בעיה"ק צפת תובב"א
יש בפסח ענין מיוחד של לפני הפסח, של יכול מראש חודש, מתחיל כבר במצרים עם המשיכה של הקרבן קודם הפסח, השימור לשמה של החטים ושל המצות, והמנהג של לעסוק בהלכות הפסח, שממנו התחיל הרעיון של דרשת שבת הגדול, וגם קרבן פסח עצמו הוא בארבעה עשר בערב, כל העסק נעשה לפני הפסח.
הענין של שימור לומדים מ'ושמרתם את המצות', ואכן תמיד משמרת הוא בקדשים וטהרות, ולכן צריכים שיהיה לשמה. השנה בגלל סמיכות השבת, יש שמכינים לליל שבת מאכל ממצה, או גם ליום ע"י שמעברים צורתו כדי שלא יהיה פת. והמנ"ח מצוה י' (וגם בקובץ שעורים לפסחים) דן, באופן שאופה מצות וחוב שבחלק מהם ישתמש לפני פסח, שלכאורה יש כאן בעיה של לשמה, כי כשאופה את המצות חושב שחלק יהיו למצוה וחלק לא, וצריכים לסמוך על ברירה ובדאוריתא לא סמכינן. ובאמת בתפילין לא יועיל שיעשה תפילין ויחשוב שאח"כ יבחר מה יהיה קמיע ומה יהיה למצוה. אבל במצות אין דין עשיה לשמה אלא שימור לשמה. נראה שדינה יותר קל.
והנה יש פלוג' הפו' אם מועיל לשמה על תנאי, הפ"ת יו"ד רעו' כותב לגבי שמות שיש ספק אם הם קודש או חול, שיתנה שאם הם קודש שיהיה לשמה, וכ"כ בשל"ה, אבל בחזו"א יו"ד קנט נראה דפשיטא ליה דכה"ג לא מקרי לשמה. אבל במצות נראה שלכו"ע תנאי יועיל. כי אין כאן יחוד למצוה, ואין המצות חפצאדמצוה, רק שימור.
ולכן לכאורה יש לתמוה על החומרות לגבי טחינה בריחיים של מכונה או של מים, דהרי שימור שפיר איכא, ואין דין עשיה. ובכל התורה כולה ע"י מכונה חשיב מעשה, אפילו לגבי נזיקין מוזכר שהמושך בקרון חייב, ובחרישה, בצידה. ובשלמא בעשיה של המצה עצמה, אבל בשמירה קודם שהיא מצה, מהיכי תיתי שלא ייחשב שימור.
אמנם מצד שני יש גם חומראבלשמה של המצות, הדין של הלשמה במצות שונה משאר חפצי מצווה, שבהם הרבה פעמים יש סתמא לשמה, כי אין בהם עשיה של חולין, וכדעת הרבה ראשונים, דמילה למשל סתמא לשמה (תו' ע"ז כו.). הלשמה של המצות הוא לקחת את הלחם הרגיל ולהפוך אותו לקודש, לחלות תודה שנאכלות עם הפסח, ולכן הדין שלו שונה.
אבל נראה יותר מזה, שהכנת המצות היא יותר דומה לעבודה מאשר לחפצאדמצוה. כשמחילים דין בחפץ אפילו בגט שאין בו קדושה, זה דין בעשיה של החפץ, והלשמה שלו יוצר את החפץ. וכאן זה דין בעבודה של האכילה, וההכנה היא כמו ההכנה של הקרבנות, וכמו הביקור, שזה עבודה על הגברא. והדין הוא שימור ולא לשמה, אלא שהמהות של השימור הוא לשם מצוה, ולא להימנע מחמץ בעלמא, כי זו לא שמירה מדין התורה. ולכן עבודה ע"י מכונה זה פוגם בעבודה.
ענין 'קודם הפסח', אם כן, הוא להגיע לאכילת הפסח כאכילת קדשים, אחרי החינוך וההכנה, הזהירות מהחמץ, האכילה של המצה. יש בזה משהו כמו קרבנות, שאסור להקריב חמץ. השולחן שלנו נהיה כמזבח, ולכן מאד חשוב בו הסדר, והפסח מצה ומרור, ולגמור עד חצות. וההקרבה בתנאי שאין לו כזית חמץ בבית, והאיסור שעבד ערל מעכבו מלאכול בפסח.
