לחץ לגירסת הדפסה

יעקב בורק, מציע לנו  את "המפגש המרתק בין פסיכולוגיה, אבולוציה, ועסקים".

ובכן, אין ספק שהמפגש מרתק, משום שצירוף של שלשת המונחים האלו הוא מתכון לרב מכר. במיוחד אם המחבר נחשב כמי שהצליח בעסקים. מה שאירוני הוא, שבורק מושפע בעליל מנסים טאלב, שמשנתו היא: אין שיטה להצלחה בעסקים, העשירים הם האחוז הקטן מתוך הטפשים שלקחו סיכונים מיותרים, ועדיין לא הפסידו, במלים אחרות: ההצלחה שלי לא אומרת עלי הרבה. מה עושים? מכניסים את האבולוציה לתמונה, עכשיו ההצלחה מובטחת… מישהו יכול להסביר, מה בשם אלהים, תורמת הכותרת המגוחכת על שימפנזים ופרישה? זה עוזר למישהו להבין את הכלכלה יותר טוב? איך זה קשור לנושא בכלל?

זה ההבדל המרכזי בין ספרי טאלב לספרו של בורק, האחרון, משדר את המסר הציני של טאלב, אבל מוסיף את הארומה של הסברים אבולוציוניים טפשיים, שלא קידמו את הכלכלה בשום דבר, ומעולם לא גרמו לאדם להרויח ולו שקל אחד (במישור של יכולת להרויח כספים בעסקים, לא לכתוב ספרים על רעיונות ולהרויח מלמכור אותם לפתאים. בנוסף הוא כנראה גונב חומר בשיטתיות ממקורות זרים).

נפתח בצד החיובי, בורק יודע שהמירוץ אחרי הכסף אינו באמת מירוץ אחרי אושר, בעמ' 46 הוא כותב:

"מידע שאספה ועדת משנה של הממשלה הבריטית מגלה, כי אף שהתל"ג במדינות המפותחות עלה באופן תלול בעשורים האחרונים, רמת האושר של אזרחיהן לא השתפרה. באחדות  מהמדינות היא אפילו הורעה… מחקר השוואתי שדירג אושר בסולם של 1-7… תושבי כלכתה שבהודו נהנים מרמה של 4.6 בסולם האושר, רק 1.2 פחות מרמת האושר של 400 עשירי תבל"

כיצד מתמודדים עם המידע הזה?

אל דאגה, יש שיטה מאד פשוטה, בעזרת הפסיכולוגיה האבולוציונית נבטל את האפקט שלו כמעט לחלוטין:

"רוב בני האדם מתייחסים לעושר במושגים יחסיים… אנו משוים את עצמנו לקבוצה מוגבלת של לא יותר מ150 איש – חברינו ללימודים, מי ששרתו איתנו בצבא, חוג מכרים וקרובים. 150 הוא גודלו של השבט שבו נדדו אבותינו הקדמונים במרחבי הסואנה האפריקנית. זהו גם גבול היכולת הרגשית והאינטלקטואלית שלנו לזכור ולשמר  מידע שמתייחס לקבוצה", (עמ' 48).

במקום להסתכל למציאות בעיניים, ולראות שבאמת הכסף אינו ערובה לאושר. באים מספרי הסיפורים ובודי המיתוסים ופשוט ממציאים, 150 הוא גודלו של השבט שבו נדדו אבותינו הקדמונים… באמת? האם לא היו שבטים קטנים יותר או גדולים יותר? הרי אין שום שמץ ורסיס של מידע על גודל קבוצות בתקופה הרלבנטית מבחינה אבולוציונית, כמה זמן נמשך ה'חוק' הזה שהקבוצה היא 150? (שבטים אינדיאניים למשל, ישנם כאלו המונים מאות רבות ואפילו אלפים, וישנם בודדים). על סמך מה יש להמציא דברים חסרי כל אחיזה במציאות, כל אדם יודע שזו שטות, תלמיד בן 10 לומד בבית ספר עם יותר מ150 תלמידים והוא שם לב לכולם, שלא לדבר על מנהל בית הספר. בחברות גדולות עובדים הרבה יותר מ150 איש, ישנן חברות שיש קשרים ואינטראקציות בין כולם, במשפחות גדולות יש בחוג המשפחה בלבד עשרות רבות של אנשים, (לא כולל המשפחה של האשה… והחברות שלה…), יש לאדם הרבה חברים ומכרים, שכנים וחברים לקהילה. כך שהמספר 150 הוא שרירותי ומופקע לחלוטין, פשוט סתם מספר. אין לדברים שום אחיזה לא בעבר וגם לא בהווה. מה גם שהם לא מהוים שום הסבר. כל אדם יודע מה הוא עושר, והיכן גרים העשירים, גם בהודו יש עשירים. מדוע כל כך מסובך להודות באמת הפשוטה, בלי לטפול עליה מיתוסים מגוחכים?

