יאן יקילק, מאפוק טיימס, מראיין את ג'יימס לינדזי:
ג’יימס לינדזי ושניים מעמיתיו הגיעו ב-2018 לכותרות העיתונים הגדולים בעולם לאחר שכתבו סדרה של מאמרים אקדמאיים מומצאים, והצליחו לפרסמם בכתבי-עת אקדמיים יוקרתיים. מאז שהצליחו להביך את הממסד האקדמי, המשיך לינדזי לחקור את הרעיונות שאפשרו את השערורייה הזאת – תיאוריות שאותן הוא מכנה “מדעי המרמור”. בריאיון לאפוק טיימס הוא מדבר על “השחיתות הפוליטית המשתלטת על האוניברסיטאות שלנו” ומסביר כיצד רעיונות מעוותים מפוררים בהדרגה את החברה.
כל מחקר המוגש לפרסום בז’ורנל אקדמי המכבד עצמו צריך לעבור ביקורת עמיתים. הוא נקרא על ידי אנשי אקדמיה המתמחים בנושא, המספקים משוב מפורט ובסופו המלצה האם לפרסם את המחקר כפי שהוא, לפרסם אותו אחרי תיקונים או לפסול לחלוטין את פרסומו.
ב-2018 התפרסם ג’יימס לינדזי, דוקטור למתמטיקה הכותב מאמרים למגזינים כמו “טיים” ו”סיינטיפיק אמריקן”, לאחר שכתב סדרה של 20 מחקרים מומצאים ביחד עם הלן פלאקרוז (בוגרת מדעי הרוח) ופיטר בוגושיאן (פרופ’ לפילוסופיה באוניברסיטת פורטלנד סטייט). המחקרים השערורייתיים הוגשו לכמה מכתבי העת היוקרתיים ביותר בעולם וחלקם זכו לביקורת עמיתים חיובית ופורסמו.
“לפעמים אני נהנה לספר לאנשים שהצלחתי להכניס את צמד המילים ‘מין כַּלְבִּי’ לעמוד הראשון של הניו יורק טיימס”, אומר לי לינדזי בריאיון. “אחד המחקרים שלנו עסק ב’תרבות האונס’, בהומוסקסואליות ובנושאים אחרים של זהויות שצצים בכל מקום. המטרה הייתה להבין האם ניתן למצוא פתרון ל’תרבות האונס’, למשל באמצעות תצפיות על כלבים המקיימים יחסי מין בגינות כלבים. בכל המאמרים שכתבנו לא היה שום היגיון. הם היו מלאים בהיגיון שבור ובהמלצות מחרידות”.
המאמר על הכלבים לדוגמה, הציע שניתן לפתור את בעיית תרבות האונס על ידי אילוף גברים באופן מטאפורי כפי שמאלפים כלבים באמצעות קולר חשמלי. מאמרים אחרים המליצו שסטודנטים לבנים פריבילגים יפיקו תועלת חינוכית אם יושיבו אותם על רצפת הכיתה כבולים בשרשראות, ושהמרצים יתעלמו משאלותיהם או מהאימיילים שלהם – כדי שיחוו דיכוי על בשרם. “המאמרים זכו ליחס אוהד מאוד מצד כתבי עת אקדמיים מובילים בתחומים של פמיניזם, לימודי מגדר, אתניות וכדומה”, אומר לינדזי, “הצלחנו לפרסם שבעה מהם בתוך כמה חודשים. זו הצלחה די מסחררת בפרסום שטויות מחרידות בכתבי העת האקדמיים המובילים ביותר בתחומים של לימודי פמיניזם, מגדר, אתניות וזהות”.
כיניתם את תחומי המחקר האלה “מדעי המרמור” (Grievance Studies).
“כן. זה היה קצת מגושם לכתוב ‘לימודי פמיניזם, מגדר, זהות, אתניות, תורת הגזע הביקורתית’ וכיו”ב. רשימת התחומים ארוכה מאוד והם כולם פחות או יותר דומים זה לזה. אז המצאנו את המונח ‘מדעי המרמור’. אחרי זה גילינו שבעצם לא אנחנו המצאנו את המונח. תיאורטיקן בשם סטפן קוליני (Steffan Collini) כבר עשה בו שימוש לתיאור אותו הרעיון, מבלי שידענו זאת, במאמר שכתב לפני כעשור או שניים. הרעיון הוא שלימודי תרבות, או לימודי זהות (Identity studies) נוטים להתמקד אך ורק במרמור על עוולות. הם חוקרים את העוולות, חוקרים סיבות מדוע להיות ממורמרים או להתלונן. אז החלטנו לסכם אותם ב’מדעי המרמור’ – מינוח שתפס. לאחרונה ראיתי את המינוח ‘מדעי המרמור’ במשחק מחשב מסוים העוסק בבניית ציוויליזציה. ‘מדעי המרמור’ מופיע בו כ’מוד’ (תוסף שנוצר על ידי מעריצי המשחק, י”י) המוריד את התפוקה של הציוויליזציה שלך ב-50%”.
מעניין. לכאורה, הדיסציפלינות שהזכרת לא מנסות להרע, הלא כן? הן מנסות לעזור לאנשים.
