לחץ לגירסת הדפסה

מתן חסידים, סוקר את ספרו ב'עולם קטן':

ברגע ששמעתי את הריאיון של הרב ד"ר יוסף שטמלר בהסכת 'על המשמעות' של תמיר דורטל, ידעתי שאני רוצה לקרוא את ספרו החדש, 'פלטינה ופלסטלינה – מהי יהדות ומה ניתן ללמוד ממנה על פוסטמודרניזם', ולשמחתי אכן לא התאכזבתי.

לאחרונה, כך נדמה, ספרים של רבנים הנושאים את השם 'פוסט-מודרניזם' בכותרת שלהם מסמנים בדרך כלל צורך בכניסה לכוננות ספיגה, כי בקנה מחכה תקיפה של המושג הזה על כל ענפיו (ומכמה סיבות כנראה בצדק רב). בכלל, התרבות הפוסט-מודרנית מתאפיינת בחוסר האמונה בשכל של האדם, במרידה במושג ההיררכיה (מי שמך?), בספקנות מתמדת, וכאמור, בערעור על מושג הבחירה החופשית, שהרי כולנו מוסללים חברתית – אין באמת 'מהות' הקודמת לקיום שלנו.

טיעונו של שטמלר מרענן את השיח בנושא, וקשה לתחום אותו לקטגוריה פשטנית כזאת או אחרת. מצד אחד, טוען שטמלר, הביקורות מצד דמויות מהעולם השמרני, כמו זו של הרב חיים נבון למשל, לא עוברות חלק בגרון: הקושיות על השיח הפוסט-מודרני מתמקדות בדרך כלל באי-קבלת שיח 'ההבניה החברתית', אך למעשה קשה מאוד להוכיח את אי-תקפותו.

שאלו את עצמכם: הרי יש אינספור תרבויות ודתות בעולם, וכמה מפתיע – כל דת או תרבות בטוחה שהאמת אצלה בכיס. אתם יהודים שמאמינים בתקפותה של היהדות? העמדה הפוסט-מודרנית תביט בכל הרצף התרבותי הזה ותכריז בקול: הכול יחסי. אין אמת מוחלטת, ואם נדמה לך שהיא כזאת, חפש את מנגנוני הכוח והשליטה המדכאים שנמצאים שם מתחת לסף, כאלו שמדכאים איתך בלי שאתה יודע עליהם.

אולי אתם יהודים פשוט כי נולדתם כאלה? ואם בעולם מקביל לא הייתם נולדים יהודים, גם אז הייתם חושבים שהיהדות היא האמת? אם אי-פעם ניקרה התהייה הזאת בראשכם, זה הספר שתרצו לקרוא.

ואולם שטמלר גם אינו מקבל את השיח שמנסה לטעון שאפשר להכיל בפשטות את העקרונות הפוסט-מודרניים בתוך אמונת ישראל, כפי שביקש למשל הרב שג"ר לעשות. יהודים דתיים האמינו כל השנים שא-לוהים באמת קיים, באופן אובייקטיבי. וכאמור, השיח הפוסט-מודרני אינו מאמין באמונות מחייבות, ובכלל, קשה לו מאוד להכיל את המושג אובייקטיביות. זאת רק דוגמה אחת לבעיה בשילוב הזה.

ובכן, מה שטמלר מציע? הוא מציע לנו לצאת למסע היסטורי. המסע הזה במידה רבה דורש סוג של תנועת נפש מאוד לא רווחת בעידן הפוסט-מודרני, שכדברי ד"ר דניאל שליט, הוא עידן "א-היסטורי". אנשים בעידננו פחות רואים את חייהם לאור נרטיביים היסטוריים ארוכי טווח, ומה שנותר הוא חלול ושטחי, מה ששליט מכנה "תודעת הקניון": כאן ועכשיו (לכן גם מאוד רווח בתקופתנו לרצות מהפכות כאן ועכשיו).

הנה הטיעון על רגל אחת: היהדות היא תופעה ייחודית בהיסטוריה האנושית. ההישרדות היהודית אינה דומה להישרדות של שום עם בהיסטוריה. אף שיהודים אימצו כל מיני דברים מתרבויות אחרות, הם בכל זאת שמרו באורח פלא על אלמנטים רבים בתרבות שלהם לאורך שנים רבות (וכל מי ששומר הלכה מבין במה מדובר).