למעשה מתברר שהאמירה הזו שקרית, אדם בן זמננו מתמודד עם הרבה יותר דמויות, ב2018 מדווח:

עד לפני מאות שנים ספורות לכל היותר, הרוב המכריע של בני האדם לא פגשו יותר מכמה מאות בני אדם במשך כל חייהם. אולם היום, בעידן ערי הענק, תקשורת ההמונים והגלובליזציה, אנחנו יכולים לראות מספר דומה של פרצופים ביום אחד בלבד. מחקר שהתפרסם אתמול בחן כיצד המוח האנושי מתמודד עם האתגר: לפי המחקר, בן אדם ממוצע זוכר 5,000 פרצופים שונים. התוצאות מדגימות את הגמישות האדירה של המוח האנושי, שהתאים עצמו בפרק זמן זניח בקנה מידה אבולוציוני לתנאי חיים שונים לגמרי ממה שאבותינו חיו בהם במשך מיליוני שנים.

מדהים! אם אנחנו זוכרים קצת מדי, זה 'מוסבר' ע"י פסיכולוגיה אבולוציונית ע"י מיתוס שקרי שרירותי, ואם אנחנו זוכרים הרבה זה מוכיח שהאבולוציה מהירה… ברור שהטענה שהשינוי אצל האדם הוא אבולוציוני היא שגויה לפי כל קנה מדה, שום תרחיש אבולוציוני לא יכול להסביר כיצד המוטציה הזו התפשטה אצל כל האנושות במשך 200 שנה… זו לא אבולוציה זו עבודת אלילים. במקום לראות שבמח האנושי יש יותר ממה שהיו צריכים בסוואנה, והוא לא יציר הסוואנה, כשכתב חדשות תולה משהו באבולוציה אף אחד לא יבדוק וישאל האם זה באמת אפשרי, לפחות מבחינה אבולוציונית, כי זה תמיד טוב.

בחזרה לבורק, למעשה, אדם שמצליח בעסקים, זו סוג של הפרעה:

"היזם המוצלח הוא, איך נאמר זאת בעדינות, קצת נוירוטי, אובססיביות, צורך בשליטה ופרפקציוניזם הם אחדים מהתסמינים של יזמים מוצלחים רבים. ותסמינים אלה מתברר נובעים במדה רבה מחוסר הבטחון הקיומי המלוה את היזם כצל משחר נעוריו. סיבותיו של חוסר בטחון זה מגוונות – דחיה בסביבת ילדותו, חסך רגשי מצד אחד ההורים או שניהם, בידוד חברתי או פגיעה רגשית אחרת. כולנו כך, פחות או יותר. היזם – יותר. היזם המוצלח נחוש לרפא את הפצע הקדום בזה באמצעות הצלחה עסקית שתביא, כך הוא מאמין באופן לא מודע, מזור לנפשו הדואבת", (עמ' 93).

זה לא שבורק לא מבין את זה, הוא כותב את זה במפורש:

"הפרדוקס המהותי שעליו מושתתת כלכלת הצריכה של העולם המפותח: בעוד שנראה כי בעלות על מוצרים ונכסים אינה משפרת באמת את האושר האישי מעבר לתקופה קצרה יחסית, חלקים מרכזיים של הכלכלה מבוססים דוקא על נכונותם ורצונם של האזרחים לרכוש מוצרים ושירותים מתוך שכנוע שהם יתרמו לאשרם.

