האתר עוסק בשאלות של אמונה מול כפירה, ומיועד לעוסקים בנושא.
למדיניות האתר לחץ כאן

Kal-sites – בניית אתרים
רוצה לדעת כמה עולה לבנות אתר ? לחץ כאן

נושאים באתר

"רציו" רוצה לגדול... רוצים לתרום?

תקבלו מייד
אישור מס הכנסה לעניין תרומות לפי סעיף 46 לפקודת מס הכנסה

10 ₪
20 ₪
100 ₪
200 ₪
500 ₪
1000 ₪
סכום אחר
הפוך את תרומתך לחודשית (ללא לקיחת מסגרת)
כן!, אני אתכם
לא! רוצה תרומה חד פעמית

האמונה באלהים, בראי השיח העכשוי, הגיגים וספרות

צוות האתר

צוות האתר

image_printלחץ לגירסת הדפסה

מאמר מעניין של רוברט אלבין: מחפשים אותו והוא מוצא אותנו, (אלכסון), מתאר את האמונה מוצאת אותנו, גם בדור שלא מנסה לחפש אותה באופן רשמי, ומן הצד השני את ההתנגדות העקרונית שקיימת בדורינו לאמונה, משום שאין רצון ונכונות להכיר במוחלט, במחייב, ובכל מה שסותר את החופש (קצת בסגנון א"י השל, אבל יותר מעודכן), להלן מעט מתוכן דבריו:

גם בעולם המודרני אלוהים קיים מאוד. משמעותה של הדת, מקומו של האל, הקשר ביניהם ובין האדם וחוויותיו, כולם עוברים טלטלה, ובוודאי בעולם שבו האדם עצמו נתפש כאל…

הדת, או נכון יותר הדתיות, כמו רציונליות או אסתטיקה, היא יחס, עמדה שדרכה מתגלמת התייחסות יסודית לעולם. מי שגישתו אל חייו ואל בני האדם השונים בהם היא בעיקרה מחושבת ושכלתנית נראה בעינינו כמי שמגלה שטועה ומחמיץ בכך לא רק את האפשרות לחוות יחסים אנושיים באופן עמוק, אלא גם את ההזדמנויות להתפעם, להתרגש, להתמלא בהשראה, להתלהב, או לחילופין לסבול משברון לב או לבכות…

נראה כי אמן טוטלי הוא מי שמתקשה לוותר על עמדת ההתייחסות האסתטית לטובתה של כל עמדת התייחסות אחרת. הוא חווה את חייו כמעט דרך פרספקטיבה אחת בלבד, גם במחיר ויתור על אחרות.

ההתייחסות הרציונלית אומצה על ידי התרבות המערבית והועלתה למדרגה כל כך גבוהה, עד שהיא גרמה לניטשה וגם לפוקו שהגיב בכתיבת 'תולדות השיגעון בעידן התבונה' להיבהל ממנה ולהסתייג מעוצמתה הלא מרוסנת….

הדתיות היא עמדת התייחסות לעולם שכרוכה בפליאה וביראה, אפילו ביראת כבוד או יראת קדושה. במובן זה, הדת מתחילה בנקודה שבה, כך טען אריסטו, כל פילוסופיה מתחילה. למרות שהן נובעות מאותו מקום עצמו הדת, הפילוסופיה, והמדע לא פנו לאותם כיוונים. בעוד הראשונה שמרה בקנאות על הז'רגון שבאמצעותו נוסחו הפליאה, היראה וכל מה שקסום וניסי בעולם, הפילוסופיה והמדע בעקבותיה אימצו לעצמם צורות ביטוי וחקירה, שחשפו את העולם כמערך מורכב של יסודות העומדים בתשתיתו, ובכך ערטלו אותו מכל קסם…

ממש ברוח זו כותב לוינס באחד המאמרים המוקדמים שלו משנות השלושים המאוחרות: "עבור היהודי שום דבר אינו מוכר עד תום, שום דבר אינו חולין עד תום. קיומם של הדברים מהווה בעיניו משהו מפתיע שאין לו שיעור. הקיום מכה בו כנס. בכל רגע ורגע הוא חש היקסמות לנוכח העובדה הפשוטה כל כך, ויחד עם זאת המופלאה כל כך, שהעולם הינו כאן."

החיים הופכים לאור תפישות אלו לנסבלים, ולפרקים אף לנטולי פחד, אולי אף משובצים ברגעים של נינוחות. חיים דתיים מאפשרים לנו לקבל את העולם על ריבוא כוחותיו, שהרי אלה אינם בגדר איום עוד, אלא הפכו למפגנים שמימיים וחגיגיים של אלוהים. מכאן שההתמסרות לאלוהים היא התמסרות לאותם כוחות מיטיבים בעולם. המגע עם אלוהים הופך, בדרכים אלו, למגע המתווך על ידי העולם…

לאור דברים אלה נראה כי עמדת ההתייחסות הדתית או חווית עולם דתית יכולה להתעורר באופנים שונים, שאינם קשורים לוגית, ומכאן חוסר הטעם הטמון בניסיון להעמיד אפשרויות אלו על יסוד אחד בלבד. אלו הן פרספקטיבות שמהן אנו, בתקופות שונות, ובהלכי רוח שונים, יכולים לחוות את עולמנו באופן דתי. הן מקיימות ביניהן דמיון משפחתי ותו לא. כלומר, אפשר שדתיות תתגלה בדרכים שונות: היא יכולה לבוא לעולם מתוך האתי, מתוך האימה מפני כוחות על-אנושיים, אבל גם מתוך סבל, ואפילו מתוך המדע. איינשטיין ביטא עמדה קרובה לכך כאשר טען בוויכוח מול מצדדי האקראיות בתחום הקוונטי כי "אלוהים אינו משחק בקוביות".

