לחץ לגירסת הדפסה

מתוך נאום בכנס 'מדע ותודעה', על הקשר בין מדע לתודעה – ותרומת היהדות לנושא:

מה שביניהם – מסע הדילוגים בין המדע לתודעה

ד"ר דניאל שליט

ד"ר דניאל שליט, יליד 1940, ישראל, בוגר האקדמיה הישראלית למוסיקה ואוניברסיטת ת"א (פילוסופיה), כותב ומרצה על היחסים בין התרבות הכללית לבין מחשבת ישראל.

מבוא היסטורי א': המהפכה המדעית

ההיסטוריה של יום העיון הזה מתחילה לפני ארבע מאות שנים, במה שמכונה לפעמים "המהפכה המדעית". אז התחילה תנועה ששאפה לייסד את הידע האנושי על יסודות חדשים לגמרי, יסודות פשוטים וברורים, ולהמשיך מהם בשיטה עקבית והגיונית, כך שתיווצר מערכת-ידע בהירה, פשוטה, מוכחת, וודאית. (שלא כידע שלפני-כן, שהיה תערובת של מסורות דתיות, מיסטיות ומורשת יוונית-קלאסית).

אנשים מלאומים שונים לגמרי, כמו קופרניקוס הפולני, טיכו ברהה הדני, קפלר הגרמני, גליליאו האיטלקי, דקרט הצרפתי, פרנסיס בייקון האנגלי – כאילו ענו לאותו קול-קורא. התעוררות זאת עצמה היא דבר-פלא, ואפשר לקרוא לו בשם "הארה היסטורית" חדשה – כמו שגם התחדשויות שלפני כן, כמו הפילוסופיה היוונית, הדתיות של ימי הביניים, ההתעוררות של הרנסנס – ראויות לאותו תואר "הארות היסטוריות". (ביני לבין עצמי אני חושב שמותר לראות בהן הארות אלוהיות בתולדות האדם).

מה תהיה הדרך, או "המתודה" המדעית החדשה? בדבר זה היתה מחלוקת. דקרט הצרפתי דגל בשיטה מתמטית-גיאומטרית, ובעקבותיו הלך שפינוזה; ואילו פרנסיס בייקון האנגלי דגל בשיטה ניסיונית-כמותית, הכללה מן הפרטים אל הכלל הנקראת בשם אינדוקציה (כמו שהשיטה הגיאומטרית נקראת בשם דדוקציה, מן הכלל אל הפרטים).

אכן, הפרקטיקה המדעית בסופו של דבר שילבה את שני הכיוונים, את הנסיוניוּת (אֶמפיריות) עם המתמטיזציה של הנתונים. כי כמו בהרבה שטחים אחרים, כמו בדיבור ואפילו בהליכה, אין האדם יודע בדיוק מה הוא עושה; אין הוא פועל לפי תכנית מותווה מראש; הוא מגשש ומתקדם ומתקן, ואילו התיאוריה – הדקדוק, כללי הקומפוזיציה במוסיקה, או לענייננו, הפילוסופיה של המדע – אלה באים רק לאחר המעשה. אם אני בא לשאול את עצמי, ממה מורכבת חידת השכל הרציונלי, מה שעולה בדעתי הוא כזה: ראשית, ניתוח (אנליזה) למרכיבים, כגון אטומים והכוחות הפועלים ביניהם, או מאסה ואנרגיה (לרוב אין אלה כלל המרכיבים החושיים הישירים, אלא מרכיבים מופשטים, היפותטיים, כמו הנפילה בחלל ריק-מחיכוך של גלילאו, או התנועה בחלל ריק של ניוטון); שנית, קביעת היחסים בין המרכיבים הנזכרים בשפה המתמטית; תוך כדי כך, סינתיזה – הרכבת מערכת או מודל של המרכיבים ויחסיהם; וכעת – הצעת ניסויים שיוכלו לאשש (ביטוי יותר מאוחר, של קרל פופר) את המערכת המוצעת. כל זה חלק מן המיסתורין של המעבדה-התודעתית הפיסיקלית.