הצריכה כערך חדרה לתרבות המערבית בעקבות החלל העצום שהותירו השחיקה באמונה הדתית והירידה באמון הבין אישי. רמת האמון בארצות הברית ובבריטניה נשחקה ב50% במהלך 50 השנים האחרונות, ואיתה נעלמה כמעט לגמרי הערבות ההדדית שבין האזרחים. שיעור התושבים במערב שמעניק לאלהים תפקיד חשוב בחיים הידרדר כמעט באותה מידה. בהיעדרו של אמון ועם היחלשותו של העונש משמים שמזמנת הדת. נסללה הדרך לכיבוש הקל של לב האדם ע"י תרבות הצריכה. את התהליך הזה מגבה מערכת אדירה של פרסום והתניות חברתיות שביניהן ובין אושר אין ולא כלום", (עמ' 50).

במקרה הזה, לא מידרדר בורק לשום תיאוריות הזויות על אבולוציה, אלא פשוט אומר את האמת, יש לאדם בחירה חפשית, כשהוא בוחר שלא להאמין בערכים מחייבים, הוא מאמץ לעצמו ערכים בדויים כדוגמת צריכה, וכאשר זו לא מביאה לאושר, יוצרים האנשים שמרויחים מהצמיחה מערכת אגרסיבית של שכנוע והתניה בכדי שיצרכו בכל אופן.[1]

את ההסבר לכך ניתן למצוא בעוד קטע מענין בספר, בשם 'להתאמן עם דובים לבנים' (עמ' 78 והלאה). שם מתאר בורק מחקרים שהראו כי המשמעת העצמית של האדם, היא כמו שריר, ניתן לאמן אותה ולחזק אותה. ומן הצד השני אפשר גם 'לבזבז' אותה, כלומר, אדם שהשקיע מאמץ של משמעת עצמית בנושא מסויים, השאיר לעצמו פחות כח להפעיל משמעת בנושא אחר.

יש לכך קשר להבדלים בין אנשים דתיים שמאמצים את המשמעת העצמית שלהם לתחומים שנחשבים בעיניהם כערכיים, ולא מגלים ענין בתחומים שנחשבים בעיני אנשים שאינם מאמינים בערכים מחייבים, ובוחרים להם ערכים אחרים ואף עובדים אותם באדיקות. אי אפשר לתפוס הכל בחיים.

מכאן ואילך, ממשיך בורק להציג את כל סוגי השגיאות האנושיות, הטעויות הקלאסיות בקבלת החלטות, כאלו שנאספו ונחקרו ע"י כהנמן וטברסקי. אלא שהוא מוסיף להם את הארומה האבולוציונית.  מה שמגחיך ומקלקל את כל הספר. במקום להוות מקור לתיקון טעויות ועיוותי חשיבה, ע"י הבהרת ההגיון והחכמה שבדברים. מציב בורק את הטעויות האלו כעובדה שנובעת מהגנטיקה שלנו בעקבות סיטואציה אבולוציונית דמיונית ומופקעת מהמציאות. ובכן, אם זו הגנטיקה שלנו, מי אמר שנצליח להתגבר עליה? ואולי הנטיה להסברים כאלו היא גנטית?

בעמ' 84 מציב בורק שאלה:

"כיצד נוכל להסביר את העובדה שמאה שנה אחרי שאיינשטין טען כי אלהים אינו משחק בקוביות, ולאחר סדרה של גילויים מדעיים בעלי השפעה גדולה על הבנת עולמנו, 40% מהמדענים העוסקים במדעים מדויקים ובמדעי החיים עדיין מעידים על עצמם כי הם מאמינים בכח עליון"?

מה בדיוק השאלה?

פשוט מאד, בורק יוצא מהנחה מתנשאת כי הדעה שלהם היא שגויה, ואיך יתכן שמישהו חושב אחרת ממנו? זה חייב להיות משהו גנטי שחזק יותר מהשכל האנושי. הוא לא מעלה בדעתו שזה עובד גם הפוך: הדעה שלהם לא שגויה, והסיבה שבורק לא רואה את זה, כי יש לו משהו גנטי שחזק יותר מהשכל האנושי.

