ד"ר סולה: להגדרת האמונה מבחינה פילוסופית

הפילוסוף ד"ר משה זאב סולה, מחברם של ספרים רבים בתחום הפילוסופיה, עסק גם בקשר שבין האמונה ובין הפילוסופיה, (כאן ניתן לקרוא את ספרו "בשבילי התודעה היהודית"), בספרו 'דת ודעת' הוא עוסק בהגדרתה של האמונה מבחינה פילוסופית, בפרק א' 'למהותה של האמונה', הוא טוען כי האמונה אלמנטרית לאדם:

 

פרק א. למהותה של האמונה
א. אמונה ומציאות

לא על האמונה הדתית בלבד נייחד כאן את הדיבור אלא גם, וקודם כל, על המצב הנפשי, או הפעולה הנפשית הרוחנית הידועה בשם האמונה. מבחינה פסיכולוגית הוזנח הדיון על האמונה כאקט נפשי. הרבו לדון בחוויה הדתית, בתודעה הדתית, אבל בתחום האמונה כשלעצמה, בלי קשר אל הדת, אלא כפעולה פסיכית או מצב פסיכי, חסרים לנו בירורים, ולא רק בשפה העברית. ועל כן, לפני שמבררים את מהותה של האמונה הדתית, מן הראוי לעמוד על מהות האמונה עצמה מבחינה נפשית, כלומר כאקט פסיכי, והאמונה הדתית יכולה להיות רק סוג אחד, או אופן אחד של האמונה בכללה.

הפסיכולוגים, כידוע, קובעים מחלקות לפעולות הפסיכיות, כגון: דימוי, רגש, רצון ומחשבה. יש שקובעים את הדימוי והמחשבה במחלקה אחת, אחרים — את הרגש והרצון כפעולה נפשית של סוג אחד, ויש מוסיפים את התחושה כמחלקה מיוחדת, אבל הצד השווה שבהם שאין קובעים את מקומה של האמונה באחת המחלקות, או מתעלמים בכלל מלקבוע לה מקום מיוחד בתוך התהליכים הנפשיים. כסימן היכר למצב נפשי או תהליך נפשי, מציינים הפסיכולוגים את השהות בזמן. כל פעולה נפשית נמשכת ושוהה,

לעומת העצמים הפיסיים שתופסים מקום. יש שרואים את ההתיחסות למושא כסימן היכר מובהק לפעולה הנפשית. כל פעולה נפשית מתיחסת למשהו ואפשר לשאול אחריה ״מהו״ כגון: מדמה מה, מרגיש מה, חושב מה, רוצה מה. בדומה לכך אפשר לשאול גם ביחס לאמונה: מאמין במה? כי גם האמונה אינה תהליך נפשי בחלל ריק, מבחינה רוחנית, אלא מתיחסת למושא, ומושא זה הוא תכנה של האמונה, האובייקט שלה. עניננו עתה לקבוע את האמונה מבחינה סובייקטיבית, כאקט נפשי טהור, בלי התיחסותה אל המושא. המושא יקבע אחר כן את תכנה וסוגה של האמונה. מבחינה סובייקטיבית יש לקבוע, כי האמונה היא קודם כל מלה מופשטת שאינה קיימת כשלעצמה בלי אנשים מאמינים. בדומה לכך שאר פעולות נפשיות רוחניות. אין בעולם מחשבה כשלעצמה, רגש כשלעצמו או רצון או דמיון בלי בני אדם החושבים, מרגישים, רוצים או מדמים. ולכן, בשעה שמדברים על האמונה, ברור שהכוונה היא לאדם המאמין, הוא הקיים ולא האמונה כשלעצמה קיימת. וכדי לקבוע מקום לאמונה כפעולה נפשית או כמצב נפשי, עלינו לשאול: האדם המאמין — האם הוא מאמין ברגש, במחשבה, ברצון או בדמיון?  (ה"ב" משמשת כאן במקום על ידי, או באמצעות, כלומר: האם האדם מאמין על ידי או באמצעות הרגש וכן הלאה). בעלי האמונה ודאי יענו שהם מאמינים בכל נפשם ומאודם, כלומר, גם באמצעות הרגש. הרצון, הדמיון והמחשבה. במלים אחרות, האמונה תופסת אצלם את כל התהליכים הנפשיים בכללם. האמונה אצלם היא בבחינת אקט נפשי מרכזי, המושך את כל התהליכים הנפשיים יחדיו. משום כך אין לקבוע לאמונה מחלקה מיוחדת בתהליכים הנפשיים כמו מחשבה ורגש וכד', כי היא משמשת יסוד לכל המחלקות, היא יסוד נפשי, שבלעדיה, כפי שנראה עוד להלן, לא תיתכן שום פעולה נפשית אחרת.

