לחץ לגירסת הדפסה

לימוד תורה לנשים, הוא סוגה פורחת בשנים האחרונות, הנושא עלה לאחרונה בתגובות כאן באתר, ובשאלות שונות. מה שחשוב לענינינו הוא לא עצם הלימוד, שזה יותר ענינה האישית של הלומדת, אלא להיכן מוליך הלימוד הזה, למשל: האם הוא יכול להוביל לפסיקת הלכה.

גם נושא זה כבר דובר כאן:

שאלה:פסיקת הלכה ע”י נשים

וראה שם בתגובות, שצוטטו דברי מיכאל אברהם:

אני חייב להוסיף כאן את צדו השני של המטבע, על אף שקשה לי לומר את הדברים כמי שפעיל כבר מזה כמה שנים בתחום של לימוד תורה לנשים. כפי שיודע כל מי שקצת מצוי בתחום, ההישגים של הלימוד הנשי שבהם מנפנפים לנו כל הזמן בגאווה ובהתלהבות הם עלובים למדיי. למעט בודדות שנער יספרן, הלומדות המעולות מביניהן נמצאות בערך ברמה של אברך טוב (וגם ברמה הזאת מדובר בבודדות ממש). בכתב העת שהוקם במדרשה לנשים בבר–אילן אנחנו כמעט לא מצליחים למצוא אישה שתכתוב מאמר תלמודי ברמה סבירה. יש להודות על האמת, הנשים שדורשות הכרה ושוויון ברובן הגדול לא באמת זכאיות להם עדיין. נטל הראיה הוא עליהן והן טרם הרימו אותו.
יש לכך כמה וכמה סיבות אובייקטיביות, ואני גם לא שולל (אם כי גם לא מאמץ) את הפרשנות המהותנית (שנשים פחות מתאימות לסוג הלימוד הזה). בין היתר, היעדר אופק. לנשים אין אופק תעסוקתי בתחום התורני, והחרם של ה–OU וחבריו בהחלט תורמים לכך תרומה יפה. מעבר לזה, אין להן אופק אקדמי. חוסר היכולת לפרסם מאמרים וחיבורים הלכתיים ולמדניים מקרין על האפשרות והמוטיבציה שלהן להתקדם בתחומים אלו. אנחנו שולחים את הנשים שרוצות להתקדם בתחום התורני לזרועות האקדמיה, ואז מתפלאים ומתלוננים שאין נשים למדניות ושהאוריינטציה וצורת הלימוד שלהן הן אקדמיות. מעבר לזה, החברה שלנו לא מאפשרת לנשים לימוד אינטנסיבי וארוך שנים. חסרות מסגרות לימוד שמאפשרות להן להתפתח. חלוקת התפקידים בבית גם היא תורמת כמובן. אבל גם הדרישה המועטה מצד הנשים תורמת לזה, ולכן האשמה היא בכל הצדדים. החברה כולה כמו גם הנשים”.

על זה נאמר "מיניה וביה איבא ליזיל ביה נרגא", הכותב לא חשוד על שמרנות, וכפי שהוא אומר הוא פעיל מזה שנים לקידום לימוד תורה לנשים, וגם מודה שהתוצאות לא משהו.

כיום ישנם גם שיעורים בדף היומי מפי רבניות ומלומדות, ועם התחלת מסכת סוטה התפתחו ברחבי הרשת דיונים שונים, על איך להבין את המונחים במסכת הזו. ואכן, בתחום של הבנה והסברה של התושב"כ, וגם התושבע"פ, אם נשים נותנות הסברים שמתקבלות על לבן של נשים אחרות, זו תרומה להבנת התורה. אבל לפעמים דומה שהרוח הנושבת בדיונים אלו מצד חלק מהמידיינות, היא: חכמים היו גברים ולכן לא הבינו עולמם של נשים, ועכשיו הגיע הזמן לתקן. למעשה, טרוניות כלפי התושב"ע על רקע מגדרי, לא שונות מטרוניות אחרות על רקע ליברלי, מתקדם, אנליטי, וכו', ולכן אין צורך לייחד פרק מיוחד לטענות אלו.

עם זאת, השכמתי ונפל פסוק לפי, היום קפץ לי בפיד מאמר תוכחה של גברת נכבדה לדיינים מבית הדין הגדול, לעו"ד שיר לביא יש טענות על פסק הדין, וכך זה נראה בכותרת:

והנה הכתבה במלואה:

בית הדין הרבני הגדול הפך עולמות כדי להכשיר הלכתית פדופיל מורשע, קבע שאין להאמין לקורבן הקטין וכי יש להעניש את הילד על תלונתו במשטרה, כל זאת כדי להשאיר אישה בעגינותה. כך נראית מבפנים המערכת שאותה מבקשת הממשלה להעצים ולהרחיב.

במסכת עירובין מסופר על תלמיד חכם גדול שהתפארו בו ש"היה מטהר את השרץ במאה וחמשים טעמים" כאינדיקציה לחכמתו הגדולה, ואולי כרמז לכך שככל שאדם חכם ומוכשר יותר, כך יצליח לפרש את התורה כרצונו ולהוציא מתוכה כל תוצאה שיבקש.

נראה כי בית הדין הרבני הגדול לקח על עצמו "משימה אינטלקטואלית" כאתגר, להכשיר את השרץ בק"נ טעמים מחרידים. רק שהפעם לא מדובר באתגר אינטלקטואלי היפותטי, אלא בחיים של אנשים אמיתיים.

את א' ייצגנו במשך שנים רבות. א', אישה עגונה שבעלה ברח לחו"ל לפני 13 שנים ומסרב לתת לה גט. במקרים מסוג זה פונים לבחון האם ניתן לבטל את הקידושין. לדוגמא, אם נפל פגם בעריכת הקידושין, יהיה ניתן לקבוע כי הנישואין "לא תפסו" מעולם והאישה פנויה להינשא ללא צורך בסידור גט. אם נולד לאותה אישה ילד מאיש אחר, גם הילד יוכרז ככשר לבוא בקהל, ולא ייחשב כממזר.

במקרה שלנו, התברר שאחד מעדי הקידושין הודה במסגרת הסדר טיעון בבית המשפט המחוזי כי פגע מינית בקטין על בסיס יומי, לאורך מספר שנים, ואף ריצה מאסר של מספר שנים בשל כך. פנינו לבית הדין הרבני בבקשה לקבוע שהעד המורשע הוא אדם שמוגדר הלכתית כ"רשע" ועל כן הוא פסול לעדות, ומשכך נישואי הצדדים בטלים. יש לכך תקדים, כאשר במקרה המפורסם של עודד גז, בית הדין הרבני ביטל קידושין על סמך עד שהיה "פרוץ בעריות" וחילל שבת.

לאחר גלגולים שונים, העניין הגיע בפעם השנייה לדיון בפני בית הדין הגדול, ערכאה שיפוטית המקבילה לבית המשפט העליון. בפסק הדין נבחנה השאלה הקשה – האם אדם שפגע מינית בילד נחשב לאדם רשע הפסול לעדות?