אבל אם כל זה גנטי, איך יכול להיות שבורק מצליח להיות יותר חזק מהגנטיקה? וגם כהנמן וטברסקי יותר חזקים מהגנטיקה? איך זה יכול להיות שכשבודקים כולנו מבינים שזו  טעות?

כי כנראה זה לא גנטיקה, זה אומר שאנחנו לא מושלמים, לא החכמים הכי גדולים בעולם, ויכולים לטעות, כמו שישנן אשליות אופטיות בראיה, (שהן לא קשורות לאיזו סיטואציה אבולוציונית על דמות מיתולוגית שישבה בפרשת דרכים והציגה אשליות אופטיות, ומי שלא ראה מה שרצתה הרגה אותו) גם בחישוב הנתונים והבנת ההחלטה הנכונה, יתכנו טעויות, ובידינו להתעמק ולתקן אותן. זה פשוט מאד ולא קשור לשום מיתוס.

אגב, השאלה מנוסחת בצורה פאתטית, מה קשורה לכאן טענת איינשטיין שאלהים אינו משחק בקוביות, שכל עיקרה באה לשלול את הקואנטים מכיון שזה לא מתאים לאלהים לעשות זאת. ומה קשורה לכאן 'סדרה של גילוים מדעיים בעלי השפעה גדולה על הבנת עולמנו', האם גילוי חכמה ומורכבות בעולם היא סיבה שלא להאמין בכח עליון?

בכל אופן, מה היא התשובה של בורק?

"לצירופי המקרים תפקיד מרכזי בחיזוק אמונה זו. כאשר אנו חווים צירוף מקרים מיוחד, ההסבר הסטטיסטי נדחה נוכח הפיתוי להתנחם בממד מסויים של שליטה  וכוונה, אצבעו של כח עליון… מי מאיתנו לא ניסה להשפיע על חילופי האורות ברמזור בכח המחשבה בלבד? הפסיכולוגים מכנים את הנסיון לקשר אירועים מקריים לתהליכי החשיבה שלנו 'האשליה של השליטה'. נדרשת הבנה סטטיסטית עמוקה כדי להפריד בין הפנטסטי לאפשרי מבחינה מתמטית. אבל הטבע מצידו בנסיון להגן עלינו, הופך אותנו לעיורים מבחינה סטטיסטית.  מבחינה אבולוציונית הישרדות ורביה הם תכלית הכל. בנסיבות אלה עדיפה מערכת שמייצרת אזעקת שוא גם על איום שסיכוי מימושו נמוך על פני מערכת שתעריך את הסתברות האיום להתממש, ואז תתריע כאשר סיכוי זה גבוה מסף מסויים".

כמה דברי הבל בקטע אחד? שלא לדבר על כך ששוב הוא מזלזל באינטלגנציה, מדוע 40% מהמדענים שעוסקים במדעים המדוייקים מאמינים? משום שהם מתפתים לראות בצירופי מקרים הוכחה לאמונה, באמת? זה כל הקרדיט שיש לך לאנשי מדע? מצד אחד אתה רואה בגילויים מדעיים משהו שצריך למוטט את האמונה,  ומצד שני מדובר באנשים רפי שכל שתאונה גנטית מונעת מהם להבין ענין סטטיסטי פשוט.

גם מבחינה אבולוציונית מדובר בשטות, כאילו שחוסר הבנה בסטטיסטיקה מגן על האדם, ככל שהאדם רחוק מלהבין מה קורה, הוא פחות מוגן. הרי זה עובד גם לצד השני, מי שמפחד מאיום שלא ימומש, מפסיד אנרגיה, בורח, מפסיד מזון ושתיה שיש תחת ידו, מפסיד ציד, נכנע במלחמה. האמת היא להיפך, ככל שאדם קרוב יותר להבין את האמת, בסופו של דבר הוא יותר מוגן. בכלל הרעיון שחלק מההישרדות של האדם בנוי על סטטטיסטיקה הוא  מטופש ושרירותי. הטורפים והנטרפים בסוואנה לא למדו סטטיסטיקה והם פועלים לפי החושים שלהם, לא הנמרים ולא הזברות לא ההיפופוטמים ולא תנינים, מעסיקים את מוחם בסודות הסטטיסטיקה. פשוט אין להם חשיבה אנליטית והם חיים עם זה טוב. אין שום סיבה לחשוב שיש קשר בין מסתרי החשיבה האנליטית שלנו ובין סיטואציה מיתולוגית דמיונית של 'זיהוי טורפים'.

