האתר עוסק בשאלות של אמונה מול כפירה, ומיועד לעוסקים בנושא.
למדיניות האתר לחץ כאן

Kal-sites – בניית אתרים
רוצה לדעת כמה עולה לבנות אתר ? לחץ כאן

נושאים באתר

"רציו" רוצה לגדול... רוצים לתרום?

תקבלו מייד
אישור מס הכנסה לעניין תרומות לפי סעיף 46 לפקודת מס הכנסה

10 ₪
20 ₪
100 ₪
200 ₪
500 ₪
1000 ₪
סכום אחר
הפוך את תרומתך לחודשית (ללא לקיחת מסגרת)
כן!, אני אתכם
לא! רוצה תרומה חד פעמית

האם יתכן כי לשון הקדש שונה משאר השפות? – רקע עיוני

צוות האתר

צוות האתר

image_printלחץ לגירסת הדפסה

לחלק הראשון: האם ייתכן כי לשון הקדש שונה משאר השפות הקדומות? – רקע היסטורי

בכדי לתת מעט רקע לנושא יחודה של לשון הקדש, כנושאת בחובה רעיונות וכיוצרת תפיסה רוחנית של העולם, מעבר לשימוש הטכני כשפה, נביא שלשה כיווני חשיבה. הראשון: מאת הרב צבי ענבל, חלק קטן מעבודתו המקיפה על הנושא, להלן קטעים חלקיים מתוך הפרק "יחוד לשון הקדש", כאשר גם הפרק כולו (זמין כאן: יחודה של לשון הקדש) אינו אלא דוגמא קטנה מתוך מסה עצומה על הנושא כולו.

  במה שונה לשון הקדש?

לשון הקדש שונה באופן מהותי משאר הלשונות. תחילה נביא את ההגדרה של טיב השוני ביניהן, ולאחר מכן נדון במשתמע מכך.

תיאור כללי של מהות לשון הקדש:

שפה מתוכננת בשלמות ובדייקנות. אבן הבנין של הלשון אינה המילה [או מלת יחס וכו'] אלא האות. כל אחת מאותיות הא"ב היא בעלת מובן ומשמעות מוגדרים, לפי מפתחות ידועים ועקביים. המלים בלשון הקדש נבנות משרשים, ומשמעות כל שורש היא צירוף משמעויות האותיות הבונות את השורש, לפי אופני ההצטרפות שלהן. נובע מכך, שהתבוננות במילה יכולה ללמדנו על משמעותה. העיקרון פועל גם בכיוון ההפוך: כדי לדעת איזו מילה צריכה להתאים למושג מסוים, יש לנתח את מהות המושג, ולבטא זאת באותיות המתאימות.

במלים אחרות:

לשון הקדש אינה שפת סימנים בלבד, אלא היא מתארת את מהות
הדברים עצמם, והיא
תרגום של המציאות לאותיות המתאימות.

שיטת המינוח הכימית וההקבלה ללשון הקדש

יש בגישה זו ללשון מהפכה מחשבתית מקיפה. כדי להקל על הבנת יסודותיה נשתמש בדוגמאות שונות. הבה נתבונן באופן בו אנו קוראים בשמות לחומרים השונים המרכיבים את עולמנו והמקיפים אותנו. השיטה היומיומית המקובלת מדורי דורות היא להתיחס לכל אחד ממיליוני החומרים הסובבים אותנו כיחידה נפרדת, ולהמציא לו שם. כך אנו פוגשים בשמות: גומי, נירוסטה, פלסטיק, צלופן, זכוכית וכו'. שיטה זו היא שרירותית לחלוטין. חומר שהיה נפוץ מאד בשימוש כמבדד חשמלי, נקרא: בקליט Bakelite. מקורו של שם זה אינו לוטה בערפל, אלא הוא נקרא על שם ממציאו Bakeland. כמובן שניתן היה לבחור כל שם אחר; העובדה שבחירת השם היא שרירותית אינה מפריעה לתקשורת יעילה בין בני אדם.

סיפורו של החומר הידוע – ניילון – מביא אותנו אל סוכן פרסומת מוכשר של חברת DuPont אשר נתבקש למצוא שׁם מושך למוצר חדש של החברה. הוא התבונן בשם החברה שהמציאה את החומר, ושם לב כי ראשי התיבות של הסניפים הראשיים בלונדון (LONdon) וניו-יורק  (NY)יוצרים את ה"מילה": NYLON – ניילון, אשר נראתה לו כמסוגלת למשוך את הלקוחות. גם זו "שיטה" לקריאת שמות לחומרים וחפצים, מפני שמדובר על מערכת שרירותית. דוגמא נוספת: החלקיק היסודי נושא זרם החשמל נקרא: אלקטרון Electron, וממנו נגזרו המונחים ‘זרם אלקטרי, אלקטרוניקה’ וכו'. אם נתהה על קנקנו של שם זה, נמצא כי אלקטרון הוא שמו היווני של עִנְבָּר – שרף מאובן המופרש מעצים מסוימים. הקשר בין ענבר ואלקטרון, הוא מקרי בלבד. לראשונה נתגלתה תופעת החשמל הסטאטי כאשר שפשפו גוש של ענבר, ומתכונה זו של הענבר לפַתֵּחַ מטען חשמלי, קיבל החשמל את שמו הלועזי. קצת יותר מפתיע הוא סיפורו של ציפוי הפורמייקה. פירוש השם: Formica הוא לא אחר מאשר ‘נמלה’ בשפה הלטינית. מסתבר כי לפני כ- 200 שנה זיקק כימאי מסוים נמלים מיובשות(!) החומר שהוא הפיק מהן נקרא בפיו: Formic Acid שתרגומו: חומצת נמלים. חומר נוסף שהופק מחומצה זו, ונקרא על שמה הוא: Formaldehyde, וממנו הפיקו לפני זמן מה חומר ש"ירש" את שמו מחומר המוצא הנ"ל.

השיטה הזו של קריאת שמות לחמרים שונים, מקבילה מבחינה רעיונית לשיטת קריאת שמות למושגים בשפות המדוברות בעולם. הדוגמאות הובאו כאן רק כדי להמחיש על דרך הניגוד שיטה נוספת השונה באופן מהותי מובהק מזו שהודגמה לעיל. עפ"י שיטה זו השמות הניתנים לחומרים אינם שרירותיים. הכוונה היא לשפה הכימית – ציון שם החומר עפ"י נוסחת המבנה שלו. לפי שיטה זו, דרך משל, מלח בישול לא יִקָּרֵא: מלח, salt [באנגלית] או: saltz [בגרמנית] אלא: נתרן-כלורי, וסימונו: NaCl. הנוסחה הכימית היא הרבה יותר מאשר סימן זיהוי סתמי של החומר. כל תכונות המלח (צבע, טעם, משקל סגולי, חוזק הגביש או כל תכונה חומרית אחרת), נובעות מכך שהוא צירוף מסוים של נתרן וכלור ולא של אשלגן וכלור או צירוף אחר.

במלים אחרות, אם חוקר ידע את הנוסחא הכימית של חומר מסוים, הוא יוכל לדעת, באופן עקרוני, את כל מה שאפשר לדעת על חומר זה. שפה זו של נוסחת מבנה כימית מחייבת ידע מתאים על מנת להשתמש בה ולהבין אותה. כל עקרת בית יודעת מהו ‘ניילון’ אולם אנשים מעטים יודעים מה עושים עם החומר: Polyamide 66 [שמו הכימי המקוצר של הניילון]…

אם נסכם את תכונות שפת המינוח הכימית, נמצא:

  • שמות החומרים אינם הסכמיים אלא הם מבטאים תמונה מדויקת של הרכבם. שם החומר הוא "צילום" של המבנה הכימי. בשיטה זו השם הכימי הוא הדבר הקרוב ביותר האפשרי לראיית המולקולה עצמה – ולו ניתן היה לראות את המבנה הכימי באופן בלתי אמצעי לא היה צריך כלל שמות.
  • כל מי שבידו הידע המדעי המתאים, יכול לנסח לבדו את שם החומר, מבלי צורך בלימוד מאחרים. [הערה: בפיסקה הבאה מודגשת הסתייגות מסוימת בענין זה].
  • מתוך השם (הנוסחא הכימית) ניתן באופן תיאורטי, להסיק את כל המידע המהותי על החומר.
  • מתוך חקירת החומר אפשר לגזור את השם הכימי הראוי.
  • דמיון בנוסחת המבנה של מספר חומרים גורר בעקבותיו דמיון בתכונות הפיזיקליות שלהם (היות והם מורכבים מיסודות דומים).

כאן יש להעיר הערה אחת חשובה. למרות שהיחודיות בשימוש בנוסחא הכימית ומעלותיה ברורים מאד, עדיין לוקה שיטה זו בחסר בנקודה אחת. שמות היסודות וסימניהם הם שרירותיים והסכמיים. למשל: השם ‘כלור’ והסימן Cl  הם פרי מקרה והסכמה ויש ללמוד אותם מאחרים. באופן תיאורטי אין הכרח להשתמש בסימן שרירותי מהסוג המקובל. לדוגמא, לו היינו משתמשים בציור של מבנה האטומים המרכיבים את החומר, אזי צורת סימון זו לא היתה שרירותית, ולא היה צריך ללמוד לאיזה יסוד מתכוונים. די היה להכיר את המבנה של היסודות המרכיבים את עולמנו הגשמי כדי שניתן היה להכיר מיד באיזה חומרים מדובר ואיזה "סמל" להתאים לכל חומר. כמובן ששיטה זו אינה מעשית בתחום הכימיה, אולם כאשר אנו עוברים אל הנמשל: לשון הקדש – שם גישה זו היא מעשית מאד, והיא היא המיחדת לשון זו!

למרות הפגם הנזכר בשיטת המינוח הכימי, מעלותיה של שיטת זו הן עדיין כבירות וההתקדמות המדעית תוכיח את החכמה שיש בשיטה זו. כמובן שאין לצפות ששיטה זו כוחה יהיה יפה לחרוג מגבול החומרים הגשמיים מהם בנוי העולם. בנקודה זו בדיוק נמצא החידוש המיוחד של לשון הקדש.

מתוך התאור שחז"ל מוסרים על לשון הקדש אפשר לראות הקבלה לשיטת המינוח הכימית, אולם יש לה שני יתרונות ברורים. ראשית היא מתארת את העולם ומלואו, אמנם לא מהבחינה הגשמית הכימית, אלא מהבחינה המחשבתית העיונית. השמות והמלים בלשון הקדש הם "נוסחאות המבנה" של המושגים שאותם היא מתארת. כשם שכל הרבגוניות הכבירה בעולם הגשמי בנויה מכמאה יסודות הקרויים אטומים,[1] כך מורכב עולם המושגים מ: 22 יסודות הנקראים אותיות, והם אבני הבנין של עשרה המאמרות שבהם נברא העולם.

היתרון השני: בניגוד לשפת המינוח הכימי העושה שימוש בסמלים שרירותיים לשמות האטומים השונים – שמות האותיות בלשון הקדש וצורתן אינם שרירותיים, אלא הם משקפים את משמעות כל אחת מהאותיות. הבנת דברי חז"ל על מהות לשון הקדש מביאה אותנו לסכם:

כל הלשונות הן הסכמיות. לעומתן לשון הקדש היא הנוסחה הרוחנית של מבנה העולם. כל עצם וכל מושג בעולם מתואר על ידי מילה הבנויה מיסודות מתאימים. קיימים עשרים ושנים יסודות רוחניים.[2] שמם וצורת סימונם נובעים גם הם ממהותם, ואינם מקריים. באמצעות יסודות – אותיות – אלה, מתארת הלשון את המבנה המושגי של כל העולם.

בדברים אלה טמונה מהפכה כה עמוקה במחשבה ובידיעה, עד כי יש להרחיב את עיוננו בה, ולהבין את עקרונותיה בצורה רחבה יותר.

מחקר הלשון

ההסכמיות של לשונות העמים יוצרת תסכול ואכזבה עמוקה אצל ההוגים השונים. ננסה לבאר מדוע. בשאיפתו העמוקה של האדם אל החכמה הוא נתקל במצב בלתי נסבל. כולם מכירים בקשר המהותי בין הלשון ובין החשיבה. השפה היא המיילדת של החשיבה. בלי המילה לא יוכל האדם להכיר את המושג; העולם מתפרץ אל תודעתנו דרך החושים בעוצמה וללא הפסק. הוא דוחק ולוחץ על שכלנו ללא הפרדה בין עצמים, זמן ומרחב, כי המציאות היא אחת, וכולה חודרת לתודעתנו ללא סדרים וללא גבולות. דימויים הסתכלותיים ותפישות חושים של העולם היו עלולים להתערפל לכלל רצף בלתי ניתן להבנה. רק מתן השם מאפשר בידוד של מושג מסוים מתוך ההסתכלות המשתנית, וקביעתו ואריגתו למערך החשיבה שלנו.[3] מתן השם, הכולל יצירת סדר ותחימת גבולות בתוככי האינפורמציה הזורמת, נעשה אך ורק ע"י השפה.

חסרונות הלשון מבחינה פילוסופית

היות שאין חכמה ללא חשיבה, נובע גם כי אין חכמה ללא שפה. אולם מה טיבה של חכמה המנוסחת בשפה שיש בה מרכיב שרירותי נכבד?? שפה שמצויים בה טישטוש מושגים ותערובת שמות ממקורות שונים, שפה שבה לאותה מילה ישנן משמעויות שונות שאין ביניהם קשר(Aequivocacio), שפה שבה ה‘צורה הפנימית’ שלה[4] אינה ניתנת לתפישה ולהשוואה. וכך כותב מאוטנר:[5]

"תורתי היא שחרורו של האדם מן השפה ככלי שאינו מוכשר להכרה. השפה, על אוצר המלים והדקדוק שלה, מהווה את התבונה, את הלוגיקה…  [כוונתו שאנו חושבים באמצעות שפה, ואם המחשבה מגלה  פגמים בשפה, אזי:]  החשיבה מן ההכרח שתבטל את עצמה משהכירה את התרמית שבמלים"  [ההדגשות אינן במקור].