ובכן, לא עברו ארבע מאות שנה מיום התחלות הפיסיקה המודרנית, ותוך כדי עבודת צוות של מיטב המוחות באירופה קמה והיתה בתחילת המאה העשרים, מערכת הפיסיקה המודרנית.

מבוא היסטורי ב': המאה העשרים וההווה

זאת היתה מערכת "אובייקטיבית", משותפת, ניתנת-לבדיקה ולחזרה, אמינה וברורה. כמעט מושלמת, כמו סברו לפני גילוי תורות היחסות והקוונטים.

אכן היתה בעייה אחת: מחוץ למציאות האובייקטיבית הזאת נשארה המציאות ה"סובייקטיבית", כגון, אמונות, ערכים, רגשות כמו אהבה ושנאה, בדידות ותקווה, ואפילו איכויות כמו אדם וכחול, צליל, חום וקור. בקיצור, כל מה שבאמת נותן טעם לחיי אדם.

ואכן בשנת 1959 כתב לורד ס. פ. סנו (Charles Percy Snow) ספר בשם "שתי התרבויות" (The Two Cultures) שבו התלונן על כך, ששני העולמות, האובייקטיבי והסובייקטיבי, הצמיחו לא פחות משתי תרבויות, זאת המדעית-טכנולוגית וזאת האינטלקטואלית-ספרותית; ואלה, לא זו בלבד שאינן מבינות זו את שפת זו, אלא שקיים ביניהן ניגוד ואפילו עוינות. עוד כתב, שהתרבות הטכנולוגית היא אופטימית, בעוד התרבות האינטלקטואלית היא מקוננת ודיכאונית. לזה יסכים כל מי שמכיר את הספרות, האמנות והמוסיקה של תחילת המאה העשרים, מספרות ומחזאות האבסורד (קפקא, יונסקו, פינטר, בקט, קאמי, סארטר) ועד למוסיקה הא-טונלית (שנברג, ברג, ווברן). כולן כתובות במודוס של חלום-סיוטים.

אבל ניתן לומר שברקע עומד עיקור החלק הפנימי של האדם על ידי המדע האובייקטיבי; שכן זה נתקבל כמציאות היחידה, בעוד שהחלק הפנימי הוצג כמערכת בלתי-אמינה, אישית מדי, קפריזית, ולמעשה – פחות קיימת.

מובן מאליו שהמערכת הפנימית לא שבתה, ואפילו התקוממה, והיא שהפעילה את התנועות הרומנטיות הגדולות באמנות ובפילוסופיה, עד שהחיים הפנימיים התפרצו ויצאו מגידרם בנאציזם. שם התרחש זיווג הרסני בין הדחפים התת-מודעים לבין הרציונלית וטכנולוגיה, שגויסו לשירותם.

***

נחזור קצת אחורנית. עקבנו אחרי יחסי האדם עם המדע עד סַף המאה העשרים. מה קרה כעת? בערך מ-1905 הופיעה הפיסיקה החדשה – תורת היחסות הפרטית והכללית ותיאוריית הקוונטים. מבחינה מסויימת נעשה המצב עוד יותר גרוע, מבחינה אחרת נפתח פתח של תקווה.

מצד אחד, הפיסיקה שהיתה גם לפני כן מדע של מציאות מופשטת, מתמטית בעיקרה, "מציאות של צללים" כמו שקרא לה א. ס. אדינגטון – נעשתה לא רק מופשטת אלא לגמרי "קאונטר-אינטואיטיבית" – נוגדת כל תפיסה ודימוי של השכל הישר. מאסה שהיא אנרגיה, גל שהוא חלקיק, גוף פיסי שרובו רִיק – מי ששואל את המדען מה פשר כל אלה, או למשל היכן נמצא האלקטרון בדרך בין שתי תחנות שלו – מקבל את התשובה שזוהי לא שאלה מדעית, ואפילו לא שאלה אינטליגנטית. למדען מספיקות בהחלט המשוואות שלו. על המשוואות האלה נאמר: "לא תעשה לך כל תמונה".