המשפט 'מבחינה אבולוציונית הישרדות ורביה הם תכלית הכל', גם הוא מוכחש, אנשים חיים שנים רבות אחרי שהם מתרבים, ומגיעים להישגים שאין שום קשר בינם להישרדות ורביה, האם האקראיות יצרה אצל בני אדם יכולת לכתוב את המחזות של שקספיר ואת המוזיקה של בטהובן בשביל 'הישרדות ורביה'? למח ונפש האדם יש הישגים כבירים, שלא קשורים בשום צורה להישרדות ורביה, ולא לסואנה הדמיונית של אפריקה. אין טעם לנסות להסבירם במושגים כאלו. רק חסר לנו שתסביר איך האבולוציה גרמה לאדם שיוכל להגיע לירח, כדי שיוכל לשרוד במקרה שאשתו הניאדרטלית הרגיזה אותו.

על אותה טעות הוא חוזר בעמ' 137: הישרדות ורביה היא תכלית הכל, הטבע מעדיף אדם שמזהה איום בטעות, ולא להיפך. והרי מי שלא קורא נכון את המפה, גם מזהה אוכל בטעות, גם מזהה באר מרוחקת בטעות, וגם ציד בטעות. בקיצור פשוט שטות. מה שלא מונע ממנו לסיים בפאתוס:

"מי שמאמין כמוני בהשפעת הפסיכולוגיה האבולוציונית על התנהגותינו, אינו יכול שלא להשתאות נוכח דפוסי התנהגות שבהן מוח הזוחל הקדום שלנו חורץ לשון לחלקיו המאוחרים של המח".

נו באמת, מה קשור לכאן מח זוחל? מעניין שהמח הזוחל הזה יכול להיות איינשטיין.

טעות זו מהווה אחד מחלקי השלד המרכזיים של הספר, וחוזרת שוב בעמ' 144, ובמקומות רבים נוספים. כן הגישה המתעלמת מהמימד האנושי, מזלזלת באינטלגנציה של אנשים שנושאים דעות מסויימות, חוזרת כחוט השני בספר בעוד מקומות, בעמ' 153 מגלה בורק כי הסיבה שהיתה התנגדות בצרפת לאבולוציה במאה ה19, קשורה במחקרו של סאלוויי המגלה כי מדענים בכורים (כן, קראתם נכון, שנולדו ראשונים, פטר רחם) מתנגדים לתיאוריות  חדשניות יותר ממדענים שאינם בכורים, ובכן ב1859 היה ממוצע הילדים בצרפת 1.1 (לעומת 2.8 במדינות אחרות) "כלומר רובם המכריע של החוקרים הצרפתיים היו בנים יחידים ובכורים, ולפיכך שמרנים"… זה לא נכתב לפורים, זה רציני לגמרי. נתעלם מהבעיה הפעוטה שההתנגדות לדרוין לא היתה דוקא צרפתית, שמספר הילדים הנמוך נבע כנראה מתמותת ילדים ולא עקב היות השורדים בכורים,  וש"התנגדות לתיאוריות חדשניות" אצל בכורים, יכולה להיות מנוסחת כ"נטיה לתיאוריות לא מבוססות אצל לא בכורים", הכל ענין של הגדרה (כך נובע גם מהנימוק הפסבדו מדעי שנותן בורק, ש"נטילת סיכון היא אסטרטגיה שימושית לכיבוש הגומחה"…).

שוב ושוב המונח 'אבולוציוני' מוכנס בטקס רב רושם לתוך הדיון, בלי שיש לו איזו שהיא משמעות:

"התיאוריה האבולוציונית המקובלת כי היחיד מרגיש בטחון רב יותר כחלק מקבוצה, לא עמדה במבחן הניסוי. המתאם ההדור בין שיעור הנחלצים לעזרה ובין גודל הקבוצה (-ככל שהקבוצה גדלה פחות נחלצו לעזרה, י.ע.), הובלי את החוקרים לטביעתו של מושג חדש 'פיזור אחריות'" (עמ' 98).