התבטאותו קיצונית במידת מה, אך היא משקפת את האכזבה והתסכול של חוקרי הלשון וההוגים. הצעד הראשון בקניית חכמה הוא הגדרה מדויקת של המושגים. כל ידע אנושי מתחיל בהגדרות ארעיות. עם התקדמות החקירה אנו מתקנים ומלטשים את ההגדרות, ואנו מצפים כי בסיום התהליך תהיינה בידינו הגדרות מדויקות. כל הגדרה היא החלפת מושג מורכב במושגים אחרים פשוטים יותר, וחוזר חלילה, עד אשר אנו מגיעים לשימוש במושגים הפשוטים ביותר, שהן אבני הבנין של ההגדרה. וכיצד אנו יודעים אותן ללא הגדרה? ובכן, אנו מניחים (כמו שהניח פסקאל) כי "ישנן מלים שאי אפשר להגדירן והטבע מִלֵּא חסרון זה, על ידי המושג השווה שהוא נתן לאנושות כולה". כלומר, כל חשיבה מתבססת על אבני יסוד מסוימות שאינן מתפרקות לגורמים פשוטים יותר, ואינן ניתנות להוכחה (כי לא קיימים מושגים פשוטים המרכיבים אותן). אם כך, טוען פסקאל, כיצד זה אנו מסוגלים להגיע לשפה משותפת, ולעתים להסכים על תוצאות של חשיבתנו? תשובתו, בלשוננו, היא כי בורא האדם טבע בו את הידיעות הבסיסיות האלה כמושכלות ראשונים הנתונים באדם, ושווים בכולם.

כאן מתעורר הקושי הבסיסי עליו מתריעים ההוגים. גם אם כל אדם אוצר בתוכו את המושכלות הראשוניים האלה, עדיין צריכים הם להיות מתורגמים לסמלים [מלים] מבלי שנהיה מצוידים בשיטה איך להצמיד מושג מסוים לסמל מסוים. זהו מבוי ללא מוצא עבור הפילוסוף. גישה זו לבשה צורה קיצונית קמעא באסכולה פילוסופית הקרויה ‘נומינאליסטית’, שהדבקים בה מזהים חשיבה רק עם דיבור. התוצאה היא כי האדם לעולם לא יוכל להתיר את עצמו מכבלי השפה, ולכן לא יוכל לעולם להשיג הכרה של האמת הטהורה, שהיא האמת שמעבר לשפה. גישה זו יונקת מההנחה שהעולם הרוחני אינו קיים בפני עצמו, אלא הוא יצירתו של האדם.

יש בקביעה זו, אם יורדים לעומקה, נימה של יאוש והרמת ידים אינטלקטואלית. במאמצי האדם להגיע לידיעה נאמנה ומדויקת, מסיקה הפילוסופיה כי האמצעי היחיד העומד לרשות ההכרה האנושית הוא שימוש במילים. בלשון אחרת: ‘הלשון היא כלי הקיבול היחיד של החכמה’. עובדת היות השפה יצירה של האדם, יצירה לא מודעת ובלתי מתוכננת, מעין זרם משתנה הכולל השפעות הדדיות תוך פיצול וכפילות אינסופית, היא בעוכריה של השאיפה האנושית להגיע אל הידיעה האמיתית.

שפה היא בליל מקורות שונים ללא יד מכוונת

לשם המחשה, נעתיק כאן קטע ממחקרו של ד"ר א. מרקוס:[6]

"המילה היוונית fero [בתעתיק לאנגלית] היא תמונת מושג, היכולה לשמש ל- 53 פעולות ומצבים כדלהלן: לשאת משא, לנסוע, להוביל, לרדוף, להידחות, לנהל, לנווט, למשול, לזוז, ליפול, להסתער, למהר, לרוץ, לדהור, לרכב, לשאת כאב, להיות סבלני, לסבול, להביא, להוסיף, לרכוש, לתרום, לתת, להרשות, לכנס, לגרום, להשפיע, לפרוע חוב, לשלם, לשלם מס, להוציא, לשדוד, לחטוף, לגזול, לקחת לעצמו, לקיים, להשיג, להחזיק, לאמץ, לרכוש, להתבשר, לקבל, להיוודע, לסחוב, לפרסם, לרשום, להכניס, להשתטח, להתכוון למשהו, ללכת, לשים בפה, לדון בדבר, לסובב – בקיצור, זוהי פקעת של מושגים [אמנם יש כמה מהמושגים הנ"ל הקשורים זה בזה, (לשאת, להוביל, לסחוב, לשאת כאב, להיות סבלני) אך בוודאי שאין בכך משום הכנסת סדר הגיוני בערב רב זה של מושגים]. אותה מילה יוונית משמשת לנו כמאובן, המצביע על השתנותן של השפות במשך ההיסטוריה… שלושת השורשים הלטיניים השונים: fero, latum, tuli הן צורות דקדוקיות לשלושת הזמנים: הווה, עבר ועתיד של הפועל האחד – ‘נושא, נשא, ישא’. הפועל fero מוצאו מיוונית; tuli מוצאו שמי, פניקי מן הפועל ‘טול, נטול’; latum מוצאו לטיני. דוגמא אופיינית זו מראה לנו על התערובת בשפה".

מה תוסיף ומה תתן לנו התבוננות במילה, אם הורתה ולידתה בסבך המקרה?! דרך משל המילה Salary [סָאלָארִי] באנגלית, פירושה: משכורת. אין בה, כפי הנראה, יותר מאשר יד המקרה. מחקר אטימולוגי-היסטורי מראה כי יסודה במילה הלטינית Salarium [סָאלָארִיום] שפירושה הוא: מלח. ומה ענין מלח אצל משכורת? – הרומאים היו משלמים את משכורת חיילי הצבא השכירים שלהם, בסחורה מכל הבא לידם. בתקופה מסוימת, גבישי מלח בישול נקי היו מצרך יקר המציאות, אשר שימש את בני האדם לצורך סחר חליפין. יום חלוקת המלח–[Salarium בלטינית]–הפך להיות במרוצת הדורות, ליום המשכורת: Salary. [במילה הלטינית Salarium טמון גם מקור השם Salt באנגלית ל: מלח].

נציין דוגמא נוספת: במילון אנגלי אנו מוצאים את המילה Assasin [אסַאסִין] שפירושה: רוצח שכיר, מתנקש בחיי מישהוא. התחקות על מקור מילה זו מחזירה אותנו למאה ה-12. הערבים תושבי ארץ ישראל של אותם הימים, מנסים לגרש את הפולשים הצלבנים בכל האמצעים. במבצר "קלעאת נימרוד" השולט על הדרך לדמשק, ישב "הזקן מן ההר", מנהיג כת של מוסלמים רוצחים מתאבדים, שנקראה "החשישיים". כת זו, שחבריה ישבו בפרס ובסוריה, נקראה בשם זה כי מנהיגיה השתמשו בסם החשיש כדי לסמם את לוחמיהם המתאבדים, להקהות את חושיהם ולהפיג את פחדם. הצרפתים והאנגלים, קראו להם על שם הסם: ‘חָשִׁישִׁיים’, אולם הם לא היו מסוגלים לבטא את האות חי"ת הגרונית בתחילת המילה, על כן השמיטו אותה והשאירו רק את תנועת הקמץ תחת החי"ת. לפיכך בטאו את שמם של הרוצחים האלה: Assasin – צרכני חשיש, וכך נכנסה מילה זו לאוצר המלים כמילה בעלת זכויות שוות למלים אחרות שמקורן הוא פחות דרמטי.

מוצא הלשונות

אין מנוס מלהגיע אל השאלה הבסיסית: "מי הוא–או מי הם–יוצרי הלשון?!" זאת ועוד, לשון מדוברת מתפתחת, שואבת אל תוכה תכנים וצורות מלשונות עמים אחרים סביבה, כוללת כמה ניבים מקומיים משתנים וצורות תת-תקניות. האם קיימת בכלל לשון אחת מסוימת מוגדרת??  למשל, האם יש גבול מוגדר בין האנגלית של שייקספיר (המאה ה-17) או של צ'וסר (המאה ה-14), לאנגלית של ימינו?; האם יש כיום "אנגלית" אחת – התשובה היא: לא! לשון היא, איפא, רצף "מטושטש" וחסר גבולות מוגדרים; מערכת "זוחלת" ומשתנה, אשר חקירת ראשיתה מציבה אתגרים בלתי עבירים.

חידת מוצא הלשונות, מנקודת מבטם של החוקרים, היתה ותשאר מיסתורין אמיתי. כותב פרופ' John P. Hughes בספרו "מדע הלשון":[7]

"כבר הודגש כי תקנה של האגודה הבלשנית של פריס קובעת כי כל אדם המתכוון להגיש לה עבודת מחקר בנושא "מוצא הלשון", אפילו לפני בדיקת העובדות, בודאי יצא מדעתו" (!!)".

זהו ביטוי ציורי וקיצוני של עובדה המוסכמת, פחות או יותר, על הבלשנים. כפי שכותב גם פרופ' Mario Pei:[8]

"אם יש דבר אחד עליו מסכימים כל הבלשנים, הרי זו העובדה כי בעית מוצא הלשון האנושית עדיין לא נפתרה… מספר תיאוריות רווחות בין הבלשנים כיום, אך מתוך הבנה ברורה כי עדיין אינן מוכחות, ומטבע הדברים קרוב לוודאי שאינן ניתנות להוכחה".

ערפל מיסתורין זה עוטה על תולדות הלשון, לדעת אותם חוקרים המשערים כי האדם ידע לדבר טרם המציא את הכתב. הממצאים הכתובים הם מתקופה מאוחרת יחסית, לא יותר מאשר לפני כ- 4000 שנה. לדעתם, אם כן, אבדה לנצח האפשרות לשחזר את תולדות הווצרות הלשון. כמובן, שדעות אלה הן השערות ללא הוכחה או ביסוס אמיתי, ומשקפות רק את דעותיהם הקדומות של חוקרים שונים. בפרק כח הדיבור נתייחס להשקפת התורה על מוצא הלשון וחידת הדיבור האנושי. כאן ברצוננו להבליט את המבוי הסתום אליו נקלעים החוקרים היוצאים מנקודת הנחה מוטעית. פרופ' J. P. Hughes כותב שם בהמשך:

"אם ננסה להשתחרר [מתיאוריות ודעות קדומות, שהוא מונה קודם] ונראה לאן יוביל אותנו שיקול הגיוני (בלי להתיאש מהעובדה שלא נגיע רחוק) נמצא את עצמנו מחזיקים בשלש עובדות מוצקות. א: ראשית, עד כמה שניתן לשחזר, כל לשון אשר היתה מדוברת אי פעם, מקורה בלשון קודמת, והקוים בדרך כלל, מתלכדים. כמה לשונות המדוברות בתקופה מסוימת, התפתחו מלשון אחת קודמת. אין זה מן הנמנע, איפא, שכל הלשונות בעולם נולדו מלשון אחת, על אף שזה בלתי סביר שיהא בידנו מידע להוכיח זאת. ב: שנית, עד כמה שניתן להבטיח, כל אדם שלמד לראשונה לדבר בשפה מסוימת כלשהיא, למד אותה מהוריו או … מאדם מבוגר אחר, אשר היתה בידיהם שפה מושלמת במיבנה שלה. זה מעמיד אותנו במצב הדומה לבעיה העתיקה של "הביצה והתרנגולת". לפני שמישהו יכול ללמוד שפה, מישהו אחר חייב לדעת אותה. ג… אך זה מעמיד אותנו בדילמה – אם הם [כוונתו לאנשים יוצרי השפה] לא חיו בחברה, לא היו צריכים שפה. וכיצד יכלו ליצור חברה ללא שפה קודמת? כאן אוזלים הנתונים, ועלינו לעזוב את המדע. מכאן ואילך, כל השערה היא אפשרית – ובלתי ניתנת להוכחה".

מחקרים חדישים יותר, המסתייעים במחשבים בנסיונות השחזור של שפות עתיקות, הביאו חלק מחוקרי הלשון להשערה כי אמנם כל הלשונות התפתחו מלשון אחת קדומה,[9] כפי השערתם של פרופ' Huges ושל אחרים. גם מחקרים אלה, אינם פותרים, כמובן, את התעלומה האופפת את מוצא הלשון.

יהא אשר יהא עם החוקרים ורעיונותיהם בנושא, עלינו לציין את המובן מאליו: לשון אנושית איננה מוצר מתוכנן של אדם אחד או קבוצת אנשים. היוצא מכאן, הוא ברור. אין לצפות – אפילו ללא בדיקה של העובדות – להופעה של סדר או תכנון בלשון מדוברת כלשהיא. אין מסקנה זו תופסת, כמובן מאליו, לגבי לשונות שהן המצאות של יוצר אנושי יחיד הידוע לנו. הדוגמא המפורסמת ביותר היא אספרנטו–שפה שהומצאה ע"י היהודי לודוויג זמנהוף (1887), מתוך שאיפה טהורה להביא ליתר הבנה בין העמים ולחזור אל המצב הטרום-היסטורי של "שפה אחת ודברים אחדים". רעיונו נכשל, והשפה לא התקבלה כשפה בינלאומית. לשון זו לא היתה שונה בעיקרון מכל שאר הלשונות המדוברות, ולמעשה היתה מעין מכנה משותף של כמה שפות אינדו-אירופאיות, תוך פישוט, יצירת אחידות וכללים פשוטים. עדיין היתה זו לשון הסכמית, בה אין המילה מתארת את מהות המושג עצמו, אלא משמשת סימן הכר – סמל ולא אות. יחודה היה בפשטות וקלות הלימוד, ובשימוש בכללי דקדוק ותחביר עקביים ללא יוצאים מן הכלל – השג ראוי לציון בפני עצמו. שפות נוספות, כגון Volapük (1880, ווֹלָפִּיק), זכו לעוד פחות הכרה בינלאומית.