“הן סבורות כך”.
אז מה הבעיה?
“נקודת פתיחה טובה להתחיל לדבר על הבעיה היא לומר שאין להן מתודולוגיה סדורה וקפדנית. האופן שבו הן בודקות שאלות לגבי העולם אינו קפדני ואינו מדעי. למעשה, רוב הזמן הן עוינות את המדע באופן גלוי. זה רע כשלעצמו. יש להן גישה שהיא ההיפך הגמור מהאופן שבו צריך לבחון שאלות חשובות.
“אם אתה חושב כמוני ששאלות על גזע וגזענות, מיןו מיניות או הומוסקסואליות, טרנספוביה והומופוביה הן חשובות – תצטרך קודם כל להשיג מידע טוב באמצעות שיטות מדעיות קפדניות וסקרים איכותיים. לדוגמה, בוא נבחן באמת, מבחינה כמותית, את האלימות המשטרתית, ונראה מה המספרים. ואז נפעל בהתבסס על הנתונים האמיתיים. אבל אנחנו לא רואים את זה קורה כלל [בתחומים אלה]. למעשה אנחנו רואים עוינות כלפי זה. לאחרונה שמעתי על מחקר קפדני מאוד, שנערך על ידי קבוצת חוקרים בטקסס, שהראה כי אין כל ראיות להטיה גזענית בשימוש משטרתי בכוח. מה הייתה תגובת האקטיביסטים? הם תקפו את החוקרים, ואמרו ש’צריך לאסור את פרסום המחקר הזה ולהסיר אותו מהאינטרנט, או שאתם תאבדו את התארים שלכם כי פרסמתם משהו האומר את ההיפך ממה שאנחנו מאמינים, ואנחנו חושבים שזאת בעיה גדולה’.
“לדעתי זה בדיוק ההיפך מהשיטה המדעית. אם אתה רוצה לעסוק באקטיביזם ובשתדלנות, ואני מקווה שהנושאים האלה כן מעניינים אותך, עליך ראשית לדעת לשאול את השאלות הנכונות, ולקבל את התשובות באופן הנכון. אתה לא יכול להתחיל בתשובה שאתה רוצה לקבל, ואז להנדס את זה לאחור. במקום שהאקטיביזם יהיה זה שיוביל את המחקר שלך, המחקרים שלך צריכים להנחות אותך כיצד לפעול כאקטיביסט”.
זה נוגע ברעיון של נרטיבים שנראה שהם מכתיבים הרבה ממה שקורה היום בחברה.
“נכון. זאת הסיבה שהצלחנו לכתוב ולפרסם את המחקרים האקדמיים המטורפים והנוראיים האלה. ידענו אילו מסקנות ניתנות לפרסום, ולכן התחלנו מהמסקנות, ובנינו את המאמרים כך שנגיע למסקנות האלו. גנבנו רעיונות מהספרות המחקרית, ועיוותנו את הדברים. אגב, לא תמיד הדברים במאמרים שלנו הובילו בצורה לוגית למסקנות. למשל במאמר על הכלבים, קבענו שחייבים לנתח את הדברים דרך העדשות של קרימינולוגיה פמיניסטית שחורה. סתם כך. באופן דומה, יש היום הרבה מקרים שבהם בוחרים במתודולוגיה מסוימת ‘סתם כך’. התחלנו מהמסקנה שאליה רצינו להגיע, ועשינו ‘מסאז” למחקר כדי להגיע לשם. זה מה שנקרא ‘להנדס לאחור’. אתה יכול להגיע לאיזו מסקנה שתרצה בשיטה הזאת”.
זה למעשה מערער תחת יסודות הדיסציפלינה המחקרית עצמה.
“לא רק שזה מערער את יסודות המחקר בתחומים של מיניות, גזע, מגדר וכו’, אלא שזה מערער את המחקר בכללותו. כי אנשים מזהים שמדובר בשטויות, ותאמין לי שאנשים רבים הבחינו בזה. אבל רוב האנשים לא יאמרו ‘טוב, זה רק נוגע לתחומים האלה במדעי הרוח’. רובם יחשבו שזה נוגע לכל תחומי המחקר והמדעים, ובמיוחד לכל ענפי מדעי החברה. הם יחשבו שהכול מזויף ושגוי כתוצאה מכך. העלית את הנושא של נרטיבים – זה למעשה הופך את המושג של ידע לנרטיב ותו לא”.
זה נשמע רע.
“זה רע מאוד. קראתי בעבר על משטרים שונים. האופן שבו משטר טוטליטרי משתלט על החברה אינו רק באמצעות תעמולה הגורמת לכולם להאמין שהמפלגה היא טובה – זה נעשה גם על ידי כך שהופכים לבלתי אפשרי עבור האדם הממוצע להבחין בין מה נכון ומה אינו נכון, בין האמיתי למזויף. כך אתה יכול לכפות על אנשים נרטיב מסוים. כשיש לאנשים כלים שבאמצעותם הם יכולים לאמת פיסות מידע שונות זו מול זו ולהגיע למסקנה מוסכמת כנכונה ואמיתית, יהיה קשה יותר לכפות עליהם נרטיב כלשהו. אבל כשכולם מבולבלים ואף אחד לא יודע מה נכון ומה אמיתי, ואף אחד אינו יודע כיצד להבחין בין מידע נכון למידע כוזב, התעמולה יכולה להשתלט”.
לאחרונה בחנת כיצד הגישה האידיאולוגית הזאת במחקר מתחילה לחלחל גם למערכת החינוך. תספר לי על זה.
“זה לא שהיא מתחילה לחלחל, זה כבר חלחל עמוק מאוד למערכת החינוך, מהגן ועד לאוניברסיטה. מוסדות חינוך רבים, בארה”ב לפחות, נשלטים לחלוטין על ידי מה שמכונה ‘פדגוגיה ביקורתית’, שפירושה הוא יישום רעיון התיאוריה החברתית הביקורתית במערכת החינוך. עוד מעט נוכל לדבר על מה היא תיאוריה חברתית ביקורתית (Critical Theory). מאז שנות ה-80, מוסדות החינוך נתונים להשפעה כבדה של זה. יש לדוגמה ספר מפורסם מאוד בשם ‘הפדגוגיה של המדוכאים’ (The Pedagogy of the Oppressed) מאת איש החינוך הברזילאי הפוסט-קומוניסטי פאולו פריירה. הספר הזה נחשב כמעט לקנון בחינוך. פילוסוף החינוך הנרי ג’ירו (Henry Giroux), בסוף שנות ה-70 וברוב שנות ה-80, ניהל ‘אופרציה של אדם אחד’ שהגדירה מחדש את המכללות לחינוך שבהן המורים עוברים הכשרה מקצועית. מזה כמה עשורים, כל מורה שעבר הכשרה מקצועית בצפון אמריקה, חייב היה לקרוא את ‘הפדגוגיה של המדוכאים’, ולשמוע את רעיונותיו הניאו-מרקסיסטיים והפוסט-מודרניים של הנרי ג’ירו. המטרה הייתה להפוך את מערכת החינוך לכזו המתרכזת פחות בללמד את התלמיד איך לחשוב, ויותר באיך לעורר את מה שהניאו-מרקסיסטים כינו ‘מודעות ביקורתית’ – מלמדים את התלמידים להיות מודעים לעובדה שהם מדוכאים, ובאיזה אופן. זה הדבר החשוב ביותר לשיטתם – ללמד אותם איך החברה מדכאת אותם, ולעורר בהם מוטיבציה לאקטיביזם”.
בוא נדבר באמת על מה זה “צדק חברתי ביקורתי” (Critical Social Justice). ממה זה מורכב?
“יש לזה שלושה מרכיבים מרכזיים: ‘צדק חברתי’, ‘ביקורת’ ו’פוסט מודרניזם’. המרכיב האחרון לדעתי יכול להיכלל גם כן תחת מרכיב ה’צדק חברתי’.
“צדק חברתי, במובן הרחב שלו, הוא הרעיון שעלינו לנסות להפוך את החברה להוגנת יותר, לשוויונית יותר, מעבר לגבולות הצרים של מערכת החוק. החוק יכול לאפשר לה להיות הוגנת ושוויונית עד לגבול מסוים.
“לדוגמה, חופש דיבור מוחלט יכול לאפשר לך להיות גזעני באופן מוחלט. אתה יכול לחוקק חוקים נגד אפליה במקום העבודה, אבל אתה לא יכול למנוע מאנשים שתהיה להם גישה שלילית כלפי אנשים מסוימים. אז קיים הרעיון שצריך להרחיב את החוק, דבר היכול להיעשות במגוון רחב של שיטות. למעשה זה עלה לראשונה בקונטקסט הדתי. היה זה כומר ישועי בשם לואיג’י טפארלי שטבע את המונח ‘צדק חברתי’ במאה ה-18. והייתה למונח תחייה מחודשת בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 במסורת הבפטיסטית. זה היה מונח דתי מאוד במקורו.
“בפילוסופיה הליברלית, הפילוסוף ג’ון רולס, לדוגמה, דיבר על ‘מסך הבערות’ – הרעיון שאם אתה רוצה לעצב חברה הוגנת, עליך לגבש חוקים. כך שאחרי שעיצבת את המערכת החברתית אתה הופך לחלק ממנה, אבל אינך יודע מראש מי תהיה במערכת הזו, מה יהיה מעמדך החברתי. אם תרצה לעצב חברה שבה לאנשים מסוגך יהיו יתרונות, לא תוכל לעשות זאת, כיוון שלא תדע מראש מי הם האנשים מסוגך – ולכן בהכרח החלוקה בחברה תהיה הוגנת מאוד. היו לו רעיונות מעניינים. אבל יש גם דרכים לא ליברליות להשיג זאת, או למעשה אנטי-ליברליות. השיטה הביקורתית קידמה דרך לא ליברלית ולמעשה ‘חטפה’ את המושג ‘צדק חברתי’.
כאן מגיעים למרכיב השני, ‘ביקורת’. התיאוריה החברתית-ביקורתית נולדה באסכולת פרנקפורט, ב’מכון למחקר סוציאלי’ באוניברסיטת פרנקפורט בשנות ה-20 וה-30, על ידי קומוניסטים שהבינו שהמהפכה המרקסיסטית אינה יכולה להתרחש באופן ספונטני במערב. ג’רג’ לוקאץ’ היה אחד ממנהיגי החבורה. הוא ניסה לחולל מהפכה קומוניסטית בהונגריה ונכשל, ומשם ברח לגרמניה וייסד עם שותפיו את המכון הזה. מטרתם הייתה לנסות להבין כמה דברים: מדוע יש לאנשים התנגדות למהפכה הקומוניסטית? מדוע היא לא מתרחשת? וגם מדוע אנשים מצביעים לפוליטיקאים המתנגדים לאינטרסים שלהם? ובמיוחד מדוע הם מצביעים לפשיסטים? קשה לגנות את הפרויקט הזה בכללותו מכיוון שבמקורו הוא היה פילוסופי ואינטלקטואלי מאוד. מה שכן אפשר לגנות זה את מסקנתו – שחברה ליברלית, במובן הפילוסופי, שוטפת את מוחם של האנשים להאמין שהם אינם מדוכאים. הם גם חששו מאוד מעלייתה של התרבות הפופולרית, שבה פשוטי העם לא שואפים לתרבות גבוהה, לאמנות יפה ולספרות, אלא מעדיפים לצפות בכדורגל או בכל דבר אחר. דבר המאפשר כביכול למעמד החזק להפעיל את כוחו על כל אחד בחברה ולהשיג שליטה מבלי למשוך בהכרח במנופים פוליטיים”.
ומבלי שאנשים לגמרי מבינים שזה מה שקורה.
“נכון. זה נקרא ‘תודעה מסולפת’. אנשים חושבים שהם פועלים למען האינטרסים שלהם, בעוד האינטרסים שלהם נשלטים על ידי איך שהאליטה של החברה מגדירה את החברה: מה טוב, מה רע, מה מגניב, מה לא מגניב, מה מקובל, מה לא מקובל, מה הדרך הנכונה לדבר על דברים, ומה הדרך הלא נכונה לדבר על דברים.
“במילים אחרות, השיטה הביקורתית – המרכיב השני ב’צדק חברתי ביקורתי’ – נולדה כדי לעזור לאנשים להבין איך המערכת מדכאת אותם. ושהמערכת עצמה היא הבעיה. במקום לראות בליברליזם פילוסופיה המושתת על התבוננות עצמית והתקדמות הדרגתית, הם ראו בה עוד קונספירציה שיצרו החזקים כדי שיוכלו לדכא את החלשים ולמנוע מהם לרצות להפוך לקומוניסטים”.
וזהו ניאו-מרקסיזם.
“נכון, זוהי הולדתו של הניאו-מרקסיזם, השונה מהמרקסיזם. באסכולת פרנקפורט היו אנשים שונים ותקופות שונות. אחרי מלחמת העולם השנייה היא עברה מהפך די דרמטי. כשהגיעו שנות ה-50 וה-60 נולד הממד האקטיביסטי שלה שעדיין התאפיין בדפוס חשיבה אינטלקטואלי-אליטיסטי, ואופיין במיוחד בהגותו של הפילוסוף הרברט מרקוזה. מרקוזה, שהיה פעיל באסכולת פרנקפורט, התחיל את מה שמכונה ‘השמאל החדש’. באחד מספריו יש פרק בשם ‘סובלנות דכאנית’ המותח ביקורת על הסובלנות. בפרק זה הוא טוען כי החברה המערבית הדמוקרטית יצרה אשליה הגורמת לציבור להאמין בסובלנות. בין אם זו סובלנות כלפי הממשל ובין אם סובלנות כלפי כל דבר אחר בסטאטוס קוו הקיים. הוא טען שמדובר בסובלנות מזויפת שאין להתמסר אליה, שכן החברה – אם רואים מעבר לאשליה שהיא יצרה – היא דכאנית מיסודה.
“מכאן הוא הגיע למסקנה שכדי לשנות את המצב ולפרוץ את האשליה, יש לגלות סובלנות כלפי אלימות של רדיקלים מהשמאל, מיעוטים וחתרנים – כי הם מגיני החופש – ולא לגלות סובלנות כלפי אלימות שמפעילים המדכאים, שהם תמיד בימין. במילים אחרות, כלפי הימין צריך להפגין אי סובלנות ואף לרמוס את חופש הביטוי והמחשבה שלו, ולהפגין סובלנות כלפי האלימות של הרדיקלים מהשמאל. זהו שלב נוסף בניאו-מרקסיזם ובמרכיב ה’ביקורת’ שמטרתו לגרום לציבור להתרכז בעובדה שהוא מדוכא כל הזמן”.
בוא נדבר על המרכיב השלישי.
“המרכיב השלישי ב’צדק חברתי ביקורתי’ הוא הפילוסופיות הפוסט-מודרניות. פוסט מודרניסטים פעלו בתחומים רבים: באדריכלות, באמנות, בפילוסופיה וכו’. בפילוסופיה זו הייתה מעין תנועה בסורבון בפריז שכללה שמות כמו מישל פוקו, ז’אק דרידה וז’אן-פרנסואה ליוטר. החבר’ה האלה היו מרקסיסטים שהתפכחו. הם היו מעריצים גדולים של מאו, אבל פשוט התפכחו. זו הייתה קבוצה של אנשים פסימיים וציניים מכיוון שלתפיסתם הליברליזם הוא רע, הקפיטליזם הוא רע, כל המערכות המערביות הן רעות, וגם הקומוניזם רע. במילים אחרות – לא נותר דבר. אז מה התשובה שלהם? שום דבר אינו טוב, ניהיליזם מוחלט. לכן הם הגו את רעיון הדקונסטרוקציה של החברה – לפרק את הכול ולהראות שהכול מופרך וחסר משמעות.
“כל שלושת המרכיבים נדחסו יחד בכור היתוך בשנות ה-90, והפכו למה שאנשים מזהים כיום בתור ‘תנועת הצדק החברתי’. הם רק לא מזהים שזו למעשה התיאוריה הביקורתית, הם לא מזהים עד כמה זה פוסט-מודרניסטי במהותו. מבחינתי, התפקיד שלי כעת הוא לנסות לעזור לאנשים להבין את הדברים האלה”.
אז אם אסכם את הדברים עד כאן – אתה טוען שאנו מארגנים את החברה שלנו ואת החינוך של ילדינו סביב נרטיבים שפעילי “צדק חברתי ביקורתי” מנסים לקדם.
“נכון. וזה רעיון רע מאוד. לכן אנחנו רואים את המיקוד האובססיבי בשפה, במה שמכונה ‘תקינות פוליטית’. הפוסט-מודרניסטים צמחו מתוך הסטרוקטורליזם בצרפת, שהאמין שלמבנה השפה יש יכולת אדירה לעצב את החברה. ולכן האופן שבו אנשים מדברים וכותבים מעצב את הדרך שבה הם חושבים ומאמינים. אם אתה יכול לשנות את השפה – אתה יכול לשנות את צורת המחשבה של אנשים וכך לשנות את החברה. הם אובססיביים לגבי זה.
“לכן יש היום רשימה של מילים שאסור לומר והוחלפו במילים ‘נכונות’ או בעלות תקינות פוליטית. כגון ‘נכים’ לעומת ‘בעלי מסוגלות אחרת’ (Differently-abled). לאחרונה ראיתי פרסום של ארגון הבריאות העולמי שבו נכתב שאסור לומר לאנשים שהם ‘מדבקים’ אנשים אחרים בווירוס הקורונה, כי זה מטיל עליהם אחריות על משהו שהם בוודאי לא התכוונו לעשות. במקום זה, צריך לומר שהם ‘רכשו את הווירוס’. ברמה הפסיכולוגית, זה דומה לאמונה שמילים הן ‘לחש קסם’, ושאם רק תבחר במילים הנכונות, מילים שהן רגישות וזהירות מספיק, יהיו לכך תוצאות טובות. אם תשנה את אופן הדיבור שלך לגבי דבר מסוים, תשנה את המציאות. זאת ההשקפה הפוסט-מודרנית שהתפתחה, ושמתוכה אנשי ‘הצדק החברתי הביקורתי’ פועלים”.
בוודאי תסכים שיש גרעין של אמת ברעיון שאם תאמין במשהו חזק מספיק, או שאם תוכל לשנות את עצמך, תוכל לשנות את הדברים שסביבך. אנשים מעצימים את עצמם בדרך זו.
“נכון, אבל האקטיביסטים לקחו את זה הרבה מעבר לכך, לרמה אבסורדית. אני עשוי לדבר על עצמי באופן מסוים, כמו ‘אני נשיאותי מאוד, אני מנהל בכיר’, ולדבר על זה כל כך הרבה עד שבאמת אצליח לחוש כך. אבל דבר אחר לגמרי זה להתחיל לומר: ‘בתעודת הלידה שלי כתוב שאני זכר, לכן החברה הגדירה אותי כזכר. אבל אם אני לא רוצה להיות זכר, אשתמש במילה אחרת וזה ישתנה’. זה בבירור מה שמתרחש כיום עם האקטיביזם הטראנס-ג’נדרי, הנובע מהתיאוריה הקווירית, שנבעה מהפוסט-מודרניזם, והיא אחד מעמודי התווך של ‘צדק חברתי ביקורתי’.
“יש כיום מחקרים וספרים שלמים בנושא, בקרב ההוגים המתוחכמים יותר, הטוענים שהסיבה שגברים ונשים שונים זה מזה היא מכיוון שגברים ונשים עברו תהליך חיברות (תהליך של התנסות חברתית ותרבותית, י”י) הגורם להם להיות כפי שהם. לטסטוסטרון או לאסטרוגן או לפרוגסטרון או לכל הורמון אחר בגוף האדם יש תפקיד בזה. אבל הסיבה שההורמונים האלו הוגברו בגופך לא קשורה בביולוגיה שלך, אלא בעובדה שעברת תהליך חיברות הגורם לך להאמין ש’אתה צריך להיות גברי יותר’. כך הגוף שלך מפיק יותר טסטוסטרון. המילה ‘גבריות’, לדידם, היא כמו ‘לחש קסם’ הגורם לנערים לגדול ולהפוך לגברים. הם סבורים שאם תשנה את זה, תוכל להיות כל דבר שתרצה.
“דבר נוסף שלקחו לקיצוניות, שהספרות האקדמית דנה בו, נקרא ‘אלימות אפיסטמית’. זו אלימות המתרחשת כשאני לא מכבד את מעמדך כאדם בעל ידע. נניח שאתה טוען שאתה יודע משהו, בתור אדם כזה וכזה, ואני אומר לך שאני לא מאמין לך, שזה לא משנה כלל מי אתה, שאין לדברים שלך שום חשיבות”.
אתה מפעיל סוג של אלימות כלפיי.
“נכון. עשיתי דה-לגיטימציה לסטאטוס שלך כאדם העשוי לדעת על מה הוא מדבר. זה מתקשר לרעיון של מרקוזה שעליו דיברנו. לפי אמונה זו, אם אמשיך לעשות זאת לא יהיה לך כל מענה באמצעות הדיבור, לא תוכל להעלות כל טיעון, ובשום אופן לא תוכל לשכנע אותי. ומכיוון שפעלתי כלפיך באלימות פסיכולוגית, אתה זכאי להשיב לי כגמולי כדי לשנות את אופן החשיבה שנוצרה כלפיך. הרעיונות האלה נעשים מטורפים יותר ויותר.
“יש יותר מזה. אם אדביק לך כינוי אכזרי – אשתי ואני קוראים לזה ‘מכות לנשמה’ – אם אתה נותן למישהו ‘מכה לנשמה’, אתה פוגע בו בנקודה החלשה ביותר של הנפש שלו, ובאמת פוגע ברגשותיו. זה באמת גורם לנזק פסיכולוגי, ויש לזה באמת גם השלכות פיזיולוגיות, למשל, רמת לחץ הדם שלך עולה וכו’, וזה יכול להוביל לתוצאות פיזיולוגיות חמורות. אז קיים הרעיון שאפשר להתחקות אחר זה כסוג של אלימות ולהתייחס לזה כאל צורה של אלימות”.
יש כאן גרעין של אמת. אתה יכול לפגוע באנשים במילותיך, לעתים באכזריות רבה. אבל זה, שוב, לוקח את זה לרמה האבסורדית.
“נכון. בתיאוריה הקווירית אנו מוצאים את הדברים הכי אבסורדיים. יש מושג בתיאוריה הקווירית שהופק מאחת ממייסדות התחום, ג’ודית באטלר: ‘אלימות הסיווג’ (violence of categorization). אם אני מסווג אותך (לרוב לפי מגדר, מין ומיניות) באופן שאתה לא מכיר בו, זה אולי יגרום לך לדיסוננס קוגניטיבי. אולי אתה מרגיש שאתה אישה ואני אומר לך שאתה גבר – אז סיווגתי אותך למגדר הלא נכון, אני לא מכבד את הזהות המגדרית שלך, אני לא מכבד את המיניות שלך. אתה גם מרגיש שזה לא תואם את החוויה האישית שלך וזה יוצר דיסוננס. הם קוראים לזה ‘אלימות הסיווג’. זאת צורה של אלימות שאני מפעיל כלפיך. לכן הזכרתי את נושא תעודת הלידה. תעודות לידה נחשבות לגורם של אלימות סיווג כי רשום עליהן ‘זכר’ או ‘נקבה’. כפי שניתן לראות, זה די מהר מתרחק מאותו גרעין של אמת שיש להכיר בו ושיש לעבוד איתו”.
שמעתי לאחרונה ריאיון עם הפסיכולוג הקנדי ג’ורדן פיטרסון שיצא נגד חוקי הדיבור הנכפים על הציבור בקנדה. הוא טוען שדבר אחד זה להיות מנומס ולפנות למישהו לפי המגדר שהוא או היא מעדיפים. אבל לכפות את זה על אנשים, בגלל התיאוריה הזאת, זה כבר סיפור אחר.
“בדיוק. פיטר בוגושיאן ואני דיברנו על זה בפומבי פעמים מספר, ושנינו אנשים די ליברלים. לא מעניין אותי איך אתה רוצה שיזהו אותך. לא אכפת לי אם כזכר או כנקבה, סטרייט או גיי. באמת שלא אכפת לי. אם אתה רוצה להזדהות כדרקון – גם לא אכפת לי. באמת שלא אכפת לי. תעשה מה שמסב לך אושר. אבל ברגע שאתה בא אליי ותובע ממני להשתתף בזיהוי-העצמי שלך – באותו רגע חרגת מגבולות הגישה הליברלית, מגבולות החברה הליברלית האומרת ‘תעשה מה שאתה רוצה’ – החברה שבתוכה אנו חיים ופועלים היום. כפית עליי צורה של דיבור, ואני לא מוכן לציית לכל צורה של כפיה על הדיבור. פה עובר גבול הזיהוי העצמי.
"אני חושב שרוב האנשים מנומסים. רוב האנשים מבינים שלאנשים יש קשיים בחיים או דברים אחרים, אולי זה אפילו לא מאבק, אולי זה פשוט מי שהם. אז נניח שמישהו שנולד כזכר רוצה להזדהות כאישה ורוצה להשתמש בכינויי גוף נשיים, ואתם מנהלים שיחה בנושא. אין בעיה. ג’ורדן פיטרסון אמר בעצמו: ‘אני יוצא מגדרי כדי לנסות להשתמש בכינויי גוף שאינם תואמים למין של האדם שמולי, אבל אני לא מוכן שיאלצו אותי להשתמש בהם’. וההבדל הזה הוא הכול”.
מה תהיה התוצאה של חברה המתפקדת לפי עקרונות “הצדק החברתי הביקורתי”. האם ערכת ניסוי מחשבתי כזה?
“אני חושב על זה הרבה. אני לא חושב שקיימת חברה המסוגלת לתפקד לפי העקרונות האלה. לדוגמה, טסתי לניו יורק ובדרך עברתי דרך נמלי תעופה ועליתי גם על רכבת. אתה מסתובב במנהטן, מסתכל על הבניינים, וחושב לעצמך כמה מדהים שבני אדם יכולים לבנות ולקיים את כל זה. אבל לאנשי ‘הצדק החברתי הביקורתי’ יש צורת חשיבה מוזרה לפיה אנחנו יכולים לשבת ולהתלונן ולהילחם איש ברעהו סביב השאלה למי מגיע סטאטוס גבוה יותר או איך רימו אותנו, כיצד המערכת הגזענית והסקסיסטית ‘דפקה אותנו’ – וכל הדברים שהזכרתי יוכלו להמשיך לתפקד מעצמם. בחנויות המכולת פשוט יהיה מזון מעצמו וחברות התעופה ימשיכו לפעול מעצמן והבניינים ייבנו מעצמם. זה באמת מדאיג.
“איך חברה מתפקדת אמורה להיראות? על פי הלך הרוח הקיים, זאת לא תהיה חברה מתפקדת כלל. נניח למשל שמישהו השקוע עמוק ב’צדק החברתי הביקורתי’ מפשל בעבודתו ומותחים עליו ביקורת בגלל זה. מה הוא יעשה? יטען שזו לא אשמתו, אלא שהבוס גזען. יש לי חבר שבתו למדה הנדסה באוניברסיטה, ובשלב מסוים היא עזבה את הלימודים בתואנה שהמחלקה סקסיסטית מאוד. היא החליפה את המקצוע הראשי למדעי המחשב, ועזבה גם את המחלקה הזאת. למה? כי המחלקה מאוד סקסיסטית. לא מדובר בבחורה שהיא איזו ‘שמאלנית רדיקלית’. אנשים שספגו את ה’צדק החברתי הביקורתי’ נוטים להתנער לחלוטין מלקיחת אחריות בכל מקום שבו אפשר להאשים את המערכת.
“התוצאה הסופית של זה תהיה חברה לא מתפקדת, מעין חברה פוסט-סובייטית שבה שום דבר לא מתפקד. זו תמיד אשמתו של מישהו אחר. זו חברה שחיה במאבקי כוח אין-סופיים וחשה איום מתמיד”.
קיימים מחקרים רבים סביב הרעיון שלקיחת אחריות אישית על דברים קשורה באופן עמוק לתחושת האושר שלנו. יש אין-ספור ספרי עזרה עצמית העוסקים בזה וספרות מדעית ענפה בנושא. נשמע שהגישה הזו מתכחשת לכל זה.
“נכון. מנטליות של קורבן לא תבנה עסק מצליח. ובעסק מצליח אני מתכוון לעסק הנשאר פעיל כי הוא מפיק ערך על ידי סיפוק רצונותיהם או צורכיהם של אנשים. עסק להפצת מזון לדוגמה, מצליח כאשר הוא מפיץ מזון עבור לקוחותיו בהצלחה. לעולם לא תצליח לבנות עסק מצליח ומשגשג כשנקודת המוצא שלך היא גישה לפיה ‘המערכת מרמה אותי’ – צורת המחשבה של ‘הצדק החברתי הביקורתי’. במובן אמיתי מאוד, הדבר משול להלקאה עצמית מוגזמת, שלילית ופסימית.
“אני זוכר שראיתי סרט מרגש עם השחקן סטיבן פריי, שבו הוא אומר שרחמים עצמיים הם הרגש האנושי ההרסני ביותר, אף יותר משנאה. שיטת ‘הצדק החברתי הביקורתי’ היא מעין דרך מאורגנת ללמד אנשים לשקוע ברחמים עצמיים, ולסרב לקחת אפילו מידה מסוימת של אחריות אישית. אני לא מאלה הטוענים שהאדם צריך להשיג הכול בכוחות עצמו, וש’אחריות אישית היא הכול’, על פי גישה ליברטריאנית שכזאת. אני מבין שלפעמים הדברים פשוט לא מסתדרים. לפעמים באמת רימו אותך, לפעמים דברים שליליים קורים לנו. אבל לאמץ גישה תבוסתנית כלפי הדברים – זה לא עוזר. ולסרב לקחת איזושהי מידה של אחריות – גם לא עוזר.
“בספרות המקצועית העוסקת בניהול משא ומתן מוצלח, מדברים על העתקת הלך המחשבה מהאשמת אחרים להבנת התרומה שלך למצב. הלך מחשבה מאשים הוא כמו פרלמנט שמתאסף וכולם מפנים אצבעות מאשימות זה לזה: ‘מפלגת הלייבור עשתה את זה!’ ‘השמרנים עשו את זה!’ ‘אתם פישלתם כאן!’ ‘אתם הרסתם את אובמה-קייר!’ וכו’. האשמות, האשמות, האשמות. מישהו אחר אשם. לעומת זאת, הלך מחשבה של תרומה אישית למצב אומרת: אוקיי, בואו ניקח צעד אחורה ונודה שיש לנו בעיה. הבעיה קיימת, ואין זה משנה כיצד היא נוצרה. כעת בואו ניקח קצת זמן כדי לחשוב איך כל אחד מאיתנו תרם ליצירת הבעיה הזאת. זה עובד הכי טוב כשאנשים אומרים ‘כאן פישלתי’. במקום להאשים את המערכת עוברים להלך מחשבה של ‘מהי תרומתי האישית’. למחשבה של ‘אולי המערכת באמת דפוקה, אבל מה אני עשיתי שתרם למצב הזה’. קבלת מידה מסוימת של אחריות משנה הכול במובן של יכולתך להצליח, יכולתך לגדול, יכולתך להיות מאושר, יכולתך להפיק משהו בעל ערך בעולם”.
אחת השאלות שנותרו לא פתורות היא כיצד הצליחו התיאוריות האלה לצבור פופולריות רבה כל כך. האם זה קרה רק בזכות ההוגים שהזכרת והרעיונות שהם הציגו, או שהיה דבר נוסף שקרה כאן.
“היה דבר נוסף שמעטים מדברים עליו. תחשוב על המונח ‘אקטיביסט’. מעצם היותם אקטיביסטים, האנשים האלה מופיעים בכל אירוע. תחשוב על ועדות של מחוקקים ברמת המדינה, בעיקר באזור צפון-מערב ארה”ב, על ישיבות של מועצות בתי ספר, ועל פגישות מנהליות משעממות שאף אחד לא אוהב ללכת אליהן. לכל אלה נחש מי הולך? – האקטיביסטים. אני זוכר ששוחחתי עם הביולוג ברט וינשטיין, שמשך תשומת לב ציבורית רבה במהומות המחאה שפרצו בקולג’ אֶוורגרין בוושינגטון ב-2017. רבים חושבים שהמהומות פרצו בגללו. לסטודנטים ולמרצים השחורים בקולג’ הייתה מסורת לא להגיע יום אחד בשנה לקמפוס כדי להראות כמה הם חשובים. ב-2016 הם החליטו להפוך את זה: הם אמרו, נאסור על לבנים להיכנס לקמפוס פעם בשנה – יהיה לנו קמפוס חופשי מלבנים. ברט הביע התנגדות וכולם חושבים שזאת הסיבה שפרצו שם מהומות. אבל זאת הייתה רק טיפה בים. ברט הבין עוד קודם לכן שמשהו מוזר קורה עם הנהלת הקולג’, והחליט להגיע לכל ישיבות הסגל – לכולן. ובכל פגישה הוא הבחין שלצד הנהלת הקולג’, מלבדו, יש עוד שישה אנשים, כולם אקטיביסטים. האקטיביסטים פשוט מגיעים להרבה יותר פגישות מכל יתר האנשים ומקדמים בהן את האג’נדה שלהם.
“לא מזמן שוחחתי עם אישה קנדית העובדת באגודה משפטית בקנדה. הייתה להם בעיה כזו בדיוק. האקטיביסטים היו מופיעים לכל הפגישות. מה שעשתה היה להריץ קמפיין שמטרתו לגרום לאנשים לא לשתף פעולה עם זה. היא הצליחה להשיג רוב צר במועצת המנהלים של אנשים הגיוניים יותר שלא היו מוכנים לשתף פעולה עם האג’נדה האקטיביסטית הזו”.
המשך המאמר ניתן לקריאה במקור.
מדף הפייסבוק של הרב חיים נבון:
האינקוויזיציה הפרוגרסיבית הקדושה שוב הצליחה: פרופ' פיטר בוגוסיאן נאלץ להתפטר מאוניברסיטת פורטלנד, אחרי שסטודנטים ומרצים הפכו את חייו לגיהינום. בוגוסיאן תהה על כמה קביעות פרוגרסיביות, אירח מרצים שמרנים, והיה שותף בהטרלה אקדמית אדירה, שחשפה את קלונם של כמה כתבי עת מתקדמים. כתוצאה, הוא הואשם ב"מיקרו-אגרסיות", וההאשמות נחקרו בקפדנות, בזמן שהאוניברסיטה התעלמה מהמגה-אגרסיות שבוגוסיאן עצמו החל לספוג: ירקו עליו בקמפוס, פוצצו את הרצאותיו ואת הכנסים שערך (בין היתר, על ידי הפעלת אזעקת האש), וכתבו ברחבי הקמפוס את שמו כשהוא מאוייר בצלבי קרס. הם ניצחו, ופרופ' בוגוסיאן התפטר. זה מכתב ההתפטרות שלו.