ובכן, התיאוריה ה'מקובלת' הזו אין לה שום דבר עם אבולוציה, יחיד בסוואנה של אפריקה יכול לחוש יותר בטחון או פחות בטחון בקבוצה, אין לזה שום קשר עם שאלות מוסריות כגון הגשת עזרה ליחיד, מה גם שנראה שהמחקר הזה עלה בסך הכל על תכונת האנטיפאתיות האירופאית המוכרת ותו לא. לא הכל מגיע מהסוואנה, יש גם מדות רעות של אומות שחושבות את עצמן נאורות, והן לא כאלו.

הקרקס ממשיך למחיאות כפיים, מחקר גילה שכשהמון אדם מוחא כפיים, המחיאות הופכות אט אט לקצובות, כל אחד מתחיל למחוא בקצב שלו, ועם הזמן אנשים מתאימים את עצמם לקצב אחיד. לי זה נשמע נורמלי לגמרי ואף אנושי, אבל לאנשים חכמים זה הרבה יותר עמוק:

"מה אפוא הסברם של החוקרים לטעמו המוזר של הקהל המזרח אירופי המזגזג בין שני סוגי מחיאות הכפיים? ליכולת האנושית לתאם קולות יחידים לכלל מקהלה שבטית יש שורשים אבולוציוניים ברורים. היא מקנה יתרון הישרדותי משמעותי על טורפים רחוקים שמנסים להעריך את גודל טרפם של פי הרעש שהוא משמיע"., (עמ' 104)

להבדיל מבמקרים הקודמים, כאן יש שורשים אבולוציוניים "ברורים", זה כל כך ברור, שכל איש עסקים יכול לקשקש על זה כרצונו בלי לראות מה הוא כותב. במשך מליוני שנים ניסו טורפים רחוקים להעריך גודל קבוצות של בני אדם לפי סינתוז המקהלה השבטית שלהם… עד שלאט לאט סיגלו לעצמם הסאפיינסים את היכולת למחוא כפיים במקהלה אחידה, ויותר לא טרפו אותם… רודיארד קיפלינג לא היה מספר זאת יפה יותר. האם מקהלה אחידה עושה רושם של יותר 'טרף'? למה  ועל מה? והאם באמת אין דרך לאנשים לתאם מחיאות כפיים בלי מוטציה גנטית? ומה קורה כשיש מלחמה בין שבטים? ואם באמת המחיאות האלו עושות יותר רעש, זה הרי מזמין טורפים יותר מרחוק. ועוד, רעש יותר חזק, הלא מפחיד טורפים פוטנצייאליים. בקיצור, כל אחד יכול לקשקש כרצונו. ברור שאין לסברות אלו שום השפעה על המציאות ועל ה'טורפים' האנונימיים, בטח לא כמשהו שיגרום הישרדות של גן ויוטמע במשך דורות.

בעיני בורק, הפסיכו"א היא המפתח להכל והיא גם מדע מדוייק:

"הפסיכולוגיה האבולוציונית, ממזגת בין הפסיכולוגיה הקוגנטיבית ובין הביולוגיה האבולוציונית. אין כשינון עקרונותיה לקבלת אמת מידה מדוייקת למקומנו בעולם. היא גם מיטיבה להסביר מנעד רחב מאד של ההתנהגות האנושית כתוצר לואי של תהליכי הברירה הטבעית שניסח דרוין. שמרנות בעסקים, שנאת חרקים, הקושי להשאיר מזון על הצלחת, מנגנונים לגילוי הונאה חברתית והעדפותינו המיניות" (עמ' 134).