הווה אומר, האמונה היא יסוד הנפש, ממנה נובעים רגשות, אליה נלוות מחשבות, היא מעסיקה את הדמיון ומניעה את הרצון. היא מעל לכל המחלקות הנפשיות או במרכזן. ההגיון, למשל מוכרח בסופו של דבר להסתמך על יסוד נפשי מוצק שאינו הגיוני, אחרת אין לו בסיס. האדם תופס משהו הגיוני, או מסיק שמהלך מחשבתו הגיוני, בזמן שהוא מאמין בכך. אולם על ענין זה נייחד את הדיבור כאשר נבוא לדון על הקשר שבין האמונה והמציאות.

המלה אמונה באה משורש ״אמן׳ והיא הבעת בטחון נפשי, הסתמכות על משהו שאפשר להישען עליו גם בלי הגיון. זוהי הנחה שיש משהו קיים ועומד, זוהי מקדמה נפשית מתוך בטחון שאינו דורש הוכחה. אין אדם חי יכול להתקיים ולהתמצא בחיים המעשיים בלי האמונה, שהיא כאמור יסוד נפשי מרכזי. אין אדם מסוגל לדרוך על הקרקע, בלי להאמין שקרקע זה חזק למדי ולא ישקע תחתיו? אין הוא יכול לצעוד צעד אחד, בלי להאמין שרגליו ישאו אותו קדימה? אין הוא מסוגל להיכנס לבית, בלי להאמין שהבנין לא יתמוטט עליו? אין סוחר יכול לבוא במו״מ עם קוניו, ללא האמונה ההדדית השוררת ביניהם? אין אדם יכול לקבל שטר כסף מחברו, בלי להאמין בערך השטר הזה? אין לבוא בברית נשואין, איך להקים משפחה, אין קיום לחברה, למדינה, בלי האמון ההדדי, בלי האמונה, כלומר המקדמה הנפשית שהאדם רוחש מראש, בלי הכרח הגיוני ובלי מחשבה מחייבת בשעת מו״מ ובשעת התמצאות בחיים המעשיים.

ברם, רוח האדם אינה כולה אמונה. יש בצד האמונה גט מבקר והוא התבונה הביקרתית. והיא שואלת: על סמך מה מאמין האדם כשאין חיוב שכלי בצדו? והמאמין יענה: החיוב השכלי הוא כאין וכאפס כלפי האמונה. המאמין משוכנע בצדקת אמונתו ובנכונותה, בלי שיהא זקוק לחיזוק שכלי, כי לדעתו הרי גם השכל ניזון מן האמונה. השכל מחייב משהו כנכון ואמיתי בזמן שהוא עצמו מאמין באמיתות שהוא מחייבן. יוצא, שכל בני האדם מאמינים ובני מאמינים הם, כי האמונה היא, כאמור, יסוד הנפש ואין קיום בלעדיה. שונים בני האדם רק לפי ה״מה״: במה הם מאמינים. אך בלי אמונה אין קיום אנושי. גם ההסתמכות על האומדנה, באמונה יסודה, כי מה מחייב להסתמך על האומדנה אם לא האמונה? כל שקלא וטריא הגיוני ומחשבתי מביא בסופו לחוף האמונה. אין לשאול למה, אלא רק במה. במה מאמינים ולא למה מאמינים. כפי שאין לשאול למה אוהבים או למה מרגישים, או למה בני אדם חושבים, על השאלה, למה מרגישים כך, או למה חושבים כך, ישיבו בטעמים שונים ושוב יגיעו אל חוף האמונה, שאין להרהר אחריה.

מן האמור יוצא, שהאדם מאמין גם בלי לרצות בכך. האמונה היא פעולה נפשית אינסטינקטיבית, טבעית. האדם מאמין על כרתו, כפי שהוא חי על כרחו. במה להאמין, יכול להיות קשור בתנאים, ברצון ובבחירה, אבל לא האמונה כשהיא לעצמה. וכפי שאין לנמק את עצם החיים מבחינה הגיונית, כך אין לנמק את סיבת האמונה. נוכל רק לקבוע עובדות בקשר לאמונה, לקבוע את התיחסותה אל המושא שלה ולעמוד על סוגי המושאים שאליהם היא מתיחסת.