וגרוע מזה, אם ישאל השואל: מהי המציאות הכללית שמאחורי המשוואות, יקבל שוב את התשובה שזוהי שאלה לא-מדעית, לכל היותר שאלה פילוסופית, אם לא שאלה חסרת כל משמעות.

כך קרה, שהפיסיקה, שיצאה לדרכה במאה השש-עשרה בחיפוש אחרי ידע אמין, על יסודות פשוטים וברורים, באופן שיהיה ציבורי ובהיר – בנתה כמעט על-כרחה מערכת לא מיידית, לא פשוטה ולא ברורה, לא חומרית כלל, ולמעשה לא מובנת אלא במושגים מתמטיים, ולא ניתנת אפילו לדימוי.

ואנו זוכרים, שהבעייה הקיומית היא היכן האדם וחייו בכל זה? מה טעם החיים? ביקום כזה – האם האדם הוא יותר מיתום קוסמי?

עד כאן – ההרעה במצב. כעת לפתחי התקווה.

ראשית, התברר שבמידה רבה, המדען משפיע, בעצם הניסוי, על תוצאות הניסוי. ויש שאמרו: לא מרגע הצבת המכשירים, אלא דווקא ברגע שהניסוי מגיע לתודעתו. אם כן: תודעת האדם משפיעה על המציאות.

במילותיו של האסטרונום והפיסיקאי א. ס. אדינגטון: הגענו לקצה הבלתי-ידוע, ומצאנו שם עקבות מוזרים. המצאנו כל מיני הסברים מתוחכמים לעקבות האלה; לבסוף הסתבר שאלה עקבותינו שלנו. זאת אומרת, נמצאה לאדם ולתודעתו מעין דריסת רגל בארמון המדע. ועדיין צריך לזכור, שכמו שכל הבניין הוא מופשט והיפותטי, כך גם "התודעה" שקובעת את תוצאות הניסוי, גם היא היפותטית ועקיפה. לא התודעה הנוכחת של המדען היא המודעת לאופן שבו היא גורמת את התוצאה, אלא "התודעה" כמושג מופשט ועקיף.

אבל זה לא היה הכל. מספר מדענים, לא בתפקידם כמדענים, אלא כביכול בשעות הפנאי, כבני-אדם, שאלו אל עצמם בכל-זאת ולמרות הכל, מהי המציאות שעומדת "מאחורי" המשוואות שלהם.

והנה כמה תשובות. הפיסיקאי והאסטרונום ג'יימס ג'ינס אמר: לדעתי התופעה היסודית היא התודעה Consciousness)), והיקום הנגלה הפיסיקלי שלנו אינו אלא נגזר ממנה. "היקום מתחיל להיראות לא כמכונה גדולה, אלא כמחשבה גדולה". ועוד אמר: התודעות הפרטיות שלנו הם כעין תאי-מוח בתודעה המקיפה. וחברו, א.ס. אדינגטון אמר: The stuff of the world is mind-stuff""

והנה כאן עומד הכנס שלנו: מה הקשר בין התודעה (הרחוקה) שבבסיס הקיום – לבין התודעות האנושיות שלנו, שאינן רק תודעה, אלא גם תקווה ופחד, אהבה ושנאה? איך נאחד את הקיום האנושי?

המפגש מערב-מזרח

לכאורה, הצעד המתבקש הוא להיפגש עם התודעה של המזרח הרחוק. שכן, וזה שוב פלא, כל אותן שנים שבהן בנתה התודעה המערבית את הבניין האובייקטיבי שלה, את בניין המציאות החיצונית – בנתה תודעת המזרח, בקצה העולם האחר ובכיוון-החיפוש ההפוך בדיוק, את המדע הפנימי של התודעה, בצורה לא פחות שיטתית ומדוייקת מאשר זו של הבניין המערבי.

אפשר לומר, שתוך אותן אלפי השנים שבהם התקדם המערב, דרך יוון ואירופה, מן הדמיון המיתולוגי שלו אל המחשבה המתמטית, אל בניין העולם החיצוני – התקדם המזרח, נאמר הודו, מן המיתולוגיה ההודית (אומרים שבהודו יש אלים כמספר האנשים, וזה מספר לא-קטן) – אל מציאות פנימית, תודעתית-רוחנית, מפורטת אבל אחדותית.