דתיות יכולה להתגלות גם מתוך האסתטי, כמובן. דתות שונות הבינו את הפוטנציאל המיוחד שטמון בקשר שבין האסתטי והדתי וניצלו אותו היטב…

תגובה מסוג דומה אפשר למצוא בהערתו המפורסמת של ויטגנשטיין על כך ש"אינך יכול לשמוע את אלוהים מדבר אל מישהו, אלא אם כן הוא פונה אליך". הערה זו מבהירה לעומק את המובן של הביטוי 'לשמוע את דבר אלוהים', ומאירה משהו מן היחסים האפשריים בין אדם לאלוהים. מן הקריאה בתוך 'הרצאה על האתיקה' המפורסמת של ויטגנשטיין מסיק יובל לוריא כי ויטגנשטיין מבחין בין התיאורי לאקספרסיבי. המדע ושפת היום-יום עושים שימוש בתיאורים עובדתיים בדרך של שגרה. אבל כאשר אנו פונים אל השיח הדתי, אנו פוגשים בשיח שאינו ממש תיאורי. זהו שיח הכולל דימויים חזקים על מהות האל, מעשיו ויכולותיו לצד ציפיותיו מאיתנו:

"נראה אפוא שבשפה האתית והדתית אנו משתמשים דרך קבע בדימויים. אבל דימוי חייב להיות דימוי של משהו. ואם אני יכול לתאר עובדה באמצעות דימוי אני חייב להיות מסוגל גם לוותר על הדימוי ולתאר את העובדות בלעדיו. אלא שבמקרה שלנו, ברגע שננסה לוותר על הדימוי ונרצה להסתפק בציון העובדות העומדות מאחוריו, נגלה כי כלל אין עובדות כאלה. וכך, מה שנראה לנו בתחילה כדימוי נראה כעת כמשהו חסר מובן לחלוטין"…

הדתי, אם כן, הוא עמדת התייחסות עמוקה ורצינית אל החיים, המנסה להתממש תוך הניסיון לפרוץ אל מעבר לגבולות שפתנו, שהם גבולות עולמנו. זו עמדה שהטקסי והסמלי יאים לה והולמים אותה. הפילוסופיה והמדע אינם יכולים לתאר או להסביר את מה שמשמעותי ומה שעמוק בחיים. אלה ניתנים, לכל היותר, לביטוי באמצעות סמלים ודימויים…

'האחים קרמזוב' הוא אחת הדוגמאות היותר ידועות לעניין זה. דוסטוייבסקי בוחן בו את ההשלכות של החילון על עולם המוסר, ומוצא, לדאבון ליבו, כי החיים האנושיים ללא אלוהים הופכים לבהמיים. פתרונו הידוע הוא לחזור אל הדת. יש בכוחה להפוך אותנו ליצורים אנושיים מוסריים. הפתרון של דוסטוייבסקי, מיוסר ומלא השראה ככל שהיה, לא הצליח לשנות תהליכים מרכזיים שהתרבות המערבית עברה. אין לנו נכונות להשתקע מחדש בעידן רוחני דתי. אנו לא ממש מוכנים להחזיר את הבכורה לאלוהים ולכוהניו…

אם אני צודק, הרי שקרבתו של האדם המודרני למעמד אלוהי, משיתה עליו אתגר שלא ברור שהוא מוכשר לשאת. האדם מתוודע את עולמו של האל ואל החוויה של היות אל בעצמו מתוך כך שהוא הופך ליוצר של עולמו שלו. אבל עובדה זו, נחווית כיצירה אינסטרומנטלית, ומציבה אותו מול יצירתו שלו שלא מתוך כבוד. אלוהים המקראי תובע מברואיו כבוד אבל גם נאמנות. הוא תבע מהם הכרה, ולצידה, לפחות מהראשון שבנאמניו ובמאמיניו, מאברהם, גם איזו התמסרות מוחלטת. אלוהים כזה יכול להתחרט על מעשי בריאתו, הוא יכול להשתולל ולחסלם במחי מבול או על ידי סופת אש וגופרית, כמו שעשה לאנשי סדום. אבל הוא אינו רואה בהם בשום שלב אמצעי. לאדם המודרני, זה שמשוחרר מכל עמדת התייחסות המחייבת כבוד, אין אפילו מעצורים שכאלה. הוא מורגל לראות ברבים מן האחרים, ובדברים רבים מדי אמצעי לאושרו ולנוחותו.