המושא שאליו מתיחסת האמונה נתפס בעיני המאמין כמציאותי בהחלט. במלים אחרות: הדבר שמאמינים בו הוא הקיים בשביל המאמין. אין מאמינים בדבר שאינו קיים, שאינו במציאות, מנקודת ראותו של המאמין. בדומה לכך: מאמינים בדבר שהוא אמת וצדק, ושוב לפי ראות המאמין. אין מאמינים בשקר, באי־צדק, כשם שאין מאמינים באי־מציאות. כשאדם אומר שהוא אינו מאמין, פירוש הדבר שהוא מאמין שאינו מאמין. אולם, כפי שראינו, במשהו אף הוא מוכרח להאמין, אחרת אין באפשרותו לחיות על פני האדמה, אולם יש שדבר אהד הוא מציאותי למאמין ואי־־מציאותי לשאינו מאמין. ובדומה לכך האמת והצדק. יכול להיות דבר שהוא לאחד אמת, ולשני — שקר, אנו נכנסים כאן לסובייקטיביזם מוחלט, אבל אין ברירה. שתיים ושתיים הן ארבע רק למי שמאמין בתוצאה זו, ואין הבדל אם מעטים או רבים מאמינים בה. השולחן שברגע זה אני כותב עליו, קיים בשבילי רק כל עוד שאני מאמין בקיומו. יתרה מזו: אמונתי נותנת תוקף למציאותו של השולחן. אני מאמין במציאותו על סמך החושים שמעבירים אלי התרשמויות ממנו, או מן השטחים והצבעים והדמות שמצירופם אני תופס עצם זה שאני קורא לו שולחן. אולם סוף סוף רק אמונתי בקיום עצם זה, שאני קורא לו שולחן, היא הנותנת סאנקציה למציאותו. הוא הדין לגבי האמונה בשדים ורוחות וכדומה. כל אלה קיימים ונמצאים מבחינת ראות המאמינים בהם. וכאן אין העברת התרשמויות מוחשיות. כאן יש קבלה, שמיעה או מסורת, ואין זה משנה על סמך מה מאמינים בעצמים מוחשיים או מופשטים, היינו: בלתי מוחשיים. ברגע שמאמינים מתהווה המציאות, אשר כל הגיון לא יוכל לה, כל עוד קיימת באדם האמונה.

נמצאנו למדים, שהאמונה היא היא הכשרון הנפשי המעצב את המציאות. המציאות היא תפיסה סובייקטיבית של המאמין. המציאות נוצרת על ידי אמונתו. אין בעולם מציאות כשהיא לעצמה, אף איש עדיין לא תפס, לא באופן מוחשי ולא באופן דמיוני ולא על ידי הגיון ומחשבה, את המציאות כשהיא לעצמה. תופסים רק את מציאותו של משהו מוגדר וקונקרטי. אך מוגדר קונקרטי זה הוא יצירה של אמונה סובייקטיבית שאינה מחייבת את הזולת, כל זמן שאינו מאמין במציאותו. הוא הדין ביחס לאמת וצדק, טוב ורע, יופי, כיעור וכדומה. כל דבר אמת וכל פעולה צודקת, כל תופעה של יפה וטוב, הם כאלה, כל עוד מאמינים בכך, ורק לאלה שמאמינים בכך. מכאן כל ההבדלים של אמונות ודעות, השקפות עולם, תפיסה מדינית, מוסרית ומדעית. אדם מקריב את חייו לאידיאה, למולדת, לאלוהים או לאמת מדעית רק משום שהוא מאמין במציאות הדברים האלה. ואילו חברו שאינו מאמין בהם, אינו תופס כיצד יכול ההוא לתת את נפשו עליהם, שכן לפי ראות עיניו אין הם קיימים כלל, או אולי רק בדמיונו של המאמין, אך לא במציאות. ההסברה היחידה, לדעתנו, יכולה להיות זו, שהמציאות היא ענין סובייקטיבי, יצירת הסובייקט, ואין בה דריסת רגל לזולת כל עוד לא נתפס אף הוא לאמונה דומה לגבי אותה מציאות. על השאלה מהו הנמצא, נוכל עתה להשיב: כל מה שמאמינים בו הוא נמצא, אך מיד יש להוסיף: שהוא נמצא בשביל המאמין בו בלבד. מציאות אחרת, כאמור, אין. מי שמאמין בשד הריהו בשבילו מציאות כמו הבית והשולחן ואין להזיזו מאמונתו. כמה פילוסופים טרחו להוכיח, כי הבית או השולחן שאני כאילו רואה אותו או משתמש בו, אינו קיים כלל, אלא הנהו תופעה סובייקטיבית של רוחי או יצור רוחי. כמה הוגים קבעו שמחשבה והוויה היינו הך. אך הם לא עמדו על גורם האמונה, שהיא היא אשר ידה בענין, שהיא היא המעצבת את מציאות הסובייקטיבית הזאת ושבלי אמונה אין חיים ואין עולם ואין מאומה.