אכן, במאה העשרים התחיל המערב לנסוע למזרח, והמזרח למערב. היו גם כמה פגישות די-מאושרות בין פיסיקאים מערביים לבין יוגים ומאסטרים הודיים וסיניים, שהניבו כמה ספרים מעניינים1].

***

אבל כל זה קרה בשנות השבעים של המאה הקודמת, ובחמישים השנים שחלפו מאז המצב נראה די תקוע. ה"מיינסטרים" המערבי נשאר בעמדת החשיבה הרדוקציוניסטית (העמדת כל המציאות על חלקיקיה), וה"מיינסטרים" ההודי (אם יש כזה) – בעמדת ההתמסרות לסמאדהי או לנירוואנה – מצבי ההשתקעות באלוהות או באַין.

וזה מפני שכל אחד מן הכיוונים, המערבי והמזרחי, ביצר את דרכו מבחינה היסטורית, חברתית וכלכלית ומוסדית. האקדמיה המערבית מייצרת רדוקציה; המחקרים, תקציבי המחקר, המשרות, התארים והמעמד החברתי נקבעים לפי הנאמנות לרדוקציה (קיימת מגמה ל"אקדמיזציה" אפילו של מוסדות אמנות, דת וכו' היינו רדוקציה במידה זאת או אחרת). ואילו המדיטציה ההודית מעודדת – גם מבחינת הסולם החברתי – התמסרות למצבי-תודעה טרנסצנדנטיים, שבהם אין רואים כלל את האנליזה המערבית. הרי מנקודת-המבט הבודהיסטית, למשל, כל המציאות הפיזית כולה נראית כ"מאיה", כאשלייה של ה"מיינד", ואם כן, מה הטעם לנתח אותה ולסלול גשרים אליה.

בין הקצוות מנסה לתווך תרבות ה"ניו-אייג'" המערבית. כאן יש הרבה תובנות רוחניות אישיות, המשתמשות גם בשפה מדעית, כמו תדרים ואנרגיות, המקבלים כאן מובן חדש, ואפילו במושגים מתורת הקוונטים; ויש כאן גם הרבה פתרונות למשמעות-חיים אישית; אבל בכל-זאת נראה שחסר תאום, מבנה וסדר. וכאשר כל אחד מן הקצוות מערב-מזרח הוא כל-כך עקבי וקוהרנטי, מתבקש שגם בגישור יהיה משום סדר ושיטה.

תובנות מן היהדות

כאן אני מבקש רשות לתרום תובנות מן היהדות2].

לא רק מן הסיבה החיצונית, שיהודים היו ועדיין פעילים בשני הקצוות: בולטים במחקר המדעי, ובולטים גם בין שורות היוגים וה"גורו". (זוהי סיבה חיצונית – כי הם פעילים שם לא כיהודים, אלא כמאיישים שדות-תודעה אחרים).

אלא בעיקר מן הסיבה הפנימית, והיא, שעומק התודעה היהודית עוסק בעומק המציאות; ובזמן שבו הגענו לחפש את מה שעומד ביסוד המציאות, אין שום סיבה שלא לשאול את המורשת שלנו מה יש לה לומר.

***

ובכן, לפי היהדות, כמו שמפורש בייחוד בחלק-הסוד שבה, המציאות היסודית היא האינסוף האלוהי. לפי הדגשה נוספת, וחשובה, זוהי גם המציאות היחידה. אלא – שצמצם האינסוף את אינסופיותו, בשורה ארוכה ומורכבת של צמצומים. וזה, ראשית, כדי לתת מקום לעולם, ושנית – כדי לתת מקום לאדם.