"אין כשינון עקרונותיה לקבלת אמת מידה מדוייקת", לא פחות ולא יותר, אמת מדה מדוייקת, הבעיה היא ש"היא מיטיבה  להסביר מנעד רחב מאד של ההתנהגות האנושית", בעצם היא יכולה להסביר כל דבר, ולכן היא לא אמת מדה לשום דבר. אין התנהגות שאי אפשר להסביר באיזו סיטואציה אבולוציונית. גם היעדר שמרנות בעסקים מוסברת היטב על ידי סיטואציה של אבותינו בסואנה (תעוזה של לא-בכורים המועילה לתפיסת הגומחה, זוכרים?), וגם אהבת חרקים יכולה להיות מוסברת (כילוי שאריות שיכולות להביא מחלות, עכברים שאוכלים נחשים, מסוגלות לחיות במקומות נוספים), אהבה להשאיר מזון על הצלחת (מושך נקבות וחיות בית), ומנגנונים שמדחיקים הונאה חברתית (לחץ לא בריא ללב, מעודד אלטרואיזם), או העדפות מיניות הפוכות (הפוכות ממה? בכל מקרה אפשר להמציא שזה מושך נקבות רצויות ודוחה בלתי רצויות, עוזר להעביר זמן בשקט בלי להתגלות על ידי 'טורפים'). את הכל אפשר להסביר איך שרוצים, אז מה הערך של זה?

בורק לוקח את הפסיכו"א צעד אחד קדימה:

"חקירת התחום של הפסיכולוגיה האבולוציונית איפשרה לי גם להתוודע לממדים היחסיים והצנועים של מקומנו בעולם. אחת הדרכים הבדוקות לאמץ ענוה וצניעות היא לאמץ אמות מדה אוניברסליות. אם נניח לצורך הדיון שהתפתחות היקום נדחסה כולה ליום אחד, אזי כמה גאוה יכול לאמץ מין שהתפתחות תרבותו כולה מייצגת את שתי השניות האחרונות בלבד באותו יום?" (עמ' 135).

אכן, ענוה דבר חשוב, אבל מה הקשר לפסיכולוגיה אבולוציונית? מה גם שלא ברור מה רלבנטי כמה זמן קיים האדם או מתי הופיע, אלא מה יחודו. חידקים חיים המון זמן אבל הם חסרי ערך מוסרי, בני אדם חיים כמה שחיים, אבל יש להם היכולת להתנהג בענוה, בקדושה, באלטרואיזם. האימפריות המיסופטומיות או המצריות שלטו בעולם אלפי שנים, אבל ההישגים המוסריים שלהם מעטים. העת החדשה תופסת זמן מועט מבחינה היסטורית, אבל ההתקדמות של ההומניזם ראויה להערכה הרבה יותר מכל פועלם של האימפריות הנ"ל. הזמן לא רלבנטי. הענוה במקומה, אבל בכדי להבין שאנחנו גם לא יודעים הכל, ויתכן שהפסיכו"א שבורק מתבטל בפניה היא קשקוש. אחד הדברים שהאבולוציה למשל לא  מסבירה היא נפש האדם וההומניזם. (אגב, הרעיון מופיע כבר בחז"ל, שאם האדם מתגאה אומרים לו 'יתוש קדמך', ואם הוא מתנהג בענוה ובקדושה אומרים לו שהוא כמלך שהכינו הכל עבורו מראש ובא לעולם מוכן).

מדוע אנחנו משקרים? בתשובה שופך בורק ים של מלל אבולוציוני על יתרון של צמחים כשהם משקרים (!), אבל מדוע צריך הסבר לבחירה שלנו. אנחנו יכולים לומר את האמת ויכולים שלא לומר. והדבר נתון לבחירתינו, תלוי במדת היושר שלנו. יושר ובחירה, שני מושגים שהם לא התפתחות מקוף, אבל בכל אופן הם חלק  מהחיים שלנו.

למעשה, כשמנסים לבדוק משהו מכל התיאוריות ההזויות הללו, מתברר שהן לא מחזיקות טיפת מים. שום תכונה אנושית לא מהווה יתרון יציב לשרידות, כפי שכותב בורק "אם נתייחס למשתתפים בניסוי כמייצגים את מגוון הנהגותינו, ניווכח כי יש בעולמנו מקום לכולם: נצלנים, משתפי פעולה וגומלים, אלה שמעדיפים לשבת על הגדר ולהשיב בהתאם להתנהגות האחרים" (עמ' 183). החברה מורכבת מסוגים שונים של אנשים ברמות שונות של יושר או של יכולת איפוק.