תאמרו: אף זו אמונה סובייקטיבית. אשיב: אין הכי נמי. וכל הרוצה לסתור את דעתי זו בכנות, אינו עושה זאת אלא משום שאמונתו שונה מאמונתי, ויש לו הזכות המלאה לכך.

על השאלה למה מאמין אחד כך והשני כך, אחד בזה והשני בזה, אשיב: משום שהעולם לפי נסיוננו הסובייקטיבי הוא מגוון ורבגוני. גם הצמחים הם שונים, צבע הפרחים ססגוני, הטבע רבגוני, האנשים שונים במראם ובתכונתם, במחשבתם ובאמונתם. כך מתגלית המציאות לאדם או כך תופס האדם את המציאות׳ כלומר ברבגוניתה. מכאן נקודות־ראות רבות בעולם, מכאן שכל אדם רואה את העולם והחיים בעיני רוחו הוא ואין להכריע איך הוא העולם במציאות, כי המציאות הריהי מלה יחסית, סובייקטיבית ומספר המציאויות כמספר המאמינים בהן.

אכן כל המציאות היא יחסית, סובייקטיבית, היא הקרנת האמונה האישית, ותו לא. אין מוחלט בעולם אלא בשפה בלבד. אף האמונה במוחלט יצירה אישית היא. מציאות מוחלטת קיימת רק למאמינים בה. מכאן שכל העולם וכל החיים עשויים להיות אשליה ודמיון בעיני המאמינים בהם. ואין להכריע ואין לצאת מן הסובייקטיביזם והרלאטיביזם. נגועים בהם גם המדע, האמנות׳ המוסר והדת. ואין מנוס. בכל זאת אנשים מסתדרים איך שהוא בחיים, אבל תוך מחלוקת והתרוצצות תמידית, תוך ויכוחים אינסופיים ושינוי מתמיד של פני המציאות. ההיסטוריה היא יצירה סובייקטיבית של ההיסטוריון, ההתפתחות היא סדרה של שינוי תפיסות בתוך המציאות. המדע כאילו משנה את פני המציאות, אך אליבא דאמת תפיסתנו המשתנה לגבי המציאות, משנה את המדע. הוא הדין לגבי הדת, המוסר והאמנות. מציאות באה ומציאות הולכת, לפי תפיסתה של האמונה, אך האמונה עצמה לעולם עומדת.

יתכן שהמסקנות של תפיסת עולם זו עלולות להיות מזיקות והרסניות למי ששקוע באמונתו התמימה. אולם רק על ידי תפיסה זו נוכל לתרץ הרבה תופעות בחיים ובעולם, שהן מלאות סתירות כרימון. גם העובדה המרה היא עובדה והאמת המרה אין אמיתה פחותה בשל מרירותה. ואף זו היא תפיסה סובייקטיבית. כך נוצרנו וכך עלינו להסתכל בעובדות, בין שהסתכלות זו נוחה לנו או לא. אם אנו רוצים להיות נאמנים לעצמנו, אין לנו ברירה אלא לקבל על עצמנו את הדיו ולהישאר כלואים בתוך רוחנו אנו ולהסתכל בעולם דרך האשנב היחיד שהורשה לנו, כל אחד באשנב שלו; כל אחד יחלום את חלומו הוא, עד שיירדם ויישן את שנת־הנצח, שאין בה חלומות.

ב. האמונה בין אשליה ומציאות

מתוך האמור במאמר הקודם יוצא שההבחנה שבין מושג האשליה ובין מושג המציאות היא סובייקטיבית ויחסית גרידה. האדם החורץ משפט הוא קנה־מידה בקביעת האשליה והמציאות. אותו ענין שלגבי אחד מופיע כאשליה, יכול להופיע לשני כמציאות, ולהיפך. בלשון בני אדם נקראת מציאות, הישות האובייקטיבית, הקיום הממשי של הנתון ואילו כאשליה נחשבת שלילת המציאות, אי הקיום הממשי, היינו, הדמיוני ואחיזודעינים. נמצאים למדים, שהמציאות היא ממשות הקיימת מחוץ לאדם, בעולם האובייקטיבי ואילו האשליה משוללת אובייקטיביות כזאת ומקומה בתודעת האדם בלבד. אמנם גם המציאות נקבעת על יסוד התודעה, אך לא על יסוד התודעה בלבד. האדם החושב דבר במציאותי, חושב אותו בקיומו האובייקטיבי, באי־תלותו מן האדם החושב, ואילו האשליה אינה חורגת מתחום תודעת האדם, המשלה את עצמו, לפיכך האשליה היא בעלת תכונה סובייקטיבית גרידה. עד כאן למעשה על האשליה והמציאות בלשון בני אדם רגילים, שאינם מעמיקים בהתבוננות מושגית ואינם מחטטים ביסודות התודעה האנושית.