מה יכול חקר הלשונות ללמדנו?

על פי רוב, המחקר האטימולוגי מתמקד בהעלאת השערות על דרך התפתחותה האפשרית של מילה כלשהיא. כך, למשל טוענים חוקרים כי המילה העברית: ‘גחל’ (גוש עץ מפוחם) התגלגלה בגרמנית למילה: kohle, בשפה הדנית ל: kul, בשפה הצ'כית ל: uhel, ובשפה האנגלית נתגלגלה למונח: coal שמשמעו: פחם. כל זאת נובע מן העובדה כי הצירוף ‘גח’ הַשֵּׁמִי קשה להיגוי אצל העמים האריים, ולכן הוא התחלף אצלם לאותיות: h או k. למרות חילופי עיצורים אפייניים אלה, ניתן לזהות בבירור את הגרעין של המילה העברית בגילגוליו בשפות האירופאיות. דוגמא אחרת למחקר אטימולוגי: המילה ‘ארץ’ השתלשלה לשפה האנגלית בצורת: earth, השומרת על תבנית המילה, תוך החלפת ה-"צ" השמית בצירוף: th הרך יותר וקל להיגוי. בלטינית, לעומת זאת, השתבש גם סדר העיצורים במילה והפך ל: terra ומהלטינית הגיעה המילה לצרפתית בת זמננו: terre. (חילוף סדר העיצורים במילה הוא דבר שכיח בלשון, ומוכר על ידי החוקרים כ- (Metathesis. הדמיון בין המילה האנגלית earth ובין אותה מילה בגרמנית: erde, בהולנדית: aarde, ובשפה הגותית העתיקה: airtha מלמדים על מוצא משותף, קדום יותר.

האטימולוגיה צופנת בחובה הפתעות מענינות. מי היה מנחש ש: kot בפולנית הוא ה‘חתול’ העברי, לאחר שעבר כמה תחנות ביניים כגון: catulus בלטינית (הזהה למקור העברי בצירוף סיומת -us אופיינית), gatto באיטלקית, gato בספרדית, katta בשבדית, katze בגרמנית. אל הצרפתית הגיע כבר כ- chat ומשם לא רחוקה הדרך אל ה- cat באנגלית; בשלב זה כבר אין צורך במאמץ לראות את החתול ה"פולני" : kot.

ההשערה (הנראית סבירה) כי האישיות המיתולוגית הרומאית: וולקן Vulcan – אליל האש וחרושת המתכת – אינה אלא גילגול ושיבוש שמו של: תובל-קין אבי כל חרש נחשת וברזל (בראשית ד:כב), לא תחכים אותנו במהותם של הדברים אלא רק במובנם ההיסטורי. מחקר משווה, אכן, יכול ללמד בעקיפין, על אופיו של עם ונסיבות חייו. בערבית קיימים, למשל, כאלף שמות שונים לחרב,[10] גיוון לשוני עשיר המובן על רקע נסיבות חיי הערבים כשבטים נודדים במדבר, המעורבים תדיר במלחמות שבטיות ובשוד. מעבר לתחומים אלו דומה שהמחקר אינו מסוגל ללמדנו מאומה על מהותם של הדברים.

הקשרים בין המילים בלשון הם סובייקטיביים ומקריים

לצורך המחשה נעתיק כאן קטעים מפירושו של הרב ש. ר. הירש:[11]

"מה הם היסודות ליצירת שפה? הרי הם שנים: יש, או תיתכן, יצירה אובייקטיבית ויצירה סובייקטיבית. השפה מביעה את מהות הדברים ומציינת את טיב יחסיהם; … כל עוד היתה רק שפה אחת, היתה השפה אובייקטיבית; היא ביטאה את מהות הדברים וייעודם. היום נתרבו הלשונות אך מועטות ביניהן המלים שמשתקפת בהן השקפה זהה… בגרמנית התםshlicht]], שאיננו עיקש ופתלתול, הרי הוא רע [shlecht] … ואילו בישראל רק אדם ‘ישר’ הוא אדם ‘כשר’. או טול את המונח הגרמני: tugend [כלל המידות הטובות]… היום אין לך ספר ואין לך דרשן, שלא יטיפו לדת ולמידות טובות. והנה, המלה הגרמנית tugend  נגזרה מן הפועל Taugen [להצליח];  הוה אומר: אדם חייב להתנהג במידות טובות – על פי שיקולי תועלתיות; בשפות הרומניות tugend זהה עם גבריות. נמצאת אומר: אם צעיר גרמני מתחנך ל"מידות טובות" [tugend] הוא מתחנך לאמתו של דבר להיות "איש מצליח" [tuechtig] ולהביא תועלת לציבור. בשפות הרומניות הוא מתחנך לגבריות ולמאמץ;… וכן הדבר ביחס ל"דת". נראה שעולם השפות האירופאיות אינו יכול להתקיים בלי "דת"; לנו – עם הדת – אין כל מונח ל"דת". אם הדת היא חלק מגילויי החיים, אפשר לקרוא לה בשם; שמה מגדירה ושָׂם לה גבול ומוציאה מכלל זולתה; שאר גילויי החיים אינם כלולים בה, ונתייחד לה תחום לעצמה. אולם, אם כל החיים קשורים לדת, משעת הלידה ועד לאחר המות, אין אדם עומד על טיב הדת, ואין הוא מייחד לה שם, – שכן, היא חודרת בכל והכל כלול בה. יתר על כן: תורת ישראל כופרת ב"דת", אם religion  נגזר מן הפעל religare לקשור, שכן, יחסנו אל ה' מעניק לנו חירות: "חֵרוּת על הלוחות" (מסכת: עירובין נד ע"א)… בשפה הגרמנית העם הוא volk, הוה אומר: קיום העם תלוי במנהיג, והכל חייבים לציית לו[folgen]; והרי כאן מושג של תלות משפילה; בשפות הרומניות העם הוא populus המון המכלה את הכל. בעברית הרי הוא: עַם איחוד כל השוים".[12]

לדעת הרב הירש לשונות העמים הן יצירה סובייקטיבית, המשקפת במידה מסוימת את עולמם של העמים שיצרו אותה. אם עם מזהה מידות טובות עם הצלחה חברתית, הדבר יכול להתבטא בהשפעה על דמיון במטבעות לשון ביניהן  [בדוגמא לעיל: taugen לעומת: tugend]. אל בעיית שרירותיות סימני הלשון נוספה מלכודת חדשה. באותם המקומות בלשונות העמים, בו מחקר השוואתי בין מלים חושף קשרים, קיימת הסכנה כי השקפות סובייקטיביות הן שקנו שביתה בצורות לשוניות מסוימות; לא רק שהצורות הן שרירותיות–סמלים גרידא–אלא שגם במקום בו הן דומות אינן כוללות, בהכרח, מידע על דמיון רעיוני.

מה אם כן ניתן לומר על מחקר הלשונות הכללי? –הוא יכול לעמוד על קשרים הקיימים בתוך השפה עצמה. מחקר זה לא ישיג השגים משמעותיים. הוא לא ימצא קשרים הגיוניים לוגיים מוכרחים, או תמונה מתוכננת בשלמות, כמפה של המציאות. המחקר יגיע להשתקפות של תכנים משותפים לעם בתקופת היווצרותם של מונחים מסויימים. קשרים אלה הם מוגבלים בהקפם, מוגבלים בתפישתם, ובכל מקרה הם שרירותיים. יחידת הבנין של השפה–המילה–גם היא אינה יצירה עצמית של עם כלשהוא. על זאת יכול לעמוד מחקר הלשונות ההיסטורי, המשווה בין שפות שונות. לכל היותר יכול מחקר זה להעלות השערות על "אילן התפתחות אפשרי של הלשונות כיום", ותו לא.

הוה אומר: המחקר האטימולוגי בפרט וחקר השפה בכלל, אינם יכולים לתרום לחכמת הבנת העולם ולביסוס הידע האנושי על אדני ההגיון. במשך הדורות, סירבו הוגים רבים להשלים עם רוע הגזרה וחיפשו מוצא.

חיפוש לשון אידאלית

מתוך הבנת האמור לעיל, אפשר להבין את חלומם של החוקרים על שפה אידאלית. שפה שתהיה: "פילוסופית ואוניברסלית כאחת, ושתיווצר באופן שנצרף, דרך שיטה, את המושגים היסודיים לידי כל הקומבינאציות האפשריות" כפי שהגדיר ריימונדוס לולוס (במאה ה: 13). המאמצים של בני האדם לרפא את השפה מליקוייה וליצור שפה מלאכותית שתבוא במקום השפות הטבעיות שהן "גידולי פרא", לא נחלו הצלחה כלל. אך ראויים לציון מאמציו של המדען והפילוסוף הגדול ג. פון לייבניץ במאות 17-18. ראשית חשיבתו היתה בכיוון של פיתוח כתב אוניברסלי מדויק. כְּתַב שבו לכל "מושג פשוט"  [שאינו ניתן להגדרה וגם אין צורך להגדירו, מחמת היותו מובן לכולם באופן טבעי], יותאם סימן מיוחד, סימן טבעי אשר יובן "מעצמו", ללא צורך במפתח מוסכם מראש לפיענוחו.

בשלב הבא, הציע לייבניץ כי יש לבצע ניתוח שלם של כל המושגים השכליים הקיימים, ולהעמידם על גורמיהם הפשוטים; כלומר לבטא כל "מושג מורכב" באמצעות נוסחא הכוללת רק "מושגים פשוטים". כך היה נוצר מעין אל"ף-בי"ת של אידאות המתורגמות לסימנים באופן אוניברסלי; מספר ה"אותיות" יהיה כמספר ה"מושגים הפשוטים". כל אדם היה קורא את הסימנים ו"מתרגם" אותם לעצמו בעיני רוחו לשפתו שלו. כשהיה בא לקרוא "מילה" מורכבת, היה מתרגם את הסימנים ל"אותיות" כלומר ל"מושגים פשוטים" ומצרף מהם, על ידי תהליך חשיבה, את המושגים המורכבים וכך הוא היה עומד על משמעות ה"מילה" בכתב הזה, ללא צורך שילמדו אותו את משמעותה!

רעיון זה הצריך את לייבניץ לחשוב על הצעדים המעשיים אשר ידרשו ליישומו. ראשית, יש צורך ליצור ‘אל"ף-בי"ת של מחשבות האדם’; למעשה, הדבר מחייב שתהיה בידינו אנציקלופדיה של כל הידיעות של המין האנושי. ידיעות אלה יש למיין ולפרק למרכיביהן הפשוטים. כללו של דבר – תנאי הכרחי ליכולתנו ליצור שפה אידאלית, הוא אירגון הידע שבידינו לכלל אחדות ושלמות אחת, סיכומו במכלול נוסחאות פשוטות מובנות ומוסכמות, ומעל לכל: התאמתו של הידע למציאות בה אנו חיים!! אין זה פלא, שרעיון נפלא ומיוחד זה נשאר בתחום החלום בלבד. אמנם לייבניץ עצמו, ערך השערות לגבי אפשרות התקרבות לאידאל זה. הוא סבר כי אפשר והשפה העברית קרובה יותר מכל השפות האחרות לאידאל זה,[13] וחבל על כך שלא בדק נושא זה לעומקו. אמנם ספק אם היה יורד לעומק סודות לשון הקדש בלי מפתחות הבנת הלשון שנמסרו בקבלה מדור לדור וגנוזים בספרי החכמה שלנו, אך וודאי היה רואה כי יש בה בלשון הקדש בדיוק כל מה שהוא חפש בשפה פילוסופית אידאלית!!

כללי היסוד של לשון הקדש

כסיכום של האמור לעיל בפרק זה, נביא כאן את עיקרי תכונות לשון הקדש. פירוט תכונות אלו, ההוכחות וההדגמות יהוו את עיקר תוכנו של ספרנו.

כלל א      לשון הקדש מתארת את המהות של העולם על כל מרכיביו בצורה הגיונית ועקבית והיא שפה של אותות ולא של סמלים. תמונת העולם היא מתוך נקודת המבט של התורה, כמובן. זו נקודה חשובה מאד, והשלכותיה משובצות לאורך כל הספר.

כלל ב      יש בה עשרים ושתים אותיות אל"פ-בי"ת, וחמש מהן מופיעות בשתי צורות: רגילות וסופיות – אותיות מנצפ"ך.[14] לכל אות משמעות מוגדרת ומשמעות זו משמשת בכל מופעי האות. בכל שורש בו היא מופיעה היא תורמת הבט מוגדר של משמעות זו. האמור כולל שמות עצם, שמות תואר, מלות יחס או אותיות תחיליות.

כלל ג      משמעויות האותיות נלמדות משלשה מקורות לפחות, שניים בתורה ואחד בלשון עצמה. מקורות אלה משלימים זה את זה לכלל אחדות אחת על כל גווניה.[15] [משמעויות יסודיות אלה הן למעשה ה"מושגים הפשוטים" אשר נזכרו בפרק זה בסעיף: חפוש שפה אידאלית].

כלל ד      כדי לבנות מושג מסוים בלשון הקדש, יש לנתח מאילו "מושגים פשוטים" מורכב המונח, דהיינו להגדירו בצורה מדויקת מבחינה הגיונית; תרגום של הגדרה זו לצירוף האותיות המבטאות מושגים אלה, ייצור את המושג המבוקש.

כלל ה      עיקרון זה פועל גם בכיוון ההפוך. ניתוח של מילה לפי משמעות אותיותיה מלמד אותנו את משמעותה המדויקת (באופן זה אפשר להגדיל את ידיעתנו על אודות מושגים ותכונות של דברים בעולם, מתוך חקירת המלים בלשון הקדש).

כלל ו       כללי התחביר גם הם נגזרים ממשמעות האותיות, ואינם שרירותיים הסכמיים.[16] תפקידי האותיות [וו-החיבור, ה"א הידיעה, אותיות בכל"מ וכו'] נובעים ממשמעות האותיות.