המסקנות בפסק הדין קשות, מזעזעות ובלתי אפשריות.

ייתכן שניתן היה לחיות בשלום עם החלטה לפיה, למרבה הצער, לא ניתן להתיר את העגונה (ואסור שנקבל אמירה כזו), אך הדיינים היקרים, תרתי משמע, לא הסתפקו בכך והגדילו לעשות: הם עמלו שעות רבות במטרה לחסום כל מוצא הלכתי. פסק הדין כולל אמירות ערכיות שלא ייתכן שייאמרו על ידי שופטים בכלל, וודאי שלא על ידי שופטים במעמד ובדרג זה בפרט.

ראשית, טרחו הדיינים להדגיש שהעד אינו פדופיל כלל וכלל, תוך נזיפה בנו על כינוי הגנאי. שנית, הם טענו שמעשיו כלל אינם אסורים, (ולהזכיר, האדם ריצה מאסר ארוך) ולכן על אף שהם "מכוערים" – הם מותרים הלכתית. שלישית, הם הסבירו שגם לו היו המעשים אסורים, העד הפדופיל לא היה יכול לדעת שאסור לו לנהוג כך ולכן אין לפסול את עדותו. רביעית, הדיינים אמרו שה"מתלונן" אינו רשאי להעיד על הפגיעות בו כיוון שהיה "קטן" (ולא הגיע לגיל מצוות) ושוודאי יש לו מניעים זרים, ולכן אין לשמוע לעדותו ואין להאמין לו. גם להודאת העד המורשע עצמו אין להאמין, בשל הכלל ההלכתי שקובע ש"אין אדם משים עצמו רשע", וכתוצאה מכך אין אפשרות להפללה עצמית בבית הדין הרבני.

יותר מכך, העד הצדיק מספר על עצמו שבכל ערב הוא נוהג לשוב בתשובה על כל חטא שעבר במשך היום. ולדידם, אף אם חטא, הרי הוא שב בתשובה ועוונותיו נמחקים לכן הוא אינו רשע. לבסוף, לאחר כל הניתוח הזה, דנים הדיינים בשאלה האם יש להעניש את הילד הקורבן על כך שהוא מוציא שם רע לאדם שפגע בו מינית על בסיס יומי במשך למעלה משנתיים. אגב, המסקנה בדבריהם היא שאם הקורבן הוא לא ממש ילד קטן – יש להעניש אותו. (מובא פסק המהרשד"ם: "…אם ראוי לייסר לנער – האמת, שאם הוא קצת גדול ובר דעת שהיה מן הדין להענישו").

מעבר לעובדה המצערת שבאופן כואב דיינים רבים מסרבים להיחלץ לטובת מסורבות הגט, העגונות והממזרים, גם כאשר ישנו פתרון הלכתי, במקרה שלנו מכשירים הדיינים פגיעות מיניות בקטינים, טוענים שאנשים לא יכולים לדעת שאסור לנהוג כך, ומפנים את האצבע המאשימה דווקא אל הילד הקורבן. מדובר במתן לגיטימציה מפורשת לפגיעה קשה בחסות ההלכה כפי שבית הדין מפרש אותה. מסריו אלה של בית הדין חמורים לאין שיעור ומפילים חרפה וחילול ה' גדול על כולנו.

הדיינים מנתחים ניתוח קר של גדרי איסור "משכב זכור", משל מדובר ביחסים רצוניים בין שני בגירים, תוך התעלמות מהעובדה שמדובר בפגיעה מינית חמורה. נקבע שכל מעשה שאיננו אקט מיני מלא בין גברים, איננו אסור, כיוון שאיסור "קרבה לעריות" חל רק על יחסים שבין גברים לנשים ומתוך כך כל מעשה שאיננו אונס מלא ממש, הוא מותר אם הנפגע הוא גבר.

הדיינים לוקחים את התורה ועושים בה כרצונם. ברצונם לאמלל את האישה ואת הנפגעים, אז הם מתירים את האסור – פגיעות מיניות, וברצונם לעמוד על עולמם השמרני, אז הם אוסרים את המותר – ביטול הקידושין.

כבר שנים שאני חוששת שהעולם ההלכתי שלנו הפך למתמטיקה חסרת שכינה, שקלא וטריא ופלפולי סרק, שממנה הקב"ה מזמן ברח, או שהברחנו אותו אנחנו.

לאורך פסק דין של למעלה מחמישים עמודים לא מצאנו אמירה עקרונית אחת ביחס לאיסור החמור לעבור עבירות שבין אדם לחברו. הסיבה לכך מתגלה בסוף פסק הדין, שם נקבע כי "יש להקל ולא לפוסלו" (את העד). הטרמינולוגיה בה בחרו הדיינים חושפת מי מושא הדיון העומד לנגד עיניהם כשפסקו כך ומדוע התעלמו ממצוקת הקורבנות הרבים של פרשייה זו. נכון, הפדופיל הוא שעומד לנגד עיניהם, והקולא ההלכתית עומדת לטובת עבריין המין המורשע ולטובת חזקת כשרותו ולא לטובת האישה העגונה ובנה שביקשו את ביטול הקידושין.

אמר רבי יהושע בן לוי: מאי דכתיב: "וזאת התורה אשר שם משה" (דברים ד מד),  זכה – נעשית לו סם חיים, לא זכה – נעשית לו סם מיתה. והיינו דאמר רבא: דאומן לה – סמא דחייא, דלא אומן לה – סמא דמותא. מסביר הרב שטיינזלץ זצ"ל: מי שמאוּמן בתורה ועוסק בה מאהבה הרי היא לו סם חיים. ומי שאינו מאומן ולא בא מאהבה – סם מוות.

התורה עליה גדלתי, הרבנים מהם אני למדתי, הקב"ה שאנו מנסים לדבוק במידותיו – כל אלה לעולם לא יצליחו להוציא תוצאה הלכתית שבה מותר לפגוע מינית בילדים. חיבורם לחיים ולקב"ה, עיסוקם בתורה שאינה עיסוק מתמטי עם משוואות תיאורטיות ופלפולי בית מדרש – לעולם לא יניבו פסיקות כה מנותקות ופוגעניות. תורתם היא תורה שפוגשת אנשים, תורה שמדברת על החלש, הגר, היתום והאלמנה ועל החובה לעזור לכל אלו – זו תורה שמולידה יהודים שהם "ביישנים, רחמנים וגומלי חסדים".

בית הדין הרבני מכשיר את השרץ, הופך את תורת החיים, הקשורה לחיים ומדברת עם החיים לסם מוות – לנו כפרטים, לחברה כולה וליהדות שלנו.