תחילת השנה של ניסן נפתחת בקדשים ובקרבן. ובאמת ניסן הוא ראש חדשים, אבל למעשה תשרי הוא ראש השנה. בשום מקום א' ניסן הוא לא ראש השנה.
השנה נתפסת אצלינו לפי המחזור הטבעי, בתחילת השנה זורעים, בסופה קוצרים, כמו החיים של האדם, ובאמצע ימי האביב, כמו ימי הנעורים. ויש דמיון מעניין בין קביעת הפסח לבין קביעת הבגרות של האדם, שבשניהם יש את הזמן הקבוע בלוח, אבל צריכים ג"כ 'סימנים' טבעיים שמסמנים את האביב או את הבגרות, וצריכים להתאים ביניהם כדי שתהיה קביעת הבגרות ודאית.
וכאן יש הבדל בין החג של ניסן לחג של תשרי, השמחה של סוכות היא שמחה ללא גבולות, כמו ילדים, מיד התינוקות שומטים לולביהם ואוכלים אתרוגיהם, מתחילה שנה חדשה, אנחנו לא יודעים כלום, מפחדים מכל הדברים הרעים, ומוכנים לכל הדברים הטובים.החפצא של המצוה, ארבעת המינים, הם פירות, אין בהם דין שמכשיר אותם, זה הפירות שגדלים בחצר, מה שצריכים רק שיהיו יפים ושיהיה דרך גידולם, ושלא יהיו גזולים. וזה מאד שונה מהמצה. ד' המינים אחרי השימוש משליכים אותם, אבל המצה כיון שנאכלת בעבודת הפסח הרי היא עולה למעלה.
השמחה של פסח היא שמחה של התבגרות, אנחנו כבר יודעים איך נראתה השנה, איך היה החלק הטבעי שלה, הילדותי שלה, ואנחנו נכנסים לחלק הרוחני, הבוגר, של פסח וספירת העומר וחג קיום שבועות הברית.
בראש השנה אנחנו כקטן שנולד, ולכן לא מזכירים את סוכות מראש חדש. כאן אנחנו כבר בוגרים, ולכן מתכוננים מראש, וגם העבודה של החג, היא עבודה חשובה, כמו אדם גדול שנהיה בן דעת, המצוה הראשונה שעם ישראל צוו. ויש ענין גדול של ה'הלכות הפסח', אף אתה אמור לו כהלכות הפסח, שואליןודורשין.
ואכן התהליך הזה גם בתולדות עם ישראל, ובעיקר רואים בתורה, שבראשית היה דוק ילדות על מעשי העולם, (שיש בזה גם בחינה של מדרגה גבוהה, כמו שנבואה נשארה אצל ילדים שהם רואים ולא יודעים מה רואים), השמחה היתה טבעית, ויציאת מצרים היא ההתבגרות, היום הזה נהיית לעם, שזה השלב של הגדלות. מתחילים מקרבן פסח, ובזכותו יכלו לצאת ממצרים.
וכך יוצא שגם בקריאת התורה, אנחנו מסיימים את התורה בסוכות, ומתחילים מבראשית. וניסן תמיד מגיע עם ויקרא, עם הקרבנות, כי פסח הוא חג שעיקרו הקרבן, והקרבן הזה דורש קדושה, אם יש עבד אחד ערל אי אפשר לאכול בו, וגם ויקרא, בשבילינו, הוא החלק בתורה של הבגרות.
אמנם כשמתחילים ללמד את הילדים תורה, מתחילים גם מבראשית וגם מויקרא. מטעימים אותם טעם של בגרות, של טהרה, התינוקות אינם בני דעת לשמור על טהרה. אפשר לספר להם על זה, אבל חלק מהטהרה והקדושה זו האחריות הכבוד ראש, שאין לילדים, וכך אומות העולם כשעסקו בזה לפני מתן תורה, זה היה בלי כובד ראש, זה היה קול ענות, מצחקים, זה לא היה עבודה שהעולם עומד עליה, אלא כלי לרצונות של בני האדם.
ושתי ההתחלות האלו הן כמו שתי ראשי שנים, מראים להם גם את ר"ח ניסן, את ויקרא, שידעו לאיפה הם מכוונים, וחוזרים לבראשית, לתשרי, לבריאת העולם. לקין והבל.
