1

ד"ר אפרים זאנד: מבנים בטקסט המקראי

בהמשך למאמרים: מרטין בובר על הפרשנות החדשה המבטלת את תורת התעודות, וכן: סימני אחידותבראשית ושמות כיחידה מתוכננת אחתד"ר יונתן גרוסמן לאחדות בראשית, נסקור כאן ספר נוסף של חוקר בן זמננו העוסק במבנה הטקסט המקראי, בצורה מדוייקת וכמעט מתמטית, הוא מוכיח את מבנה הפרשה בעזרת מלים מנחות, הקבלות, והצלבות, הוא קובע את תחומי הענינים והפרשיות, באופן שאינו משאיר מקום לרעיונות של חיבור טקסטים ותעודות. המדובר בספרו של ד"ר אפרים זאנד: מבנים ומשמעות בסיפור המקראי.

מכללת שאנן מציגה את הספר:

הטענה העיקרית של ספר זה היא שאפשר לצמצם את כריכה קדמיתמגוון הפירושים האפשריים של הכתובים – בעזרת השימוש בכלים מבניים תמטיים ולשוניים בסדר קבוע מראש. נכונות הניתוח מתבררת כאשר מגיעים למסקנות זהות או דומות מאוד בעקבות ניתוח הסיפור או החוק – בעזרת כלים מבניים שונים בלתי-תלויים זה בזה. הרב ד"ר אפרים זאנד, חוקר בתחום המקרא ומרצה בכנסים רבים. מרצה למקרא בשאנן – המכללה האקדמית הדתית לחינוך, וראש החוג למקרא במכללה האקדמית לחינוך, גורדון.

ד"ר לאה מזור בסקירתה על הספר מביאה מספר דוגמאות:

ניתן לקבוע את גבולות הסיפור לפי קריטריונים חיצוניים ולפי ההקשר הספרותי הקרוב בו כתובים הדברים, לפני שקובעים מהו הסיפור ואת חלקיו הפנימיים. לדוגמה, סיפורי מגדל בבל וקריאת אברם ללכת אל הארץ אשר ה' יראה לו כתובים בריחוק פיסי כאשר תולדות שם (יא 32-10) מפרידים ביניהם; הם עוסקים באנשים ונושאים אחרים ומתרחשים במקומות מרוחקים. אולם לשני הסיפורים (יא 9-1; יב 9-1) אין מסגרת לשונית עצמית ואם מחברים אותם יחד, קיימת מסגרת לשונית כיאסטית של הפועל נס"ע והתיבה 'קדם'; המילה המנחה הדומיננטית בשני הסיפורים זהה "ארץ" (7/6) וכהן [1] הראה ששני הסיפורים בנויים ממילים וצירופי מילים זהים או מתייחסים אהדדי. ממצא לשוני זה מחייב את הפרשן לבדוק אם קיימת משמעות תמטית מאחורי הקשר הלשוני ולפרש בהתאם את הטקסט המורחב (יא 1-יב 9) כיחידה אחת המורכבת משלש יחידות-משנה (יא 9-1; 32-10; יב 9-1). [2]  כך חייבים גם לקבוע מי הדמות הראשית לפני שקובעים מהו מבנה הגמלון של הסיפור; הרי ההבדל בין תיאור לסיפור הוא, שבסיפור קורים דברים, דברים משתנים ודמויות נאבקות עם עצמם, עם הגורל ועם החברה. הדמות המתמודדת עם השינוי היא תמיד הדמות הראשית…   

כלים המרכזיים הם איתורן של מילים מנחות לפי מפתח כמותי (המטען הרגשי של המילים והשפעתן על אווירת הסיפור ייבחן בהמשך הספר), הבנת תפקידן במיקומן הפיסי בחלקי הטקסט ומציאת המבנים התמטיים והלשוניים, הנקבעים לפי מבני החזרה של מילים אלה. הכול, לפי סדר עבודה קבוע מראש. גישה זו מכניסה אלמנט אובייקטיבי לסבירות בחירת המבעים בעזרתן מרכיב הפרשן את שלד הסיפור ואת מילוי הפערים הספציפיים.
השיטה מורחבת מעבר להבנת המילה הבודדת ושיבוצה במקום ספציפי בפסוק, ועוסקת גם בשיבוצו של הפסוק בתוך הרצף הסיפורי, הסיפור המצומצם בתוך הסיפור הרחב, ובסופו של התהליך שיבוצם של מחזורי סיפור בתוך הספר.
כל כלי מוסבר ומודגם בצורה בהירה וקלה להבנה.
הפרק הראשון בספר עוסק בדרכי תיחום הסיפור המקראי מבחינה חיצונית ופנימית, בעזרת כלים תמטיים ולשוניים.
בשלב זה של ניתוח הסיפור, ההבנה התמטית היא יותר רגשית מאשר אובייקטיבית; הרי עדיין לא נחשפו אבני הבניין הלשוניים ותפקידן במרקם הסיפורי. אין פסול בהבנה רגשית זו, אך על הקורא להבחין בין תגובה רגשית שהיא תוצאה מאינטראקציה עם עולמו הפנימי של הסיפור לבין ריחוק לשוני ותרבותי. התגובה הראשונה היא פרי עמלו של הסופר, האחרונה של הקורא. בכך עוסקים רוב הפרקים הבאים"
עד כאן לאה מזור, מאמר לדוגמא ניתן לקרוא כאן: זאנד – הסיפור המקראי, בסיליבוס שלו ניתן למצוא עוד מקורות התואמים לגישתו.
(יש להסתייג מחלק מביטוייו של זאנד, המתארים את הסופר ממציא דו שיח וכו',  ואין זו גישתינו לתורה, אבל באופן מטאפורי אפשר לתאר כך את הדברים כתיאור הסוגה הספרותית, ולא כתיאור מציאות של סופר היושב וממציא).