כלל ז       צורת המילה [כתיב מלא או חסר] ואורכה של המילה[17] [כאשר יש שתי צורות שונות, כמו: לְכָה–לֵךְ, עתיד מקוצר כמו: יֵשְׁתְּ במקום יִשְׁתֶּה וכו'], משפיעים על המשמעות לפי כללים קבועים.

כלל ח      צורת האותיות בכתב האשורי – כתב לשון הקדש – היא חלק בלתי נפרד מן השפה, והיא מבטאת את השלב הגשמי התחתון בהשתלשלות הרעיון של האות מן הרוחני אל הגשמי. באותה מידה גם המיקום של האות בסדר אותיות האל"פ-בי"ת הוא תוצאה ממשמעותה היסודית העמוקה.

כלל ט     מן האמור לעיל נובע שכל המונחים, המושגים והמילים הקשורים ביניהם בקשר לוגי והמהווים פנים שונות של אותו רעיון עצמו, חייבים להגזר משורש אחד המבטא רעיון זה. במלים אחרות: שתי מילים הבנויות מאותן אותיות השורש ובאותו הסדר, הן גילויים שונים של אותו רעיון מהותי יסודי. עיקרון זה הוא כה מרכזי ויסודי, עד כי כמעט ואין סעיף בספר זה בו אינו בא לידי ביטוי.

כלל י       מן האמור לעיל נובע גם היפוכו של כלל ט. לא תתכן מציאות של מילים נרדפות. אם שתי מילים בנויות מאותיות שונות, משמעותן היא שונה. יתכן כי הן קרובות במשמעותן, ומבטאות גוונים שונים של אותו מושג, אך לעולם הן אינן זהות לחלוטין.[18]

כללים אלה (גם אלה אשר לא צוין כאן שמקורם בחז"ל), נגזרים באופן לוגי מהעיקרון הבסיסי הקובע כי לכל אות בלשון הקדש יש משמעות מוגדרת, וכי היא שומרת על משמעות זו בכל אופני הצטרפותה למלים ומושגים. אולם, תוקפם של כללי הלשון אינו נובע מכח ההקש הלוגי, אלא מכח העובדה שכך נמסר לחכמי ישראל מדור לדור, וכך כתוב בספרי החכמה. שלשה המקורות למשמעות האותיות הם קדומים: שנים בתורה ואחד בשפה עצמה. כשם שכל דור מעביר את השפה לדור הבא, כך הועברו סודות הלשון וחכמתה מדור לדור, אלא שלא הפכו להיות נחלת ההמון כי אם נמסרו לחכמים ונרשמו בספרי החכמה, כבעלי זיקה לחכמת התורה.

הקשר בין הלשון והתורה

כבסיס והשלמה לעשרה העקרונות שהובאו לעיל, יש להדגיש שוב כי השער אל חכמת לשון הקדש הוא המציאות כפי שהתורה מתארת אותה:

כל יסודות לשון הקדש מושתתים על עולמה של התורה

לא זו בלבד שמפתחות לשון הקדש נמצאים בתורה (כמבואר בפרק סודות ויסודות האותיות), אלא שגם ההקשרים השונים והקשר בין המושגים בנויים על פי השקפת התורה. מהות האדם כיצור הנברא בצלם אלקים, תפקידו בעולמו, מהות העולמות והנהגת הבורא וכו'—כל היסודות האלה הם הרקע המובן מאליו שבו הלשון מתארת את המציאות. בלעדי הסתכלות זו קשה, או אף בלתי אפשרי, לחדור למעמקי הלשון.

נביא דוגמא פשוטה, כיצד לא ניתן להרגיש בקשרים בין מושגים זהים מבחינה רעיונית, ללא מחשבת התורה. השורש כסל נפוץ בתנ"ך ולמעשה הוא כמעט מובן מתוך ההקשר של הפסוקים הרבים המתיחסים אליו. "סבותי אני ולבי לדעת ולתור ובקש חכמה וחשבון, ולדעת רֶשַׁע כֶּסֶל, והסכלות הוללות" (קהלת ז:כה); "אל תען כסיל כאולתו" (משלי כו:ד), ורבים כמוהם. והנה, יש עוד שני פירושים לשורש זה. בפסוק "ואת החֶלֶב אשר עליהן אשר על הכְּסָלִים" (ויקרא ז:ד), הפירוש הוא: אברים שיש עליהם שומן. זה הוא גם הפירוש של: "כי כסה פניו בחלבו, ויעש פימה עלי כֶּסֶל" (איוב טו:כז). אולם הפירוש השלישי הוא המפתיע ביותר. בפסוק: "כי ה' יהיה בְּכִסְלְךָ, ושָׁמַר רגלך מלכד" (משלי ג:כז) מפרשים כולם את המילה ‘בכסלך’: בטחון בקב"ה, כפי שגם מעיד ההמשך שהוא ישמור אותו מלהלכד בפח. ושוב מופיע שימוש מפתיע זה בתהילים (עח:ז): "וישימו באלקים כִּסְלָם".

שלשה פירושים אלה נראים שונים ובלתי קשורים זה לזה, בניגוד ל: כלל ט בעמ' 13. אצל חוקרי לשון מקובל לראות תופעה זו בלשונות העמים, והם קוראים לפירושים שונים של אותה מילה: הוֹמוֹנִימִים. תופעות אלה מוסברות ע"י החוקרים כגילויים של התפתחות והשתנות, ומתאפשרות על רקע חסרונות הלשון מבחינה פילוסופית, כמוסבר בפרק זה. בהתאם לכך, אפשר אמנם למצוא בעברית (בשלבי התפתחות שונים אחרי תקופת התנ"ך) הומונימים שונים, אולם אין תופעה זו אפשרית בלשון הקדש, וזו בדיוק משמעות כלל ט. חוקרים בעלי דעה קדומה, או שאינם מודעים לסודות לשון הקדש, מתפתים להציע הסברים שונים לתופעה זו. דיון בדעותיהם והסברים נרחבים יותר יובאו בפרק מלים נרדפות. כאן נראה דוגמא כיצד עולם המחשבה של התורה, מהווה מפתח ברור השופך אור על המלים השונות, לכאורה.

אם ננסה לדייק בהבנה מהו כְּסִיל, על פי דעת התורה, תפתר התעלומה. מקומו של הדיון הרחב הוא בפרק מאל"פ לבי"ת – חכמה ובינה. כאן נסתפק בהגדרה: הכסיל הוא ‘אדם, בעל תבונה וכישורים שכליים, אך הוא בוחר ללכת אחר תאוותיו, בדרך ההפוכה מן החכמה’. אין הכסיל שוטה חסר כח מחשבה, אלא שהוא מתנהג בסכלות. מנקודת מבט של "איזהו חכם – הרואה את הנולד", הכסיל חי בהווה. במקום לחשוב על הטוב האמיתי הצפון לו אם יבחר בטוב, ועל הרע הנולד מתאוותיו, הוא בוחר בהנאות הרגע. יוצא, שאין מדובר באדם חסר תבונה, אלא באדם חסר לב האוטם את לבו משמוע מוּסַר. את כישוריו השכליים הוא מנצל ללכת בשרירות לבו. חכמינו ז"ל מתארים זאת כאדם אשר אטימותו היא תוצאה של שומן המכסה את לבו ["וישמן ישרון ויבעט, ויִטֹש אלו-הַ עשהו"; "שָׁמַנְתָּ עבִיתָ כָּשִׂיתָ"], וזו היא "ערלת הלב" שעליה מבקש הקב"ה מישראל: "ומלתם את ערלת לבבכם".[19]

ציור זה אינו רק משל, אלא כך היא המציאות הרוחנית נפשית של הכסיל. כפי שמוסבר בפרק מהי לשון הקדש, העיקרון היסודי בלשון הקדש הוא שהתיאור של המציאות הוא באותן אותיות, בכל הרבדים של המציאות בהשתלשלותה. צירוף האותיות כ+ס+ל מתאר את כיסוי הלב הן ברוחניות (כְּסִיל) והן בגשמיות (שומן, כְּסָלִים).

כדי להבין כיצד אותו שורש מתאר גם את מושג הבטחון באלקים, יש לעיין גם בפרק זה לעומת זה. יש בין הכסיל ובין הבוטח באלקים דמיון רעיוני חיצוני מדויק. טיבו של הבוטח באלקים שאינו דואג על העתיד. אם הוא עושה את המוטל עליו, לבו סמוך ובטוח בה' המנהיג את העולם ואין לו צורך לדאוג "מה יהיה?!" מסיבה הפוכה בדיוק, אפשר לומר כי גם הכסיל אינו דואג על העתיד. לא מפני שיש לו תשובות, אלא מפני שאינו שואל שאלות (כביכול, מה שאינו יודע, לא קיים). נמצא, כי באמת שלשה המובנים של השורש כסל מציגים שלש זויות של אותו מושג רוחני. ניתן להגדיר מצב זה כ: ‘כיסוי המונע מן האדם דאגה על העתיד’.

שתים ממשמעויות האות למ"ד, כמבואר בפרק למ"ד, הן: תנועה לתכלית (מחשבה על העתיד) | לב. האות כ"ף מבטאת בין היתר כיפוף | כיסוי. האות סמ"ך משמעותה גם סביב. המשמעויות החלקיות של כ+ס מצטרפות לרעיון של ‘כיפוף וכיסוי סביב סביב’ (המתאים לשורש כסה). אם נבחן את מבנה השורש כסל, בהתאם לכך, נראה שכל שלש המשמעויות של שורש זה מוסברות בדיוק לפי אותו רעיון, על בסיס הצטרפות משמעויות מסוימות של האותיות הבונות את השורש הזה (והמבוארות כל אחת במקומה):

כ [כיפוף, כיסוי]  + ס [סביב]  ל [לב]    `   כֶּסֶל  [מכסה את הלב (ערלה, שומן)]

וכיסוי זה של הלב [לב מבטא "אכפתיות" אחריות, רצון טוב] מתבטא גם בשתי צורות הפכיות, שיסודן הוא אחד:

כ [כיפוף, כיסוי]  + ס [סביב]  ל [תנועה לתכלית]    `   כְּסִל [חי בהווה, אינו חושב על התכלית]

כ [כיפוף, כיסוי]  + ס [סביב]  ל [מחשבה על העתיד]   `   כֶּסֶל [בטחון באלקים, אי-דאגה לעתיד]

לשורש כסל שלש משמעויות הנראות כבלתי קשורות זו לזו לחלוטין, אך אפילו ניתוח שטחי של משמעוית האותיות הבונות שורש זה חושף סדר ושיטה. יחד עם זאת, סדר זה יכול להיות מובן בעיקרון רק מתוך השקפת התורה על האדם ותפקידו הרוחני. לא נזדקק להביא עוד דוגמאות, כיוון שיסוד זה מפעפע בכל חדרי הלשון ונמצאהו כמעט בכל דפי הספר.

קירבת אותיות ממוצא משותף

אחת התכונות הבולטות של לשון הקדש, אשר עמדו עליה הרבה מחכמינו הראשונים, ואף חוקרי לשון זרים,[20] היא הקירבה בין משמעויות של אותיות מאותו מוצא, כלומר שמבטאן מאותו חלק של כלי הדיבור. בנושא זה קובע רש"י  את הכלל:[21]

"שכל האותיות שמוצאיהם ממקום אחד מתחלפות זו בזו"

דברי רש"י מיוסדים על חלוקת האותיות לפי מוצאיהם, כמבואר בספר יצירה:[22]

 

אותיות הגרון א ה ח ע
אותיות החך ג  י  כ  ק
אותיות הלשון ד ט ל נ ת
אותיות השניים ז ס ש ר צ
אותיות השפתיים ב ו מ פ

 

הערה: האות רי"ש נחשבת גם כאות גרונית, ובניגוד למצב שבו אותיות ממוצא אחד אינן מצטרפות בסמיכות, האות רי"ש יכולה להצטרף עם אותיות השיניים. בספר יצירה (פ"ד מ"א) האות רי"ש נמנית כאחת משבע האותיות הכפולות בג"ד כפר"ת, אולם בניגוד לשאר השש, הבאות בשתי צורות–רפה ודגושה–הרי"ש אינה מקבלת דגש. יתכן, והכוונה היא כפי שאמרנו, שהיא כפולה באופן הגייתה, לא לפי החוזק, אלא לפי מקום מוצאה.

העולה מכאן הוא הכלל הבא, הנוהג ברב המקרים:

שרשים הנבדלים זה מזה רק באותיות בעלות מוצא משותף –
בדרך כלל גם דומים במשמעותם

דוגמא לכלל זה היא סידרת השרשים הבאה:

שׂחק  «  צחק                      צחק  «  צעק                                       צעק  «  זעק                        זעק   « שאג

במיוחד מפתיעה הקירבה במשמעות בין: זעק ו- שאג למרות שבמבט ראשון אין אף אות משותפת. יחד עם זה האותיות המתאימות (ראשונה–ראשונה; שניה–שניה; שלישית–שלישית) הן מאותן קבוצות מבטא:

ז  «  ש [אותיות השיניים]        ע  «  א [אותיות הגרון]                        ק  «  ג [אותיות הגרון]

ההבדלים במשמעויות השונות של כל אחד מהשרשים האלה, נובעים מההבדלים באותיות. למשל, ההבדלים בין האותיות עי"ן ו- חי"ת גורמים להבדל המשמעות בין צעק ובין צחק.[23] הפרק מערכת השרשים  כולל הרחבת דברים על הקשר בין שרשים דומים.

במקביל לתכונות היחודיות של כל אות, כפי שיבוארו בפרקים הבאים ושבהן נשתמש לאורך כל הספר, נמצא כי גם תכונות קירבת המשמעויות כנובעת מקירבת ההגאים, תלווה אותנו בדרכנו לאורך כל הספר.

לאמיתו של דבר, תכונה זו היא כה יסודית בלשוננו, עד כי היא משמשת מפתח חשוב לפיענוח מילים קשות במקרא בידי חכמינו הקדמונים והאחרונים.[24]

בנין המילה: פסל

עשרת הכללים אשר נזכרו בסעיף הקודם יוסברו ויודגמו בהרחבה לאורך כל הספר, כאן נסתפק בדוגמא פשטנית להמחשת כלל ד.