אולם להלכה ולאחר התבוננות מושגית מעמיקה, מסתבר, שאין שום הבדל אובייקטיבי בין האשליה והמציאות, כי אינם קיימים שום סימני היכר ממשיים, העשויים לקבוע, שהנתון הוא אשליה ולא מציאות, או מציאות ולא אשליה. אותו נתון יכול להיות בעת ובעונה אחת, לפי תפיסת שני בני אדם שונים, אשליה ומציאות.

הן לקביעת האשליה והן לקביעת המציאות דרוש קובע, כלומר, בךאדם, ולקביעת האשליה דרוש בן־אדם נוסף, הקובע את אשליתו של בן־אדם המשלה את עצמו. כי האדם המשלה את עצמו אינו מודה באשליתו ואינו יודע עליה, הוא חושב שענינו במציאות, הוא בעצמו לא יכול להיות שופט לקביעת אשליתו. לכן לשם זה דרוש אדם אחר, הקובע, שחברו משלה את עצמו בסברו, שהוא מתיחס אל האשליה כמציאות. והתפקידים של שני בני אדם כאלה יכולים גם להתחלף. האדם המשלה את עצמו, לפי דעת חברו, יכול לקבוע שחברו הוא המשלה את עצמו, ואין אדם שלישי יכול כאן להכריע, מי הוא בין שני האנשים החי באשליה ומי במציאות, שכן גם האדם השלישי נגוע בסובייקטיביזם, כמו שני חבריו. גם דעת הרוב אינה יכולה להכריע בעגין כזה, כי לא האשליה ולא המציאות קיימות כשלעצמן באופן אובייקטיבי, אלא בתודעת האדם בלבד.

אמרנו לעיל, שהאדם המשלה את עצמו אינו מכיר באשליתו ואינו מודה בה. מה שהאדם מכיר ומאמין זה איננו אשליה בשבילו, אלא מציאות. המושא של הכרתו או של אמונתו של האדם, הוא לגבי המכיר והמאמין מציאות. רק הזולת, הכופר בתפיסתו המציאותית של חברו, כלומר, השולל את המציאות של הנתון, שחברו תפסו בתור מציאות, קובע, שחברו עוסק באשליה ולא במציאות. אכן, שניהם מאמינים לגבי אותו הנתון, אחד מאמין בו בבחינת אשליה והשני מאמין בו בבחינת מציאות. בלשון אחרת: שניהם כופרים באותו הנתון, האחד כופר בנתון (של חברו) שהוא מציאות וסבור שהוא אשליה, והשני כופר בנתון שלו שהוא אשליה וסבור שהוא מציאות, מכאן אמרנו, שהאדם הוא קנה מידה לקביעת האשליה והמציאות.

בשעה שהאדם מודה באשליתו, כלומר, בשעה שנודע לו שבאשליה עסקו, נעלמת האשליה ממנו והאדם מוחזר לעולם המציאות. למה הדבר דומה? לאדם המתעורר באמצע חלומו ומודה, שכל מה שראה בדמיונו עד עתה, חלום היה ולא ממשות. אולם בשעת חלומו, סבור היה, שבמציאות עסקו. ואם קורה שהאדם

באמצע חלומו חולם, שענינו בחלום ולא במציאות (חלום בתוך חלום), הרי אז הוא כבר ער, או עומד להתעורר ומוחזר למציאות.

לפי משנת כמה פילוסופים, אין שום ערובה לכך, שהאדם אינו חולם גם בהקיץ, במיוחד כופרים בעלי שיטת האידיאליזם הקיצוני בקיום עולם חומרני, וסבורים, שכל היקום הוא תופעה רוחנית סובייקטיבית בעלמא. גם הלא־אידיאליסטים מודים, שהחושים הם סרסורים זייפנים לגבי המציאות ואינם מוסרים אותה לתודעת האדם כפי שהיא לעצמה ומכאן שאנו מקבלים תיאור לא מתאים לגבי המציאות, בעוד שאנו חולמים שעסקנו בעולם המציאות. יוצא, שאנו משלים את עצמנו וחולמים את חלומנו בין בשינה ובין בהקיץ.

יושבים אנו בתיאטרון וחוזים בהצגה. הצגה זו היא גם אשליה וגם מציאות. ההצגה, בשעה שהיא נחשבת למשחק, הרי היא מציאות, מציאות בתור משחק, אבל היא אשליה לגבי המציאות, שהיא מציגה על הבימה. יש וההצגה משפיעה עד כדי זליגת דמעות. חוויתו של האדם הזה, שבוכה בשעת ההצגה, מתיחסת אל המציאות שהשחקנים מציגים, הוא שולל את האשליה שבמשחק ומכאן ההשפעה הכבירה.