לתת מקום לעולם – כמבנה שיש לו טבע יציב, בעל חוקים, שהם אוניברסליים, כלומר תקפים לכל מרחבי הקוסמוס. הרי אחד הפלאים הגדולים ביותר הוא הקביעוּת והכלליוּת של חוקי הטבע. וכותב בנימין פיין3], שמשנתו נזכרה בראשית הכנס, שלא לחינם התפתחו מדעי הטבע המדוייקים דווקא בתרבות הנוצרית המושפעת מן היהדות – שהַנָּחתה המוקדמת הוא יציבות הטבע, "חוקות שמים וארץ"4].

עד כאן העולם. ובהשלמה לזה – העולם ניתן לידיעה ולהבנה על-ידי האדם. (ועוד מזכיר בנימין פיין את הפלא של מובנות העולם על-ידי האדם5]; והוא מסביר את הפלא בכך שתודעת האדם היא נקודה אחת מחכמת הא-ל, "החונן לאדם דעת ומלמד לאנוש בינה").

ובכן האדם נקרא לעלות בשלבי הבנת העולם, ולהגיע תוך כדי כך בהדרגה גם להבנה מעמיקה-והולכת של עצמו-הוא; ומתוך עצמיותו זאת – בסופו של דבר – לעמוד לפני יוצרו ולדבוק בו, ובכך להשלים את מעגל הבריאה.

מסע הדילוגים מן החומר לרוח

אבל הבנת העולם אינה רק בשכל הרציונלי-כמותי. זהו רק אחד מפני הדעת – דעת המציאות החיצונית. ובימינו אנו יכולים להשלים את תמונת העולם הזאת על-ידי עליה בשלבים אל מציאויות פנימיות יותר. כל שלב כזה יהווה "דילוג", קפיצה.

אנו נקראים להתבונן בדילוגים האלה באורך-רוח. למעשה, מוצעת כאן דרך שהיא כעין מדיטציה, מושג הבא מן המזרח, אבל על מושגים הבאים מן המערב – מן הפיסיקה, הביולוגיה והפסיכולוגיה.

***

דילוג ראשון: מן הדומם לצומח, או מן המכניזם לאורגניזם.

במדע כפי שהוא, המעמיד את כל המציאות על חלקיקיה (תהליך הנקרא "רדוקציה"), אין הצומח אלא מקרה מורכב של מערכת פיסית-כימית. מכאן גם האפשרות לאבולוציה חלקה, שכל מה שדרוש לה כביכול הוא זמן מספיק.

אבל ההתבוננות המוצעת כאן מכירה בכך שהמעבר מדומם לצומח הוא "דילוג", קפיצה אל רמה אחרת ואפילו מנוגדת של הוויה (וכן של הכרה).

לדילוג הזה יש שני פנים: השלמות והכיווניות. השלמות – היא בכך שהשלם הוא המכוון את תנועת החלקים, ואפילו בונה אותם לפי צרכיו; והכיווניות היא, שבאורגניזם החי נולד חץ הזמן – כיוון של הגדלת הסדר, של שכלול המבנה. וזה בניגוד לאנטרופיה בפיסיקה, שהיא חץ-זמן הפוך, של הקטנת הסדר.

בזה אנו מכירים-מחדש בשני עקרונות שהכיר בהם עוד אריסטו, והם "הסיבה הצורנית" ו"הסיבה התכליתית" (באנגלית, בתרגום מן הלטינית: formal cause, final cause). חשיבתו של אריסטו היתה ביולוגית, אבל מחשבת הזמן החדש דחתה את התכליתיות (טלאולוגיה) כסוג של עצלות מחשבתית, המוותרת על הצורך במציאת היסודות האנליטיים המרכיבים את תופעת החיים. ואילו כיום, כאשר אנו באים להכיר מחדש בשלמות ובתכליתיות, זה כבר אינו נעשה מתוך עצלות. אדרבה, כבר הגענו בחריצות בלתי-נלאית עד לקצה גבול האנליזה, ודווקא מתוך שיא דיוק המחשבה האנליטית, אנו באים להכיר במה שחסר כאן – בשלמות ובתכליתיות – כפרדוכס, כדילוג, כגילוי חדש.