חז"ל מדגישים את האמצע הזה של ויקרא, ו' דגחון חצי התורה באותיות, האותיות זה החומר כמות שהוא, אבני הבנין, האמצע של התורה זה מאכלות אסורות. דרש דרש בתיבות. ובאמת דרש דרש נמצא בחנוכת המשכן, את שעיר החטאת דרש דרש משה. זה קשור למיתת נדב ואביהו בחנוכת המשכן, שלכן אהרן לא אכל, ומשה דרש כנראה בפחד גדול, כדי שלא יארע עוד אסון. אבל כמו שאמרו חכמים דרש מלעיל ודרש לפנים, הדרישה הראשונה היתה שייכת לימי בראשית, שמתבטאים בעליצות של נדב ואביהו שבאו להקריב. אבל לא כמו בימי קין והבל, שה' לא שעה אל מנחת קין ותו לא, וקין הלך והרשיע. כיון שיש דירה בתחתונים, מי שלא עשה לפי הציווי בדיוק, נקדש ונשרף באש המזבח. והדרישה השניההיתה שמשה צריך לדעת שמעכשיו אהרן הוא הכהן והוא גם המורה, ועושה לפי ההלכה.
וחצי התורה של מהדרישה ואילך, הוא תורה של השלב של ההתבגרות והקביעה, שהאדם יודע כבר מי הוא. ועם ישראל יודע את בריתו עם ה'. והקרבנות הם רק אמצעי, שהרי ויקרא שהוא אמצע התורה, רק מתחיל בקרבנות, אבל הוא משלב פרשת קרבנות ופרשת ישראל, והשיא הוא פרשת קדושים, אבן שלמה תהיה לך כי קדוש אני ויראת מאלהיך, זה השיא של הקדושה. האחריות והכובד ראש והפחד שלא ישתנה שום דבר, אפיית המצות של הרב כמו בריאת העולם, בעשרה מאמרות, שכל סטיה מהם יכולה להחריב את העולם.
את ויקרא צריכים לקרוא ביחד, כתכנית אחת, לכן הוא מסתיים 'בהר סיני', ולא נכנס ל'במדבר', הכל ברית אחת, ויקרא מחבר את אהל מועד עם הקללות והברית הנצחית, הברית על הארץ, של השמיטה לעומת הגלות. וזה המבט של הבגרות, צריכים להציץ בסוף הספר מההתחלה, זה כמו הפסח שמתחיל מיד עם ספירת העומר, מתחילת הפסח סופרים ומחשבים את סוף התקופה ואת החובות. וכמובן שבע שבתות זה החשבון של היובל, החשבון שספר ויקרא מגיע אליו אחרי כל הספר, שמחזיק את הברית. התכנון של התקופות. הסיכום שהארץ תרצה את שבתותיה, עי"ז אנחנו יודעים את ההיסטוריה כי זוכרים מי היו המלכים הצדיקים ומי הרשעים, על איזה תקופות הארץ עכשיו באה איתנו חשבון.
הפסח הוא שלב של דע לפני מי אתה עומד, אתה כבר יודע מי אתה, ואתה יודע לקראת מה אתה הולך, החורף זה זמן שמקשיבים, לא שבונים, אי אפשר לבנות בו דברים לאורך זמן. עכשיו הזמן שמתחילים לבנות, שיוצאים לעבוד, ואת זה צריכים לתכנן קודם, מראש חודש.
וכאן יש סתירה, כי הפסח זה ענין של איש וביתו, והגדת לבנך, ההתכנסות של הבני מלכים. אבל התורה, והקרבנות, זה לפני ה', הנפש החוטאת, בעליה לרגל הרי נשים פטורות, והזקנים פטורים. הדקדוק והחשש הוא של האדם לעצמו, הבדיקת חמץ לא סומכים על אף אחד, הנשים והילדים פתאום מחוץ לתמונה. מי שרוצה ללמוד את כל הגופי תורה של ויקרא, זה לפרוש מן האשה, זה משים עצמו אכזרי כעורב, לפני ה' אין כלום.
והדבר מודגש בחנוכת המשכן, שנעשתה בא' ניסן, כשנדב ואביהו מתו, אהרן נצטוה שלא להתאבל, הרמב"ן מבאר שאהרן רצה לבכות אבל ציוו אותו שלא לבכות, כי לפני ה' לא שייך צער, הרי בחטאם מתו, וגם אם זה היה חטא דק, אי אפשר לבכות על הלקיחה שלהם, כי זה היה רצוי לפני ה'. הם לא היו במקום שנעזב למקרים, הם היו לפני ה'. ולכן כל בית ישראל יבכו את השריפה, את האסון, שהיתה אש במשכן, אבל לא את נדב ואביהו. ועל אהרן נאמר מן המקדש לא יצא, אין לו יותר בית.