אני חושבת שאי אפשר שלא לראות את פסק הדין בהקשר הפוליטי הכולל. צריך לקרוא את השטח, ולהסתכל על התוצאה הקשה הזאת לאור ההצעות בדבר הרחבת סמכויותיו של בית הדין הרבני לעסוק בתחומים אזרחיים. פסק הדין מדגים בצורה מדאיגה כיצד תיראה מציאות חיינו אם ניתן לדיינים סמכויות נוספות: האשמת הקרבנות, זלזול וביטול קביעות שיפוטיות-אזרחיות, מתן לגיטימציה לפגיעות מיניות ודווקנות מתמטית המנותקת לחלוטין ממציאות החיים החברתית במדינת ישראל ומערכי היסוד עליהם מושתתת המדינה.

עד כאן לביא.

וכעת, אתייחס שוב לקטעים קונקרטיים:

בית הדין הרבני הגדול הפך עולמות כדי להכשיר הלכתית פדופיל מורשע, קבע שאין להאמין לקורבן הקטין וכי יש להעניש את הילד על תלונתו במשטרה, כל זאת כדי להשאיר אישה בעגינותה. כך נראית מבפנים המערכת שאותה מבקשת הממשלה להעצים ולהרחיב.

כפי שאראה להלן, מדובר בהלכות ידועות המופיעות בגמרא ובשולחן ערוך, והצגת הדברים המוזרה מראה על חוסר היכרות עם החומר.

על הקטע הראשון אציין: כאן מושמצת המערכת כולה, כאילו מאמר זה חושף בעיה רוחבית במערכת 'שאותה מבקשת הממשלה להעצים ולהרחיב', כלומר: בגלל הבעיה שנחשפה כאן, יש לצמצם או לבטל את בתי הדין.

בנוסף, הכותבת קובעת כי בית הדין הופך עולמות "כדי להשאיר אישה בעגינותה". כלומר, לדעתה, אם המסקנה ההלכתית היא שאין לבטל את הקידושין, זה נובע מאינטרס של בית הדין לטהר את השרץ, לעגן אישה, אך זו מנין לה? על מה מסתמכת ההשמצה הזו? כפי שנראה על כלום ושום דבר, אי ידיעה של כללים הלכתיים פשוטים.

בקטע זה נכתב גם 'כי יש להעניש את הילד על תלונתו במשטרה', ראו על כך בהמשך.

במסכת עירובין מסופר על תלמיד חכם גדול שהתפארו בו ש"היה מטהר את השרץ במאה וחמשים טעמים" כאינדיקציה לחכמתו הגדולה, ואולי כרמז לכך שככל שאדם חכם ומוכשר יותר, כך יצליח לפרש את התורה כרצונו ולהוציא מתוכה כל תוצאה שיבקש.

נראה כי בית הדין הרבני הגדול לקח על עצמו "משימה אינטלקטואלית" כאתגר, להכשיר את השרץ בק"נ טעמים מחרידים. רק שהפעם לא מדובר באתגר אינטלקטואלי היפותטי, אלא בחיים של אנשים אמיתיים.

המשך ההשמצה, בלי שום בסיס, ראיה, או סיבה, כותבת עו"ד של אחד הצדדים, שבית הדין לקח משימה אינטלקטואלית לשחק משחקים בחיים של אנשים. גישה כזו לא מעידה על שום דבר חיובי, ואוי למי שהיה מניח כך לגבי שופטים.

את א' ייצגנו במשך שנים רבות. א', אישה עגונה שבעלה ברח לחו"ל לפני 13 שנים ומסרב לתת לה גט. במקרים מסוג זה פונים לבחון האם ניתן לבטל את הקידושין. לדוגמא, אם נפל פגם בעריכת הקידושין, יהיה ניתן לקבוע כי הנישואין "לא תפסו" מעולם והאישה פנויה להינשא ללא צורך בסידור גט. אם נולד לאותה אישה ילד מאיש אחר, גם הילד יוכרז ככשר לבוא בקהל, ולא ייחשב כממזר.

יש לשים לב "פונים לבחון האם ניתן לבטל את הקידושין", ולא: "קובעים שרירותית שמוצאים איזה טעם כל שהוא לבטל את הקידושין". אם  תמיד ניתן היה לבטל קידושין בתרגיל מארץ התרגילים, לא היו סוגיות עצומות של עגונות במסכת יבמות, לא היתה אריכות של מים שאין להם סוף בתשובות הפוסקים על הלכות עגונות. זה כיוון אפשרי אך חריג, לא ה'פתרון' האולטימטיבי. גם לביטול קידושין יש הלכות וכללים, זה לא משהו ששולפים מהשרוול.

במקרה שלנו, התברר שאחד מעדי הקידושין הודה במסגרת הסדר טיעון בבית המשפט המחוזי כי פגע מינית בקטין על בסיס יומי, לאורך מספר שנים, ואף ריצה מאסר של מספר שנים בשל כך. פנינו לבית הדין הרבני בבקשה לקבוע שהעד המורשע הוא אדם שמוגדר הלכתית כ"רשע" ועל כן הוא פסול לעדות, ומשכך נישואי הצדדים בטלים. יש לכך תקדים, כאשר במקרה המפורסם של עודד גז, בית הדין הרבני ביטל קידושין על סמך עד שהיה "פרוץ בעריות" וחילל שבת.

הכותבת מבלבלת בין המונח האנושי 'רשע', כלומר מושחת, אדם רע, ובין המונח ההלכתי 'רשע' במובן של פסול לעדות. פסול לעדות הוא לא מי שהוא רשע או מושחת או רע, אלא רק מי שהורשע בסוג מסויים של עברות. חילול שבת היא דוגמא טובה של רשע לכל הדעות, משום שחילול שבת הוא סמל להיותו של אדם שומר מצוות או ההיפך. (גם בעברה שלכל הדעות פוסלת לעדות, ישנה שיטה שהוא פסול רק אם הורשע בה בבית דין, כלומר שני עדים כשרים העידו שביצע את העברה הזו). כלל ראשון הוא שאדם אינו נפסל מן התורה לעדות על עברה, אלא רק על עברה שיש עליה עונש מלקות. כלל שני, אדם נפסל לעדות רק בעברה שידוע לכל שהיא איסור תורה, ואילו דברים שאנשים רבים סבורים שאינם אסורים מן התורה, אפילו שהם טועים, אינה פוסלת. (זה מה שמכונה בגמרא 'לא משמע להו לאינשי').

ולכן, פדופיליה, אם אינה מוגדרת כעברה שיש עליה מלקות, או לפחות בתודעת החוטא בה אינה כזו, אינה פוסלת לעדות. בלי שום קשר לכך שהחוטא בה הוא חלאת המין האנושי וכו', זה לא הנושא כאן.

לאחר גלגולים שונים, העניין הגיע בפעם השנייה לדיון בפני בית הדין הגדול, ערכאה שיפוטית המקבילה לבית המשפט העליון. בפסק הדין נבחנה השאלה הקשה – האם אדם שפגע מינית בילד נחשב לאדם רשע הפסול לעדות?

המסקנות בפסק הדין קשות, מזעזעות ובלתי אפשריות.