הדילוג מן הדומם לצומח אינו רק במציאות החיצונית גם מבחינת כוח-ההכרה שלנו זהו דילוג. אנו מגלים, שלא רק כוח האנליטיות טבוע בה, אלא גם כוח הכרת השלם; וכן אנו מגלים את הכיווניות שלה: ההכרה היא תמיד אינטנציונלית, שמה-לב.

וכן ייתכן כאן דילוג בתפיסת המציאות כולה – דילוג לאפשרות לתפוס את העולם כולו, את מבנה כל המציאות, כבעל אחדות ומגמה.

***

הדילוג הבא הוא מן הצומח לחי. המדע כיום אינו מבדיל עקרונית בין הצומח לחי: שניהם לדידו רצף אחד של אבולוציה, תמיד מאבני-יסוד אל מורכבות (complexity) גדולה יותר.

אבל באמת מדובר בדילוג: מן הפעילות הפיסית-כימית-עצבית-מוחית כשלעצמה – לבין התודעה או הרצון המקבילים לה, שהם עניין חדש לגמרי.

כי אם נתבונן היטב נראה, שאין שום מעבר, למשל, בין הפעילות הנוירונית במוח, שהיא פיסית-כימית-חשמלית – לבין התחושה "אדום". או לבין תחושת הצליל "סי-במול", שבו הפעילות הנוירונית זהה ל"אדום", אלא שהיא מתרחשת במיקום אחר במוח. וכן הדבר ביותר האיכויות, התחושות והרגשות – לכולן אמנם פעילויות עצביות מקבילות, אבל הדילוג מן הפעילות העצבית לתחושה הישירה, הבלתי-אמצעית – הוא אינסופי.

ובכן, בדילוג הזה מופיע גורם חדש לגמרי – התודעה, שרק בעלי תודעה יכולים לדעתה – "מבפנים". וכמו-כן מופיע כאן הרצון המודע: הנטייה הצמחית אל השמש או אל המים הופכת בחי – לרעב או לצמא מודעים: לרצון אל האוכל. בעצם מדובר בטרנספורמציה של האחדות והכיווניות שהיתה עוד באורגניזם הצמחי – לאחדות התודעה ולכיווניותה – שהיא, כאמור, תשומת הלב (attention, intentionality)

גם כאן מדובר בדילוג לא רק בין צומח לחי, אלא בדילוג בהכרה שלנו עצמה, מהכרה עקיפה, מתווכת, מושגית – להכרה ישירה, "מבפנים". ומי שירצה יוכל לראות מעתה בעולם כולו עולם חדור תודעה, אינטליגנציה. וכבר איננו רחוקים מנושא הכנס.

הדילוג אל האדם. כבני-אדם אנו בעצם שותפים לעולם התחושות ולעולם הרצונות של החי אבל, "מותר האדם", הדילוג אל האדם הוא – החופש. בחי, כל הרצונות מווסתים על-ידי מה-שנקרא "אינסטינקט". הרצונות החייתיים, למשל: למזון, לפריון ולטריטוריה, מוגבלים על ידי חוקים קבועים. אבל באדם – כל מה שמוגבל בבעלי-החי, יכול להפוך בו לרצון אינסופי, כי גם לחופש שבו יש פוטנציאל אינסופי. וכך יכול התיאבון למזון, וכן למין, וכן לכיבוש טריטוריאלי להפוך לאינסופי. יש צורך במוסר, אשר יגביל את הרצונות ויתאם ביניהם.

וכך, אנו מוצאים בדמות האדם עצמו שלושה דילוגים.

הדילוג ראשון הוא – הדילוג אל הדעת. כבר הדמיון מהווה חופש מגירויי החושים המיידיים ונטילת חופש לבנות מהם עולם דמיוני. אבל מן הדמיון בא האדם אל השכל. כאן נבנה האדם כיצור חושב, הבונה לעצמו עולם מושכל; והזמן העתיק, החל מיוון, ראה את המחשבה או השכל ככתר האדם, כשלמות האדם, ובלשון הרמב"ם – כ"צורת האדם".