ובאמת כואב הלב על התשובה לבן הרשע, למה אנחנו צריכים לאבחן בן שלנו כמו רשע? ונניח שהוא מדבר לא יפה, אז הקהה את שיניו? איפה הדרכי נועם? על פי דרכו? והרי האבחנה של 'העבודה הזאת לכם' היא מאד בדקות מול הבן החכם?
וזה שוב מתקשר לבני אהרן, שהחטא שלהם בדקות, ולכן הוא לא כתוב, כי הפרט המציאותי היה עמום, המצוות עיקרן אצילות, פרטי הדינים הם רק ביטוי למי שלא נמצא באצילות, אבל מי שראשו מגיע השמימה, החטא שלו הוא במצב הרוחני עצמו. כמו החטא של משה שלא התפרש (וגם קין והבל לא כתוב למה ה' שעה למנחת הבל, כי הם היו במצב ראשוני של קירבה לאצילות, החטא היה עצם ההבדל ביניהם). וההבדל בין מנחת אלעזר ואיתמר שכן התקבלה למנחת נדב ואביהו, היה דק, חז"ל דרשו על 'בני אהרן הנותרים' שכולם היו ראויים לישרף, מול השכינה כל בני האדם ראויים לישרף, כי מי ראוי לעמוד מול השכינה? והתורה סומכת לשם שיקחו את 'המנחה הנותרת', כי זה הרעיון של הקרבן, שנותנים חלק לה', והנותר מתקדש עי"ז, למרות שהכל של ה', אוכלים משלחן גבוה. ה' נקדש בקרוביו, ועי"ז האחרים עם חטאם ועם המדרגה שלהם יכולים להיות לבני אדם, כי נתנו חלק ה'.
המשפחתיות של פסח, היא משפחתיות אחרת משל סוכות, בסוכות כולם רוקדים עד כלות הנפש. הזקנים זורקים אבוקות, כולם כקטן שנולד, הכל המשך של היום טוב שהיה עושה כהן גדול, מנענעים וחובטים עד כי חדל לספור, מרקדין לפני הכלה שהיא ספר תורה, ומקשטים את החופה שהיא הסוכה, "כי על כל כבוד חפה, וסכה תהיה לצל יומם מחרב ולמחסה ולמסתור מזרם וממטר", (ישעיה ד). "קטון וגדול שם הוא ועבד חפשי מאדוניו" (איוב ג). בפסח, מי שפטור מהראיה נשאר בבית, חגגו איתו כל החורף, עכשיו צריכים לקדש את מי שראוי להתקדש.
כתוב שאומרים לבן הרשע, אילו היית שם לא היית נגאל, למה צריכים לחזור כל כך לאחור? אם הוא רשע, הוא עצמו מביא פורענות. אבל שם הרי היו רבים מאד שלא נגאלו, ולא כתוב שהנשארים היו רק רשעים, היה שם בירור, רק מי שנדבק בה' ובמשה עבדו יכל לצאת, מי שלא נשאר במצרים על סיר הבשר ונהיה חלק ממצרים. ומי שנדבק, אפילו אם לא היה צדיק יכל לצאת, הרי למיכה נקרע הים, דתן ואבירם וכל הערב רב, היתה להם זכות לצאת כי נדבקו במשה, אפילו לזמן. הבן הרשע הוא זה שלא נדבק, שלא טוב לו עם העבודה הזאת. שיש לו דעה אחרת על כל החלק הקשה של העבודה והפחד, בסוכות רוקדים איתו, אבל עכשיו זה כבר שלב של בגרות, יש כאלו שהם פחות מתאימים, אז לא דוחים אותם ח"ו, הקהה את שיניו, שלא יחשוב שהוא השנון, שהוא הצודק, שלא צריך את העבודה הזו. מי שקשה לו, הוא גם חלק מהעם, אבל הוא לא החלק היותר טוב. כשצריכים לבחור את הנציג למשכן, בוחרים את האלו שהם רותתים וזוחלים לפני ה'. והאחרים נטפלים להם.