פַּסַּל איטלקי נודע נשאל: "כיצד הצלחת ליצור פֶּסֶל כל כך נפלא?!" תשובתו השנונה היתה: "אין בכך כל קושי. הביאו לסדנא גוש שיש רגיל, הפסל כבר היה בתוכו, אני רק סילקתי את המיותר…". בתשובה זו ישנה, למעשה, הגדרת מהות הפיסול. ראשית חכמה, צריך שיהיה במוחנו ציור ברור של התוצר הסופי – התכלית. שנית, יש לסלק מחומר הגלם את החלקים אשר אינם צריכים להיות בפסל המתוכנן.[25] תהליך הפיסול עצמו יכול, כמובן, להתרחש רק על שטח הפנים. יש לפרק חלקים חלקים ולחזור על התהליך סביב סביב תוך יצירת צורה שלמה. ידיעת התכלית הסופית והצורה (שלב שלישי) היא הקובעת מה לסלק ומה להשאיר בשני השלבים הראשונים. אם ננסח תהליך זה כהרכבה רעיונית של ה"מושגים הפשוטים" המתאימים, נקבל את ההגדרה המתאימה:

בשלב הבא, נתרגם מושגים אלה לאותיות עפ"י משמעותן. (משמעות האותיות וכיצד אנו יודעים אותן הם נושאים המבוארים בפרקים הבאים):

תרשים 1: תרגום פיסול ל"מושגים פשוטים"

ליצור פירצה בשטח הפנים – למושג זה מתאימה בדיוק האות   פ

לסלק | סביב | תבנית שלמה – למושג זה מתאימה בדיוק האות  ס

מתאים | לא מתאים לתכלית – זהו המושג המתואר ע"י האות   ל

מהניתוח ההגיוני לעיל, נובע שהמילה המבוקשת בלשון הקדש צריכה להיות של שלש אותיות אלה:

פ [פירצה בשטח הפנים]  ס [סילוק סביב עד שלמות]   ל [התאמה לתכלית | דחיה]   `   פסל

לו אדם שאינו מכיר את המילה פֶּסֶל, היה בונה אותה בתהליך מחשבתי זה, על ידי הגדרה ותרגום לאותיות המתאימות, היש לשער את גודל פליאתו כאשר בדיקה במילון עברי היתה מראה לו כי אמנם המילה בלשון הקדש היא: פסל, כפי שבנה במחשבתו??!

יש לדייק היטב בצירוף אותיות זה. ישנן פעולות רבות אשר בצורה חיצונית יש בהן דמיון מסוים למושג זה. למעשה, כל תהליך של ‘ברירה והפרדת פסולת הנעשה לפי תכנית או לתכלית’, דומה לתהליך המדובר. יחד עם זאת יש יחוד ברור לצירוף פ+ס+ל: האות פ"ה מבטאת דווקא פתח, פירצה והאות סמ"כ מבטאת חתירה ליצירת תבנית שלמה והאות למ"ד מבטאת דווקא התקדמות לתכלית תוך שיקול דעת. כך למשל חיתוך עוגה לפרוסות מתאים לאות פ"ה ולאות סמ"כ (שאחת ממשמעויותיה היא סדר), אלא שלא נראה שיש הקפדה על הצורה הסופית (למ"ד) ולמעשה אין כאן בכלל מוצר או רעיון אחד אלא יצירת חלקים נפרדים.

‘פֶּסֶל’ הוא דווקא באופן שכל חלקיו מצטרפים ליחידה אחת בעלת צורה מסוימת. האות סמ"ך (שפעולתה היא סמיכה, תמיכה, קישור וסיבוב, כמבואר בפרק סמ"כ) היא המקנה משמעות של הווצרות יחידה אחת ולא הצטרפות של פרטים. אות הסמ"ך כוללת גם מובן של סילוק והסרת הבלתי רצוי ע"י ביטולם ולא ע"י העברתם למקום אחר (עיין לקמן במילה: פְּסֹלֶת).

שורש דומה לפסל אך הסמ"ך שבו הוחלפה באות צד"י הוא: פצל. הדמיון בין השרשים הוא תוצאה של הדמיון בין הפעולות המבוטאות בשורש. שני השרשים מתארים פעולה של פתיחה וסילוק בשטח הפנים: "ויפצל בהם פצלות לבנות מחשֹף הלבן אשר על המקלות" (בראשית ל:לז). יעקב אמנם הפריד, ע"י שימוש בכח (כמשמעות האות צד"י), חלק מקליפות העצים, אולם הדגש הוא רק על חשיפת הלִיבָּה הלבנה של העץ, ולא על יצירת צורה שלמה ומוגדרת (סמ"כ). ממילא, המונח פסל יכול להתיחס רק לאמנות ולא לתהליך כללי של ברירה והפרדה.[26]

כיוון שאנו עוסקים במושג פסל נמשיך את קו המחשבה הזה. כפי שהוסבר בפרק על מהות השם לשון הקדש, מחשבת לשון הקדש בנויה על ראיית הקוסמוס והעולמות הרוחניים כאחדות הבנויה על השתלשלות מהאחד המוחלט. בהתאם לכך, אותו רעיון עצמו מתגלה ברבדים שונים באופן שונה, אך כולם מתוארים ע"י אותו צירוף אותיות. (זה ניסוח אחר של כלל ט שהובא לעיל). התבוננות בעולמו הרוחני של האדם, מראה שההגדרה שהובאה לעיל: ‘סילוק המיותר בחומר הגלם, עפ"י תכנית של הצורה הסופית המושלמת’ מתארת במדויק גם את מהלך עבודתו הרוחנית של האדם בעולמו!

האדם עצמו, נולד כתערובת של טוב ורע. אישיותו הלא מעובדת של אדם צעיר היא בבחינת חומר גלם רוחני. תיקון המידות, על ידי פיתוח ועידון הטוב שבו והמעטת כח הרע, הם בבחינת יצירה רוחנית – תהליך של יצירת ‘אדם’. ואמנם תפיסה זו כי עיצוב האישיות הוא, לאמיתו של דבר, כעין תהליך ‘פיסול רוחני’, באה לידי ביטוי באופן נפלא בבחירת המילה המתארת תהליך זה בדברי שלמה המלך:  "פַּלֵּס מעגל רגליך וכל דרכיך יִכֹּנוּ" (משלי ד:כו). המלבי"ם מסביר את המילה פלס: [27]

"… הוא המשקל והמדה שבו משערים נטיית המעגל הנוטה, ועל ידי הפלס יישיר המשקל  [כוונתו כי הפֶּלֶס הוא מכשיר המודד סטיית הנתיב המעגלי מן הישר, כדי לחזור אל הדרך הישרה] … כי האדם צריך לפעמים לנטות מדרך האמצעי לאחוז באחת הקצוות, כדי להגיע ע"י המעגל הסבובי אח"כ אל קו הישר, כמו מי שהוא גאותן ביותר שצריך לאחוז בקצה השני שהוא השפלות היתירה, עד שישוב בהרגלו אל האמצע שהוא מדת הענוה, והשיעור ומדת נטיה זאת נקרא פלס"

אנו רואים שההקבלה המדויקת בין עבודה רוחנית ותיקון המידות ובין מתן צורה לגוש אבן, באה לידי ביטוי בשימוש באותן האותיות לתיאור הענין: פסל פלס. אמנם עדיין יש להבין את ההבדל בסדר האותיות, אך ברור שאין זה מקרה, אלא אותו רעיון מתגלם פעם בחומר ופעם ברוחניות. עד כאן הודגש הדמיון המדויק בין שני התהליכים, אך יש גם הבדל בולט. בתהליך הפיסול בחומר, התהליך מתפתח מהסדק הראשון בחומר הגלם ועד הסרת הגרגיר האחרון. רק אז נשלם התהליך, ונתגלה ה"סוף מעשה במחשבה תחילה". עבודת האדם היא שונה, מפני שכל רגע ורגע עומד בפני עצמו. כלומר, ברגע נתון אדם עומד בפני נסיון, ומוטל עליו לעשות את תפקידו. אם הוא עומד בנסיון, הרי הרגע הזה הוא מלא ושלם–נעשה בו בשלמות כל מה שניתן לעשות. הרגע הבא הוא נסיון חדש. כלומר, למרות שהאדם משתכלל והולך [ס] הרי את המעשה התכליתי הוא עושה בכל רגע, וכל רגע הוא תכלית לעצמו [ל]. מכאן סביר להניח שהבדל זה מתבטא בכך שביחס לאדם, הלמ"ד קודם לסמ"ך.

מלים נוספות משורש ‘פסל’

נעיין שוב בתהליך הפיסול. כל מכת מפסלת המסלקת חלקיק אבן מיותר יוצרת בבת אחת שני דברים: מצד אחד היא שלב בתהליך עשיית הפֶּסֶל, אולם מצד שני עצם ההחלטה מה צריך להיות כלול בפסל היא גם החלטה מה מיותר. משמעות הדברים היא פשוטה: יצירת פסל היא גם יצירת הפְּסֹלֶת, ושניהם צריכים להיות מתוארים באותו צירוף אותיות. מכת האיזמל מבררת את תפיסתו של הפַּסַּל מה רצוי לו–פֶּסֶל–ומה שאינו רצוי לו פְּסֹלֶת, ועל כן מאד מדויק ונכון הוא להשתמש באותו שורש ממש. ואכן, אנו רואים כי כך הבינו חז"ל[28] "… ‘פסל לך’—פסולתן שלך יהא".  [הסיבה להבנה זו נעוצה במילה: לְךָ. אם הפסוק אומר: "פסל-לך", במקום "פסל שני לוחות…", משמע שיש גם נתינה מסוימת למשה רבינו. הלוחות ניתנו לכלל ישראל, והאפשרות הברורה להבין את הפסוק היא שכלולה כאן גם המשמעות: הפסולת נתונה לך].

מילה נוספת משורש זה היא פָּסוּל. ההגדרה הכללית היא: ‘עצם מסוים אשר היה חלק ממערכת מסודרת, ומסיבה כלשהיא סולק ממנה בגלל אי התאמה לתכלית הכללית’. באופן פרטי חז"ל השתמשו בלשון זו במשנה:[29] "ואלו הם הפסולים…" והכונה שם היא מה שלמדו מהפסוק: "אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס" (שמות כג:א) שרָשָׁע פסול לעדות. סתם יהודי הוא בחזקת אדם כשר, אדם שאישיותו בנויה כהלכה, המצטרף לכלל עם ישראל ב‘עבודת הפיסול הרוחנית’ של כלל ישראל, לקראת היותנו "ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות יט:ו). רשע הגוזל וחומס, ורומס בשאט נפש את הזולת, מנתק את עצמו מגוף הכלל ובכך הוא הופך עצמו ל"פסולת", דהיינו: פוסל את עצמו. לאחר שחכמים גזרו את המונח פָּסוּל, אפשר להשתמש בו בהשאלה מסוימת לפי ההגדרה:  ‘כל ישות שאינה מתאימה לכלל ההולך ומחבר את הכל, היא פסולה’.

ראינו, אפוא, כי על אף שהמילה ‘פסוֹלֶת’ אינה מופיעה בתנ"ך, חז"ל לא חידשו כאן מילה, שאינה קיימת בלשון המקרא. החידוש הוא רק למראית עין. למעשה, יש כאן שימוש עקבי בשורש פסל. מונחים הנראים רחוקים זה מזה במבט ראשון, ולמעשה הם הבטים שונים של אותו עיקרון, מבוטאים באותו שורש. ההגיון מחייב כך בשפה שהיא שלמה ועקבית ומתוכננת על אדני התבונה. זה בדיוק הרעיון המונח ביסוד כלל ט הנזכר לעיל.

לשם השוואה, מובאות המילים הנזכרות לעיל, בשלש שפות נפוצות. ניתן להווכח שאין, וגם לא צריך להיות, כל קשר לשוני בין המלים בשפות אלה:

עברית

אנגלית גרמנית צרפתית
פֶּסֶל Statue, Sculpture Statue Sculpture, Statue

לְפַסֶּל

Sculpt, Chisel (v.) Aushauen, Skulptur Sculpter
לִפְסוֹל Disqualify, Reject Ablehnen, Negieren Rejeter, Invalider
פָּסוּל Unfit, Invalid Untauglich Inapte, Incorrect
פְּסֹלֶת Trash, Refuse (n.) Abfall Rebut

הערה: בשפות השונות מצויות מלים נרדפות נוספות. המלים המובאות בטבלה, הובאו רק כדוגמא.

בנין המילה: אות

בתהליך בירור מהות המושג ‘סימן’ (בעמ' 4) ראינו שיש שני סוגי סימנים. לגבי הסוג הראשון, הגענו למסקנה כי יש לקרוא לו בעברית: סמל[30] (באנגלית: symbol). למושג השני קראנו שָׁם: אות. לקמן נבאר מדוע נבחרה מילה זו לתאר סימן מסוג זה. (באנגלית/גרמנית/צרפתית ‘אות’ הוא אותו מונח כמו ‘סמל’ ואין כל הבחנה ביניהם). המאפיין של המושג המבוקש הוא, כפי שהוסבר לעיל: ‘אירוע חומרי הנתפס בחושינו, ודרכו התודעה שלנו מתקשרת אל מציאות רוחנית המטביעה רישומה באותו אירוע חמרי, בדרך של חיבור סיבתי’. (ולא ע"י הסכמה שרירותית מנותקת כמו סמל רגיל). תרגום מילולי של הגדרה זו ל"מושגים בסיסיים" נראה כך:

 תרשים 2: בנין המילה אות

והנה, כח רוחני נעלם (מפני שהוא אחדותי ואינו נתפס בחושים) העומד ביסודה של תופעה גשמית מתואר בדיוק ע"י האות א, כמבואר בפרק: אל"פ. המושג חיבור (ובפרט חיבור ע"י כח הדעת) מתואר בדיוק ע"י האות ו, כמבואר בפרק: וא"ו. סימן גשמי הוא בדיוק כח האות ת, כמבואר בפרק: תי"ו. (זהו גם פירוש שם האות, כמו בפסוק: "וְהִתְוֵיתָּ תָּו על מצחות האנשים הנאנחים" יחזקאל ט:ד). ומכאן אנו מגיעים למסקנה, כי המילה המתאימה לאותו סוג של סימן צריכה להיות בלשון הקדש:

א [כח רוחני נעלם]  ו [כח של חיבור]  ת [סימן גשמי]   `   אות [כח רוחני המחובר לסימן גשמי]

נעלה בדמיוננו אדם נבון, היודע את יסודות לשון הקדש, אך אינו מכיר את אוצר המילים שלה. אם הוא עמד בדעתו על המושג אות כפי שהגדרנו לעיל (וזו פעולה שכלית טהורה), ובנה את המילה לפי ידיעת המשמעות של האותיות—ודאי ימלא תדהמה כאשר הוא ימצא בתנ"ך[31] את המילה בדיוק כפי שהוא בנה אותה!!