אבל עוד אפשר לראות באדם דילוג נוסף, מתבקש – אל האדם המוסרי. כאן הוא נוטל חופש מן לא רק מן החושים, אלא גם מן הרצונות, היכולים להפוך לתאוות, כדי להכניס בהם סדר ומשטר. הוא ינסה לעשות זאת בעזרת השכל שרכש.

השאלה היא, אם כוחות השכל חזקים למדי כדי להשתלט על כוחות הרצון ולארגנם לפי תבניות השכל. שופנהאואר, למשל, סבר שלא; כוחות הרצון עצומים לאין-שיעור מכוח השכל. וכמו שאמרנו לעיל, ראינו בימי השואה, איך השתחררו באירופה כוחות הרצון הנמוכים ממרתפיהם וגייסו את השכל לשירותם: הרציונליות והמדע עבדו בשירות השנאה שנתפשטה עד לאינסוף. דרוש עוד "משהו", שהוא גם מעבר למוסר האנושי האוטונומי. ומן העמדה היהודית נאמר: אותו משהו הוא קבלת רצון הבורא, הנמצא מעבר – גם לשכל האוטונומי וגם לרצון האדם האוטונומי. ממבט זה, המוסר האנושי האוטונומי הוא רק הארה מן הרצון האלוהי.

בזה אנו מגיעים לדילוג האחרון: הדילוג אל האדם העומד לפני בוראו. ביטוי זה הוא קיצור לאדם חדש ולעולם שלם: תיאום המעשים והרצון לאלהות; אחרי כן חכמה הולכת ומתרחבת; ולבסוף – נוכחות עליונה בחיים כולם.

אפשר לדבר באד על שלש רמות של ה"אני" שלו: ה"אני" השכלי, ה"אני" המוסרי, וה"אני" העומד לפני ה"אתה" האלוהי.

***

בנינו כאן סולם של חמישה דילוגים: שלושה בתוך עולם הטבע, כאשר השלישי, הדילוג אל האדם, כולל הוא-עצמו שלושה דילוגים.

והנה כל חמשת הדילוגים הם גילוי-מחדש של מדרגות בצלם-האלוהים, הסרת הצמצומים והמסכים שיצרו ואיפשרו את החומר האינרטי ואת האדם כחומרי: הדילוג אל האורגניזם הצמחי – הוא גילוי-מחדש של השלמות והכיווניות (האלוהיות) המצומצמים ומוסתרים בחומר האינרטי, המכני; הדילוג אל התודעה שבחי – גילוי-מחדש של אור התודעה (שוב, האלוהי) המצומצם והנסתר בצומח; הדילוג אל האדם השכלי – גילוי ראשון של החירות, המצומצמת והנסתרת בחי; הדילוג אל האדם המוסרי – גילוי נוסף של החירות, של ממד הראוי שצומצם והוסתר בממד המצוי שבו פועל המדע; וכל אלה הכנה לדילוג אל ה"אני" השלם, המסוגל להגיד "אתה". למעשה, כל דילוג בונה תודעה שלמה יותר, ו"אני" מלא יותר.

***

אפשר להגיד, שבמונחי היהדות, את חמשת הדילוגים האלה אפשר להבין כגילוי חמש מדרגות בנפש: נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה. נפש היא ידיעת עצמו כשלם בעל-כיוון; רוח היא ידיעת עצמו ישירות מבפנים; וכעת שלש דרגות של הופעת ה"אני" האנושי: ה"אני" ההכרתי – הנשמה, ה"אני" המוסרי – ה"חיה" וה"אני" הטרנסצנדנטי – ה"יחידה".

אבל ייאמר כ"גילוי נאות", שיישום כזה של המונחים האלה הוא ממש בן-זמננו, ואינו נמצא במקורות באופן כזה, כי הוא מתאים לתודעת זמננו, המגלה את עצמה בהדרגה מתוך תפיסת-עצמה הפיסיקליסטית; ואילו במונחים המסורתיים, כל חמשת הדילוגים האלה נכללים בשם "נפש" – שהיא הווית האדם כפי שהיא שוכנת בגוף; וכאן מבדיל ספר ה"תניא" (ספר היסוד של חב"ד) בין הנפש האלוהית, הפתוחה אל מעבר לגוף, כפי שהוסבר עד כה – לבין "הנפש הבהמית", הכלואה והמתמסרת להווייתה ולרצונותיה הגופניים.

