקרונות החילוניים המובהקים של "תחרות חופשית", "שוק חופשי" או "תרבות הצריכה".

המימסדים האלה, האליטות השולטות בכדור כולו,  אמונים ללא עוררין על  תפיסת העולם האתאיסטית חילונית שבונה הוא אחד מנציגיה. הכוהן המדעי הגדול של כנסיית השכל במאה הקודמת, אלברט איינשטיין, הוא האחראי מס. 1  להיווצרותם של הנשק הגרעיני ושל הכורים והפסולת הגרעינית וסכנותיהם.  אגפי המחקר ופיתוח של האוניברסיטאות והתאגידים התעשייתיים והכלכליים  הם  האחראים העיקריים להרס השיטתי של הכדור. האידיאולוגיות התחרותיות של הקפיטליזם או הסוציאליזם – היינו הך מהבחינה הזאת – דוגלים ב"צמיחה" מזורזת שמשמעותה הרס  פני הכדור ושאר המרעין בישין שבונה מצביע עליהם –

והוא שואל איפה אלוהים!

והנה התובנה של בונה, המצביעה יותר מכל על עומק השקר והרמיה שבמשנתו:

"המצב האקולוגי החמור בעולם הוא הוכחה נוספת שאלוהים לא קיים…" (עמוד 88)

נוספת למה? הרי אנחנו עדיין בפרק השני, שלושה פרקים לפני הפרק שבו מבטיח בונה להפריך את אפשרות קיומו של האל.
מה עוד אפשר לומר על הגיון הברזל של ההוגה הזה?

5 1 vote
Article Rating

שתף מאמר זה

תגובות ישירות

Subscribe
Notify of
guest
0 Comments
Inline Feedbacks
View all comments
0
Would love your thoughts, please comment.x