בדוגמא שהובאה לעיל נוכחנו כיצד ניתן להשתמש ב: כלל ד. בנינו מילה בלשון הקדש, על ידי צירוף האותיות המתאימות למבנה ההגיוני המהותי של המושג.

אין צורך לבדוק את כל הלשונות כדי לקבוע שלתופעה זו אין ולא יכול להיות אח ורע בלשון אחרת. באף אחת מאלפי הלשונות המדוברות עלי אדמות, אין לצפות למבנה של מלים על ידי צירוף של מושגים בסיסיים הגיוניים (אותיות בעלות משמעות קבועה ועקבית)! כמובא לעיל, חוקרי הלשון מודים שהלשונות המדוברות אינן אלא אוסף סמלים. המייחד את לשון הקדש בא לידי ביטוי בעובדה שהיא בנויה מאותיות, ומתוך הבנת המושג אות נובע כי הלשון היא תאור מדויק של המציאות.

הערות:

[1] . יסודות אלה עצמם בנויים מחלקיקים יסודיים יותר–קווארקים וחלקיקים מעבירי כח וכו'–סה"כ כעשרים במספר, ובצירופים שונים הם בונים את למעלה ממאה האטומים השונים הידועים.

[2] . חמש אותיות מתוכן מופיעות בשתי צורות גרפיות. לאותיות מנצפ"כ צורה שונה בסוף מילה מאשר הצורה הנקוטה בתחילת או אמצע מילה.

[3] . יש הוגים הסוברים כי השפה משתתפת ונוטלת חלק במבנה התחושה ובהסתכלות עצמה [למשל: Cassirer Philosophie der symbolishen Formen, III, 1929, מצוטט בספר: "מבוא לתורת ההגיון". הדברים נראים נכונים. הרב הירש מבאר את יחסי הגומלין בין שפת העם ובין התפיסה הסובייקטיבית של מושגי העם (בראשית יא:ז).

[4] . ה‘צורה הפנימית’ היא הדבר אליו רומז הסמל; ה‘צורה החיצונית’ היא הסמל עצמו; התהום הפעורה ביניהם נובעת ממהות הסמל, כפי שהוסבר.

[5] . F. Mautner השפה, 1907. מצוטט אצל ברגמן "מבוא לתורת ההגיון".

[6] . ברזילי ע' 54.

[7] . The Science of Language, John P. Hughes, p.30 & 32.

[8] . The Story of Language, Mario Pei, p.21, 1965..

[9] . "The Mother Tongue", Vitaly Shevoroshkin, The Sciences, May–June 1990, p. 20.

[10] . ברזילי ע' 148.

[11] . בראשית יא:ז

[12] . כמו המילה: עִם. ועיין הרחבה בפרק: מלים "נרדפות".

[13] . מבוא לתורת ההגיון, ע' 51–53.

[14] . משמעות האותיות הסופיות קשורה לנושא הגאולה, כפי שמובא בספרים הקדושים ומצוטט על ידי חכמים רבים. עיין למשל: שם משמואל (שמות, בֹא, פ"ד), הכותב על אותיות אלה כי "הן כולן בסוד הגאולה" ודבריו מיוסדים על פרקי דרבי אליעזר פרק מ"ח. וכן כותב רבי יצחק הוטנר בספרו פחד יצחק, כרך פסח מאמר פ"ג, אות ד: "כולן בסוד אחרית הימים",  וכותב כי לכן מקומן בסוף התיבה [כלומר הן אותיות סופיות]. עיין גם בפרק אל"פ בטבלת הערכים המספריים של האותיות. המהר"ל כותב בפירושו גור אריה על רש"י (שמות ג:יח): "וזה הטעם שלא ישמשו אלו האותיות רק בסוף התיבה, שאין אות אחריו בעבור מדרגת ועליונות הפשוטים שלא יבוא שום דבר אחריו… ולכך הגאולות הן באותיות מנצפ"כ שהם אחר אלפא-ביתא". הקשר של האותיות הסופיות עם הגאולה מובלט גם בעובדה כי האותיות מכונות: ‘מנצפכ’, בעוד שסדרן באל"פ-בי"ת הוא: כ-מ-נ-פ-צ. סדר זה מיוסד על דברי הגמרא (מגילה דף ב ע"ב): "מנצפ"כ – צופים אמרום". [‘צופים’ הם הנביאים (הצופים לאחרית הימים) כפי שמוכיח התוספות במסכת מגילה דף ב ע"ב]. כלומר חכמים שינוי את סדר האותיות הסופיות בגמרא ל: מנצפכ מפני שכלול בזה תוכן הגמרא: מִן-צֹפֶךָ מן הנביאים; כלומר צורת האותיות ומשמעותן קשורה לגאולה העתידה כפי שהנביאים [הצופים] קיבלו והסבירו. [מדברי התוספות (שבת דף קד ע"ב, ד"ה: גרועי קא גרע): "והא דנקט מנצפך ולא נקט להו כסדר אלפא ביתא משום דמנצפך משמע מן צופים"].

[15] . לביאור מקורות אלה מוקדש הפרק: סודות ויסודות האותיות.

[16] . ההסברים מבוארים כל אחד על מקומו בפרק הדן באות המתאימה.

[17] . הסבר יובא בפרק: כלל ההכפלה והמסתעף ממנו.

[18] . זאת בניגוד בולט לכל השפות האחרות. מקור הווצרותן של מלים נרדפות הוא כפול. מצד אחד מתוך רצון לציין גוונים שונים של אותו המושג ממציאים מלים חדשות. בכך מתעשרת הלשון, דא עקא שההבדלים המדוייקים מטשטשים והולכים בגלל היות הלשון שפת הדיבור בפי ההמון, וכך נוצרת כפילות בשימוש. סיבה נוספת היא העובדה כי כל לשון מדוברת התפתחה מלשונות קודמות. מילים נרדפות נובעות ממקורותיה השונים של לשון מסוימת. להרחבה עיין בפרק: מלים "נרדפות".

[19] . מענין שגם בחיים הגשמיים ההתמכרות לא מרוסנת לתאוות האכילה, גורמת להצטברות שֻׁמָּן [שפירושו: ‘עודף, יתר על המידה’] ושומן זה מכסה את הלב וכלי הדם!

[20] . נסיון בעל הקף מיוחד במינו לנחש משמעות של צירופי-אותיות בלשון הקדש מתוך קירבת משמעויות שרשים דומים, נעשה ע"י חוקר המזרח הקדום: Fabre d'Olivet בספרו: "The Hebraic Tongue Restored" [שחזור השפה העברית] אשר יצא ב: 1815 בצרפתית. תרגומו האנגלי הודפס בניו-יורק ע"י: .Samuel Weiser, Inc וכותרת המשנה שלו היא: "The true meaning of the Hebrew words re-established by their radical analysis" [המשמעות האמיתית של מלים בשפה העברית עפ"י ניתוח (הדמיון בין) השרשים]. נסיון מענין אחר, נעשה ע"י החוקר הספרדי: Garcia Blanco אשר גם הוא שאף למצוא זיקה בין האותיות העבריות לבין "עולם האידאות המזרחי הקדום" (כלשונו), והתעלה מעבר לגישה הרואה את השפה כאוסף סימנים שרירותיים לתקשורת. התפעלותו מהלשון העברית והכתב שלה מצאה ביטוי בספרו: "Analisis Filosofico de la Escritura y Lengua Hebrea" [ניתוח פילוסופי של הכתב והשפה העברית] שיצא במדריד בשנים 1846–1851. שם הוא כותב (ע' 23): "הצורות הגיאומטריות והתמונות הסמליות של האותיות העבריות, כמו ערכן האידאי והמספרי ושמותיהן, חומר הם לפירושים רחבים ולמדניים. ואות אחת ויחידה דיה היתה שיכתבו עליה ספרים רבים". [הציטטה והתרגום לקוחים מספרו של: אליהו ליפינר, חזון האותיות, הוצאת "מגנס", י"מ, תשמ"ט, ע' 277]. הסיבה לכשלונו, ובאותה מידה לכשלונם של שאר החוקרים, נובעת מכך שהם אמנם הכירו במעלת העברית ובסגולותיה, אולם יצאו מההשערה [הבלתי מוכחת והלא נכונה] כי לשונם של העברים בארצם, אינה אלא מרכיב אחד רחוק משלמות, בתוך פסיפס של לשונות המשפיעות זו על זו, והמושפעות מתרבויות קדומות יותר.

[21] . בפירושו על ויקרא יט:טז.

[22] . פרק ב משנה ג.

[23] . הרב ש.ר. הירש בפירושו על התורה (בראשית יז:יז).

[24] . יתכן גם שכלל זה משמש בסיס לדברי המשנה בנדרים (פ"א מ"ב): "האומר לחברו קונם קונח קונס, הרי אלו כנויין לקרבן… נזיק נזיח… הרי אלו כנויין לנזירות" .

[25] . יש אופנים אחרים לתת צורה בחומר. במקרים אלה המוצר יקרא אחרת. דרך משל, אפשר לקרע חלקים ממקומות שונים ולקבצם יחד תוך מתן צורה סופית. פעולה זו נקראת: לקרֹץ. "מחֹמר קֹרצתי גם אני" (איוב לג:ו).

[26] . הרב ש.ר.הירש בפירושו על התורה (דברים ד:טז) מגדיר: "פסל הוא תמונה חטובה או גלופה (או גם נסוכה) מחומר אחד". הפסוק: "הַפֶּסֶל נָסַך חָרָש וצֹרף בזהב ירקענו…" (ישעיהו מ:יט) מלמד, לפי דעתו, כי גם פֶּסֶל יצוק נקרא פסל. לכשנדייק, נראה כי לא פעולת היציקה כשלעצמה היא המקנה לו את צורתו, אלא צורת התבנית היא הקובעת, והרי יצירת התבנית נעשית ע"י תהליך פִּיסוּל, ולפיכך השם פֶּסֶל הוא מוצדק. גם דברי הגאון מוילנא באדרת אליהו (חבקוק ב:יח) תומכים בהבנה זו. הוא מחלק בין פֶּסֶל ובין מַסֵּכָה: "פסל – הוא מעץ ואבן, מסכה – היא של כסף וזהב". נראה פשוט כי כסף וזהב עומדים ליציקה או רקיעה, אולם עץ ואבן הם חומרים אשר אין לעבדם אלא ע"י פיסול, כיוון שאינם ניתכים באש ואינם משנים את צורתם בלחץ. כמו כן, מסכה הוא משורש נסך–יציקת מתכת נוזלית.

[27] . הכרמל, ערך: 'פלס מאזניים'.

[28] . נדרים דף לח ע"א.

[29] . סנהדרין דף כד ע"ב והלאה. שם נדונה סוגיית הפסולים לעדות מן התורה ומתקנת חכמים.

[30] . אפשר לשער כמעט בברור, כי המילה האנגלית: Symbol שעיצוריה: SMBL ["סמבל"] היא גלגול של ‘סמל’ שעיצוריו: SML "סמל", והאות:B  השתרבבה לשם כנוספת.

[31] . המילה ‘אות’ בצורות שונות מופיעה בתנ"ך ששים וחמש פעמים. על פי רוב (46 פעמים), היא באה במובן של נס וסימן מאת האלקים דהיינו ביטוי גשמי למציאות רוחנית והשתלשלות רצון האלקים אל העולם. כמו כן היא מופיעה כתואר למצוות מסוימות: תפילין, שבת וברית מילה (10 מתוך 65). לבד מכח פעולה רוחני סגולי שיש במצוות אלה, הן מהוות אות ברית ביננו ובין אלקים. מתוך שאר המופעים של המילה ‘אות’ בכל התנ"ך, שלשה מתיחסים לחפצים אשר נעשו בהם נסים (מחתות הנחשת, מטה אהרן והאבנים לזכר כריתת הירדן) ולכן השימוש במילה זו מתאים להגדרה; שנים מתיחסים לגרמי השמים ומאורעותיהם כסימנים אלקיים; שלשה מתיחסים לסימנים אלקיים, אשר, כביכול, הגויים רצו לראות בארועים שונים (הפסוקים הם: ישעיהו מד:כה; איוב כא:ל; תהילים עד:ד). שני פסוקים בלבד מתיחסים לסימן הנראה כבעל מקור אנושי: "ועשיתם גם אתם עם בית אבי חסד ונתתם לי אות אמת" (יהושע ב:יד). אין הכונה, כפי שעלולים לחשוב בקריאה שטחית, ל: "את תקות חוט השני הזה תקשרי בחלון" (שם ב:יח). זה בוודאי סמל זיהוי של בית–רחב ולמטרה זו היה מועיל כל סימן. רחב מדברת על 'אות אמת' שעם ישראל צריך לעשות אתה ועם ביתה! הצלת משפחתה הוא הוא האות, הוא הביטוי החיצוני של הכרת הטוב כלפיה ושל ההערכה למעשיה ולדבריה, ועל כך נשבעו לה. (יצוין כי היא לא ביקשה הצלה גשמית גרידא. בדבריה התבטאה האמונה בה', ובסופו של דבר התגיירה ונשאה ליהושע! מכאן, שצדקה כאשר ביקשה 'אות אמת'); גם הפסוק השני: "והיה הדם לכם לאֹת על הבתים אשר אתם שם" (שמות יב:יג) צריך עיון יותר מדוקדק. גם כאן אין הכוונה לסמל בעלמא, בו כל חפץ היה יכול למלא את תפקיד הסימן. כתוב: "לכם לאֹת". אין האלקים זקוק לסימן כדי לזהות את בתי היהודים… היהודי זקוק לבטא באופן חיצוני את השינוי הרוחני הפנימי שצריך לחול בו, כדי שיהיה ראוי לגאולה. הקרבת קרבן הפסח דרשה מיהודי עם מנטליות של אדם משועבד, להתקומם ולהקריב בהמה–המקודשת לאדון המצרי השליט–בפרהסיה מתוך תחושה של "עבדי ה' ולא עבדים לעבדים". זכויות מצוות קרבן הפסח וברית המילה אשר קיימו הן הפועלות את הישועה ("בדמייך חיי" – ממש מכח הדם), וא"כ הדם הוא דווקא אות. נמצא כי כל עשרות המופעים של המילה בתנ"ך נתכוונו לרעיון אחד. (אמנם ר' אליהו מזרחי כותב בפירושו על "תנו לכם מופת" (שמות ז:ט): "והאות כבר מצאנוהו גם על הסימן "והיה לך לאות על ידך"…", אולם גם הוא מסביר בהמשך שכוונתו לנס "להודיעו שיש יכולת באותו השולח…" וזו מטרת היפוך המטה לתנין. מלבד זאת, בוודאי שגם הוא מודה שבכל מקרה מדובר באות לציון ענין אלוקי, והשימוש במילה סימן אצלו כולל גם אות, כפי שגם אנו נהגנו).