"הצלחה של חבר למחזור משמחת אותנו לרוב, אבל גם מעוררת גלי קנאה שמשרתים מטרה אבולוציונית ראשונית" (190). אם אפשר לדחוף כאן אבולוציה למה לא. אם היינו רוצים היה אפשר  להיפך, הקנאה גורמת לזכרים להתחרות זה בזה ולהסתכן במוות או בפציעה. הקנאה גורמת לאנשים להסתכן לשוא בנסיון להשיג דברים שהם לא צריכים. לבזבז אנרגיה לשוא. לכתוב ספרים טפשיים לשוא. כמו עוד הרבה תכונות אנושיות, אינה יתרון מובהק, ואין לה שום קשר לאבולוציה.

ובל נשכח שאין בכלל מנגנון אבולוציוני שמסביר באמת התפתחות של תכונות כאלו. הכל תיאורטי. ואפילו זה לא.

"חיפושינו אחר המתוק נובע מהצורך הקדום להבחין בין תותים מתוקים שהם אכילים ובין תותים חמוצים ורעילים" (224).

בשביל מה, בשם כל הקדושים, יש צורך להסביר מדוע אנחנו אוכלים מתוק? האם לא מספיקה העובדה שזה פשוט מתוק ונעים לנו? האם באמת בסוואנה באפריקה ההישרדות היתה תלויה בתותים? האם היו שם בכלל תותים? האם בעלי חיים אינם מבחינים בין מין אכיל למין לא אכיל ע"י המראה, ולא שהם טועמים ואחרי שהם מגלים שזה רעיל הם שמים לב שזה גם מר? האין גבול לטפשות האנושית?

חייב לציין שהספר מסתיים באופן IN לגמרי: החברה איפשרה לעסקים להתפתח ולזהם את הסביבה, והיא זו שתדרוש מהם להתחשב בהתחממות הגלובלית… ! ! ! תם ולא נשלם… אני רץ לאתר את הגן שגורם לאנשים חרדה מהתחממות גלובלית, וגם להמציא את הסיפור האבולוציוני שעומד מאחוריו.

הערות:

[1] יש לבורק משהו מן הריאליזם של טאלב, כשהוא מסכם בעמ' 202 את מצבינו:

"עם הזמן הפכה המדידה הכמותית של התופעות סביבינו לכלי המרכזי להגדרתם. מה שאינו מדיד אינו קיים. הוויתינו מתורגמת לאלפי אלפים של מספרים, טבלאות, עקומות, ועודות שאופה המחשב. ועם זאת, למרות, ואולי בגלל, המיומנות העצומה שפיתחנו בהצגה ובניתוח כמותי של מספרים, אנו נותרים ללא מענה מול השאלות החשובות של חיינו: מאין באנו ולאן אנו הולכים? ולא פחות חשוב, מה צפוי לנו בדרך.

אין ספק שמספרים מעניקים  לנו ביטחון ותחושת שליטה כאשר איננו יכולים להתייחס למהות הענין העומד מולנו ברמה האישית או הלאומית, אנו נהנים להישען על הפיגומים הכמותיים שהתקשורת מתמחה בהזרמתם: שיעור התמיכה הרגעי במועמד פוליטי, אחוז הטילים שהושמדו או מספר הטלפונים הניידים בממוצע לאזרח. כיצד, בדיוק, אמורה הספירה הזו לקדם את אושרינו? האם ייתכן שבמדידה הבלתי פוסקת של דופק העולם שמסביבינו אנו מאפשרים לכמה אמתות חשובות לחמוק מבין אצבעותינו? ואולי, בכלל, אנו עסוקים בספירה כדי שלא נצטרך לעמוד חשופים מול אמיתות אלה?"

חד כתער, אבל איפה הסיטואציה האבולוציונית מאחור? בסוואנה לא עסקו במספרים, מעניין, אולי בכל אופן יש תכונות אנושיות שהן פשוט אנושיות, בלי מיתוס מאחוריהם?