מזוית אחרת, וליאם קרול, באתר השיח הציבורי, סוקר את ספרו של מתיו לורינג: הוכחות לאלהים, טיעונים קלאסייים מטארטוליין ועד בארת'.

להלן חלק מתוכן דבריו:

…בתרבות שלנו, המחבקת את הספקנות כעמדת ברירת המחדל בעניינים פילוסופיים, נראה מוזר לדבר על סבירותה של האמונה, או לטעון שניתן להוכיח את קיום האל. אנו מכירים שתי אפשרויות: רדוקציוניזם חילוני, שאינו כולל כל פניה אל משהו שמעבר לטבע, ומן הצד השני רדוקציוניזם דתי שדוחה כל תפקיד לתבונה כקריטריון של אמת בעניני אמונה.

הדחיה להוכחות לקיום האל, באה בשלש צורות: 1) מדענות, בצורותיה השונות, הגורסות שהמדע מפריך את קיומו של אלהים, 2) טיעונים פילוסופים המתנגדים  לאפשרות של הסקת מסקנה כל שהיא, או ליתר דיוק, הסקת מסקנה כאשר מדובר בהוכחת קיום האל, 3) התנגדות תיאולוגית לכל עיסוק בתחום שמעבר לטבע. זה הוא האתאיזם החדש.

ספרו של לורינג, נוגע בעיקר לצורות השניה והשלישית, הוא סוקר את דעותיהם של 21 הוגים על השאלה אם ההגיון האנושי יכול להוכיח את קיומו של אלהים. אחת ממטרותיו של לורינס היא לגרום למיחזור טענות שנחשבות כ'מיושנות' ללא כל סיבה לוגית, ביניהם טענות שבאו כבר אצל תומס מאקוינס…

לורינג ממתקד בביקורת של יום וקאנט על מה שנחשב בזמנו כהוכחות לקיום האל, ובסקירה ניתן לקרוא טיעונים מעניינים שלו על הרלבנטיות של הטיעונים הקלאסיים, ועל הדרכים החמקמקות והמעורפלות בהן מלומדים בני זמננו מנסים להתחמק מהם.

פרופ' לפילוסופיה, מתיו פרנק, סוקר את ספרו של פרופ' פרנסיס בקווית "לקחת את הטקסים ברצינות", לדבריו, "ספר מצויין שנכתב בבהירות ראויה להערצה – מדגים את הקשר האמיץ בין אמונה להגיון, אפילו ובמיוחד בתחום ניהול החיים הציבוריים של החברה". להלן מעט מדבריו בסקירה:

לפני מספר שנים, מומחה לתקשורת בין המינים פירסם ספר בשם: "גברים ממאדים נשים מנגה",  בקונפליקט ההולך ומתגבר בין אמונה דתית לעקרונות פוליטיים חילוניים, נדמה שכולם חושבים כי מאמינים הם מירושלים, כופרים מאתונה. שופטים, מחנכים, מדענים, פילוסופים אקדמיים וחוקרי משפט, אולי אפילו מנהיגים דתיים רבים – כל אלה תומכים בגרסה כלשהי של ההשקפה כי האמונות הדתיות מבוססות על אמונה חסרת היגיון בלבד. הדימוי המנטלי הוא של דיאגרמה המורכבת משני עיגולים, 'אמונה' ו'סיבה', כאשר אין ביניהם שום חפיפה.

ספרו החדש של פרנסיס ג' בקווית, יוצא לתקן את השגיאה האינטלקטואלית הזאת. כותרת המשנה שלו נוגעת בתחומים שבהם הוא דן: חוק, פוליטיקה וסבירות האמונה…   בקווית מבהיר כי הטענה שהאמונה וההגיון זרים זה לזה, בנויה על הגיון מעגלי, על שאלות בעלות סתירה פנימית, או בטעויות אחרות…

בצורתו החזקה, "הרציונליזם החילוני" גורס כי "האמונה היא מעצם טבעה אינה עולה בקנה אחד עם התבונה". בקווית מדגים בשלווה וברוגע את האיוולת של השקפה זו, כפי שהיא מוצגת על ידי פילוסופים כמו בריאן לייטר. ומסביר בסבלנות שהדת אינה מסתייגת מהוכחה, ולא אלרגית לעובדות, או מבודדת מן המדע או צורות אחרות של חשיבה. להיפך, השליחים של הרציונליזם החילוני מניחים עובדות שאינן מוכחות, מאמצים את "המדענות" באופן לא מקרי…

הספר נכנס בפירוט ובאריכות לסיבוכים המשפטיים האמריקאיים, ועל הפעולות החד צדדיות של בית המשפט העליון, מה שרלבנטי גם במקומותינו.  את הסוגיות האלו בוחן המחבר מן הזוית הפילוסופית, ומתפלמס עם דמויות כמו סטיבן פינקר.

 

0 0 votes
Article Rating

שתף מאמר זה

תגובות ישירות

Subscribe
Notify of
guest
1 תגובה
Inline Feedbacks
View all comments
יונתן
יונתן
5 years ago

חשוב ומעניין מאוד אך מרגיש כאילו נפסק באמצע ההתחלה.

1
0
Would love your thoughts, please comment.x