אדם דתי מאמין באמונה שלמה במציאות אלוהים. בשבילו אלוהים קיים קיום ממשי. יתר מזה, לפי הרמב״ם, רק לאלהים לבדו הולם השם מציאות, ואילו כל שאר הדברים הם מקרה. לעומת זאת הכופר דואה את אמונתו זו של הדתי כאשליה, כלומר׳ משוללת כל מציאות. מאידך גיסא: המאמין הדתי סבור, שכפירתו של הכופר היא אשליה, משוללת מציאות. אם כן, על השאלה. אלוהים אשליה או מציאות, נוכל רק להשיב: לגבי הדתי הוא מציאות, לגבי הכופר הוא אשליה. ולשאלה נוספת, מי צודק משניהם ומה האמת? נוכל להשיב: שהמושגים אמת וצדק, אף הם יחסיים סובייקטיביים, כמו האשליה והמציאות, ואין להכריע הכרעה אובייקטיבית בשאלה מטעם השכל. ,

הוא הדין לגבי השאלה אם העולם אשליה או מציאות, אם החיים אשליה או מציאות. התשובה תלויה באמונתו ותפיסתו של

האדם. אין לנתונים אלה שום סימני היכר אובייקטיביים. האובייקטיביזם עצמו הוא המצאה של הסובייקט, המשלה את עצמו בשעת דיונו על אובייקטיביזם. אין הסובייקט יכול לצאת מעורו ולהיות אובייקטיבי. האמת, הצדק, הדת, המוסר שהוא דוגל בשמם, הרי זו האמת שלו׳ הצדק שלו, המוסר, כפי שהוא רואה אותו וכן הדת ושאר הערכים הרוחניים, הם כולם ערכים סובייקטיביים, יחסיים ולשוא ננסה להפריך את משנתו של פרוטגורס: ״האדם הוא קנה מדה של הדברים, הקיימים ושאינם קיימים, המציאותיים ושאינם מציאותיים״. כל הוגה דעות, הסבור, שבנה שיטה אובייקטיבית, הנוגדת למשנתו של פרוטגורס, משלה את עצמו. תאמר: גם משנתו של פרוטגורס היא סובייקטיבית׳ כלומר, דעתו האישית, שאינה מחייבת שום הוגה אחר. התשובה: אין הכי נמי, אף הוא מביע את האמת שלו והרשות בידי שאר ההוגים לקבלה או לדחותה. כל אחד חי במציאות לגבי דידו ובאשליה לגבי זולתו. אנו חיים באשליתנו ומתים במציאותנו, אומר הפסימיסט. אנו חיים במציאותנו ומתים באשליתנו, סבור האופטימיסט. הטוענים שהחיים הם אשליה, הם פסימיסטים, כי הם שוללים את הממשות מן החיים, הם אינם מעריכים את החיים כמציאות, אלא רואים במות לבד ממשות. לעומת זאת האופטימיסטים מעריכים את החיים כמציאותיים ותופסים את המות כאשליה, כמעבר מתחום לתחום, מרשות לרשות. האידיאליסט המושבע יטען שגם החיים וגם המות הם אשליה, לעומת זאת החמרני המושבע יסביר, שגם החיים וגם המות הם מציאות. הוא יסביר אפילו את החלום באמצעים מדעיים מציאותיים, על יסוד הפסיכולוגיה והביולוגיה.

יש ובאישון הלילה נתקל מבטנו בניצוץ של כוכב אי־שם באופק. אנו משלים את עצמנו שהכוכב הזה קיים במציאות אי־שם באופק. לפי מסירת אנשי מדע ואסטרונומים ייתכן מאד, שבשעה שקרן אור זו, שהגיעה לעינינו, עברה זמן של מיליונים שנות אור — כבר חדל בינתיים הכוכב להתקיים.

את תרבותנו על כל ערכיה כמו המדע, הדת, האמנות, המוסר, הספרות, אפשר לראות בבחינת אשליות. אמנם איש המדע מתאמץ לשלול כל אשליה ולעמוד על קרקע המציאות, אחרת אין באפשרותנו לבצע את משימתו. אם הפיסיקאי, למשל, במעבדה, יראה את נסיונותיו בבחינת אשליה, אז מן ההכרח, שכל עבודתו תהיה מחוסרת טעם ומשמעות. הוא הדין בטכנאי, או בכימאי וכיוצא באלה. לעומת זאת, האמן משלה את עצמו בכוונה בשעת יצירת מעשה אמנות, הוא מכניס את עצמו, ואת הקהל שנמשך אחריו, בעולם של אשליות. ציור, פיסול, מוסיקה, לא ייתכנו בלי אשליה. גם הדת, לפי ראות עיני הראציונאליסט, היא כולה אשליה. הדת מכילה עולם מלא סמלים והם כולם נושאים את אופי האשליה, בדומה לדת אפשר לראות כאשליה אהבת מולדת, אהבת כבוד, ממון, ובכלל כל אהבה אחרת. כל קדושה יכולה להראות בבחינת אשליה לפי שיפוט השכל הקר. הוא הדין לגבי ערכי המוסר וערכי תרבות אחרים. הערך וההערכה כשלעצמם קשורים במעריך, אכן, אף הם סובייקטיביזם, ורילאטיביזם, כלומר, אשליה בעלמא. אין צריך להדגיש שלגבי המעריך, הערך הוא מציאות.