כיהודה ועוד לקרא נוסיף שתי כיווני חשיבה משתי חוקרות בנות זמננו, שיש מה ללמוד מדבריהן, הגם שאינן נצמדות למסורת, ולכן יש לסנן ולבדוק את דבריהן ומסקנותיהן.

הראשונה, ד"ר אורנה ליברמן, מחברת הספר "שפת התנ"ך כבבואת סיפור הבריאה", (פרק ראשון זמין כאן), טוענת שבשפה בעצם כלולים הרעיונות של הבריאה ושל האמונה היהודית, וכן מתבטאים בה רעיונות שיש להם זכר מחוץ ליהדות ולפניה.

כפי שהיא מתארת בבלוג שלה, היא התחילה את מחקרה כששמה לב לכך שיש הרבה מלים בעלי משמעות כפולה בעברית:

כבר שנים רבות אני חוקרת את לשון המקרא. הכול התחיל ביום בו הבנתי שלכל מילה ומילה יש כפיל ניגודי. ברגע ההוא חשתי צורך עמוק לכתוב ספר על הנושא כדי לפענח את התופעה המסקרנת. צללתי אל נבכי מיתוסים עתיקים של תרבויות אחרות, זיהיתי את הקשרים בינם לבין מעשה הבריאה במקרא ודומתני שגיליתי את משמעותה של תופעת הכפילות המפתיעה. כותרו של הספר שפרסמתי, שפת התנ"ך כבבואת סיפור הבריאה (אתרים מנדלי ו-עברית), מעיד על הקשר שבין כל מילות השפה לנקודת האפס שבה התחיל הכול, למפץ הגדול, לפי המקרא, שהפך ים אפל וזועף, רוחש תנינים למעיין צלול ומתרונן שפיכה מלב גן העדן.

בתחילה שמתי לבי לכך ש-רֵעַ, ידיד יקר, חבר ועמית ו-רַעְיָה, אישה אהובה, נגזרות שתיהן מ-רַע. ה-רַע במקרא מגולם על ידי השטן (מלכים א, ה:יח). על ביצוע הרַע, עבודת אלילים, שחיתות, אכזריות, הקרבת קורבנות אדם, פריצות, חמס, משלם אדם בחייו. כך נמחתה האנושות הרעה במבול (בראשית ו:ה), כך נגזר דינו של עֵר, בנו של יהודה ובעלה הראשון של תמר, למוות:

וַיְהִי עֵר, בְּכוֹר יְהוּדָה, רַע, ְּעֵינֵי ה', וַיְמִתֵהוּ ה'. (בראשית לח:ז, שימו לב למשחק המילים רֵעַ-רַע, מצלול המבטא את ההתאמה שבין שמו של אדם למהותו הפנימית).

כך נידונו בני ישראל, שלא ידעו את ה' ויצאו מרעה אל רעה, לחרב וגלות (ירמיהו ט:ב).

והנה, ממילה זו, המקפלת בתוכה את כל התועבות, נגזרות רֵעַ ו-רַעְיָה, זוג האוהבים משיר השירים שזוגיותם, הכמעט מושלמת, משמשת דוגמה ומופת:

חִכּוֹ מַמְתַקִּים וְכֻלּוֹ מַחֲמַדִּים, זֶה דוֹדִי וְזֶה רֵעִי, בְּנוֹת יְרוּשָׁלָ ִם. (שיר השירים ה:טז)

פִּתְחִי לִי, אֲחֹתִי, רַעְיָתִי, יוֹנָתִי, תַּמָּתִי! (שם שם:ב)

והיה, מילה זו, המציינת את מעלילי העלילות, את חורשי המזימות, את הקמים על אחיהם להורגם, קנאה ושנאה, מילה זו עצמה מסמלת את אחוות בני ישראל המתקבצים בירושלים – עיר כלילת יופי, שלמה ושלווה, את העם המאוחד שכל בניו, אלה העולים לרגל לעיר הקודש ואלה היושבים בה, ערבים זה לזה, חיים זה למען זה, יחדיו:

לְמַעַן אַחַי וְרֵעָי, אֲדַבְּרָה נָּא שָׁלוֹם בָּךְ! (תהילים קכב:ט)

אין מדובר בצירוף מקרים חד-פעמי. כל מילות המקרא בנויות לפי אותה תבנית כפולה, כל מילה מכילה את הופכה. ככל שהפכתי בהן והפכתי, כן התאמתה יותר ויותר השערתי. בָּרָא (יצר)-בֵּרֵא (שסף, ביתק בחרב, קרע לגזרים), אוֹן (כוח)-אוֹן (עֹנִי, מצוקה), חָלַשׁ (נפל, קרס)-חָלַשׁ (רמס, גבר, ניצח), אוֹר-מְאֵרָה, עָרֹם (תם, חף)-עָרוּם (נוכל, "לבוש", מחופש), שָׂגָה (שגשג)-שָׁגָה (נכשל), נָאוֶה-נַעֲוֶה, הִלֵּל-הֵילִיל, נוּגֶה-נוֹגֵהַּ, שָׁחֹר-צָחֹר, שָׁחֹר-חִוֵּר, לָבָן-נָבָל, תֹּם-כֶּתֶם, תָּם-טָמֵא, חַיִל-חִיל, שַׂר-רָשׁ, עָמַד-מָעַד, פָּרָה-רָפָה, נָב-נָבַל, צִיּוֹן-צִיָּה, שׁוֹאָה-יְשׁוּעָה, שַׁוְעָה-שַׁעֲשׁוּעַ, קִיא-קַעֲקַע, אוֹן-אַיִן, שַׁדַּי-שֵׁדִים, אֵל-לֹא…

הבלוג שלה ממשיך ומתעדכן, כרגע הוא מכיל 50 רשומות העוסקות בנושא זה, כיצד המלים מייצגות בעצם משמעות, הרבה יותר מאשר עזר טכני, אחד המבקרים כותב עליה:

"ד"ר אורנה ליברמן אינה מומחית לקבלה או לסתרי תורה. היא מומחית לספרות צרפתית ועוסקת בתרגום בין השפות עברית וצרפתית ובהוראת עברית לדוברי צרפתית. יחד עם זאת, היא חולקת השקפת עולם דומה מאד לזו של המקובלים בנושא עוצמתן של המילים ויכולתן לבנות ולהרוס, ליצור ולהשמיד. ליברמן מתארת את מעשה בראשית או מעשה המרכבה כפי שמכונה הוא בפי חכמי ישראל הקדמונים כמעשה יצירה שמקורו באות הכתובה והמבוטאת. ההפרדה שבין המים שמתחת השמים והמים שמעל השמים היא זו היוצרת את הים. כמו בספרי המקובלים, מנסה המחברת לעמוד על סוד עוצמתן של המילים היוצרות מציאות: המים היוצרים את נוזל הטהרה והחיים מה-ים, מתחלקים בין המים שעל פני היבשה ובין המים שמעליה, המקום ששם-מים שכונה בידי יוצר כל – שמים…

ליברמן מחלקת את ספרה לשבעה שערים, אחד כנגד כל אחד מימי הבריאה ,דרך המעגל הנצחי של גן העדן, החטא הקדמון, העונש האלוהי, התיקון וגן העדן העתידי המסומל בספר בצורת ניתוחו של סיפור האהבה בין הדוד והרעיה משיר השירים. בכל אחד מהשערים מוליכה היא את הקורא בסבך המילים והמשמעויות: החטא – דוגמת פריצת המסגרת של מילים כדוגמת "סר" או "סורר" לעומת תיקונו של השבר בעזרת אותם שורשים בדיוק: "יסר" "נוסר" או "אסר", שהם כולם אמצעי ענישה וחינוך בחדש בעולם התנ"ך.

הרעיון של משמעויות קרובות או מנוגדות של מילים אינו חדש. הוא מופיע כבר בספרות הקבלית של תקופת הרנסאנס ומשמש במוטיב פרשני מרכזי בהגותם של פרשנים מודרניים דוגמת הרב שמשון רפאל הירש זצ"ל, רבה של היהדות האורתודוקסית בגרמניה של המחצית השניה של המאה התשע עשרה. אלא שבניגוד להירש, הרואה במילים רק כלי עזר פרשני המסוגל להצביע על הוראתה המדוייקת של מילה קשה להבנה, עושה ליברמן שני צעדים הלאה. הראשון הוא הצבעה על כפל משמעויות סותר באותן מילים עצמן, והשני הוא ההתייחסות אל המילים כבעלות אנרגיה קוסמית המסוגלת להרוס ולהשמיד מחד או לברוא ולכונן מאידך. המילים אצלה הפכו מצלילים חסרי משמעות לחומר הגלם הקוסמי ולמעין ד.נ.א רוחני אשר ממולקולות היסוד שלו ברא האל את העולם. הספר, קשה להבנה ללא תשתית קבלית ולו בסיסית של הקורא…".

ליברמן עצמה כותבת בסקירה על ספרה:

חקירת לשון המקרא מוכיחה על-אף הכל שקרל אַבֶּל צדק גם צדק. ואף יותר מכך, לשון המקרא כל כולה חתומה בחותם הדואליות הטבוע לא רק בסמנטיקה שלה אלא גם בכל מבניה, בין אם הפונטי, בין אם התחבירי ובין אם הדקדוקי. אותיות אהוי, למשל, בניגוד לכל האותיות האחרות שאינן אלא עיצוריות בלבד, ממלאות תפקיד הן של עיצור והן של תנועה. זכות היתר שממנה נהנות אותיות אלה נובעת מקרבתן הרבה לייצוג האלוהות. כל האותיות נתפשות, ליתר דיוק, כמייצגות את אלוהים, אך אהוי קרובות אליו יותר: א (אלף – במקום הראשון, "אלופה" וקודמת לכל) מסמלת את ראשוניותו ומצוינותו, ו-הוי, שמרכיבות את השם המפורש, מסמלות את נצחיותו (היה, הווה, יהיה). כשאותיות אהוי נהגות כעיצורים, הן מייצגות את הפן הנתפש של אלוהים (אימננטיות) וכשאותן אותיות ממלאות תפקיד של תנועות ולא נהגות, הן מייצגות את מה שאין בכוח האדם לגלות (טרנסצנדנטליות). כשאותיות אלה מופיעות בשורשי פעלים, התנהגותן לובשת פנים מרובות. במקרים מסוימים, הן נמצאות אך משמשות כתנועה ולא הוגים אותן (קָרָא, ק.ר.א, האלף אילמת). לעיתים הן אף נעלמות לחלוטין (גָּר ג.ו.ר, הוו חסרה). לעתים הן מתחלפות באות אחרת מאותה קבוצה (הוֹרִיד, י.ר.ד, הוו באה במקום היוד). בין אם האל מופיע, בין אם הוא מסתתר ובין אם הוא מתחפש, הוא תמיד אינסופי ונמצא בכל מקום, אומרות לנו אותיות אלה שאופיין כפול.

הדואליות הטבועה בשפה משקפת את הדואליות המאפיינת את אלוהים, שלפי תפיסת המקרא הינו שליט אחד וכל יכול, נגלה ונסתר, ממית ומחיה, בורא הטוב והרע, יוצר האור ועושה החושך שמחץ את התוהו, גאל את הבריאה משִּׁביהּ ורפאהּ מחוליהּ. מפי עליון יצא הרע והטוב. כל מילה ומילה כמו חצויה לשניים, מכילה את הרוע הנורא של התוהו ובוהו, רעש, רעד וטבח, המזוהה עם האלילות, ואת הטוב המתוק של הבריאה, שלום שלווה ובטח, סמל האמונה המונותיאיסטית המובעת בתנ"ך. ראיית העולם החדשה מעניקה לדו-הקוטביות של השפה משמעות מוסרית ספציפית בדרישתה לבחור בערכים שהיא מסמנת אותם כטובים ומבורכים, ערכי הבריאה, ולהתרחק מעולם האלילות המקולל, המתויג כשטני ומועד לכאוס. התורה נותנת לפני בני ישראל את הטוב והרע, את החיים והמוות, את הברכה והקללה, את שמירת חוקי ה' או את ההליכה אחרי אלוהים אחרים ומכוונת אותם לבחור בבחירה הנכונה: וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים (דברים יא:כו-לב, ל:טו-כ). מטרת נושאי-הדגל של המונותיאיזם התנ"כי היא לתקן את בחירתם של אדם וחוה ברע, באלילות ובמוות כך שכל משמעויותיהן השליליות של המילים שהתפרצו מכלאן ברגע שבו נגסו שיני החוטאים בפרי המתוק שהפך למר, תאבדנה את כוחן ואף תיעלמנה.