ייתכן שניתן היה לחיות בשלום עם החלטה לפיה, למרבה הצער, לא ניתן להתיר את העגונה (ואסור שנקבל אמירה כזו), אך הדיינים היקרים, תרתי משמע, לא הסתפקו בכך והגדילו לעשות: הם עמלו שעות רבות במטרה לחסום כל מוצא הלכתי. פסק הדין כולל אמירות ערכיות שלא ייתכן שייאמרו על ידי שופטים בכלל, וודאי שלא על ידי שופטים במעמד ובדרג זה בפרט.

ראשית, טרחו הדיינים להדגיש שהעד אינו פדופיל כלל וכלל, תוך נזיפה בנו על כינוי הגנאי. שנית, הם טענו שמעשיו כלל אינם אסורים, (ולהזכיר, האדם ריצה מאסר ארוך) ולכן על אף שהם "מכוערים" – הם מותרים הלכתית. שלישית, הם הסבירו שגם לו היו המעשים אסורים, העד הפדופיל לא היה יכול לדעת שאסור לו לנהוג כך ולכן אין לפסול את עדותו. רביעית, הדיינים אמרו שה"מתלונן" אינו רשאי להעיד על הפגיעות בו כיוון שהיה "קטן" (ולא הגיע לגיל מצוות) ושוודאי יש לו מניעים זרים, ולכן אין לשמוע לעדותו ואין להאמין לו. גם להודאת העד המורשע עצמו אין להאמין, בשל הכלל ההלכתי שקובע ש"אין אדם משים עצמו רשע", וכתוצאה מכך אין אפשרות להפללה עצמית בבית הדין הרבני.

שוב, הכותבת מערבבת מונחים הלכתיים, ורואה אותם בטעות כ'אמירות ערכיות'. אין בסיס לפסול עד קידושין על בסיס הערכות ערכיות (אם כי בממונות יש בסיס לבית הדין להטיל ספק בעדותו של עד כשר עם זקן ארוך, אם ידוע שהוא מושחת). האמירה שמעשיו אינם אסורים – עוסקת במישור ההלכתי של לאו שיש בו מלקות, ישנם סוגים של פדופיליה שהם בחיוב מיתה, (במידה ומתבצע אקט מיני ממשי), וישנם סוגים שהם פגיעה מינית, אבל מבחינת פסול עדות אינם לאו שיש בו מלקות. הטענה "האדם ריצה מאסר ארוך" ממש לא רלבנטית, ומראה על חוסר הבנה של הקונספט. ילדות שחסמו כביש בהתנתקות ישבו במאסר זמן ארוך, האם זה פוסל אותן לעדות???

הטענה השלישית, נובעת  מהכלל שהזכרנו לעיל, פסול לעדות מצריך מודעות לאיסור. לא רק שצריכים שיהיה מזיד, צריכים גם שיהיה ברור לחוטא שהוא עובר על לאו שיש בו מלקות. או לכל הפחות על לאו.

הטענה הרביעית, גם היא הלכות תלמודיות ברורות, שנפסקו בשולחן ערוך, אדם אינו יכול להעיד על עצמו, ולא על מי שפגע בו, מבחינת ההלכה אין כאן עדות שיכולה לפסול אדם לעדות. הסיפור כאן הוא לא דאגה לעגונה המסכנה הספציפית שבה אנו עוסקים, אלא שאלה גדולה בהלכות אישות. נניח שמישהו בא וטוען על זוג נשוי, שאחד העדים בחתונתם פגע בו, והוא דורש לבטל את הנישואין. טענה כזו יכולה להסתבך עם דיני ממזרות סבוכים (נניח שאותה אשה בגדה בבעלה, והילד נחשב לממזר. בא ילד אחר וטוען 'עד הקידושין פגע בי', וממילא אין קידושין, ומתבטלת הממזרות), זה לא משחק ילדים, ואין מנוס אלא להתנהל לפי כללי ההלכה. הטענה שיש לשבור את כל הכללים, היא היא הנסיון לטיהור השרץ. הפוסקים שקדו הרבה על תקנת עגונות, אבל לא שברו את כללי ההלכה הברורים לשם כך.

הרמ"א פוסק שאפילו אדם שיצא עליו קול שהוא חשוד בעברה (כלומר עברה הפוסלת אותו, כגון שפרוץ בעריות, בנשים נשואות), אינו נפסל, משום שזה רק קול, וצריכים הרשעה חלוטה על פי עדים. (ושונה מחילול שבת שנעשה בפרהסיא ולכן הוא ידוע וברור לכל). בנידון דידן הוא הורשע על פי הסדר טיעון, המתרחש בדרך כלל במקרה בו חוששים שלא ניתן להוכיח בדרך משפטית, ולכן מעדיפים להגיע להסדר בו החשוד מודה ומקבל עונש מופחת. הסדר הטיעון תקף לפי החוק במידה ובית המשפט מקבל אותו, אך לא בהכרח לפי ההלכה.

יותר מכך, העד הצדיק מספר על עצמו שבכל ערב הוא נוהג לשוב בתשובה על כל חטא שעבר במשך היום. ולדידם, אף אם חטא, הרי הוא שב בתשובה ועוונותיו נמחקים לכן הוא אינו רשע. לבסוף, לאחר כל הניתוח הזה, דנים הדיינים בשאלה האם יש להעניש את הילד הקורבן על כך שהוא מוציא שם רע לאדם שפגע בו מינית על בסיס יומי במשך למעלה משנתיים. אגב, המסקנה בדבריהם היא שאם הקורבן הוא לא ממש ילד קטן – יש להעניש אותו. (מובא פסק המהרשד"ם: "…אם ראוי לייסר לנער – האמת, שאם הוא קצת גדול ובר דעת שהיה מן הדין להענישו").

שוב, אדם שנפסל לעדות וקיבל עליו תשובה, נעשה כשר לעדות, זו פסיקת הרמ"א. פסק הדין אינו לפני, איך ידעו הדיינים שאכן חזר בתשובה. אבל עם הטענה היא קבילה הלכתית. עכ"פ מדברי הפוסקים ברור שאם אדם מורשע בדין ובמסגרת הדיון מבקש סליחה, לוקח אחריות, ונענש, הוא נחשב כקיבל עליו תשובה. תיאור זה מתאים למקרה של הסדר טיעון. (גם בית המשפט אינו משחרר פדופיל בלי שהתרשם שהוא כבר לא מסוכן).

וזה שוב חלק מהענין של הבנת הרעיון בפסול אדם לעדות. אדם לא נפסל לעדות על חטא, אדם נפסל לעדות כשהוא בז למערכת, כשהוא עובר בפני עדים על איסור ידוע שיש עליו עונש חמור, וכאשר הוא עומד במריו. זה שאדם חטא לא פוסל אותו, מה שפוסל הוא ההתרסה והעמידה במרי. ההתרסה הזו אומרת: "לא אכפת לי מדיני התורה", ומכיון שכך, אי אפשר להטיל עליו את האחריות לגזור דין תורה על פיו. אדם שחטא בסתר מחמת יצר הרע, מדות רעות, וכו', במידה והוא חוזר בתשובה, באמת אינו במקום של התרסה נגד הדין. זה שונה מאדם שמחלל שבת ואומר "יש לי כבוד לדת אבל אין לי כח לשמור", הוא לא חלק מהמערכת.