מקום מיוחד תופס הפילוסוף. הוא איש מפולג בין האשליה והמציאות. הוא פוסח על שתי הסעיפים. הוא מתבונן בתהליך העולמי ובטעם החיים, כאילו היו אלה מציאות וממשות, יחד עם זאת הוא שולל את המציאות והופכה לאשליה. הפילוסוף משתדל להשיג את המציאות בשכלו. הוא הופך את העולם למושגים. יצירת המושגים נעשית על ידי הכללה והפשטה, וכל הפשטה היא שלילת המציאות. תפיסה שכלית עולה יחד עם שלילת המציאות ועם ריבוי האשליות. מי שמרבה באשליותיו ממעט במציאותו, ומי שממעט במציאותו מרבה באשליותיו. האידיאליסט הקיצוני חי בעולם שכולו אשליה, אולם הוא מתנהג כאילו היה העולם כולו מציאות. הוה אומר, הוא חי בעולם של ״כאילו׳ הוא משלה את עצמו מדעת, שהעולם הוא מציאות, בשעה שהוא אינו מפקפק אף רגע שעולם אובייקטיבי אינו קיים. לגבי דידו קיימת האשליה בבחינת מציאות, כלומד, הוא רואה את האשליה לאור המציאות. ובאשליותו יוצר הפילוסוף את המציאות. הוא גם יוצר מושגים, כמו מוחלט, רוח, נצח, אינסוף וכיוצא בהם, שאיו להם לכאורה שום משמעות ממשית ואינם קיימים במציאות, הם אשליות בעלמא. והתבונה האנושית מסתייעת בהם, כדי לסתום פרצות של אי־ידיעה. התבונה בצר לה ובאי־יכלתה להשיב על שאלות גדולות ולפתור בעיות קשות׳ ממציאה מושגים מעורפלים, כמו מוחלט, נצח, אינסוף וכדומה, כיד הדמיון הטובה עליה, ועל ידם היא מנסה לתרץ את הקושיות ולפתור את הבעיות. למעשה, ממיתים על ידי כך את הבעיה אבל לא פותרים אותה, משתיקים את הקושיה ולא מתרצים אותה. כי כל תשובה המכילה את המושגים של מוחלט, נצח, אינסוף וכדומה, מכילה מונחים בעלי משמעות אשליתית ותו לא. הוא הדבר כאשר רוצים לענות על קושיה של ראציונאליסט בתשובה המכילה את המושג אלוהים. לגבי דידו אף מושג זה אינו אומר כלום והוא שייך לעולם האשליות. בעוד שלאדם דתי מושג זה עשוי לתרץ הכל.

מבחינת השכל לא קשה להראות, שהמושגים כמו חלל, זמן ותנועה הם אשליות, כלומר, אינם קיימים במציאות. הוא הדין לגבי קיום החומר והרוח. הוגי יוון העתיקה כבר עמדו על כך, במיוחד כת הסופיסטים.

מחבר קוהלת, החכם מכל האדם, שלל הכל ופסק, שהכל הבל, כלומר, אשליה. הסופר וההוגה יעקב קלצקין טען: ״דל מן החיים את הבליהם — והחיים הם הבל הבלים: (״שקיעת החיים״). רעיון זה מתורגם לשפתנו: שלול מן החיים את האשליות הקטנות — והחיים אשליה גדולה אחת. אולם גם הפילוסוף החושב בקטגוריות של אשליות, חי במציאות ומתנהג כאילו העולם והחיים מציאות.