הפסח זה החג של הבירור, זה מה שנעשה ביציאת מצרים, וזה מה שנעשה כל שנה, לא ייאכל על חמץ, זה לא טקס כמו ביום הכפורים שאנחנו מתירים להתפלל עם העבריינים, זה לא שמחת בית השואבה, זה מקום שמילה מעכבת, והחמץ מעכב, וגם מחשבת פיגול מעכבת. יש כאן חבורות חבורות, אבל החבורות האלו הן חבורות שלפני ה', לא זבח משפחה של איש וביתו. וכל חבורה צריכה לתכנן את הכזית של כל אחד שלא יהיה פיגול ונותר. וגם כאן ההלל חזק ובוקע את הגגות, אבל זה בדיוק בחצות, כולם ביחד, כל מי שעשה את כל הסדר כהלכתו, יש 'נרצה', כמו בקרבנות.
אנחנו כאן בהתכנסות של לפני ה', שלא מסתפקים בתוכן שיש לכל העם, כי רוצים יותר מזה, רוצים עוד עבודה. לא מחפשים דרך קלה של סתם דברים מעניינים, מחפשים מה ה' אלהיך דורש מעמך, לא מספיק ש"ס בעיון, לא מספיק טוש"ע ונושאי כלים, ולא מספיק מורה נבוכים, רוצים יותר מזה. רוצים ללמוד את מצוות הארץ, בארץ עצמה, להבין כל גבול מהו, בתושב"כ ובתושבע"פ ובהלכה. זה הבירור הכי גדול שאפשר, לדרוש מעצמנו עוד ועוד. והדרך שלנו לומר למי שלא רוצה שנדרוש כ"כ הרבה, למי שחושב שהדרך הקלה היא היותר נרצית, היא להפטיר בהלכות הפסח, ללמוד עוד ועוד, להתאמץ עוד ועוד, לדרוש מעצמנו, דרוש דרש, אנחנו תמיד בחצי התורה, כמה שנלמד, יש עוד כפליים בדיוק ללמוד, אין אדם יוצא וחצי תאוותו בידו, אנחנו צריכים לרצות מאתיים. אם גמרנו חצי לאורך, יש חצי לרוחב, ואם גמרנו חצי לרוחב, יש חצי לעומק. הפסח זה עד חצי הלילה, ויהי בחצי הלילה אז מתרחשים הנסים, נגמר חצי אחד, יש עוד חצי. גם בתוך החציו לכם, יש חצי של קדושה וטהרה.
זה מה שקורה גם בחכמה בעולם, כמו שאנחנו קוראים במורה נבוכים שאז הסבירו את הכל מכמה יסודות, גם ברוחני וגם בגשמי, לאט לאט גילו שתמיד אפשר לחתוך לחצי, ויש שם עוד כח מלמטה. אין יסודות סטאטיים ועומדים, מה שנראה כמו יסוד, אם אתה מעמיק, יש כחות מאחור, ומאחורי כל דבר יש עוד, כך אתה מגיע לכח הראשון, לאצילות. גם ברוחניות זה כך, מאחורי כל יסוד יש כחות, ומשם עולות הספירות עד לאצילות. אנחנו ילודי אשה, ולכן תמיד אנחנו בחצי הדרך, וככל שאנחנו מבינים יותר, כך נפתח לנו יותר בחצי שכנגד, הגדול מחברו, החצי שלא הבין גדול ממנו. ולכן ככל שלומדים באמת יודעים פחות, כי הפער נפתח כנגד הידיעה.
וזה מה שקורה בסוף השנה, בקיץ, אחרי שקצרנו הכל, ואנחנו כביכול זקנים, למדנו ועשינו ובנינו הרבה. שוב מתחילים שנה מהתחלה, שוב עומדים לפני ה' ונזכרים בכל הדברים שלא עשינו, בכל החצי העצום שיש מולינו, במראה שראש השנה מציב לנו. אבל אז הקב"ה קורא לנו אליו למעלה, ביוהכ"פ שאז ניתנו לוחות שניות, ונותן לנו הזדמנות להיות צעירים מהתחלה. וכנגדו בסטרא אחרא, היו בע"ז מבכים את התמוז, הצער הזה של סוף שנה, הדיכאון של מוצאי שבת, ווי אבדה נפש, הנשמה יתרה של השבת מסתלקת.