מה שקרה שעורכת הדין מצאה מציאה, היתה בטוחה שזה אותו דבר כמו מקרים נדירים של פסילת קידושין על פי עד מחלל שבת, ומאז לא מוכנה לשמוע כלום. לדיינים לא היתה ברירה אלא להאריך ולפרט למרות שמדובר בדברים פשוטים ובסיסיים. אגב, בפסילת קידושין ישנה בעיה נוספת, שכן גם במקרה שאין עדים, הרבה פעמים החיים יחדיו נחשבים לקידושין, וגם בזה יש מחלוקות סבוכות בין הפוסקים.

הרעיון של להעניש את הנער, אינו מובא כאן כענין מעשי, שכן בית הדין עוסק אך ורק בנושא האשה העגונה, והזכרת הדין הזה באה רק להמחיש שאין לו נאמנות. ושוב, הדין הזה, מה לעשות, הוא דין תלמודי, טוביה חטא וזיגוד מינגד. וכי מה רוצה הכותבת הנכבדה, שדיינים לא יצטטו מהרשד"ם? עם זאת ברור שכשילד מתלונן על פגיעה מינית אין להעניש אותו, ולבי אומר לי שדברי הדיינים סולפו והוצאו מהקשרם, ולא באו אלא להמחיש שהקטן אינו נאמן. במידה ואגיע לפסק הדין המלא אבדוק זאת.

מעבר לעובדה המצערת שבאופן כואב דיינים רבים מסרבים להיחלץ לטובת מסורבות הגט, העגונות והממזרים, גם כאשר ישנו פתרון הלכתי, במקרה שלנו מכשירים הדיינים פגיעות מיניות בקטינים, טוענים שאנשים לא יכולים לדעת שאסור לנהוג כך, ומפנים את האצבע המאשימה דווקא אל הילד הקורבן. מדובר במתן לגיטימציה מפורשת לפגיעה קשה בחסות ההלכה כפי שבית הדין מפרש אותה. מסריו אלה של בית הדין חמורים לאין שיעור ומפילים חרפה וחילול ה' גדול על כולנו.

שוב השמצה, מן הסתם על בסיס חוסר הבנה וידיעה של ההלכה, דיינים לא מסרבים 'גם כאשר ישנו פתרון הלכתי', אלא כאשר מה שהכותבת הנכבדה רואה כ'פתרון הלכתי', הוא לא יותר מאשר קשקוש של אנשים שלא מכירים את החומר. במחילה, אני מתקשה להאמין שבית הדין נותן לגיטימציה לפדופיליה, האשמות על פדופיליה מול גברים הם מעשים שבכל יום בבית הדין לעניני גירושין, ותמיד האשמות אלו נבדקות בחומרה רבה.

הדיינים מנתחים ניתוח קר של גדרי איסור "משכב זכור", משל מדובר ביחסים רצוניים בין שני בגירים, תוך התעלמות מהעובדה שמדובר בפגיעה מינית חמורה. נקבע שכל מעשה שאיננו אקט מיני מלא בין גברים, איננו אסור, כיוון שאיסור "קרבה לעריות" חל רק על יחסים שבין גברים לנשים ומתוך כך כל מעשה שאיננו אונס מלא ממש, הוא מותר אם הנפגע הוא גבר.

הדיינים לוקחים את התורה ועושים בה כרצונם. ברצונם לאמלל את האישה ואת הנפגעים, אז הם מתירים את האסור – פגיעות מיניות, וברצונם לעמוד על עולמם השמרני, אז הם אוסרים את המותר – ביטול הקידושין.

שוב, שקר גלוי, אין שום התעלמות מכך שמדובר בפגיעה מינית, אבל פגיעה מינית אינה פוסלת לעדות. במקום להזיל דמעות תנין על הדיינים, לכי לאומן שעשאם, תתווכחי עם התלמוד והשולחן ערוך. אדם שמקיים כלאיים על גופו, אינו נפסל לעדות, למרות שהדבר אסור מן התורה, משום שאין מלקות במקרה כזה. אדם שנוסע ברמזור אדום, הוא כנראה פסיכי, מסכן את עצמו ואת האחרים, אבל עדיין לא נפסל לעדות. אגב, אם כבר הולכים לפי החוק והנורמות של זמננו, אין בכלל דבר כזה 'פסול לעדות', גם אדם שעבר על החוק ועל ההלכה ביום הכיפורים שחל להיות ביום העצמאות, עדותו קבילה והיא נבחנת במידה והיא נראית לשופטים אמינה. כך שהנסיון להרכיב את החוק המודרני על ההלכה ולהתעלם מהסייג של שניהם, הוא שגוי.

ובכן, באה מישהי שאין לה שום מושג בהלכות עדות, אבל היא מתיימרת לקבוע שהדיינים עושים כרצונם, מתירים את האסור, אוסרים את המותר, הכל חוץ מלבדוק ברצינות כמה דברים בסיסיים על הלכה.

כבר שנים שאני חוששת שהעולם ההלכתי שלנו הפך למתמטיקה חסרת שכינה, שקלא וטריא ופלפולי סרק, שממנה הקב"ה מזמן ברח, או שהברחנו אותו אנחנו.

לאורך פסק דין של למעלה מחמישים עמודים לא מצאנו אמירה עקרונית אחת ביחס לאיסור החמור לעבור עבירות שבין אדם לחברו. הסיבה לכך מתגלה בסוף פסק הדין, שם נקבע כי "יש להקל ולא לפוסלו" (את העד). הטרמינולוגיה בה בחרו הדיינים חושפת מי מושא הדיון העומד לנגד עיניהם כשפסקו כך ומדוע התעלמו ממצוקת הקורבנות הרבים של פרשייה זו. נכון, הפדופיל הוא שעומד לנגד עיניהם, והקולא ההלכתית עומדת לטובת עבריין המין המורשע ולטובת חזקת כשרותו ולא לטובת האישה העגונה ובנה שביקשו את ביטול הקידושין.