—-

חוקרת נוספת ראויה לציון, היא הפילוסופית ד"ר רבקה שכטר, היא מגדירה את עצמה כ"עוסקת בפילוסופית השפה, דיסציפלינה כמעט חדשה, שמדע האינפורמציה עורר".

מתוך 12 ספריה, קשורים בקשר ישיר לתזות הלשוניות שלה ארבעה:

  1. קוסמולוגיה ושפה. משרד הבטחון – ההוצאה לאור (ספריית אוניברסיטה משודרת), 1999. מסת"ב 965-05-0995-X
  2. "בראשית היה הדבר" – האומנם? כרמל ירושלים, 2005. מסת"ב 965-407-555-5
  3. האדם בורא את עולמו. ספרא – בית ההוצאה לאור של איגוד כללי של סופרים בישראל, 2007. מסת"ב 003760000001
  4. פענוח אניגמת השפה, כרמל ירושלים, 2016. מסת"ב 978-965-540-584-2

באוניברסיטה הוירטואלית שלה נמצאים מאות שיעורים בנושא, נקודה אחר נקודה, בשיעור 471 היא כותבת:

"אנשים במשך הדורות השתמשו במתת השפה בצורה פרגמטית, ראו את השפה כנתון, לא שאלו למהותה. רק בתנ"ך יש התיחסות לשפה כמתת חיצונית, שהאדם יוצר אותה בשותפות עם הזולתים. אפילו נעם חומסקי רואה את השפה כפרי גן ביאולוגי. הנירולוגים רואים את השפה כפרי מכני של הניירונים.

עלינו גם להוסיף, שסוקראטס ויותר מאוחר לייבניץ וקאנט ראו את השפה כאימננטית. הם לא הבינו שרק 'דחף הקיום' הוא אימננטי, הרי הוא משותף לכל הברויים על כדור הארץ. הראיה היא אימננטית, אי אפשר לבודד אותה, גם את 'דחף הקיום' האימננטי אי אפשר לבודד, בהבדל ממנו אפשר לבודד את השפה, לאכסן אותה בזכרון אלו היוצרים אותה, ואם תרבות המציאה את הכתב, אפשר לקבע את השפה בכתב.

העובדה שבהבדל מתרבויות אחרות רק מחשבת התנ"ך ראתה את השפה כפרי חיצוני, שהאדם המנכס פרי זה נעשה בעל שפה, המאפשרת לו להבדיל בין טוב לרע, מאפשרת לו גם להבדיל את הרכש 'דעת' מגופו, או לנכר את 'דעת' מגופו, ובצורה כזו להיהפך למודע.

משל 'עץ הדעת' המוסר את המידע על השפה, מיידע את האדם גם שמשך קיומו מוגבל.

מידע זה שמשל 'עץ הדעת' מיידע את האדם, גרם במשך הדורות או להתעלמות ממסר המשל, או מרד במה שנאמר בו. האדם אינו משלים עם קיום קצוב, לא משלים עם שפה שאינה נתון, אינה חלק מחוקי הטבע.

למעשה מה שאבות העברים עשו, ביוצאם מאור, מרכז תרבותי שומרי, שהם ניתקו את השפה מחוקי הטבע, מחוקי גורל, שהשומרים האמינו בהם.

צאצאי אבות העברים שיצרו את מחשבת התנ"ך, לא מרדו במסר משל 'עץ הדעת', הרי מחשבת התנ"ך מבוסס על עקרונות במשל, בעיקר יוצאי מצריים ביססו את השלב השני של פילוסופית השפה, במשל 'בריאת העולם' בפרק א' של ספר בראשית, על העקרונות במשל 'עץ הדעת'…"

הנושאים עמוקים, וצריכים הבחנה וסינון, אבל יש בדבריה הרבה תוכן ראוי לעיון.

בשיעור 1 היא כותבת:

אבל לא דייקנו אם אמרנו שרק מדע האינפורמציה גלה שהעולם הוא פרי אינפורמציה. בתנ"ך אנו מוצאים כבר הבנה אינטואיטיבית שהעולם הוא פרי שפה. התנ"ך מסר את עקרונותיו הפילוסופיים במשלים, כך לפנינו משל 'הבריאה', שבו נאמר שאלהים בורא את העולם בהגדים, בשפה, פרק א' ותחילת פרק ב' בספר בראשית, משל 'עץ הדעת', מכיל כבר את כל היסודות של פילוסופית השפה. מאחר שהמשלים נכתבו בצורה מטפורית, בתמציתיות, אף אחד לא התיחס אליהם כפילוסופיה. רק מדע האינפורמציה החדש מאשש את האינטואיציה התנ"כית.

מתוך שיעור 2:

אנו בהקשרינו כאן מעונינים במסקנותיו של ניוטון לגבי התנ"ך, הוא אמר שלקדמונים התגלו דברים יותר מאשר לבני דורו. אמנם ניוטון לא מדבר על כך שהמשלים התנ"כיים טוענים שהעולם נברא בשפה, כיוון שהוא פעל לפני התפתחות מדע האינפורמציה, אבל הוא באינטואיציה הבין שאותו יסוד נעלם היוצר את היקום, אותו יסוד המאפשר לאדם להתבונן על היקום, שאותו הוא מחפש, נמצא בתנ"ך, מבלי שהוא הבין את מהותו.
איזכורו של ניוטון חשוב לדיונינו, כדי להצביע על כך, שמחוץ למדע השיטתי, קיימת תמיד מחשבה אינטואיטיבית. ניוטון הבין שבמחשבה האינטואיטיבית של התנ"ך יש תשובות החסרות לו, למרות ממצאיו המדעיים. ברור שלא הממצאים המדעיים של ניוטון, ולא הממצאים המדעיים של אינשטיין מסבירים את משמעות השפה, שפה היוצרת את ההכרה האנושית, המאפשרת לאדם להתבונן על היקום, המאפשרת את המדע.

מתוך שיעור 4:

למען לא לחשוב שהמשלים הפילוסופיים הלשוניים שנוצרו על-ידי יוצאי מצרים נוצרו בחלל ריק מבחינה תרבותית, עלינו להזכיר כאן שהעברים הנוודים נשאו אתם ירושות תרבותיות של אלפי שנים. על אברהם מסופר בתנ"ך שהוא יצא מאור כשדים, עיר מדינה שהיתה מרכז התרבות השומרית ובימיו היא גם היתה מרכז תרבותי אכדי. אברהם נדד בארץ כנען, לכן הוא היה עד לתרבות הכנענית, מסופר עליו שהוא פוגש גם חתים. העברים היורדים למצרים, רוכשים גם תרבות מצרית, לא רק משה, כפי שזה מסופר, כנראה היתה שכבה שלמה בין העברים שהיתה רב תרבותית.
אין ספק שאלו שיצרו את המשלים, הכירו את התיאולוגיה הממפיתית של מצרים, לפיה האל פתה ברא את העולם בהגדים מפיו. האינטואיציה הלשונית המצרית הזו היתה רק חלקית ונדחתה במצרים. לא נרחיב כאן את הדיבור על סיבות הדחיה, כפי שלא נרחיב כאן את הדיבור על המהפכה הדתית של פרעה אחנאתון. רק שחשוב להזכיר את הירושות העתיקות השונות שאפשרו את המהפכה המחשבתית התנ"כית, כדי להזים את הטענות של חוקרים גרמניים שאחרו את היווצרות תרבות התנ"ך.
יש כאן להזכיר את העובדה התמוהה שיוצאי מצרים כתבו את חבוריהם בכתב הפיניקי כנעני, ולא בכתב החרטומים המצרי. עובדה זו מצביעה על כך שהשבטים שישבו במצרים הוו קהילה תרבותית נבדלת מהמצרים האוטוכטונים.
יש להניח שיוצאי מצרים יצרו את הקוד התרבותי התנ"כי, זה מסביר את ההתפתחות המיוחדת של שבטי העברים שהתישבו בארץ כנען. קהילה בכלל, והקהילה של העברים, היתה זקוקה לקוד תרבותי מנחה כדי להתפתח בצורה שונה משכניה.

עד כאן ציטוטים.

בדבריה היא עוסקת רבות בהשוואה לתרבויות היוונית – לטינית – גרמנית – נוצרית, והצורה בה שינו את המסרים ואת הרוח של המקרא בדרכים שונות. ומענין מאד לעקוב אחר שיעוריה.

כאן ר' מרדכי קראפט מדבר על סודות הלשון:

השפה העברית הדנ"א של הבריאה:

פרופ' חיים שור לוקח את הדברים צעד אחד קדימה:

0 0 votes
Article Rating

שתף מאמר זה

תגובות ישירות

Subscribe
Notify of
guest
15 Comments
Inline Feedbacks
View all comments
עקיבא
עקיבא
1 year ago

בויקי' ערך לייבניץ כתבו:

"היה חוקר נלהב של שפות, והיה להוט ללקט כל מידע על אוצר מילים ודקדוק שנקרה בדרכו. הוא הפריך את האמונה, אשר הייתה נפוצה בקרב מלומדים נוצרים בתקופתו, שעברית הייתה השפה הראשונית של האנושות. 

מאי האי?

ישי שטיינר
ישי שטיינר
1 year ago

האם נזכה בקרוב לאיזה ספר יסודי – מקיף – שיתן לנו תמונה שלימה של כל לשוה"ק (כנראה ע"י הרה"צ צבי ענבל). כל אותיות הא"ב ומשמעותן כך שנוכל סוף סוף לפענח משמעותן של מלות לשוה"ק ? כבר 30 שנה ויותר מדובר על זה בערכים ומתישהוא הידע הזה צריך לצאת לאור , מתי ???

בלי שם
בלי שם
3 years ago

אם אני מבין נכון, הכוונה כאן לצלילים שמהם נברא הכל ולא לאותיות?
וכן מדובר על לשון הקודש שדיבר אדם הראשון ולא ללשון הקודש שבו ניתנה התורה?

בלי שם
בלי שם
3 years ago

בתגובות כאן כתבת ששאר לשונות שמיות זה שיבוש של לשון הקודש.
אנחנו מכירים בכל הלשונות שעם השנים השפה נהיית פשוטה יותר מבחינת פונטיקה, תחביר ומכל ההיבטים בכלל. לשון הקודש של התורה יותר יותר פשוטה מערבית ואכדית בהרבה בחינות שזה מעיד על שלב יותר מאוחר בהתפתחות.
גם שימוש באותם סימנים גרפיים לצלילים שונים מעיד על זה.

אנונימי
אנונימי
5 years ago

בבקשה, מספר ציטוטים מחלק א' של המאמר הזה ("רקע היסטורי"
* "שום שפה אינה ניתנת להתפרק לשרשים, שמורכבותם מהאותיות קובעת את משמעותם בצורה שיטתית" – שטות מוחלטת, כאמור כל השפות השמיות בנויות משורשים שיש קשר בין האותיות שלהם למשמעותם.
* "המבנה הסכמטי של לה"ק, לפיו השפה נגזרת משרשים הניתנים להטיות, מוכיחים שלה"ק ראשונית מבחינת התכנון והמבנה" – אז אם כל השפות השמיות בנויות כך – האם כולן "ראשוניות מבחינת התכנון והמבנה"?
* "רק ע"י השוואה לשפות אחרות, המראה שבשפות האחרות אין הטיות של שרשים, נשארת רק לה"ק כשפה המתוכננת היחידה" – שוב, הטענה השקרית שבשפות אחרות אין שורשים, וההנחה השגויה שלשון המבוססת על שורשים היא לשון "מתוכננת".

ואותם רעיונות חוזרים שוב ושוב לאורך כל המאמר.

בקיצור – אתם כותבים שטויות בחלק א' וכשמעירים לכם על כך בתגובה לחלק ב' אתם מיתמים ומתכחשים למה שכתבתם בעצמכם, במקום לתת תשובה עניינית.

אנונימי
אנונימי
5 years ago

כל המאמר הזה מבוסס על ההנחה השגויה שחוזרת בו שוב ושוב, כאילו רק בעברית יש למילים שורשים. זו שטות מוחלטת, שלא לומר שקר: כל השפות השמיות בנויות משורשים.ו תכונה של שפות שמיות, שבנויות משורשים (כך שיש קשרים תת-קרקעיים בין מילים) ונכתבות ללא תנועות (כך שאותו רצף של אותיות יכול להיקרא בכמה צורות).
האם אתה מספיק בקיא במכמני הארמית, הערבית, האמהרית והתיגרינית כדי לדעת שבהן אין עומק של משמעויות למילים?

דוד
דוד
5 years ago

לפני 20 שנה השתתפתי בקורס מרצים של ערכים (ייתכן שזה היה המחזור הראשון)
הייתה הרצאה של הרב צבי ענבל, שנגע גם בנושא הזה. ליוויתי אותו לרכב אחרי ההרצאה, המשכתי לשוחח איתו בנושא הזה, שמאוד מעניין אותי. הוא סיפר לי שהוא עובד על ספר בנושא. אז כבר מאז אני מחכה לספר…. ואם הוא לא הולך לצאת לאור, אז אולי בכל זאת אפשר לקבל ממנו חומרים בדרך כלשהי, לשימוש אישי בלבד, או הפניות לספרים אחרים שעוסקים בנושא?

דוד
דוד
5 years ago

מאמר נפלא. האם ספרו של הרב צבי ענבל בנושא זה יצא לאור? מה שמו?

אורנה ליברמן

תודה רבה על ההתייחסות אל מחקריי. תודה על המאמר כולו שקראתיו בעניין רב.

15
0
Would love your thoughts, please comment.x