ולכן כשאנחנו מסתכלים על סוף ויקרא, יש גם את מוצאי שביעית, המחזור של שבע שנים, שהוא מחזור גדול של שנה, של חיים, של שבוע, זה זמן שבן דוד בא, ובתורה הכל מחזורי, כי זה מותאם לטבע שהוא מחזורי. הנסיון להציג משהו קבוע ואחיד הוא רמאות, הוא לא יצלח, כי התורה מותאמת למציאות. אז אנחנו עכשיו בערב שביעית, ומתכוננים קודם השביעית, בהלכותיה, כמו שאמר לבן 'מלא שבוע זאת', אנחנו מתאימים את עצמנו למחזור הזה שספר ויקרא קובע, שהוא מה שנלמד מתורת הקרבנות, מהקדושה, מהרעיון של משכן קבע בתחתונים, קדושת הארץ היא הקדושה שלנו על הארץ, ממלכת כהנים, שזה מתבטא בשמירה על המצוות התלויות בה. ויקרא מתחיל מהמשכן, שהוא בית סאתיים, ומסיים שהארץ כולה קדושה, כמו מחנה ישראל, משלחים ממנה את המצורעים, כי הארץ מקיאה את החוטא. ככל שאנחנו מתקדשים ומקדשים אותה, היא מחמירה איתנו, כמו שנדב ואביהו נענשו על קלות ראש, כמו שהבן הרשע, אולי כביכול רשע, נענש בדברים קשים, כי 'לא לכם ולנו לבנות בית לאלהינו', לא כל אחד יכול להשתתף כשותף שוה, אבל אם האדם מכיר את מקומו, ומסתכל על החצי שחסר לו, הוא יכול להיטפל, אפילו השאינו יודע לשאול יכול, רק שלא יהיה רשע, שלא יחשוב שבלבטל את העבודה, בלבטל את הפחד, בלבטל את הנמיכות קומה לפני המקום, את הוידום אהרן, הוא יותר טוב או יותר יפה.
מעולם לא עלה משה למעלה מעשרה טפחים, לא צריכים יותר מעשרה טפחים, ברגע שאנחנו עולים עשרה טפחים מעל הקרקע, זה המון, החצי הראשון הוא עשרה טפחים, ומי שעלה עשרה טפחים נשאר לו רק עוד חצי, כי הצעדים שלו נהיים יותר גדולים, אז אנחנו כאן עולים תשעה טפחים, לא סתם זה במקומם של רבותינו המקובלים, כי זו המהות של הקבלה, לראות מצד אחד כמה עבודה וחכמה צריכים בשביל העשרה טפחים הראשונים, ומצד שני כמה העשרה טפחים שכנגדם יכולים להיות בהישג יד, כמה ילוד אשה יכול לתפוס ולהבין את כל המסלול של העשרה טפחים החסרים לו. הוא משתוקק לזנק ולהיכנס אליהם, אבל כל עוד הוא ילוד אשה הוא לא יכול. וכאן, במקום הקדוש הזה, אנחנו יכולים להסתכל כלפי מעלה. בזכות האנשים המיוחדים שנמצאים כאן, אנחנו יכולים בדיבוק חברים, לחלוק, ולעבד, ולהבין את כל הדברים הנשגבים שאפשר להוציא מרבותינו המקובלים, את אותם דברים שהבן הרשע כביכול קורא כמו תוכי, ואומר מה העבודה הזאת לכם, מה אתם מנסים להבין. אנחנו כן רוצים להבין, לא מתוך קלות ראש, להיפך, מתוך נמיכות קומה, מתוך הבנה שכמה שאנחנו מבינים, החצי שכנגדו נהיה יותר גדול, אין הקב"ה נותן חכמה אלא בכלי מלא, אז מכניסים לכלי עוד והוא נהיה יותר ריק, יש בו יותר מקום. הסנה בוער והסנה איננו אוכל.
כאן אנחנו רואים מולינו את הסנה בוער, אחרי כזו שבת הגדול, כשאנחנו כבר לא בשלב הבראשיתי שלה, אלא בשלב המבוגר, כשרואים את הסוף, רואים ג"כ שככל שמכניסים בשבת הגדול יותר, היא נהיית יותר גדולה, ויש עוד חצי גדול שלא הכנסנו. מועט המכיל את המרובה. כל דבר גשמי הוא מועט, וכל דבר רוחני הוא מרובה, לכן תמיד כשמכניסים רוחניות בכלי גשמי, מרגישים שיש מקום לעוד הרבה, וגם שמה שכבר נכנס הוא בבחינת נס.
יוצר התמונה: -, ויקיפדיה