לא יאומן באיזו חוצפה, היא קובעת שדברי הדיינים הם פלפולי סרק, ואילו דבריה, שלא קרתה ולא שנתה, הם הם התורה עם השכינה, שממנה הקב"ה לא בורח, שעורכת דין תפסוק הלכה עם אפס ידע מקדים כדי להתיר אשת איש לציבור…

השימוש ב'מושא הדיון העומד לנגד עיניהם… והקולא ההלכתית העומדת לטובת עבריין המין', הוא מגוחך, עבריין המין אינו נושא הדיון, הוא לא צד בדיון, ולא ידוע אם הוא חי בארץ או בכלל מה קורה איתו. לדיינים אין בעיה שיועבר לכיסא החשמלי. וגם הוא עצמו אינו מרגיש קולא או אפילו אינו יודע, שמתנהל באיזה שהוא מקום דיון על קידושין שאי פעם היה להם עד. הנושא הוא אך ורק ביטול קידושין על ידי פסילת עד, שזה ענין רציני, שנקבע על פי כללים הלכתיים שלא ניתנים לביטול. אמנם, משום עיגונא אקילו רבנן, ולפעמים סומכים על היתרים מחודשים, דעות יחיד, אבל לא על כלום. גם הכלל של 'מקום עיגונא אקילו' הוא כלל הלכתי וישנם תנאים ופרטים רבים להתקיימותו.

אגב, לענ"ד אפשר באמת לחדש שבזמננו פדופיל ייפסל לעדות, אם יש עדות קבילה שאכן כך עשה. משום שידוע הנזק הרב שנגרם מזה לילדים, דבר שלא היה ידוע בעבר (וגם כנראה היקף הנזק היה שונה), ולכן אינו שונה ממשחק בקוביא או האוכל בשוק ושאר אנשים שאינם מן היישוב. אמנם הני מילי לפסול מדרבנן, אבל מן התורה, ועוד למפרע, יש מניעה משפטית, כמו שאומרים בזמננו.

אמר רבי יהושע בן לוי: מאי דכתיב: "וזאת התורה אשר שם משה" (דברים ד מד),  זכה – נעשית לו סם חיים, לא זכה – נעשית לו סם מיתה. והיינו דאמר רבא: דאומן לה – סמא דחייא, דלא אומן לה – סמא דמותא. מסביר הרב שטיינזלץ זצ"ל: מי שמאוּמן בתורה ועוסק בה מאהבה הרי היא לו סם חיים. ומי שאינו מאומן ולא בא מאהבה – סם מוות.

ובכן, מי הוא העוסק מאהבה? עורכת דין של צד א'? אפשר פירוט כמה זמן ביום היא 'עוסקת בתורה'? ועוד קצת על 'אהבת התורה שלה'? או דיינים, שרק לעבור את מבחן הכניסה, צריכים ללמוד שנים רבות?

התורה עליה גדלתי, הרבנים מהם אני למדתי, הקב"ה שאנו מנסים לדבוק במידותיו – כל אלה לעולם לא יצליחו להוציא תוצאה הלכתית שבה מותר לפגוע מינית בילדים. חיבורם לחיים ולקב"ה, עיסוקם בתורה שאינה עיסוק מתמטי עם משוואות תיאורטיות ופלפולי בית מדרש – לעולם לא יניבו פסיקות כה מנותקות ופוגעניות. תורתם היא תורה שפוגשת אנשים, תורה שמדברת על החלש, הגר, היתום והאלמנה ועל החובה לעזור לכל אלו – זו תורה שמולידה יהודים שהם "ביישנים, רחמנים וגומלי חסדים".

שוב שקר, 'מותר לפגוע מינית בילדים', לא נאמר מעולם, נאמר שאין זה איסור שיש בו מלקות. אף רב בעולם לא אמר שמותר לפגוע מינית בילדים, אז דוקא דיינים שעוסקים בעניני משפחה תדיר, יגידו ש'מותר'? לעורכת דין מותר לשקר? או שהלוייאר והלאייר הם תאומים סיאמיים?

בית הדין הרבני מכשיר את השרץ, הופך את תורת החיים, הקשורה לחיים ומדברת עם החיים לסם מוות – לנו כפרטים, לחברה כולה וליהדות שלנו.

אני חושבת שאי אפשר שלא לראות את פסק הדין בהקשר הפוליטי הכולל. צריך לקרוא את השטח, ולהסתכל על התוצאה הקשה הזאת לאור ההצעות בדבר הרחבת סמכויותיו של בית הדין הרבני לעסוק בתחומים אזרחיים. פסק הדין מדגים בצורה מדאיגה כיצד תיראה מציאות חיינו אם ניתן לדיינים סמכויות נוספות: האשמת הקרבנות, זלזול וביטול קביעות שיפוטיות-אזרחיות, מתן לגיטימציה לפגיעות מיניות ודווקנות מתמטית המנותקת לחלוטין ממציאות החיים החברתית במדינת ישראל ומערכי היסוד עליהם מושתתת המדינה

איך, למען ה' ותורתו, קשורים "ערכי היסוד עליהם מושתתת המדינה", לשאלה אם בית הדין צודק הלכתית? אם הכוונה לעדכון ההלכה לפי ערכי מדינת ישראל, יש בהחלט בסיס קונסרבטיבי ורפורמי לכך, אבל מה לזה ולבית הדין הרבני? האשמת הקרבן הוא מונח חברתי ביחסי אנוש, אין לו שום מפגש עם ההלכה, ההלכה קובעת מי אשם לפי כללים הלכתיים, ואין משמעות לשאלה אם הוא הקרבן או לאו. לפעמים אדם שהורג את חברו, אינו נענש, למרות שהשני הוא הקרבן, במקרה כזה אל נקמות ישלם לו כגמולו הרע. אבל ההלכה פוטרת אותו מעונש.

ולהסיר ספק, אין בהכרח קשר להיותה של הכותבת אשה, לא חסרים גם גברים שכותבים גבוהה גבוהה על הלכה, שאין להם שמץ מושג עליה. זה רק כדי ללמדנו, שבשביל לפסוק הלכה צריכים להכיר ולהבין את שיגה של ההלכה. בשביל לבטל את ההלכה לא צריכים יותר מאשר קולמוס חד, אבל בשביל להבין אותה, צריכים יותר מזה.

ועוד משהו, בתחקיר על 'פלאפל שלמה' או 'נעלי קליאופטרה', תמיד תתפרסם תגובת בית העסק, ואף עיתון לא יאפשר כותרת כמו 'מכשיר שרץ', אלא רק 'לכאורה' או 'על פי התחקיר', אבל נגד בית הדין? דיינים? לא תגובה, לא כותרת עם שתי אפשרויות, למה מי הם?

ומעניין לעניין באותו ענין, נזדמן לידי מאמר זה, בשפה האנגלית, לא הספקתי כרגע לתרגמו, אבל המבין יבין, ואנסה גם לאמל"ק בשתי שורות:

Why I Changed My Mind About Female Rabbis

Recently, I came to the conclusion that liberal Modern Orthodoxy is right about teaching girls and women Talmud, and appointing them as rabbis/halachic authorities. The reason for my newfound acceptance is not because my chareidi viewpoints changed. Nor is it because the halacha changed. Nor is it because the Modern Orthodox found a halachically acceptable way of accomplishing this. Rather, it is something else completely. Let me explain.