נביאי ישראל שללו בזמנם את עבודת האלילים והכריזו עליה כאשליה, כלומר טענו, שבאלילים אין ממשות, אין רוח חיים ואין לראותם כאלוהים. הנביאים לחמו לאמונת היחוד, בעד אל בלתי־ נראה אחד, בורא ומנהיג העולם, שהוא לבדו ראוי לעבדו, הוא לבדו מציאות. עובדי אלילים הכירו באלוהים אחרים, באלוהים גשמיים ומוחשיים. הנביאים שללו את המציאות הזאת ודרשו להכיר באל מופשט. הנביאים היו איפוא בזמנם המשכילים של אותה התקופה, שכפרו באלוהים המקובלים אצל עובדי אלילים, הם שללו את אמונתם המוחשית והגשמית והציעו נגדה אמונה מופשטת, רוחנית, שנראתה כאשליה בעיני עובדי אלילים. פעולת הנביאים היתד. איפוא צעד לקראת הראציונאליזציה של האמונה בפרט ושל התרבות האנושית בכלל. ופעולה זו הושגה על ידי ששללו את המציאות של אמונת עובדי אלילים והכריזוה כאשליה, והציעו במקומה את אמונת היחוד, כמציאות לבדית. המשכילים והכופרים של ימינו ממשיכים בפעולת השלילה של הנביאים ושוללים אף את האמונה באל אחד ומכריזים אף עליה כאשליה, כמו שהנביאים הכריזו את אמונת עבודת כוכבים׳ כאשליה, בשעתם. בבחינת מציאות מעמידים המשכילים את האדם ואת העולם. כפי שראינו למעלה, הפילוסופים האידיאליסטיים שוללים את המציאות גם מקיום העולם והאדם מבחינה אובייקטיבית, ומה שנשאר מכל זה הוא אפס, לא־כלום.

האם אפשר לחיות בעד אפס? האם כדאיים החיים במחיר של כלום? אך בעל כרחך אתה חי, אמרו חז״ל. נראה, שמישהו או משהו דוחפך לחיות, אומרים: יצר החיים, חפץ הקיום. האם הכוח הזה אינו אשליה? התשובה תלויה שוב באמונת האדם. אשליה היא כל נתון שאינם מאמינים במציאותו הממשית, ומציאות — כל נתון שמאמינים בו. יוצא, שכל העולם הוא סך הכל של אמונות זעירות לשלילה ולחיוב. אמונה גדולה אחת ומתפצלת לאמונות זעירות, המתגלות על ידי בני אדם יחד עם כל היקום. כל האוניברסום הוא גילוי של אמונות ואף האדם באמונתו הוא חי ובאמונתו הוא מת.

ואם כל בני אדם מאמינים ובני־מאמינים הם, הרי שונה הוא המושא של אמונתם, הכול לפי אמונתם וכיוון פעולתה: בכיוון שלילת העולם והחיים או בכיוון חיובם, אם מרבים הם להאמין באשליות, או במציאות. השכליים שוללים את המציאות ובעלי הרגש מחייבים אותה! ילדים ופרימיטיביים רואים כמציאות, מה שמבוגרים ומשכילים רואים כאשליה. החיים כנראה מתקדמים ומתפתחים בכיוון שלילת המציאות. מי שמפותח יותר, מפשיט יותר ושולל יותר. מרבה שפל, מרבה שלילה? מרבה שלילה׳ מרבה אכזבה. מרבה אכזבה, מרבה יאוש; מרבה יאוש, מרבה תשוקה למות. זהו הכיוון של ההתפתחות ובעיקר ההתפתחות הרוחנית המגיעה לנקודת השובע, הבשול, הכליון והחדלון.

אולם, יענו מחייבי החיים, הרי יש גם חמדה בעולם, תענוג ורגעי אושר והפחד מן המות הוא פחד שוא, כי כאשר המות כאן אין האדם כאן ומה איכפת לו מה יהיה אחר המוות, כשם שלא איכפת לו מה היה קודם לידתו. ומה נפקא מינה אם העולם אשליה או מציאות, העיקר ליהנות עד הקץ!

יש לעשות חשבון בהנאה — טוען המוסר. אם תיהנו הרבה בבת אחת, תמעטו בהנאה מבחינת הזמן. תשבעו מהר ותפסידו הרבה. ואם תעשו חשבון הנאה, אל תעשו חשבון החיים, כי תטעו בחשבונכם. תחיו באמונה, שהחיים הם מציאות ואת העיסוק באשליות תשאירו לפילוסופים ולחולי־רוח.

והיה אם יקרה שתאבד את אמונתך בחיים ותסתכל עליהם כאשליה, דע לך, שתבונתך רימתך, היא הוליכתך שולל, היא שללה את חייך המציאותיים והפכה את עולמך לאשליה. ואיך תתנקם בה? תשלם לה כגמולה, מידה כנגד מידה! תשלול אף את האשליה, אל תאמין גם בתבונתך. תסתכל גם על האשליה כמציאות וטוב לך.

אולם הצרה היא, שאף הטוב הוא מושג יחסי סובייקטיבי, כלומר: אשליה.