שטמלר מונה שבע תכונות מפתח ביהדות: א) העם היהודי עתיק יומין; ב) היהדות מחייבת עם אחד ולא בני עמים אחרים; ג) מאמיניה של היהדות היו פזורים על פני הגלובוס אלפי שנים ואף על פי כן הראו אחידות מופלאה; ד) היא מחייבת אורח חיים עמוס מצוות לעומת דתות שהיו בסביבה; ה) רבות מהמצוות יצרו נורמות שונות מאוד מהתרבויות שהיהדות התקיימה בהן ובכל זאת הן נשמרו במהלך ההיסטוריה; ו) היהודים נרדפו ולא שלטו על מרחבים גדולים, וכמו כן גם עברו עליהם תקופות שלוות; ז) לבסוף, ליהדות הייתה השפעה אדירה על הציוויליזציה האנושית, באופן חסר תקדים ביחס לגודל שלה. הרב שטמלר טוען שאין שום תופעה היסטורית שמקבילה לפנומן היהודי. היהדות היא למעשה סוג של פלטינה – יסוד חזק ונוקשה ששומר על עצמו גם בסביבה המשתנה תדיר.

בהמשך שטמלר סוקר את הביקורת הפוסט-מודרנית על תרבויות שהשתנו כל העת, קיבלו גוונים שונים במהלך ההיסטוריה במהירות, לפחות במונחים היסטוריים. בקיצור, הפוסט-מודרניזם רואה בזהות האנושית מעין פלסטלינה המתעצבת מחדש בכל דור ודור. וכאן הקושיה של שטמלר על הפוסט-מודרניזם: נכון, הבניות חברתיות יוצרת תרבויות, "אולם מדובר בתהליכים שמוגבלים תמיד לזמן ומקום מסוימים, בעוד שהתנאים בהם התקיים העם היהודי שונים מאותן דוגמאות ולכן קשה להסביר את התופעה היהודית בעזרת ההבניה החברתית עליה מדבר הפוסטמודרניזם" (עמ' 24).

ספרו של שטמלר מחיה את הדימוי שחז"ל המשילו בו את התורה לציפור דרור, שהמהר"ל מפראג פירש כך: "הציפור דרור אין מקבלת מרות להיות תחת האדם… התורה אינה תחת רשות האדם והיא מן השמיים".

הטיעון של אבותינו בדבר החירות שבתורה מקבלת בספרו של הרב יוסף שטמלר משנה תוקף היסטורי.

עד כאן סקירה, ריאיונות עם שטמלר ניתן לשמוע בפודקאסט של תמיר דורטל, כאן:

מצורף גם התקציר:

הפוסטמודרניזם טוען שאין אמת אובייקטיבית וערכים מוחלטים; הכל תוצר של הבניה חברתית. זה רעיון שניתן להוכיח בקלות: אם בגיל שבוע היו מעבירים כל אחד ואחת מאיתנו לגדול בארץ זרה, היינו הופכים לאנשים אחרים לחלוטין ממה שאנחנו היום. היינו בעלי ערכים אחרים ומנטאליות אחרת, וההעדפות שלנו לאופנה, מוזיקה, אוכל וכד' היו שונות לגמרי. האדם הוא לא יותר מאשר פלסטלינה שהחברה מעצבת; כל תרבות וערך הם פרטיקולריים כלומר תלויי מקום, זמן והקשר.
כשתפיסה כזו פוגשת את המסורת היהודית (ולא רק אותה) נוצרת התנגשות חזיתית. היהדות גורסת שאלוהים קיים באופן אובייקטיבי; ושהמצוות והאמונות שניתנו בסיני הן אמת מוחלטת. האם יש דרך לצאת מהסבך הזה?
הרב ד"ר יוסי שטמלר טוען בספרו "פלטינה ופלסטלינה" – עליו אנחנו משוחחים בפודקסט זה – שהיהדות הינה פנומן ייחודי בהיסטוריה האנושית. אין עוד עם ששרד גלות כה ארוכה; כשהוא מפוזר על פני הגלובוס "זעיר פה זעיר שם"; עם דת כל כך מסועפת ותובענית. אכן, יהודים "נילושו כפלסטלינה" בדומה לשאר האוכלוסיה, ולכן כל קהילה דמתה לסביבתה בלבוש, במוזיקה, במאכלים, בשפה, בארכיטקטורה ועוד. אולם, בכל העולם היהודי נמצא את אותם תפילין, שופר, מקווה, ספר תורה, מצה, לולב, חנוכיה, סידור תפילה ועוד ועוד. הפנומן היהודי לא יכול להיות מוסבר ע"י הבניה חברתית שכן זו תלויה תמיד במקום ובזמן ספציפיים. לכן, טוען שטמלר, ניתן לקבל את הפוסטמודרניזם אולם עליו לעצור למרגלות הר סיני.

מוטמע גם מיוטיוב:

ובפודקאסט של רועי יוזביץ' כאן:

ויש גם הרצאה מפורטת עם מצגת, מאוניברסיטת חיפה: