האמנם איבדנו שליטה על הרוח? 2
התייחסות לתשובתו של הרב מיכאל אברהם, למה שכתבתי במאמר קודם.
מעשה בשני כפריים פולניים מגודלים, שישבו על שפת ביצה ובהו במימיה המעופשים. לפתע קם אחד מהם, והתריס מול חברו: "דוד שלי, היה בולע צפרדעים ככה, אבל אתה בחיים לא תוכל לבלוע צפרדע". והחבר, כצפוי: "אני לא יכול? אתה לא יכול! אם תבלע צפרדע תקבל ממני מאה רובל", "באמת"? לגלג הראשון, "אם אתה תבלע צפרדע, תקבל מאה רובל".
בינתיים התאספו כל הכפריים מסביב, וחיפשו אקשן. לרברבן לא היתה ברירה והוא נאלץ להראות איך הוא יודע לבלוע צפרדע, ראשית כל הוא קיפץ בתוך המים הסרוחים כדי ללכוד צפרדע, בהמשך הצפרדע השמנונית החליקה מידיו, לא לפני שהתיזה לפרצופו מי שופכין, ובסופו של דבר לאחר העוויות וקריאות ופרכוסים ותנועות מגונות, הוא הצליח סוף סוף לבלוע את הצפרדע.
לבטלן השני יש כבוד, ומה שמגיע מגיע. מאה רובל עברו מכיס לכיס.
אבל לראשון זה לא הספיק, הוא התחיל להקניט אותו, עד שבמהרה גם השני קיבל בולמוס של עשייה, חיזר אחרי צפרדע מהוגנת, נאבק איתה, ובסופו של דבר הצליח גם הוא לבלוע צפרדע.
מה שמגיע מגיע, מאה רובל עברו מכיס לכיס.
אז מה היה לנו? שני אנשים התפלשו בבוץ, בשופכין, בירוקת, קבלו קלקול קיבה, מאה רובל עברו, ועברו חזרה. נשארנו בנקודת ההתחלה.
לכן, אני ממש לא אכנס למצב תגובה, או יותר מדוייק: מצב פינג פונג, בו אני מצטט כל קטע, ואז מעיר מאה הערות מכל הסוגים, בולע צפרדעים וטוחנן זו בזו, וכו'. מה שיגדיל את ספרות מאמרי התגובה באופן אקספוננציאלי ללא שום תרומה ממשית לאנושות. זו הסיבה שמלכתחלה כתבתי קצר.
אני רק אתייחס בקצרה לנושא העיקרי:
קראתי את התגובה, ולא מצאתי בה תשובה מספקת לשתי השאלות הפשוטות ששאלתי.
1) מה הערך והמשמעות לקבל את ההלכה החזלי"ת, אם מוחקים ממנה תחום הלכתי שלם של הדעות שמגדירות יהדות 'נכונה' לפי חז"ל.
2) מה הערך בכלל של לקבל הלכה חזלי"ת, אם לא רואים אותם סמכות בתחום התיאולוגי, שהרי התיאולוגיה עומדת מאחורי ההלכה.
במאמר נכתבו כל מיני דברים, וחלקם הם גם התייחסות לדברים שאולי ניתן להבין ממה שכתבתי.
אבל לא שום תשובה ברורה לאחת משתי השאלות הללו.
הדיון בטיעון הראשון בא לקראת סוף מאמר הביקורת, תחת כותרת המשנה: 'איפה הוא טועה'? ובקטע שאחריו, תחת כותרת המשנה: מהי יהדות: האם יש לה מסר רוחני לעולם?
דיון ממוקד בטיעון השני אין במאמר (הקטע הרלבנטי במקרה לא מצוטט), אך אנסה לדלות פנינים בהמשך.
טיעון 1
ממש מתחשק לי להעתיק את כל הקטע, כדי להיות ברור וכו', אבל אני מתאפק, הרובלים נשארים בכיס, ואשא תפילה שאזכה לאימלוק מדוייק וכו'.
מה שנאמר בקטע זה הוא:
א) אם הגעתי למסקנה שהמשיח לא יבא, דרישה הלכתית להאמין שיבא, לא תוכל לשנות זאת.
ב) גם ההלכה התלמודית לא באה בטענות על אדם שמחזיק בדעה כל שהיא אליה הגיע בעיונו, "אדם כזה אין דרך לדרוש ממנו כלום ולא להטיל עליו סנקציות", (רדב"ז). המינים שבזמן חז"ל "אימצו תפיסות אחרות מחמת יצר".
ג) גם חז"ל אם היו מכירים את המינים של זמננו, שליבם אנסם, לא היו אומרים הלכות לגביהם, בודאי לא דין מורידין (תינוק שנשבה), ואפילו צירוף למנין, ככל שיש לו זיקה רוחנית לתפילה. ולכן חז"ל הזכירו לתיאבון או להכעיס או תינוק שנשבה, ולא קטיגוריה של ליבו אנסו.
ובכן, שאלתי היתה: "מה הערך והמשמעות לקבל את ההלכה החזלי"ת, אם מוחקים ממנה תחום הלכתי שלם של הדעות שמגדירות יהדות 'נכונה' לפי חז"ל".
התשובה היא: א) סורי, זה כפוי עלינו, ב) חז"ל לא דיברו על המקרה שלנו בכלל.
אך כפי שכבר הערתי במאמרי, לא זה המקרה, לא מדובר בטענות ש'כפויות עלינו', והדוגמא של 'הגעתי למסקנה שהמשיח לא יבא', לא נולדה. מדובר ב'לא בא לי', או 'לא התרשמתי', ולא בהוכחה נגטיבית שלא יבא משיח או שאין השגחה וכו'.
(על ענין הסמכות המהותית מול פורמלית באה אריכות גדולה, וטענה כאילו לא הייתי מודע לחילוק. בעוד לא ידענא מאי קאמר: ככל שמגיעים לשטח בו אין לנו מספיק כלים לברר, הסמכות הפורמלית והמהותית מתלכדות, כמו בדוגמא של בית המשפט. אם לא נקבל את הטענה שמערכת המשפט רקובה, אלא נניח שהיא עושה כמיטב יכלתה המקצועית להגיע לאמת, אזי מכיון שאנו הדיוטים ולא מכירים את כל החקירות הסבוכות ובדיקות הדנ"א וכו', ברור שאין לנו אלא לסמוך על השופטים, למרות שייתכן שטעו בתיאוריה, וברור גם שהם יגיעו לאמת יותר מאיתנו, כי להם הכלים. והוא הדין הכא. הטענה שלא נראה לי שהיו לחז"ל כלים, היא כמו הטענה שמערכת המשפט רקובה וכו', אבל היא בודאי לא טענה כפויה עלינו, היא הבעת דעה. ולכן לטעון שלחז"ל אין סמכות בנושאי עובדות אינה טענה כפויה על אף אחד, היא הבעת דעה, של מינות).
בנוסף, הבהרתי, שלא מדובר בדרישה להאמין, אלא בהגדרת הדעה הנכונה לפי היהדות או לפי ההלכה. אם אתה אנוס שלא להאמין, יהי לך אשר לך. ההלכה לא באה ודורשת ממישהו לחשוב כמוה, אלא רק מסווגת את האנשים לפי אלו שחושבים כמו הדעה הנכונה, ואלו שלא.[1]
וכאן טוען מיכי, שהמינים שחז"ל עסקו בהם 'אימצו תפיסות מחמת יצר'. ובכן, למרות שזה עולה בקנה אחד עם משנתו של המשגיח זצ"ל שהכל נגיעות (נגיעאס), זה חסר כל בסיס. לא מכיר יצר לכפור בתחית המתים, מדובר על דעות שונות של אנשים, כאז כן עתה. חז"ל סברו שהיהדות כוללת אמונות, ושהפורש מן הציבור, מוציא את עצמו גם הלכתית מן הציבור.
לגבי הטענה שלא מענישים מי שהדעה כפויה עליו לפי שכלו, נניח שהיא נכונה, הרי אני לא מחפש להעניש מישהו, אלא לדון מה הדעה הנכונה לפי היהדות. כפי שכבר הבהרתי בתגובות למאמרי. וגם הרדב"ז לא מדבר אלא על השאלה הלא רלבנטית לענינינו, אם להעניש אותו או לא. אבל לא מתווכח שיש עיקרי אמונה ושהסוטה מהם הוא מין. אלא שאומר שמי שלבו אנסו למינות הוא רק טועה ואין להענישו. (ואכן הגמרא מתייחסת לרבי הלל כחוטא בשוגג, שאריה ליה מאריה, הוא צריך סליחה וכפרה על זה).[2]
הטענה שחז"ל הזכירו קטגוריה של להכעיס או לתיאבון, ולא של ליבו אנסו. תמה תמה אקרא, הקטגוריות האלו עוסקות במומר הלכתי, ולא במין. הנפקות בגודל החשק רלבנטית רק לגבי הלכות מזיד. דוקא משום שהמינות היא מינות בין בלהכעיס בין בלתיאבון.
אשר על כן, המורם מכל זה, שחז"ל דיברו בדיוק על אנשים שליבם אנסם בעיונם, וכל הקורא את כתבי כתות בית שני השונות והמשונות, רואה שהן היו כתות עם השקפה מגובשת על בסיס כל מיני רעיונות ואידיאולוגיות, שנשפטו ע"י חז"ל למינות, משום שפרשו מהאמונה והאידיאולוגיה המקובלת בבית המדרש של חז"ל (וכי לפי סעיף ג' חז"ל לא היו דנים את הרפורמים בזמננו כמינות משום שזו הדעה שהם הגיעו בעיונם?). ואין שום נפקות אם מענישים את המינים האלו, או שסבורים שהם אנוסים, אין ויכוח שזו מינות ושהיא שגויה לפי ההלכה החזלי"ת. שכן אפילו אם פלוני הגיע למינות על ידי טעות זכה בעיונו הנמלץ, והוא נקי מכל מזיד, ולא ייענש, להיפך נתפלל עליו תפילת רבים 'שאריה ליה מאריה'. עדיין, אם אלמוני ילך ויטיף במזיד גמור, בלי שום מחשבה, סתם כך כי הוא קנה ספר גדול וזה מצא חן בעיניו, ללכת אחרי פלוני הזך, שחז"ל יגזרו את דינו של אלמוני לכל הפחות כמין. משום שהוא מטיף למינות… ואם כן וכי המגן הגדול של יהדות רזה מול ההלכה, היא הטענה 'כולנו אנוסים ושוגגים'… (וכן 'כולנו קראנו את הטרילוגיה בעיון ואנחנו כפויים למסקנותיה', כולל פוליגרף שזה לא חלילה 'מחמת יצר'…).
בקטע הבא באמת כותב מיכי מפורש: "זה לא מכשיר את כל המינות. זה רק אומר שאין דרך לתבוע מאדם לחזור ממנה ולהטיל עליו סנקציות", ונראה מדבריו שזו ההגנה הדתית על היהדות הרזה, שאף אם היא מינות, ההלכה לא תטיל עליה סנקציות. (יש בדיחה כזו: "מהי דיפלומטיה? האמנות להגיד "כלב יפה", עד שמוצאים אבן מספיק גדולה לזרוק עליו"…).
אוי להם לברה-מינים, שמינותם אומנותם…
טיעון 2
הטיעון כפי שניסחתי לעיל: "מה הערך בכלל של לקבל הלכה חזלי"ת, אם לא רואים אותם סמכות בתחום התיאולוגי, שהרי התיאולוגיה עומדת מאחורי ההלכה".
הקטע במאמרי המתמקד בטיעון זה, אינו מצוטט במאמר הביקורת. למרות זאת, כותב מיכי: "התורה שמורה לנו על סדרת פעולות היא ממש לא חסרת משמעות. בעיקר מפני שהפעולות הללו מביאות תועלת רוחנית כלשהי".
דא עקא, שאני דיברתי על ההלכה החזלי"ת, בודאי שלפי חז"ל פרטיה מביאים תועלת כל שהיא, הבעיה שמה שנחשב תועלת רוחנית בעיני חז"ל, הוא לא בתחום סמכותם לפי מיכי. כלומר ההלכה מקבלת סמכות פורמלית, למרות שהיא בנויה על תחום בו היא נטולת סמכות. (משל לאדם שיתמנה כסמכות פורמלית באקדמיה ללשון העברית, עקב הידע הרב שלו בבלשנות, שזה מינוי מתבקש. דא עקא, שאת השפה העברית ספציפית הוא לא מכיר).[3]
ושוב הוא כותב בקטע הבא:
" איני טוען שאין רעיונות ותשתית מחשבתית בבסיס ההלכות. אני רק טוען שכל אמירה לגבי התשתית הזאת היא ספקולציה לא מחייבת, ואין לנו שום דרך לדעת מהי אותה תשתית. זה הכל".
ועל זה נאמר אין הנחתום מעיד על עיסתו, שכח חלק משמעותי מהעיסה. הנושא הוא לא אם יש לי דרך לדעת מה התשתית (גם הגר"ח מבריסק טען שאין דרך לדעת מה היא), אלא האם התשתית הזו בעלת ערך. אם לחז"ל אין סמכות בתחום התשתית, אין ערך לתוצאה דהיינו להלכה, בין אם אנו יודעים איך חסרי הסמכות הוציאו את ההלכה מהערך, ובין אם אין לנו מושג.
ושוב:
"הצורך בהגדרה עצמית אינו הצדקה לכך שכל הגדרה שמוצעת היא קבילה ונכונה. יתר על כן, טענתי היא שיש מסגרת כזאת והיא ההלכה. התכנים המחשבתיים הם פרי רוחם של אנשים ולכן לא ראוי להשתמש בהם כדי להגדיר את המסגרת, בטח לא אם רוצים להסיק מכך מסקנות הלכתיות ומעשיות ולא רק הגדרה אינטלקטואלית".
במחילה, במטותא, ובברכת שאריה ליה מאריה. וכי טענתי שכל הגדרה שמוצעת נכונה? טענתי שיש צורך בהגדרה, מה אומרת הדת, אחרת ניתן למכור אותה בחנות לחמרי יצירה בתור פלסטלינה (קצת ישנה ויבשה). אמירה הלכתית היא תמיד השלכה של תיאולוגיה, ולכן לא עומדת לעצמה. האמירה שהתכנים היא פרי רוחם של אנשים, לא רלבנטית, גם ההלכה פרי רוחם של אנשים, זו הצורה בה התושבע"פ תופסת את התושב"כ, במזיגה של מסורת, ידע, הבנה, וכו', לא רלבנטי לענינינו איך, אבל זו ההגדרה של הדת, ואין דת בלי הגדרה. אני לא רוצה 'להסיק מסקנות הלכתיות', אלא מתאר עובדה שהמסקנות האלו הגיעו אלינו יחד עם כל שאר ההלכה.
בקצרה, לא קיבלתי שום תשובה, לא על הטיעון הראשון, ולא על השני.
עד כאן תשובתי לביקורת.
—
וכעת, כמה מילים על עוד פנינים השזורות במאמר. רצוי לדלג ולא לקרוא, אא"כ אתם חובבי צפרדעים.
1) משפט אי השלמות של גדל, מראה שכל מערכת לוגית היא לא שלמה, ולא ניתן ליצור שפה פורמלית שתקיף את כל הנושא. הוא הדין בהגדרת הדת, תמיד תישארנה נקודות בלתי כריעות. לא השפה הפורמלית תושיעינו.
2) אני חושב שלומר שאין דבר כזה מחשבת ישראל, על סמך ריבוי מחלוקות, או דוגמאות לדברים שנראים תלושים, זו שגיאה. זה כמו לטעון שאין דבר כזה ארכיאולוגיה, בהסתמך על ריבוי מחלוקות או דברים שנראים תלושים. וכן עוד הרבה תחומים. בסופו של דבר יש התכנסות, אם בימי הביניים חשבו שה'מתודה' האריסטוטלית היא אמת מוחלטת, ולכן חייבת להשתלב בתורה, במשך הזמן הוכר שזה לא כך, וכן הלאה. זה שיש דעות מקוריות בין הוגי הדעות היהודיים במשך הדורות, אמנם מעיד על פלורליזם, אבל לא על כך שאין מגבש די ברור של אמונות ודעות יהודיות מסורתיות שעולות מן התורה ומן הנביאים ומובעות בבירור בחז"ל ובחכמים שאחריהם. מאמר ספציפי בחז"ל תמיד נתון ללולינות, אבל לא מכלול, והראיה שאף אחד לא טוען שהיהדות הרזה מייצגת את חשיבת חז"ל, כלומר אדם שנשבה לבין יהודים רזים, ויום אחד יגלה שיש תלמוד, ישתכנע מן התלמוד שהוא גדל בשיטה שגויה, לפחות אליבא דהתלמוד. זה הוא אם כן המקרה הנכסף בו אדם ישנה את דעתו מחמת דברי אגדות.
3) "עיקרי האמונה. אם אלו נכונים אז הם נכונים לכל באי עולם ולא רק ליהודים". בהחלט.
4) סורי שלקחתי את משל בגדי הים גם לתחום הדעות, מה לעשות שלדעתי הוא משל טוב. אך הוא לא 'שייך לספר השלישי', הוא שייך לכל מי שמוצא חן בעיניו המשל… אני יוצא מהנחה שליהדות יש זכות לסווג אנשים לפי דעות נכונות ולא נכונות, ולכן אנשים שמעמדם מוטל בספק, יכולים מבחינה לוגית להיות רגועים לחלוטין בהסתמך על משל בגדי הים. שום טיעון לוגי לא יוכיח שהם לא שמרנים.
5) "למרבה האירוניה, טענתו הלכאורה שמרנית של ענבל מאמצת דווקא את הלוגיקה הילדותית של הפוסטמודרניות. גם החבר'ה הללו טוענים שכל טיעון עקבי שקול לכל טיעון עקבי אחר, ולכן אין דרך לקבוע אמת ושקר או עדיפות של עמדה או ערך כלשהם על פני אחרים. מבחינתם הטיעון מכוח הא"ב על הליכה בעירום בסקנדינביה שקולה לטיעון שמצדיק הליכה עם מעיל שם, שהרי שתיהן מתבססות על טיעון לוגי תקף".
במחילת המחילות, אני לא טוען שכל טיעון הוא לגיטימי מעצם קיומו, רק טוען שכל טיעון יכול להציג את עצמו כשמרני, הוא יכול להיות בלתי לגיטימי מסיבות אחרות (למשל: שמרני אבל מטומטם), אבל כל עוד אין הגדרה פורמלית לשמרנות, אין טעם לדון מי שמרן ומי לא. ניתן גם לטעון שמהפכנות היא שמרנות, מכיון שחז"ל היו מהפכנים (וכך אומרים בעלי הרפורמה המשפטית, שהם ממשיכים את דרכו של ברק שעשה מהפכה).
6) לא ניסיתי אפילו להעלות טיעון פוסטמודרניסטי, שכולם צודקים, אלא שבתיאוריה שום כיוון לא נפסל לפי היהדות הרזה. וכי הקונסרבטיביים כולם טפשים? רמאים? מן הסתם יש ביניהם אנשים פקחים המחזיקים בטיעונים ערכיים, בעלי תקפות לוגית. שהבעיה היחידה של האורתודוקסיה איתם היא עיקרי האמונה, או מחויבות להלכה. אני לא חושב שאני יותר חכם מהקונסרבטיביים, או יותר צודק מהם, או יותר לוגי מהם, אלא רק דבר אחד: יותר עומד בדרישות ההלכה מהם.
7) "לשון אחר, ענבל, גם אם ינסה, לא יצליח להציג מסגרת אורתודוקסית שמתאימה לדרישותיו המחמירות (שאותן ראינו למעלה), ולכן מתקפתו עליי תוקפת גם אותו עצמו. ראינו שהוא לא מוכן להבחין בין טיעונים שמחזיקים מים לפסאודו-טיעונים שאינם מחזיקים מים. הוא מניח שאם אדם מקבל טיעון לשינוי ההלכה הוא אמור לקבל כל טיעון או פסאודו-טיעון כזה. והרי תולדות ההלכה מלאות בטיעונים כאלה. אם כן, דווקא לשיטתו אין ולא ניתן להגדיר מסגרת אורתודוקסית והיהדות נותרת ריקה".
אוי, כמה שאני כותב גרוע, עד שמייחסים לי דברי שטות והבל כאלו!
ההגדרה של ההלכה המחייבת היא מאד פשוטה וברורה, ומבוארת בספרות חז"ל פעמים הרבה: ההלכה נקבעת על ידי פוסקי הלכה, פוסקי הלכה מקבלים את סמכותם מכח פוסקי הלכה אחרים, ומכח האמון שהציבור נותן בהם.
ולשאלתכם: כן.
8) "כנראה עליי להזכיר שוב שטענתי לא הייתה שאין טיעון פורמלי ששולל את היהדות ה'רזה'. להיפך, מבחינתי כל הדיון מתנהל בשאלה האם זה נכון ולא האם יש טיעון ששולל את זה".
הספר, לפחות זה שאני קראתי, מספק טיעונים ללגיטימיות של גריעת א' ב' ג' מסל המוצרים של היהדות. ועוסק גם בלגיטימיות של הגריעה הזו.
9) "בעיניי התיוג של טענה או טיעון כ'כפירה' הוא תחליף זול במקום שבו אזלו הטיעונים. כשאין טיעונים שולפים מהשרוול תיוגים".
כפי שהסברתי יפה, טענת כפירה היא טיעון משמעותי, טיעון המצביע על כך שלפי ההלכה מי שאינו מכיר באמיתות מסויימות שמובעות לפי חכמים ביהדות, מסווג כפורש מן הציבור. המילה 'תיוג' לא רלבנטית כאן, היא בעצמה 'תיוג' של טיעון כמשהו שאינו טיעון.
הערות:
[1] משל למתנגדי חיסונים שטוענים שברור להם שהחיסונים מסוכנים מאד ושאף אחד לא מוכן לענות להם. המציאות היא שיש כנראה דעה אחרת, והממסד הרפואי לא 'כופה על מישהו לחשוב דעה א', אלא פשוט ממיין אנשים לפי אלו שמחזיקים בדעות שמסוכנות לבריאות, לדעתו של הממסד, מול אלו שלא.
[2] לגבי רבי הלל, מיכי כותב:
"הגמרא אומרת "שריה ליה מריה לרבי הלל", אבל הוא עדיין נקרא 'רבי הלל' ועדיין דבריו מובאים ונדונים. זאת להבדיל ממי שנוטש את המחויבות להלכה, כמו למשל אחר, שההתייחסות אליו חמורה הרבה יותר (אזכיר שבעל העיקרים מוכיח מרבי הלל דווקא את חוסר החשיבות של עיקרי אמונה)".
ויש כאן אנלוגיה לא נכונה, אחר נטש את המחוייבות להלכה ולתורה בכלל. כמובן שזה מוציא אותו מן הכלל. אבל היו הרבה חכמים שחידשו חידושים נועזים הלכתית, ואף אחד לא חשב שזה מוציא אותם מן הכלל. והוא הדין בעיקרים, אם אחד החכמים חידש חידוש נועז הלכתית, זו זכותו בתור אחד מחז"ל, הם דנו אותו כטועה ובקשו עליו רחמים. אבל אם מישהו מהחכמים היה נוטש את כל ההשקפה של חז"ל, ברור שהיו דנים אותו כמין.
הרדב"ז לא מוכיח את 'חוסר החשיבות של עיקרי אמונה', אלא שמי שטועה בהם לא נענש, אלא מבקשים עליו רחמים, אך עדיין סבורים כי הוא טועה בדעה שאסור לקבל.
[3] המשך הדברים שלא חייבים להבין את המשמעויות כדי שלפעולות יהיה ערך ולא דורשים טעמא דקרא, שוב מתייחס למצוות התורה, אני מסכים שאין חובה להבין את הטעם כדי לצאת ידי חובה. אבל גם כאן, כדאי לזכור, סתם כצידה לדרך, כי בהנחה שהתורה מאמינה באיזו תיאולוגיה, היא הבסיס של המצוות, ואם מטילים ספק בתיאולוגיה, מטילים ספק בערך קיום המצוות.