You see, when I originally saw this nonsense about teaching girls Gemara, I thought, WHAT??? You're going to take these sweet, innocent Bais Yaakov girls, plop them in a Bais Medrash, and make yeshiva bochurim out of them? Kollel yungeleit? Get them to sit for hours on a small point in a Rashba, break their heads over a R' Akiva Eiger, furiously fight with their chavrusos in a milchamto shel Torah? And when (if) they get married – then what? They will go to a…. “kollelet”? Who is going to cook, bake, clean, do the laundry, take care of the children, nurse the baby, change the diapers, make Shabbos

 – if the wife/mother is out all day and night at the kollelet??? Ridiculous! And I was, and still am, completely right about that. But then I got a little better acquainted with what the liberal Modern Orthodox consider "Talmud" and "Gemara" study…and then I understood.

Forget about women for a second. What does "learning" mean for these Modern Orthodox MEN? What does "learning" mean for their MALE rabbis and teachers? Does it involve sitting for hours delving into fine points in the Rashba? Does it involve breaking their heads over a R' Akiva Eiger? Does it involve heated battles in the Bais Medrash over Rashi's shittah in a sugya?

Uh…. actually…well…not exactly.

Surprise, surprise.

You see, such a learning style wouldn’t be very modern, would it? Where would the “Modern” in Modern Orthodoxy be if they stuck to such outdated methods? It would be symptomatic of "self isolation, contempt for critical thinking, and academic approaches, and an excessive adherence to religious axioms of Torah study from prior generations", as Fozziebear recently put it!  Rather, the output of the modern Talmud scholars at the “Department of Talmud” is something like this:

Men’s jewelry in medieval Jewish society: Nahmanides’ approach (Shalem Yahalom, Ph.D. 2000–2003, Bar-Ilan University, Department of Talmud)

A Scary Place: Jewish Magic in the Roman Bathhouse (Yaron Eliav, Associate Professor of Rabbinic literature and Jewish history of late antiquity at the University of Michigan, Ann Arbor)

But Is it Funny? Identifying Humor, Satire, and Parody in Rabbinic Literature (Eliezer Diamond, Rabbinic Scholar at Jewish Theological Seminary of America)

This is good representative sample of what the modern study of Talmud involves. As you can see, delving into the fine points of the Rashba and R' Akiva Eiger, it is not. But what happens when these modern scholars try to mimic what goes on in a yeshiva, by pretending to "delve" into the poskim? Let us look at the scholarly output of the inimitable Yeshivat Chovevei Torah:

The Halakhic Parameters of Delaying Procreation (Moshe Kahn, Teacher of Talmud and Jewish law at Stern College for Women, the Graduate Program in Advanced Talmudic Studies at Stern College, the Drisha Institute)

Here we have the "posek" going through the motions of appealing to halachic authorities and acting as if he is working through them. But like a “psak” from ChatGPT, he gets the language right, but the content is garbage. His first question is "Does a couple’s wish to delay fulfilling the commandment to procreate require rabbinic permission?" Meaning, does engaging in something that is halachically controversial require consultation with a posek? I am pretty sure you can guess where this is going. He then goes on to issue a blanket heter of delaying procreation, on what grounds? That it would be a "hiddur mitzvah" of piryah v'rivyah if the couple would have more money. Yes. I kid you not. Towards the conclusion, he makes clear what his real motivation was, peppering the "psak" with lines such as

Yet, because the women are again embarrassed or fearful, they either avoid the rabbi and suffer ensuing guilt or they conceive a child whether they feel ready or not. Paradoxically, their initial submission to rabbinic authority creates a subsequent aversion to that same authority.

and

Many young couples are at this time struggling to reconcile the contradictory objectives of their education. They have been taught to develop their talents, pursue their education, and become self-sufficient financially and emotionally. On the other hand, they are taught humility and subordination to rabbinic authority. At best, the couple is confused about the extent of their autonomous decision making. The conflict is at once philosophical, theological, and psychological. There is potential for grave harm in this situation. Young people experience great pressure to marry at an early age and are frequently overwhelmed by the combined pressures of marriage and parenting…

Well, ok then. So much for an attempt at serious halachic analysis

We can observe the same dynamic with our favorite person in the world, our dear friend Natan Slifkin. There is a clear opinion from one of the Rishonim, the Tashbetz, brought in the Rama, that it is permitted for somebody to take money for in order to learn Torah. But Natan doesn't like that, so what does he do? He simply ignores the psak of the Tashbetz and the Rama, and decides, based on his historical analysis, that they could only mean "elite scholars" despite their explicit statements to the contrary. After being shown how ignorant he is in learning, in a followup post, he dismisses the whole idea of knowing how to learn, claiming "What I am saying is that not

Now we come to the female Talmud and Rabbinic programs, which have existed for several decades, so we can certainly take a look at the products of that system. For example, Midreshet Lindenbaum. And here are…uh…the results. Enjoy.

Sami Gubin from Dallas focused on the symbolism in the Mishkan and the application of those symbols as a paradigm for the optimal Jewish experience.

….

Other topics explored in the journal include Tekoa Sultan-Reisler’s piece on how the Torah and oral tradition urge the Jewish people to promote environmental activism and progressive climate policies

….

Rabbanit Chana Henkin suggests that, “By the nature of their role in Judaism, women partake of both [obligatory and voluntary mitzvot]. Perhaps, in addition to infusing Jewish life with a vital energy and religious excitement, women might give over to men a thirst for religious spontaneity, eino metzuveh v’oseh, some uncommanded religious initiative, with which to enrich their metzuveh v’oseh.”

Need I say more?

Conclusion

The Rambam (Talmud Torah, 1:13) explains the reason to avoid teaching women Torah:

ואף על פי שיש לה שכר צוו חכמים שלא ילמד אדם את בתו תורה. מפני שרב הנשים אין דעתם מכונת להתלמדאלא הן מוציאות דברי תורה לדברי הבאי לפי עניות דעתן. אמרו חכמים כל המלמד את בתו תורה כאלו למדה תפלות.

Even though a woman is rewarded for learning Torah, the Sages prohibited one from teaching Torah to his daughter, because most women do not have the proper mindset to learn Torah properly, but transform the words of Torah into frivolity because of their lack of understanding

However, with the liberal Modern Orthodox, this reason no longer applies. There is no danger that teaching women Torah will cause them to transform it into frivolity, because the men have already done so for them! Therefore, I conclude that it is certainly proper for those communities to teach girls Gemara and appoint women as rabbis. In fact, based on the standards of liberal Modern Orthodox “Torah study”, and based on the Rambam, I believe females will make better Talmud scholars and are preferable as rabbis to the males.

much is actually required for analyzing texts…" This is what "learning" looks like for the liberal Modern Orthodox.

עד כאן ציטוט.

המסר המרכזי של המאמר, הוא שעם כזה 'לימוד תורה', אין שום בעיה שנשים תלמדנה תורה. האורטודוקסיה הליברלית לא באמת עוסקת בלימוד תורה, ולכן אין כאן 'בעיה' של לימוד תורה לנשים…

הכותב מונה את כותרות המאמרים שנכתבו במדרשיות שונות (לאו דוקא על ידי נשים), ומראה שמדובר בדברים טפלים וצדדיים, ולא בניתוח רציני של סוגיות, על אחד המאמרים הוא מראה שנראה כאילו נכתב ע"י צ'ט GPT שאין לו מושג על מה הוא מדבר, ו'התוכן הוא ג'אנק'. מאמרים אחרים קשורים בעיקר באקטיביזם אקלימי, ומשתמשים בדברי חז"ל כתפאורה.