מעבר לנפש נמצאת ה"רוח", העומדת מעבר לנפש על חלקיה השונים, מתבוננת בהם, מעלה ומתקנת אותם; אבל גם זאת אינה עמדה יציבה; כי הרוח היא עולה-ויורדת, כשם שהיא בעלת כושר "התפשטות" מן הגוף, כך היא גם בעלת נטיה ל"התלבשות", לחזור ולהתלבש בגוף; ומעמדה היציב ניתן לה רק מן הנשמה, הנמצאת בחיבור תמידי אל מעבר-לה, ואל ה"חיה" והיחידה" שהן בשלב זה של ההיסטוריה דרגות נסתרות, "מקיפות", כ"מקיף קרוב" ו"מקיף רחוק".

הערות:

1] Gary Zukav, The Dancing Wu-Li Mastersשנקודת-המוצא שלו הוא כנס בנושא משמעות הפיסיקה החדשה ובעניין הקשר מזרח-מערב, כנס שנערך ב- ב-1976 ב- Esalen Institute, California (מכון לחיפושים ולמחקרים רוחניים) בשנת 1976. הסבר קצר לשם הספר: Wu-Li בסינית פירושו patterns of organic energy; ואם-כן, Wo-Li masters הם הפיסיקאים המערביים, שמנקודת מבט סינית הם ה"מאסטרים" של אותה האנרגיה האורגנית, ומה שהם עושים, במבט הסיני, הוא ה"ריקוד" של חיפוש ה-Patterns האלה.

עוד ספר מקביל מאותה תקופה הוא Fritjof Capra, The Tao of Physics , 1975. חלקי הספר הם: The Way of Physics, II. The way of Eastern Mysticism. III. The Parallels I.

יש להזכיר, שהימים היו עדיין ימי המגע מערב-מזרח שהניבו את המחזמר "שיער", את פסטיבל וודסטוק וכו'.

עוד מספרי פריטיוף קאפרה: TheTurning Point (1982), Uncommon Wisdom (1988), The Web of Life(1996), The Hidden Connections (2002) and The Systems View of Life(2014).

2] למרבית הפלא, במפגשים החלוציים שהתקיימו בשנות השבעים נעדר מקומה של היהדות לגמרי. למאות שהדמויות המובילות בכנס Esalen 1976 היו הפיסיקאים ז'אק צרפתי ודוד פינקלשטיין, שמוצאם ברור, הרומן היה עם המיסטיקה המזרחית – סינית והודית, כאילו אין ליהדות דבר לומר בעניין. אכן, לז'אק צרפתי אין שום רקע ביהדות, ודוד פינקלשטיין הוא מרצה ב"ישיבה יוניברסיטי" ניו-יורק, שהחלק התורני שבה הוא "ליטאי", ולכן אין להתפלא על העדר נקודת-המבט של תורת הסוד היהודית בכנס אסאלן. אבל דווקא חלקי הסוד שביהדות הם אלה שעמם יכול להיות לפיסיקה החדשה שיח.

3] "חוק והשגחה" הוצ' הר ברכה תשס"ט, ע' 123

4] שלא כדעת אסכולות חשובות באיסלאם (ה"כלאם") שהבריאה נוצרת בידי האל בכל רגע כרצונו, ואין לה טבע קבוע (ובלשון הרמב"ם, החולק עליהם:… כי אלו האנשים לא הניחו למציאות טבע מיושב כלל… שהם בטלו טבע המציאות… – מורה הנבוכים, חלק א', סוף פרק ע"ה וסוף פרק ע"ו)

5] המיסתורין הנצחי של העולם הוא – עצם מובנותו… שהיא נס. (אלברט איינשטיין, Ideas and Opinions, ע' 292, מובא ב"חוק והשגחה לבנימין פיין, הוצ' הר-ברכה תשס"ט, ע' 164, כאן בתרגום שלי.)