וכעת נחזור לדף היומי, איך ניתן להבין את הדין של סוטה?

ובכן, נדמה לי שחשוב להדגיש, שבתורה שבכתב לא באה הסדרה חוקית ומשפטית לעוברי עבירה 'רגילים'. ישנם עונשים חמורים על כמה חטאים מרכזיים כמו חילול שבת, ניאוף, כישוף. וזאת במקרה שיש הרשעה 'על פי שניים עדים' (והתראה). אבל ברור שאין בעונשים האלו של 'למען יראו וייראו', בכדי להסדיר בחוק את כל תרי"ג המצוות, מה עושים למי שלא מעשר או נותן תרומה? למי שחוטא ולא מביא קרבן? למי שלא מקפיד על הלכות כשרות בתוך ביתו? אין בתורה אכיפה של ההלכה היומיומית. יש כאן מערכת יחודית המסורה ללב, ולליכוד החברתי של הקהילה והשבט. וכך רואים גם בנביאים שלא היתה אכיפה שיטתית על המצוות, הנביאים מוכיחים את החוטאים ומדברים על ליבם.

אמנם, כאשר אדם חושד שאשתו בוגדת בו. אי אפשר להשאיר את זה מסור ללב, ובודאי לא לרכילויות של הקהילה והשבט. אדם שחושד באשתו, עשוי להגיב בצורה מאד בעייתית, הוא יכול להבאיש את שמה לנצח, ושתנסה להוכיח שאין לה אחות. הוא יכול לפגוע בה כי 'ידוע שכך וכך'. יכולים להוציא לעז על בניו / בניה שהם ממזרים. וכמובן שגם משפחתה יכולים לנקום. (אלו דברים שמתרחשים גם בדורינו ולא רק בימי חמורבי).

ובכן, מה עושים?

יש לזכור, שגם אם אדם חושד באשתו אלף חשדות מבוססים, אין לה דין של סוטה. הדין עשוי להתחיל רק כאשר הוא מקנא לה, ואומר לה בפני עד אחד או עדים אל תיסתרי עם פלוני. כאשר הבעל 'זורק את הכפפה', הוא בעצם מוציא את החשד לרחוב, כל העיר תדע שהוא חושד בה. אבל עכשיו זה בידיים שלה, אם היא לא תיסתר (להיסתר – להתייחד רק שניהם, בשיעור זמן הראוי לעברה), היא מסירה מעצמה את החשד. בין אם היה בו מעיקרא ממש, חלילה, ובין אם היתה זו השמצה בעלמא. היא לא תיסתר, והחשד יימחק (מעניין שהתורה בעצם נותנת לאישה סולם לרדת מהעץ, גם אם הבעל צדק והיא אכן חוטאת עם אותו חשוד, אם היא תנתק את הקשר לא יקרה לה כלום, אין הוכחות, והחיים יחזרו למסלולם!). אם היא בכל אופן, למרות האזהרה בפני עדים, מתייחדת עם מי שהבעל חושד בה. הרי שהיא נוהגת בצורה ממש מחשידה. בנקודה זו חמורבי היה מאשר לאביו של הבעל לאנוס את אמה של האישה, ברור שהיא חוטאת, ולכן אמא שלה תיענש. אך דין התורה רואה בכך רק עילה להעמיד את הדבר לבירור.

הבירור חשוב לשני הצדדים, וגם לקהילה כולה. טהרת הייחוס של ילדיה עומדת לדיון ציבורי. כאשר גם היא וגם בעלה נקטו בצעדים חריגים, הוא הזהיר אותה בפני עד/עדים, והיא התייחדה בפני עד/עדים. זכותה של האישה לתבוע בירור, שכן למרות שנהגה בהתרסה, אין זה אומר שהיא חטאה, חשד אינו הופך לאשמה וודאית. וגם זכותו של הבעל לתבוע בירור. לפני שהמצב יתחמם, והבעל יבחר להכות את האשה או לנדות אותה. והאשה מצידה תברח לבית אמה בטענה שהוא רומס את כבודה. הבעל יכול למחול על הקינוי ולבטל את כל הטקס, רק במידה והבעל טוען שהוא דורש בירור, והאשה  טוענת לחפותה נעשה הבירור.

כאן הקדוש ברוך הוא מוחל על כבודו, ומצווה למחות קטע מספר התורה, המכיל את שם ה' האסור במחיקה, אל תוך מים. המעשה הזה מטיל פחד על כל הרואים, שמו של הקדוש ברוך הוא נמחה כאן אל תוך המים האלו, כדי למחות את השקר, אם האשה חלילה משקרת, הקללה תחול עליה. אבל אם היא לא משקרת, היא מתברכת. למרות ההתרסה של ההתייחדות, שהיא גם איסור בפני עצמו, וגם התרסה על קשר הנישואין עם בעלה שהזהיר אותה בדיוק מזה בפני עדים.

בכך חשים כל הנוגעים בדבר, כי החטא הוא מטמא וממית, הקב"ה יורד מן השמים ומתערב להבדיל בין טמא לטהור. למרות שהחטא נעשה בחדרי חדרים, יש לו השלכות הרסניות על העם במציאות.

כעת, דבר אחרון יש לזכור: הקללה הזו, היא ענין שמיימי, היא לא תפגע באשה שלא חטאה, להיפך, מי שיודעת שלא חטאה אינה פוחדת, כפי שהיתה פוחדת לפני מלך בשר ודם שאולי יחרוץ את דינה בלי צדק. היא שמחה לעמוד לפני האל שמשפטו אמונה ואין עוול. ואילו האשה שחטאה, עשויה לחטוף שבץ רק מהמחשבה הזו שהיא עומדת לבדיקה. לא כפי שהיתה עומדת לפני מלך בשר ודם, שעליו אפשר 'לעבוד' אולי.

מצוות הסוטה אומרת: המצוות והעברות האישיות אמנם מסורות ללב, החוטא חוטא בחדרי חדרים. אבל טהרת העם והייחוס, חשובה לבורא, ולכן כמו שהוא ירד מהשמים להפוך את סדום, לגמול  לאומות הרעות, כך הוא יורד כדי להבדיל בין הטמא ובין הטהור, להסיר או לאמת חשד נורא. משום שזה חשוב לו, והוא מפקח על טהרת המשפחה והעם.

הבטחנו בכותרת יציאת מצרים, וזו אכן חובת השעה, והרי עם פרוס הפסח מתחילים אנו לקרוא בתורה על דיני הטומאות והטהרות, אך הארכנו מספיק, ובעז"ה בפוסט הבא.